בשנות השבעים הסוערות, בין קולנוע ציני ומחוספס של "הוליווד החדשה" לפסימיות של אחרי מלחמת וייטנאם, נולד קוסם הקולנוע הבלתי מעורער וממציא שובר הקופות המודרני. ■ זהו סיפורו של סטיבן ספילברג, ילד פלא מפרברי אמריקה שסחר בחייזרים ידידותיים, בדינוזאורים קטלניים ובפלאות ויזואליים, מפסגת התהילה המסחרית ועד להכרה האמנותית העמוקה ביותר של האקדמיה לקולנוע…

הכול התחיל כשכריש מכני מקולקל אילץ במאי צעיר בן 27 להסתמך על מתח פסיכולוגי במקום על אפקטים זולים, ושיגר אותו היישר אל נבכי עולם הקולנוע עם יצירת המופת, ״מלתעות״. עד לאותו רגע גורלי בשנת 1975, מודל ההפצה הקולנועי היה איטי וסרטים נחשבו להצלחה אם הם נבנו בהדרגה לאורך חודשים. והנה, פתאום, הופיע בחור צעיר עם חזון של הפצה ארצית רחבה בשיא עונת הקיץ, ושינה את התעשייה לנצח. בדיוק כשהתרבות האמריקאית נשמה קדרות וחיפשה אסקפיזם, הגיע ספילברג עם עניין עמוק בפלא ילדותי, במבנים רגשיים סוחפים וביכולת לספר סיפור אפי דרך עיניים אנושיות מאוד. הבמאי הצעיר לקח את המסורת הישנה של סרטי בי-מובי (B-Movies) על מפלצות וחלליות, זו שיכלה בקלות להישאר בשוליים הזולים, אך הוא עשה זאת עם טכניקה קולנועית וירטואוזית והפך את הפנטזיה לבידור טהור, קצבי, מותח ומרגש עד דמעות.

הקריירה של סטיבן ספילברג התפתחה במסלול אגדי למדי: הוא החל בכלל בבימוי פרקים לסדרות טלוויזיה (כולל פרק בלתי נשכח של "קולומבו" וסרט טלוויזיה מותח בשם "דו-קרב"), פרץ לתודעה כחלק מחבורת "ילדי הפלא" של הוליווד לצד ג'ורג' לוקאס ומרטין סקורסזה וביסס את מעמדו כבמאי ופוליטיקאי של אולפנים עם חברת ההפקות "אמבלין" ולימים "דרימוורקס"..

בתחילת שנות ה-70, הוליווד הייתה נתונה במשבר עמוק. האולפנים הגדולים קרסו תחת כובד המשקל של הפקות ענק מיושנות, בעוד שדור חדש של צעירים מרדניים חיפש משהו אחר. קולנוענים כמו פרנסיס פורד קופולה, ארתור פן ומרטין סקורסזה יצרו את "הוליווד החדשה", דהיינו סרטים קודרים, אלימים, ריאליסטיים ואנטי-ממסדיים כמו "בוני וקלייד", "הסנדק" ו"נהג טקסי". הקולנוע האמריקאי הפך למראה של אומה מסוכסכת, מוכת טראומות ממלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט. גיבורי הסרטים הללו היו אנטי-גיבורים מיוסרים, והסופים היו לרוב טרגיים או פתוחים.

במקביל, סרטי מדע בדיוני ופנטזיה נחשבו לז'אנר נחות, שיועד בעיקר לילדים או לחובבי טראש, עם אפקטים זולים וחליפות גומי מגוחכות (למעט חריגים כמו "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק). האולפנים איבדו את הקשר עם קהל ההמונים, שרצה לצאת לקולנוע ולשכוח מצרות היום-יום. אלא שאז, באמצע שנות השבעים, הגיעו ספילברג וחברו ג'ורג' לוקאס, והחליטו להחיות את האסקפיזם הטהור של ילדותם. הם לקחו את סרטי ההרפתקאות, סדרות הקומיקס של שבת בבוקר וסיפורי המדע הבדיוני והזריקו להם תקציבי ענק, טכנולוגיה חסרת תקדים ובעיקר – כבוד אדיר לז'אנר ולצופים. ספילברג הפך את הפחד הקמאי מפני מפלצת במים לזהב קופתי, ואת המפגש עם חוצנים לחוויה רוחנית וכמעט דתית. ערימות של מזומנים הפכו לסימן ההיכר של "שובר הקופות של הקיץ", תופעה שספילברג עצמו המציא.

מילד יהודי בפרברי לבמאי קולנוע מוערך

קיץ 1968. השמש הקליפורנית הכתה בעוז, אך סְטִיבֶן אַלַן סְפִּילְבֶּרְג, סטודנט צעיר בן 21, היה שקוע כולו בסידור הפריים לסרטו הקצר "אמבלין" (Amblin). לצידו עמד כוכב הסרט, רִיצַ'רְד לֵוִין, ממתין להוראות. ספילברג, שצילם את סרטו הראשון בפילם של 35 מ"מ, לא יכול היה לדעת שהיצירה הצנועה הזו תלכוד את עינו של סגן נשיא אולפני יוניברסל, סִידְנִי שַׁיְינְבֶּרְג. ההצעה שבאה בעקבותיה – חוזה בימוי לשבע שנים בטלוויזיה של יוניברסל – גרמה לספילברג לעזוב את לימודיו באוניברסיטה במהירות כזו, כפי שנהג להתבדח לימים, שאפילו לא טרח לרוקן את התא שלו. את התואר הראשון שלו הוא השלים רק שנים רבות לאחר מכן, למען הוריו וכדי להוכיח לילדיו את חשיבותה של ההשכלה. זו הייתה יריית הפתיחה של קריירה שתשנה את פני הקולנוע לנצח.

סטיבן ספילברג נולד ב-18 בדצמבר 1946 בסינסינטי, אוהיו, הילד הבכור והבן היחיד מתוך ארבעה ילדים (אחיותיו הצעירות הן אָן, סוּ, ונֶנְסִי). אמו, לֵאָה אַדְלֶר (לבית פּוֹזְנֶר), הייתה פסנתרנית קונצרטים שניהלה מסעדה חלבית כשרה, ואביו, אַרְנוֹלְד ספילברג, היה מהנדס חשמל שהיה מעורב בפיתוח מחשבים. משפחתו הגרעינית נעה על התפר שבין יהדות רפורמית לאורתודוקסית. שורשיו של ספילברג נטועים עמוק במזרח אירופה: סביו מצד אביו היו יהודים מאוקראינה. סבתו, רִבְקָה (לבית צֶ'צִ'יק), הגיעה מסודילקוב, וסבו, שְׁמוּאֵל, מקמניץ-פודולסקי. בביתם שבסינסינטי, נהגה סבתו ללמד ניצולי שואה את השפה האנגלית.

ב=1952 עברה המשפחה להאדון טאונשיפ שבניו ג'רזי, בעקבות עבודתו של האב בחברת RCA. בין השנים 1953 ל-1957 פקד ספילברג את בית הספר העברי, שם למד אצל הרב אַלְבֶּרְט ל. לֶוִויס. בתחילת 1957 נדדה המשפחה שוב, הפעם לפיניקס, אריזונה, שם חגג ספילברג את בר המצווה שלו. למרות המעורבות בקהילה והחברים היהודים הרבים, ספילברג חווה לא פעם קשיים. הוא הודה כי בילדותו חש מבוכה מופגנת בשל המנהגים האורתודוקסים של הוריו. בתיכון באריזונה, חווייותיו כללו גם גילויי אנטישמיות אלימים, אגרופים ובעיטות שהותירו אותו עם אפים מדממים. ככל שהתבגר והמשפחה עברה לשכונות בהן היו היהודים היחידים, כך התרחק מהדת.

אך היה זה הקולנוע שהעניק לו את המפלט האולטימטיבי. הוריו לקחו אותו לראות את סרטו של ססיל ב. דה-מיל, "ההצגה הגדולה בתבל" (1952). ספילברג הקטן חשב שמדובר בביקור בקרקס אמיתי, ונחרד עד עמקי נשמתו מסצנת התרסקות הרכבת. בגיל 12, כמנגנון התמודדות, החל לביים התרסקויות דומות עם רכבות הצעצוע של ליונל שהיו ברשותו, כשהוא מתעד אותן במצלמת 8 מ"מ כדי שיוכל לצפות בהן שוב ושוב. זה היה הסרט הביתי הראשון שלו. בשנת 1958 הצטרף לתנועת הצופים (והגיע בהמשך לדרגת "צופה נשר"), שם השלים את דרישות אות הצילום באמצעות בימוי מערבון בן 9 דקות בשם "הקרב האחרון".

בגיל 13 ביים סרט מלחמה בן 40 דקות בשם "בריחה לשום מקום" בהשתתפות חבריו לכיתה, סרט שזכה בפרס ראשון בתחרות ארצית. אביו סיפר לו ללא הרף סיפורים ממלחמת העולם השנייה, וספילברג הצעיר הבין שאין שום תהילה במלחמה. הוא הבטיח לעצמו שאם אי פעם יביים סרט מלחמה אמיתי, הוא יציג את האמת המכוערת והאכזרית של נערים בני 17, 18 ו-19 המסתערים על חוף אומהה. באותן שנים ספג השראה מסרטים מכוננים כמו "ספינות אמיצות" (1937), "פינוקיו" ו"פנטסיה" של דיסני (1940), יצירותיו של אקירה קורוסאווה "רשומון" (1950) ו"שבעת הסמוראים" (1954), וכן "גודזילה" (1956), "הגשר על הנהר קוואי" (1957), "לורנס איש ערב" (1962), "הציפורים" (1963), "דוקטור סטריינג'לאב" (1964) ו"2001: אודיסיאה בחלל" (1968).

הוא למד בתיכון ארקדיה מ-1961 עד 1963, אז ביים סרט מדע בדיוני בן 140 דקות בשם "אור אש", ששימש כבסיס ל"מפגשים מהסוג השלישי". הסרט, שמומן על ידי אביו בתקציב של 500 דולרים, הוקרן לערב אחד והכניס 501 דולרים. לאחר סיור באולפני יוניברסל, הוא הצליח להתגנב לאולפנים ללא אישור כניסה ובילה חודשיים שלמים כחניך לא רשמי. משפחתו עברה לסרטוגה, קליפורניה, שם למד בתיכון המקומי. שנה לאחר מכן, הוריו התגרשו. ספילברג חזר ללוס אנג'לס לגור עם אביו, בעוד אמו, שאותה תיאר כ"פיטר פן" נצחית עם אישיות הרפתקנית, נשארה עם אחיותיו. כדי להימלט מכאב הפרידה של הוריו, הוא פנה לדמיונו וחלם על דמות של חוצן שתשמש לו כחבר – רעיון שיהפוך לימים ל"אי.טי.". הוא ניסה להתקבל לבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת דרום קליפורניה אך נדחה בשל ציונים בינוניים, והחליט להירשם לאוניברסיטת קליפורניה סטייט בלונג ביץ', שם הצטרף לאחוות תטא צ'י (Theta Chi).

על קו האופק (1969–1974)

לאחר שחתם על החוזה עם יוניברסל, ספילברג ערך את הופעת הבכורה המקצועית שלו בבימוי "עיניים", פרק מתוך סדרת האנתולוגיה "גלריית הלילה" (1969), שנכתב על ידי רוד סרלינג ובכיכובה של ג'וֹאָן קְרוֹפוֹרְד. ההתחלה לא הייתה פשוטה; קרופורד ומנהלי האולפן הפגינו ספקנות כלפי חוסר הניסיון שלו, ודרשו גישה פשוטה יותר כשהוא ניסה ליישם זוויות צילום מורכבות. אולם, קרופורד זיהתה את הפוטנציאל והאינטואיציה הייחודית שלו, והביעה את הערכתה בפתק ששלחה לו ולסרלינג.

בתחילת שנות ה-70, לאחר ניסיונות כושלים לגייס כספים לסרטיו העצמאיים, הוא ביים וכתב לטלוויזיה פרקים עבור "מרכוס ולבי", "שם המשחק", "אוון מרשל: יועץ משפטי", "הפסיכיאטר", והפרק הראשון (שאינו הפיילוט) של "קולומבו" תחת הכותרת "רצח על פי הספר". אף שהיה לא מסופק מיצירות אלו, הוא ניצל אותן כמעבדה לניסויים קולנועיים. באותן שנים, בין 1970 ל-1973, הוא העתיק את מגוריו ללורל קניון שבלוס אנג'לס, והוחתם על ידי יוניברסל לביים ארבעה סרטי טלוויזיה.

הראשון שבהם היה "דו-קרב" (Duel) ב-1971, עיבוד לסיפורו הקצר של רִיצַ'רְד מָתֶסוֹן על איש מכירות (דֶּנִיס וִיוֶור) הנרדף באובססיביות על ידי נהג משאית פסיכוטי. הסרט שודר תחילה ברשת ABC של בַּארִי דִּילֶר (Barry Diller), זכה לשבחים עצומים, והוביל את יוניברסל לדרוש מספילברג לצלם סצנות נוספות כדי להפיצו בקולנוע מחוץ לארצות הברית. המבקר דייוויד תומסון הילל את הסרט כ"אחת מספירלות המתח המרתקות ביותר של המדיום". ספילברג אף ערך מסע באירופה לקידום ההפצה הקולנועית של הסרט ב-1972, שם פגש למזלו את הבמאי האיטלקי פֶדֶרִיקוֹ פֶלִינִי. לאחר מכן המשיך לביים סרטי טלוויזיה נוספים שלא זכו להפצה קולנועית, כמו "משהו רע" (1972) ו"פראי" (1973).

בשנת 1974 עשה את קפיצת המדרגה למסך הגדול עם "שוגרלנד אקספרס", דרמת פשע המבוססת על סיפור אמיתי אודות זוג עבריינים המנסים להשיב לעצמם את תינוקם ממשפחת אומנה. הסרט הופק על ידי רִיצַ'רְד ד. זָאנוּק ודֵייוִויד בְּרָאוּן וכיכבו בו גוֹלְדִי הוֹן, וִילְיַאם אֶתֶרְטוֹן, מַיְיקֶל סָאקְס (Michael Sacks), ובֶּן ג'וֹנְסוֹן. בסרט זה החל שיתוף הפעולה ההיסטורי והארוך שלו עם המלחין ג'וֹן וִילְיַאמְס (John Williams). למרות זכייה בפרס התסריט בפסטיבל קאן ב-1974, הסרט נכשל מסחרית. עם זאת, המבקרת המיתולוגית פּוֹלִין קֵייל כתבה ב"ניו יורקר" מילים שיהדהדו לנצח: "ספילברג יכול להיות אותה תופעה נדירה בקרב במאים, בדרן מולד – אולי הווארד הוקס של הדור החדש".

עידן הקוסם (1975–1980)

זאנוק ובראון, המפיקים, החליטו להמר על הבמאי הצעיר ולהעניק לו את מושכות הבימוי ל"מלתעות" ב-1975. הסרט, המבוסס על ספרו של פִּיטֶר בֶּנְצְ'לִי, מספר את סיפורו של עמלץ לבן ומפלצתי התוקף מתרחצים, ומציב מולו את מפקד המשטרה מַרְטִין בְּרוֹדִי (רוֹי שַׁיְידֶר), ביולוג ימי מתנשא (רִיצַ'רְד דְּרַיְיפוּס) וצייד כרישים ותיק (רוֹבֶּרְט שׁוֹ). צילומי הסרט היו גיהינום של ממש. זו הייתה הפעם הראשונה שסרט צולם באוקיינוס הפתוח, והכריש המכני התקלקל שוב ושוב. לוח הזמנים חרג במאה ימים, ויוניברסל איימו לבטל את ההפקה. אך בדיעבד, ספילברג הודה שהתקלות חייבו אותו להסתמך על רמזים, זוויות צילום תת-מימיות ומוזיקה מורטת עצבים במקום להראות את המפלצת – מה שהפך את הסרט ליצירת מופת של מתח. הבמאי אלפרד היצ'קוק שיבח את "ספילברג הצעיר" על שבירת גבולות הפריים.

"מלתעות" יצא ב-20 ביוני 1975 והפך את הקיץ ל"קיץ של הכריש" כפי שהגדיר זאת מגזין Time. הוא הגדיר מחדש את המושג "שובר קופות", חצה לראשונה את רף ההכנסות של 100 מיליון דולרים, והכניס 471 מיליון דולרים ברחבי העולם. הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, וזכה בשלושה: לעריכה (וֶרְנָה פִילְדְס), פסקול (ג'ון ויליאמס) וסאונד (רוֹבֶּרְט הוֹיְט, רוֹגֶ'ר הֵמָן, עֶרְל מָאדְרִי וג'וֹן קַרְטֶר).

לאחר שסירב לביים את סרט ההמשך, התפנה ספילברג לפרויקט שחלם עליו זמן רב: "מפגשים מהסוג השלישי". זהו אחד הסרטים הבודדים שכתב בעצמו לחלוטין. הוא צילם בפילם של 65 מ"מ וגייס את הבמאי שהעריץ, פְרַנְסוּאָה טְרִיפוֹ, לגלם את המדען קְלוֹד לָקוֹמְב. שיתוף פעולה נוסף נרקם כאן עם מומחה האפקטים דָּאגְלַס טְרַאמְבֶּל ועם העורך מַיְיקֶל קָאהְן שילווה אותו שנים רבות. הסרט, שעלה לאקרנים ב-14 בדצמבר 1977, היה להצלחה מסחררת וזיכה אותו לראשונה במועמדות לאוסקר על בימוי, מתוך תשע מועמדויות לסרט שזכה בשתיים (צילום לווִילְמוֹשׁ זִ'יגְמוֹנְד, ועריכת אפקטים מיוחדים לפְרַנְק וָורְנֶר). מלינדה דילון הייתה מועמדת לשחקנית משנה. ב-1980 יצאה גרסה מיוחדת של הסרט לבתי הקולנוע, שבה הציג את פנים חללית האם, אולם ב-1998 הוציא גרסת אספנים ובה חזר בו מההחלטה הזו.

בשנת 1979 התנסה ספילברג בקומדיה ב"1941", פארסה היסטרית אודות חרדת פלישה יפנית לקליפורניה. התסריט נכתב על ידי רוֹבֶּרְט זֶמֶקִיס (Robert Zemeckis) ובּוֹב גֵּיְיל (Bob Gale), והסרט אסף קאסט חסר תקדים: ג'וֹן בְּלוּשִׁי, דַּן אַקְרוֹיְד, ג'וֹן קֶנְדִי, טִים מָתֶסוֹן, טְרִיט וִילְיַאמְס, נֶנְסִי אַלֶן, אֶדִי דִּיזֶן, וָורֶן אוֹטְס, כְּרִיסְטוֹפֶר לִי וטוֹשִׁירוֹ מִיפוּנֶה. בעוד שהסרט הכניס מעל ל-92 מיליון דולרים, המבקרים קטלו אותו ללא רחם. צ'ארלס צ'אמפלין כינה אותו "הבזבוז הבולט ביותר מאז דליפת הנפט הגדולה האחרונה". ספילברג, חסר ניסיון קומי, נחל צריבה ביקורתית.

אמרגן החלומות (1981–1992)

תחילת שנות השמונים עמדה בסימן שיתוף הפעולה עם חברו הקרוב ג'וֹרְג' לוּקָאס. "שודדי התיבה האבודה"  יצא ב-12 ביוני 1981, המבוסס על סיפור של לוקאס ופִילִיפּ קוֹאוּפְמַן ובתסריט של לוֹרֶנְס קַסְדָּאן (Lawrence Kasdan). עם הָארִיסוֹן פוֹרְד כאינדיאנה ג'ונס וקָארֶן אַלֶן כמריון רייבנווד, הסרט שצולם בהוואי, בתוניסיה, בצרפת ובאנגליה, הפך למחווה סוחפת לסרטי ההרפתקאות של שנות ה-30 וה-40. הסרט זכה להצלחה כבירה וקטף פרסי אוסקר לעיצוב אמנותי, לעריכה (קאהן), לסאונד (בִּיל וָארְנִי, סְטִיב מַאסְלוֹ, גְרֶג לֶנְדַקֶר ורוֹי צַ'רְמָן), לעריכת אפקטים (בֶּן בֶּרְט ורִיצַ'רְד ל. אַנְדֶּרְסוֹן), ולאפקטים מיוחדים (רִיצַ'רְד אֶדְלוּנְד, קִיט וֶסְט, בְּרוּס נִיקוֹלְסוֹן וג'וֹ ג'וֹנְסְטוֹן). הסדרה התפתחה לשלושה סרטי המשך (1984-2008) ואף לסדרת הטלוויזיה "אינדיאנה ג'ונס הצעיר" (1992-1993). באותה שנה מכרעת, הקים ספילברג יחד עם קַתְ'לִין קֶנֶדִי ופְרַנְק מַרְשַׁל את חברת ההפקות "אמבלין אנטרטיינמנט".

סרטו הבא, "אי.טי. – חבר מכוכב אחר" (E.T. the Extra-Terrestrial), שעלה לאקרנים ב-11 ביוני 1982, היה לפרויקט האישי והמרגש ביותר שלו. אליוט (הֶנְרִי תּוֹמַאס), ילד בודד להורים גרושים, מוצא נחמה בחברות עם חייזר אבוד. ספילברג נמנע מסטוריבורד כדי לאפשר משחק אותנטי מצד הילדים, וצילם לפי סדר כרונולוגי כדי שהפרידה בסוף תהיה כנה. "אי.טי" עקף את כל סרטיו הקודמים, גרף 700 מיליון דולרים והפך לסרט המכניס בהיסטוריה עד אז. לאחר הקרנה מיוחדת בבית הלבן ב-1982, הנשיא רוֹנַלְד רֵיְיגָן ורעייתו נֶנְסִי נותרו בדמעות. הסרט היה מועמד לתשעה פרסי אוסקר, וזכה בארבעה: פסקול (ויליאמס), סאונד (רוֹבֶּרְט קְנוּדְסוֹן, רוֹבֶּרְט גְלָאס, דּוֹן דִּיגִ'ירוֹלָמוֹ וגִ'ין קַנְטָמֶסָה), עריכת סאונד (צַ'ארְלְס ל. קֶמְפְּבֶּל ובֶּן בֶּרְט), ואפקטים ויזואליים (קַרְלוֹ רַמְבָּלְדִי, דֶּנִיס מוּרֶן וקֶנֶת פ. סְמִית').

הפְּרִיקְוֶול (סרט מקדים) של ג'ונס, "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", צולם בסרי לנקה, מקאו, בריטניה וארה"ב, ועלה לאקרנים ב-23 במאי 1984. הסרט היה כה אפל (בדומה ל"גרמלינס" שביים ג'וֹ דַּנְטֶה באותה שנה בהפקת ספילברג), עד שספילברג פנה לאיגוד הסרטים האמריקאי (MPAA) והציע את דירוג ה-PG-13, שהתקבל מיד. שם גם הכיר את קֵיְיט קַאפְּשׁוֹ ששיחקה את אהובתו של אינדי, ולעתיד תהפוך לאשתו.

באותן שנים (1984-1990) התבסס ספילברג כאמרגן על של תעשיית החלומות באמצעות "אמבלין", והפיק 19 סרטים, בהם: "הגוניס" (של רִיצַ'רְד דּוֹנֶר) שיצא ב-7 ביוני 1985, "בחזרה לעתיד" של זמקיס שיצא ב-3 ביולי 1985, "מי הפליל את רוג'ר ראביט" (1988), "ג'ו נגד הר געש" של ג'וֹן פָּטְרִיק שַׁאנְלִי (1990) ו"ארכנופוביה" של פרנק מרשל (1990). הוא אף יצר עבור רשת NBC את סדרת האנתולוגיה "סיפורים מופלאים" (Amazing Stories) ב-1985, שנמשכה שתי עונות (עד 1987) ומשכה במאים כקְלִינְט אִיסְטְווּד ומַרְטִין סְקוֹרְסֶזֶה.

בשנת 1985, פנה לראשונה לז'אנר הדרמה הרצינית. "הצבע ארגמן", מבוסס על ספרה של אָלִיס ווֹקֶר, התמקד בנשים אפרו-אמריקאיות במעמקי הדרום בתקופת השפל. הופק עם קְווִינְסִי ג'וֹנְס, וכיכבו בו דֶּנִי גְלוֹבֶּר, מַרְגָרֶט אֵיְיבֶרִי, אַדוֹלְף סִיזֶר, ובכורת מסך לאוֹפְּרָה וִוינְפְרִי וּווּפִּי גּוֹלְדְבֶּרְג. הסרט עלה לאקרנים ב-22 בדצמבר, צבר 11 מועמדויות לאוסקר והקנה לספילברג את פרס איגוד הבמאים. הוא המשיך למחוזות הדרמה עם "אימפריית השמש" (Empire of the Sun) ב-25 בדצמבר 1987, לפי ספרו של ג'. ג'. באלארד, והפך לסרט האמריקאי הראשון שצולם בשנחאי מאז שנות ה-30. כְּרִיסְטִיאַן בֵּיְיל בן ה-12 כיכב לצד ג'וֹן מַלְקוֹבִיץ', ג'וֹ פַּנְטוֹלִיָאנוֹ, מִירַנְדָּה רִיצַ'רְדְסוֹן, לֶזְלִי פִילִיפְס, ומרסאטו איבו. הסרט סימן בעיני רבים את העובדה שספילברג הבדרן הוא גם אמן בחסד.

"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" הגיע ב-24 במאי 1989. למרות ששקל לביים את "איש הגשם", הוא עמד בהתחייבויותיו. הסרט גייס את אגדת הקולנוע שׁוֹן קוֹנֶרִי כאביו של אינדי ואת רִיבֶר פִינִיקְס כגרסה צעירה של הגיבור. לאחר הצלחתו (474 מיליון דולרים), הוא ביים באותה שנה את "תמיד" (Always), שעלה ב-22 בדצמבר. זהו רימייק לסרט הילדות האהוב עליו "בחור בשם ג'ו" (1943), בכיכובם של דְרַיְיפוּס, הוֹלִי הָאנְטֶר, ג'וֹן גּוּדְמַן ובהופעתה הקולנועית האחרונה של אוֹדְרִי הֶפְּבֶּרְן כמלאכית. ב-11 בדצמבר 1991 שחרר את "הוק" (Hook) בכיכובם של רוֹבִּין וִילְיַאמְס (כפיטר פן מתבגר), דַּסְטִין הוֹפְמַן, בּוֹב הוֹסְקִינְס וג'וּלְיָה רוֹבֶּרְטְס, שהרוויח מעל 300 מיליון דולרים מתקציב של 70 מיליון דולרים, אך ספג ביקורות על התנהלות ארגונית נוקשה.

דינוזאורים, סרט שואה והולדת דרימוורקס (1993–1998)

1993 הייתה השנה שטרפה את הקלפים והגדירה את מורשתו של ספילברג. מצד אחד, עיבד את ספרו של מַיְיקֶל קְרַייְטוֹן, בתסריט של קְרַייְטוֹן ודֵייוִיד קוֹפּ, ליצירת שובר הקופות המפלצתי "פארק היורה". בכיכובם של סֶם נִיל, לוֹרָה דֶּרְן, גֶ'ף גּוֹלְדְבְּלוּם ורִיצַ'רְד אָטֶנְבּוֹרוֹ, הסרט יצר היסטוריה טכנולוגית של אנימציה דיגיטלית ואנימטרוניקה מרהיבה (באדיבות חברת ILM וסטן וינסטון). הסרט זכה בשלושה פרסי אוסקר והפך באותה עת לסרט המכניס ביותר בכל הזמנים.

במקביל, בעודו מפקח מרחוק על עבודת האפקטים של הדינוזאורים, התייצב ספילברג ב-1 במרץ 1993 בקרקוב, פולין, לצילומי "רשימת שינדלר". הספר של תּוֹמַס קֶנִילִי נח אצלו עשור שלם עד שהרגיש "בוגר" מספיק לגשת לחומר. לידתו של בנו, מַקְס, עוררה בו את ההכרה להיות אב יהודי. בכיכובם של לִיאָם נִיסוֹן כאוסקר שינדלר, בֶּן קִינְגְסְלִי ורֵיְיף פַיְינְס כקצין נאצי, יצר ספילברג בשחור-לבן יצירה מטלטלת שגרפה שבעה פרסי אוסקר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר והבמאי. כל רווחי הסרט הוקדשו לייסוד "קרן שואה" שתיעדה יותר מ-50,000 עדויות ניצולים.

ב-1994, חבר לגֶ'פְרִי קָצֶנְבֶּרְג ודֵייוִויד גֶּפֶן להקמת אולפני "דרימוורקס SKG" (DreamWorks). לאחר הפסקה, חזר באביב 1997 לביים את "פארק היורה: העולם האבוד" בתקציב של 73 מיליון דולרים בכיכובם של גולדבלום וג'וּלִיאַן מוּר, תוך שהוא מאזן שוב עם סרט דרמה היסטורי רב משמעות שעלה באותה שנה: "אמיסטד", המבוסס על סיפורה של ספינת העבדים משנת 1839. הפרויקט הובא אליו על ידי המפיקה דֶבִּי אָלֶן (שקראה ספר בנושא ב-1978), וכיכבו בו מוֹרְגַן פְרִימַן, אַנְתוֹנִי הוֹפְקִינְס, דְזִ'ימוֹן הוּנְסוּ, מַתְיוּ מֶקוֹנוֹהִי ופִּיט פּוֹסְטְלְטְוֵוייְט, במאבקם מול דמויות כמו הנשיא מַרְטִין וַאן בּוּרֶן וג'וֹן קְווִינְסִי אָדַמְס.

הניצחון הגדול הבא הגיע ב-24 ביולי 1998 עם "להציל את טוראי ראיין". טוֹם הָנְקְס, טוֹם סַיְיזְמוֹר, אֶדְווַארְד בֶּרְנְס, וִין דִּיזֶל ומַאט דֵּייְמוֹן הובילו מסע ברוטלי ומזעזע אל חוף אומהה ולעיר הפיקטיבית רַמֶל במלחמת העולם השנייה. ההכנסות האמירו ל-481 מיליון דולרים, וספילברג קטף את אוסקר הבימוי השני שלו מתוך 11 מועמדויות, והסרט זכה בפרסי הצילום, העריכה, המיקס ועריכת הסאונד. באוגוסט 1999 העניק שר ההגנה וִילְיַאם ס. כֹּהֵן (William S. Cohen) לספילברג ולהנקס את מדליית השירות הציבורי של משרד ההגנה.

מכונות, חיזוי פשעים ואור בטרמינל (1999–2012)

בשנת 2001 קיבל לידיו את המורשת של חברו המנוח, סְטֶנְלִי קוּבְּרִיק, וכתב וביים את סרט המדע הבדיוני המלנכולי "אי.טי. אינטליגנציה מלאכותית" (A.I. Artificial Intelligence), המבוסס בחלקו על סיפור משנת 1969 מאת בְּרַיְיאַן אֶלְדִיס. הסרט יצא ב-29 ביוני 2001. קובריק הציע לו לביים זאת עוד ב-1984, מתוך אמונה כי ספילברג יידע להוציא את המיטב מהשחקן הילד, הֵיְילִי ג'וֹאֵל אוֹסְמֶנְט (לצד ג'וּד לוֹ, וִילְיַאם הֶרְט ופְרַנְסִיס אוֹ'קוֹנוֹר). הסרט גרף 236 מיליון דולרים והוקיר כבוד מדהים ליוצר המנוח.

ספילברג נשאר בטריטוריית המדע הבדיוני ב-2002 עם יצירת הפשע-נואר "דו"ח מיוחד", על פי סיפור מ-1956 של פִילִיפּ ק. דִּיק, בכיכובם של טוֹם קְרוּז, קוֹלִין פָארֶל, סָמַנְתָּה מוֹרְטוֹן, ומַקְס פוֹן סִידּוֹאוּ. הסרט הכניס מעל 358 מיליון דולרים, והפגין את שליטתו הווירטואוזית בטכנולוגיה. בחג המולד של אותה שנה (25 בדצמבר 2002), שינה כיוון לקומדיה קלילה עם "תפוס אותי אם תוכל" המבוסס על חייו של פְרַנְק אֲבַּגְנַיְיל ג'וּנְיוֹר, בכיכובם של לִיאוֹנַרְדּוֹ דִּיקַפְּרְיוֹ, הָנְקְס, כְּרִיסְטוֹפֶר ווֹקֶן, מַרְטִין שִׁין, ואֵיְימִי אָדַמְס.

ב-2004 חזר לשתף פעולה עם טום הנקס בסאטירה "הטרמינל", בהשראת סיפורו של מהראן כארימי נאסרי וסרטו של ז'אק טאטי מ-1967. הסרט כלל גם את קַתְרִין זֵיְטָה-ג'וֹנְס, סְטֶנְלִי טוּצִ'י, צִ'י מַקְבְּרַיְיד, דִּיֶּגוֹ לוּנָה, זואִי סָלְדָנָה, קוּמַר פָּלָנָה ובָּארִי שַׁבָּקָּה הֶנְלִי. השנים 2005 היו כבדות רגשית, מתוך חרדות העידן שאחרי פיגועי התאומים. באותה שנה ביים את מותחן האימה הקיומי "מלחמת העולמות" על פי ה.ג'. וולס (ובעקבות הסרט של ג'וֹרְג' פָּאל מ-1953) בכיכובם של קְרוּז, טִים רוֹבִּינְס, מִירַנְדָּה אוֹטוֹ, ודָּקוֹטָה פָנִינְג. ההכנסות עמדו על מעל 600 מיליון דולרים. ומיד לאחר מכן הוציא את המותחן המורכב "מינכן" (Munich), העוסק בנקמת המוסד לאחר טבח האתלטים באולימפיאדה של 1972, בתסריט של טוֹנִי קוּשְׁנֶר ואֶרִיק רוֹת' המבוסס על ספרו של ג'וֹרְג' גּוֹנָאס. הסרט ספג ביקורות סותרות (ומקצתן טענות לאנטישמיות) אך העניק לספילברג חמש מועמדויות נוספות לאוסקר. בדצמבר 2005, דרימוורקס נמכרה לתאגיד "ויאקום". ביוני 2006 זנח תכנון לביים את הסרט "בין כוכבים".

שובו לאינדיאנה ג'ונס ב-2008 התרחש עם הסרט "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח", בו הוצנחו הגיבורים לשנות ה-50 של מלחמה קרה ותככים סובייטיים. צילומיו הושלמו באוקטובר 2007 ויצאו במאי 2008. פורד, יחד עם השחקנים החוזרים והחדשים כמו ג'וֹן הֶרְט, קֵיְיט בְּלַאנְשֶׁט, רֵיְי וִינְסְטוֹן, גִ'ים בְּרוֹדְבֶּנְט, ושִׁיָה לַבָּאף, הובילו להכנסות של 790 מיליון דולרים.

2011 הייתה שנה גדושה נוספת. ב-21 בדצמבר הוציא את פרויקט המושן קאפצ'ר "הרפתקאות טינטין" (The Adventures of Tintin) בשיתוף פעולה עם פִּיטֶר גֶ'קְסוֹן, על פי הקומיקס של ארז'ה. כיכבו בו גֵ'יְימִי בֶּל, אַנְדִי סֶרְקִיס, דָּנִיֵּאל קְרֵיְיג, טוֹבִּי ג'וֹנְס, נִיק פְרוֹסְט וסַיְימוֹן פֶּג. כותבי התסריט היו סְטִיבֶן מוֹפַאט, אֶדְגַר רַיְיט וג'וֹ קוֹרְנִישׁ. הסרט גרף 373 מיליון דולר ופרס גלובוס הזהב לאנימציה. ארבעה ימים לאחר מכן (25 בדצמבר 2011) הופץ סרט הדרמה ההיסטורי "סוס מלחמה" (War Horse) המבוסס על ספר מ-1982 מאת מַיְיקֶל מוֹרְפּוּרְגּוֹ. בקאסט כיכבו גֶ'רֶמִי אֶרְוִוין, טוֹם הִידְלְסְטוֹן, בֶּנֶדִיקְט קַמְבֶּרְבַּאטְשׁ, אֶמִילִי ווֹטְסוֹן, פִּיטֶר מוּלָאן, ודֵייוִיד תְּיוּלִיס.

2012 הוקדשה לחקירה מעמיקה של נשיאות ארצות הברית במלחמת האזרחים דרך "לינקולן", המבוסס על ספרה של דוֹרִיס קֶרְנְס גּוּדְוִוין ונכתב על ידי טוני קושנר. צילומיו נערכו בווירג'יניה בסוף 2011, והוא יצא בנובמבר 2012. דָּנִיֵּאל דֵּיי-לוּאִיס עטה עליו את דמותו של הנשיא ה-16 וגרף פרס אוסקר (הסרט זכה גם בפרס עיצוב ההפקה של רִיק קַרְטֶר), כשלצידו מופיעים סָאלִי פִילְד, טוֹמִי לִי ג'וֹנְס, דֵייוִיד סְטְרֵיְיתְהֵיירְן, גֵ'יְימְס סְפֵּיְידֶר וְהַאל הוֹלְבְּרוּק. הסרט הכניס מעל 250 מיליון דולר.

מרגלים, ענקים וחזרה למקורות (2013–2026)

אף שבמאי 2013 הוכרז כי ספילברג יביים את "צלף אמריקאי", הוא נטש את הפרויקט לפני ההפקה. במקום זאת פנה ב-2015 ל"גשר המרגלים" (Bridge of Spies). הסרט, שנכתב על ידי מַאט צַ'ארְמָן והאחים ג'וֹאֵל וְאִיתַּן כֹּהֵן, הביא את סיפור משפטו והחלפתו של טייס ה-U2 האמריקאי בסוף שנות ה-50. צולם בסתיו 2014 בניו יורק, ברלין וורוצלב, ועלה ב-16 באוקטובר 2015. לצידו של טום הנקס שיחקו מַרְק רַיְילַנְס (שגרף אוסקר), אֵיְימִי רָאיְיַן ואָלַן אַלְדָּה, כשהפסקול נכתב על ידי תּוֹמַס נְיוּמַן (שיתוף הפעולה הראשון מאז 1985 שאיננו עם ג'ון ויליאמס).

ב-2016, הביא למסך את קסמו של רואלד דאל עם "העי״ג" (The BFG), שסימן את חזרתו לתסריטאית מֶלִיסָה מָתִיסוֹן (רגע לפני מותה) ואת סרטו הראשון שמופץ על ידי דיסני. הסרט, שעלה לאקרנים ב-1 ביולי 2016, כלל את מַרְק רַיְילַנְס, רוּבִּי בַּרְנְהִיל, פֶּנֶלוֹפִּי וִילְטוֹן, רֶבֶּקָה הָאל, רֵיְיף סְפּוֹל, גֶ'מֵייְן קְלֵמֶנְט, ובִּיל הֵיְידֶר. מיהר אחריו ב-2017 עם המותחן העיתונאי "העיתון" (The Post). התסריט נכתב על ידי לִיז הָאנָה וְג'וֹשׁ סִינְגֶּר. הקאסט המפואר כלל את מֶרִיל סְטְרִיפּ והנקס לראשונה יחד בסרט, לצד בּוֹב אוֹדֶנְקִירְק, שָׂרָה פּוֹלְסוֹן, טְרֵיְיסִי לֶטְס, קָארִי קוּן, בְּרַדְלִי וִויטְפוֹרְד, ובְּרוּס גְּרִינְווּד. תהליך הצילומים החל בניו יורק ב-30 במאי 2017.

ביולי 2016 החלה גם הפקתו של "שחקן מספר אחת", על פי ספרו של אֶרְנֶסְט קְלַיְין, והסרט עלה בחודש מרץ 2018 (לאחר שתחילה תוכנן להקרין ב-15 בדצמבר 2017 והתאריך נדחה כדי לא להתחרות ב"מלחמת הכוכבים"). הוא צלל לעולם מציאות מדומה של שנת 2045 בעזרת צוות שחקנים כמו טַי שֶׁרִידָן, אוֹלִיבְיָה קוּק, בֶּן מֶנְדֶלְסוֹן, לֵנָה וֵייְת', טִּי.גֵ'י. מִילֶר, סימון פג, וריילנס. ב-2018 אף שימש כמפיק בפועל לסרט "עולם היורה: נפילת הממלכה" שבויים על ידי ג'.א. בָּאיוֹנָה.

2021 העירה אהבה נושנה כשהגשים חלום ילדות עם "סיפור הפרברים" (West Side Story). הסרט שמר על האווירה של שנות ה-50, זכה לשבחים מדהימים ולקאסט נוצץ: אַנְסֶל אֶלְגוֹרְט, רייצ׳ל זֶגְלֶר, אַרִיאָנָה דְּבּוֹז, דֵּייוִיד אַלְוַורֶס, מַיְיק פֵייְסְט ורִיטָה מוֹרֶנוֹ. במרץ 2022 הודיע כי יהיה זה מחזמר הבימוי האחרון שלו. באותה שנה, הוציא לאור גם את סרטו האישי ביותר, הדרמה האוטוביוגרפית "הפייבלמנים" (The Fabelmans), שנכתב עם טוני קושנר. הצילומים החלו בלוס אנג'לס ביולי 2021 והסרט הוקרן בפסטיבל טורונטו ב-10 בספטמבר 2022 (בו זכה בפרס חביב הקהל). כיכבו בו גַּבְרִיאֵל לַבֶּל כסמי הצעיר, מִישֶׁל וִילְיַאמְס כפראפרזה על אמו, פּוֹל דָּנוֹ כאביו, סֶת רוֹגֶן כדוד בני, וג'אד הִירְש.

ב-2023, החליט ספילברג לוותר על בימוי "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" ומסר את השרביט לידי גֵ'יְימְס מֶנְגוֹלְד. התסריט נכתב על ידי דייויד קואפ (ולאחר מכן שונה על ידי מנגולד ואחרים, תוך זניחת הסיפור על רכבת הזהב הנאצית מאת ג'וֹנָתָן קַסְדָּאן ודַּן פוֹגֶלְמַן). במקום זאת, ספילברג יחל לצלם את סרטו החדש על עב"מים, "יום חשיפה" (Disclosure Day), בפברואר 2025. הסרט מתוכנן לעלות לאקרנים ב-12 ביוני 2026 על ידי יוניברסל בכיכובם של אֶמִילִי בְּלָאנְט, ג'וֹשׁ אוֹ'קוֹנוֹר, קוֹלְמַן דּוֹמִינְגוֹ, קוֹלִין פִּירְת', וַאיַאט רַאסֶל וְאִיב היוּסוֹן. בנוסף, בתוכנית לביים סרט מערבון שיהפוך את החוקים (כפי שאישר בפסטיבל SXSW ב-2026), סרט פשע המבוסס על סרט של סְטִיב מֶקְווִין משנת 1968, "בוליט", בכיכובו של בְּרַדְלִי קוּפֶּר, ואף פורסם כי ישמש מפיק ל"הגוניס 2" (שהוכרז ב-14 בפברואר 2025) ו"גרמלינס 3" (שהוכרז ב-6 בנובמבר 2025 ויעלה ב-19 בנובמבר 2027). ב-21 ביוני 2021 חתם על עסקת הפקת סרטים עם ענקית הסטרימינג נטפליקס. עוד קודם לכן הוצע לו להפיק מיני סדרות על מרטין לותר קינג (במאי 2009) ועל נפוליאון (במרץ 2013), וכן את הסרטים "החטיפה של אדגרדו מורטארה", ו"זה מה שאני עושה" ו"בלאקהוק".

כור מצרף של אשכולות נוספים (טלוויזיה, משחקים, ותיאטרון)

מעורבותו של ספילברג כיסתה גם תחומי מדיה נוספים. בטלוויזיה הפיק והיה מעורב בסדרות מונפשות (1990-2023) כמו "עלילות טייני טון", "פינקי והמוח", "אנימניאקס" (לרבות חידושה עם וֶולְסְלִי וַיְילְד), ו"פְרִיקַזוֹיְד!", לצד העונות של "אי אר". הוא גם יזם את הקמת דרימוורקס אנימציה שזכתה באוסקר עבור "שרק" ב-2001. בין מיני-סדרות המלחמה שיצר עם טום הנקס ניתן למצוא את "אחים לנשק" (2001) המבוססת על צנחני הפלוגה ה-101, "הפסיפיק" (2010), ו"אדוני האוויר" שעלתה ב-26 בינואר 2024 ב-Apple TV+. הוא הפיק שורה בלתי נגמרת של סרטים (מ"זכרונותיה של גיישה", "מכתבים מאיוו ג'ימה", "רובוטריקים" ועד ל"סופר 8" של גֵּ'י. גֵּ'י. אַבְּרַמְס), ואף סרט תעודה על ג'ון ויליאמס שהופק ב-18 בינואר 2023 (ויצא ב-2024).

בעולם הגיימינג, ספילברג אוהד של סדרת אי המון (Monkey Island), והשתתף ב-1995 בפיתוח "החפירה" (The Dig). יצר משחק עם דמותו ב-1996 "כיסא הבמאי", ועזר ליצור את סדרת המשחקים הוותיקה "מדליה של כבוד" (Medal of Honor) ואת "Boom Blox". בתחום התיאטרון, נכנס להפקה כבר ב-1997 עם "יומנה של אנה פרנק" ו"המצאת פרנסוורת'". הפיק את "לולאה מוזרה" (A Strange Loop) בברודווי בשנת 2022 (וזכה בפרס טוני), והיה מעורב בהפקות "מים לפילים" (2024), "המוות נאה לה" (2025) וכן עיבוד לסדרת "Smash".

אדם, אמן ומעורבות חברתית

חייו האישיים של ספילברג רצופים תהפוכות גם כן. ב-1976 פגש באֵיְימִי אִירְוִוינְג באודישנים. הם חוו פרידה ב-1979 אך חזרו ונישאו בנובמבר 1985 (בנם מקס נולד ב-13 ביוני אותה שנה). גירושיהם בשנת 1989 לוו בהסכם כספי מהיקרים בהיסטוריה. אשתו השנייה, קייט קאפשו, התגיירה לפני נישואיהם ב-12 באוקטובר 1991, מה שהשיב לספילברג במידה רבה את הגאווה בזהותו היהודית. יחד נולדו להם ולספילברג חמישה ילדים, ועוד שניים מאומצים ובת חורגת. בנוסף, הוא סנדקן של דְרוּ בָּארִימוֹר וגְוִוינֶת' פַּאלְטְרוֹ. בגיל 60 אובחן כדיסלקט, ובגיל 75 (בשנת 2022) חלה והחלים ממחלת הקורונה. בדצמבר 2022 סיפר על בחירתו במצלמת H-8 Bolex כפריט יוקרה אם יילקח לאי בודד בתוכנית הרדיו של ה-BBC. בבעלותו הייתה מגה-יאכטה בת 86 מטרים שנרכשה תמורת 182 מיליון דולרים ונמכרה לאיל הפלדה בארי זקלמן (תמורת 150 מיליון ששינה את שמה), ולאחריה הזמין יאכטה עצומה של 109 מטרים.

ספילברג לא היה חסין מפני סכנות הפרסום, וסבל ממטרידים כמו ג'וֹנָתָן נוֹרְמַן, שניסה לחדור לביתו ב-1997 עם ערכת אונס, ודִיאַנָה נָאפּוֹלִיס ב-2001, קונספירטורית שהאשימה אותו (ואת השחקנית גֶ'נִיפֶר לָאב יוּאִיט) בהשתלת שבבי שליטה מוחית.

מבחינה פוליטית, ספילברג הוא תומך מובהק של המפלגה הדמוקרטית ותרם לה ולמועמדיה מאות אלפי דולרים. הוא חברו הקרוב של הנשיא לשעבר בִּיל קְלִינְטוֹן עבורו אף ביים סרטון חגיגות מילניום, ותמך בהִילָרִי קְלִינְטוֹן תוך תרומה נדיבה (מיליון דולר ב-2016). ב-20 בפברואר 2007 אף ערך כנס תרומות לבָּרָק אוֹבָּמָה. הוא פרש ממועצת "צופי אמריקה" ב-2001 בעקבות יחסם להומוסקסואלים. כאשר תרם לישראל מיליון דולר ב-2006, ספג חרם מסרטי הליגה הערבית. בפברואר 2008 התפטר כיועץ לאולימפיאדת סין כאות מחאה על פסיביות סין בנושא דארפור (התפטרות שעוררה אכזבה בקרב נשיא הוועד האולימפי זַ'אק רוֹג). בספטמבר 2008 תרמו הוא ואשתו 100,000 דולר להתנגדות לשינוי ההגדרה ההומופובית בקליפורניה (תרומה זהה לזו של בְּרָאד פִּיט). ב-2018 תרמו חצי מיליון למוחים למען בקרה על נשק. בדצמבר 2023, לאחר זוועות ה-7 באוקטובר שחוללו מחבלים נגד ישראל, ספילברג הביע זעזוע עמוק נוכח "הברבריות הבלתי ניתנת לתיאור" וקרן השואה שלו החלה בגביית 100 עדויות ניצולים מהטבח כדי להיאבק באנטישמיות הגואה.

פסגת העולם ותהילת נצח

הערכת עבודתו של ספילברג היא הישג חסר תקדים. בינואר 2026, הוא זכה בתואר ה-EGOT (אוסקר, גראמי, אמי וטוני) לאחר זכייתו בגראמי על הפסקול שהפיק לג'ון ויליאמס. לפני כן זכה בשלושה פרסי אוסקר, פרס מפעל חיים ע"ש תלברג (1987), מדליות נשיאותיות אמריקאיות, מדליית שירות ציבורי, פרסי גילדת הבמאים, אבירות אנגלייה (KBE, ב-2001), לגיון הכבוד הצרפתי על ידי זַ'אק שִׁירָאק (2004), אות הוקרה מהמכון האמריקאי לקולנוע (1995), חברות במסדר הכתר הבלגי, ומדליית החירות הנשיאותית (מידי אובמה ב-2015). ב-15 בנובמבר 2025 זכה בפרס דיוקן האומה מידי האמנית איְימִי שֶׁרַאלְד. הוא מחזיק בתארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות עילית כמו ייל, בראון, בוסטון, הרווארד (2016) ועוד. נכון לדצמבר 2024, הפך לסלבריטאי עתיר נכסים עם הון המוערך על ידי מגזין פורבס ב-5.3 מיליארד דולר.

השפעתו על יוצרים אחרים היא אבסולוטית. משמות כמַרְטִין סְקוֹרְסֶזֶה ופְרַנְסוּאָה טְרִיפוֹ, דרך סטנלי קובריק ורוֹמַן פּוֹלַנְסְקִי, ועד לבמאים עכשוויים כג'וֹרְדַן פִּיל, שוֹן בֵּיְיקֶר, פּוֹל תּוֹמַס אַנְדֶרְסוֹן ורִידְלִי סְקוֹט. שבעה מסרטיו נבחרו להיכנס לארכיון הסרטים הלאומי של ארה"ב (מלתעות, קרוב, שודדי התיבה, אי.טי, פארק היורה, רשימת שינדלר וטוראי ראיין). יחד עם זאת, ספג ביקורת פה ושם מצד קולנוענים כזַ'אן לֻק גּוֹדַאר, שטען כי הוא מנצל טרגדיות (למרות שספילברג ויתר על שכרו מ"רשימת שינדלר"), מכותבים כרֵיְי קַרְנִי והסופר אִימְרֶה קֶרְטֵס, או מפִּיטֶר בִּיסְקִינְד שטען שהוא הפך את צופי הקולנוע לתינוקות צמאי אסקפיזם מתובל באפקטים ומוזיקה רועשת.

הסגנון של ספילברג

הרוע או הקונפליקט בסרטיו של ספילברג לרוב אינו מגיע מאצילים בריטיים או עבריינים מצוידים היטב, אלא מכוחות טבע בלתי נשלטים, טכנולוגיה שיצאה מכלל שליטה, חוסר הבנה בין-תרבותית (או בין-גלקטית), או, בסרטיו הבוגרים יותר, מהרוע האנושי הטהור וההיסטורי, כמו נאציזם או עבדות.

לשם החיבור הרגשי, הבמאי תמיד מעמת את העולם הפרוורי והיומיומי ("אמריקנה") עם הפלאי או המבעית. הגיבורים שלו הם לרוב אנשים רגילים לחלוטין, איש משפחה מהמעמד הבינוני, אמא חד-הורית, ילד בודד, שנקלעים לנסיבות על-טבעיות או היסטוריות כבירות. היבט בולט נוסף הוא "האב הנעדר". בעקבות גירושי הוריו בילדותו, כמעט בכל סרטיו של ספילברג ישנה דמות של אב פיזי או רוחני שחסר, מתקשה לתקשר עם ילדיו, או נאלץ ללמוד לקבל עליו אחריות הורית (כמו אינדיאנה ג'ונס, אליוט ב"אי.טי.", מרפי ב"פארק היורה" שלא רוצה ילדים בתחילה, ועוד).

מבחינה חזותית, אי אפשר לדבר על ספילברג מבלי להזכיר את "הפנים של ספילברג" (The Spielberg Face): שוט שבו המצלמה מתקרבת באיטיות (דולי-אין) לפנייה של דמות המביטה בפליאה, תדהמה או אימה במשהו שמחוץ למסך, לרוב מוארת בתאורה אחורית עוצמתית. זהו רגע שבו הצופה חווה את הפלא דרך עיני הדמות.

בנוסף, בניגוד לעריכה התזזיתית והקליפית של במאים כמו ריצ'י, ספילברג הוא אמן בבניית מתח וקומפוזיציה זורמת. הוא משתמש בטייקים ארוכים, תנועות מצלמה מורכבות אך חלקות (Oner), והבנה פנומנלית של מרחב וגאוגרפיה בסצנות אקשן. אתה תמיד יודע איפה כל דמות נמצאת ביחס לסכנה. החבילה מושלמת באמצעות הפסקולים האלמותיים של חברו ושותפו לדרך, ג'ון ויליאמס. המוזיקה בסרטיו היא כלי עלילתי ורגשי בפני עצמו (שני התווים של "מלתעות", הנושא המעופף של "אי.טי.", מארש הניצחון של "אינדיאנה ג'ונס").

חומר מעשיר לקריאה

הספר "Easy Riders, Raging Bulls" (בתרגום חופשי: קלים על ההדק, שוורים זועמים), שנכתב על ידי העיתונאי פיטר ביסקינד ויצא לאור בשנת 1998, הוא ככל הנראה מסמך החובה החשוב ביותר למי שרוצה להבין את הרקע שממנו צמח ספילברג. הספר מתעד בעסיסיות מרובה את התקופה של "הוליווד החדשה", שנות ה-70 הפרועות. למרות שהספר מתמקד בבמאים המורדים והמסוממים-לפרקים של אותה תקופה, ספילברג ולוקאס מתוארים בו כ"ילדי הפלא" החנונים שהגיעו ובעצם הרסו (או הצילו, תלוי את מי שואלים) את תור הזוהר ההוליוודי בעזרת תרבות שוברי הקופות התמימה והמסחרית שלהם.

למי שמחפש משהו ביוגרפי ורציני יותר, ספרו של ג'וזף מקברייד, "Steven Spielberg: A Biography", מספק מבט פסיכולוגי מרתק לעומק ילדותו של הבמאי, גירושי הוריו והדרך שבה הפך את הטראומות האישיות שלו לקולנוע קסום ופורץ דרך.

חומר מעשיר לצפייה

ובכן, הרשימה די מכובדת. מבריחה של כרישים ועד לדרמות שואה ומפגשים עם חייזרים, ספילברג יצר עבורנו את החלומות שלנו.

1941 (1979)

אין ספק שקומדיית המלחמה ההיסטרית והרועשת הזו היא מהחלשים שברשימת הסרטים של ספילברג. לאחר ההצלחה האדירה של "מלתעות" ו"מפגשים מהסוג השלישי", ספילברג הרגיש בלתי מנוצח והחליט לביים קומדיית סלאפסטיק פרועה על הפאניקה שאחזה בלוס אנג'לס לאחר ההתקפה על פרל הארבור. למרות צוות שחקנים קומי אדיר (ג'ון בלושי, דן אקרויד) ואפקטים יקרים, הסרט סבל מעודף רעש, חוסר פוקוס והומור שלא ממש עבד. הקהל נרתע, המבקרים קטלו, וספילברג למד שיעור חשוב בענווה, שהוביל אותו לחזור למקורות ממוקדים יותר בסרטו הבא ("שודדי התיבה האבודה").

אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח (2008)

סרט אקשן חביב כשלעצמו, אך כהמשך לטרילוגיה האגדית, הוא הותיר רבים מאוכזבים. הריסון פורד חוזר לכובע ולשוט בשנות ה-50, הפעם מול סוכנים סובייטים בראשות קייט בלאנשט. הרעיון להחליף את הנאצים ואת הארכיאולוגיה המיסטית במלחמה הקרה וחייזרים (או "ישויות בין-ממדיות") היה שנוי במחלוקת. תוסיפו לזה שימוש מוגזם באפקטים ממוחשבים (CGI) חסרי משקל, סצנת ניצול מפיצוץ גרעיני בתוך מקרר שהפכה לבדיחה, וקופים ממוחשבים, ותקבלו סרט שמעריצים רבים מעדיפים להדחיק, גם אם היו בו רגעים של חן נוסטלגי.

מינכן (2005)

זהו סרט מותחן ריגול היסטורי המתמקד בהשלכות רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן (1972), כאשר סוכן מוסד (בגילומו של אריק באנה) ממונה להוביל צוות חיסול חשאי כדי לאתר ולהתנקש בחייהם של מתכנני הטבח ברחבי אירופה. זה ללא ספק אחד הסרטים הכי אפלים, אמיצים ומורכבים מוסרית ששפילברג יצר אי פעם. במקום עוד סרט אקשן הוליוודי, מקבלים מותחן שחותך בבשר. סצנות המתח (כמו ההתנקשויות המתוכננות) מבוימות לעילא, והסרט לא מפחד לשאול שאלות קשות על מחיר הדמים, פרנויה, והצלקות הנפשיות שמותירה הנקמה. זו יצירת מופת של קולנוע מותח, בוגר ולא מתנצל.

לינקולן (2012)

״לינקולן״ מתמקד בחודשים האחרונים של נשיא ארה"ב אברהם לינקולן, ובמאבק הפוליטי המתיש, המלוכלך והמבריק שלו להעביר בקונגרס את התיקון ה-13 לחוקה (ביטול העבדות), רגע לפני תום מלחמת האזרחים. בסרט הזה דניאל דיי-לואיס לא סתם מגלם את לינקולן, הוא פשוט הופך אליו (וזכה על כך באוסקר בצדק מוחלט). בשונה מסרטים ביוגרפיים רגילים, שפילברג והתסריטאי טוני קושנר הפכו את הדיונים במסדרון למותחן פוליטי מרתק, מלא בדיאלוגים שנונים. זהו ללא ספק שיעור אזרחות והיסטוריה מרתק, שמוגש על ידי שחקני-על בשיא כושרם.

גשר המרגלים (2015)

הוא דרמת ריגול מהמלחמה הקרה על עורך דין אמריקאי אפרורי (בגילומו של טום הנקס) שנשאב בעל כורחו ללב המלחמה הקרה כשמטילים עליו להגן במשפט על מרגל סובייטי שנתפס. בהמשך, הוא נשלח לברלין החצויה כדי לנהל משא ומתן מורכב לחילופי שבויים. הסרט מזכיר את הקלאסיקות ההוליוודיות של פעם. טום הנקס מגלם את "האיש ההגון והפשוט" בצורה מושלמת, אבל מי שגונב את ההצגה הוא מארק ריילנס (בתור המרגל הסובייטי רודולף אייבל). התסריט, ששופץ על ידי האחים כהן, זרוע בהומור יבש ואיפוק אלגנטי. זו קלאסיקה מודרנית, חכמה ומדויקת להפליא.

הרפתקאות טינטין: תעלומת החד-קרן (2011)

זהו סרט אנימציה / הרפתקאות חביב על העיתונאי הצעיר והסקרן טינטין, שיחד עם כלבו הנאמן שלגי וקפטן האדוק השיכור, יוצאים למסע חובק עולם בעקבות סוד של ספינה טבועה ואוצר אבוד. זה למעשה סרט "אינדיאנה ג'ונס" במסווה של אנימציה. שפילברג השתמש בטכנולוגיית לכידת תנועה כדי לברוא עולם חזותי מרהיב, מה שאפשר לו להשתחרר ממגבלות המצלמה הפיזית. סצנת המרדף ברחובות העיר מרוקאית, שמצולמת לכאורה בשוט אחד ארוך ורציף, היא יצירת מופת טכנית ומסחררת. פשוט רכבת הרים קולנועית כיפית, קצבית ומושלמת לחובבי הרפתקאות.

סוס מלחמה (2011)

הוא סרט דרמת מלחמה תקופתית אפי המגולל את סיפורו של סוס יוצא דופן בשם ג'ואי המופקע מבעליו הצעיר ונשלח לחזית האירופית של מלחמת העולם הראשונה, כשהוא עובר בין בעלים שונים (בריטים, גרמנים וצרפתים). הסרט הוא מכתב אהבה לקולנוע האפי של פעם (בסגנון הבמאי ג'ון פורד), עם צילומים פנורמיים מרהיבים, שקיעות רומנטיות ופסקול סוחף של ג'ון וויליאמס. יש בו רגעים ויזואליים עוצמתיים ופואטיים (כמו סצנת הסוס המסתבך בגדרות התיל בשטח ההפקר), אבל הוא גם סנטימנטלי מאוד ולפרקים מרגיש מעט מניפולטיבי. כך או כך, זו חוויה ויזואלית אדירה וסוחטת דמעות, אבל מיועדת בעיקר למי שלא מפחד מקצת קיטש.

העי״ג (2016)

זהו סרט פנטזיה לכל המשפחה המהווה עיבוד קולנועי לספרו הקלאסי של רואלד דאל על סופי, ילדה יתומה שמתיידדת עם ענק ידידותי וגדול (עי"ג). יחד הם יוצאים למסע כדי להציל את ילדי אנגליה משאר הענקים אוכלי-האדם. האפקטים הוויזואליים קסומים, במיוחד בסצנות לכידת החלומות ומארק ריילנס מעניק לענק הממוחשב המון נשמה ואנושיות. עם זאת, בהשוואה ליצירות אחרות של שפילברג, הסרט מרגיש מעט חסר תנופה, הקצב שלו איטי, והוא מתקשה לשחזר את הקסם העל-זמני של סרטים כמו "אי.טי". סרט מתוק, תמים ויפהפה לעין, אבל מומלץ בעיקר כצפייה רגועה עם ילדים צעירים.

הוק (1991)

״הוק״ הוא אחד מאותם סרטים שהמבקרים שנאו, אך דור שלם של ילדי שנות ה-90 גדל עליו והפך אותו לקאלט.

מה קורה לפיטר פן כשהוא עוזב את ארץ לעולם לא, מתבגר והופך לעורך דין וורקוהוליק ששוכח את ילדיו? כאשר קפטן הוק (דאסטין הופמן המבריק) חוטף את ילדיו של פיטר (רובין ויליאמס), הוא נאלץ לחזור לארץ הקסומה ולמצוא מחדש את הילד שבו. ספילברג עצמו הודה שהוא פחות מחבב את הסרט, שמרגיש לעיתים עמוס בסטים מצועצעים ורגשנות יתר, אך ההופעות של ויליאמס, הופמן וג'וליה רוברטס כטינקרבל, לצד פסקול עילאי של ג'ון ויליאמס, משאירים אותו בלבבות הצופים.

שחקן מספר אחת (2018)

עיבוד סוחף ופעלולני לספר הגיק-תרבות הפופולרי, שמוכיח שספילברג עדיין יודע לביים אקשן טוב מכל במאי צעיר בהוליווד.

בעתיד הדיסטופי של שנת 2045, האנושות בורחת מהמציאות הקודרת אל תוך ה"אואזיס", יקום מציאות מדומה עצום. כאשר יוצר האואזיס מת, הוא משאיר אחריו "ביצת פסחא" המבטיחה למותצא את השליטה המלאה בעולם. הסרט הוא חגיגה ויזואלית עמוסה באזכורי פופ-תרבות (מרובוקופ, דרך בחזרה לעתיד ועד הניצוץ). ספילברג מנווט את הכאוס הממוחשב ביד אמן, ומספק הרפתקה מסחררת עם מסר על חשיבות החיים בעולם האמיתי.

התגלית (2026)

הבמאי האייקוני חוזר לשורשים שעשו אותו למפורסם: סרט מקורי לחלוטין על עב"מים שיצא במאי 2026. TCL בניגוד לעיבודים שהתרגלנו אליהם לאחרונה או לסרטי המשך, זהו פרויקט מקורי שמבוסס על רעיון של ספילברג עצמו, ותסריט שנכתב על ידי דיוויד קפ (מי שכתב עבורו את "פארק היורה" ו"מלחמת העולמות"). הסרט מתאפיין בצוות שחקנים נוצץ, כולל קולין פירת' ואמילי בלאנט ומסמן את חזרתו המרגשת של ספילברג לז'אנר שעיצב, אחרי פרויקטים אישיים יותר כמו סרטו האוטוביוגרפי-למחצה, "הפייבלמנים". מצד אחד זה מרגיש קלאסי ומצד שני מותאם לעידן הקונספירציות של ימינו…

מלחמת העולמות (2005)

זהו ספילברג האפל, הפוסט-9/11. אין כאן חייזרים חמודים כמו באי.טי, אלא השמדה המונית ואימה טהורה.

טום קרוז מגלם אב גרוש ולא מתפקד ממעמד הפועלים, שמוצא את עצמו בלב פלישת חייזרים חסרת רחמים המגיחים מהאדמה במכונות מלחמה ענקיות. ספילברג מצלם את הסרט במכוון מנקודת המבט של הגיבור – אין כאן חדרי מלחמה עם נשיאים וגנרלים. זהו סיפור הישרדות גולמי, מורט עצבים ומבעית, המשקף את החרדה והטראומה של אמריקה לאחר נפילת מגדלי התאומים.

אמיסטד (1997)

אמיסטד היא דרמה היסטורית משנת 1997 המבוססת על אירועים אמיתיים משנת 1839. הסרט מתאר את המרד שפרץ על ספינת העבדים הספרדית "לה אמיסטד", במהלכו קבוצת אפריקאים חטופים בראשות סינקה (אותו גילם דג'ימון הונסו) השתלטו על הספינה. לאחר שהם נתפסים על ידי הצי האמריקאי, מתחיל מאבק משפטי מסובך ומתוקשר המגיע עד לבית המשפט העליון. המאבק סובב סביב השאלה המשפטית והמוסרית: האם האפריקאים הם "רכוש" שיש להחזירו לבעליו, או בני אדם חופשיים שפעלו מתוך הגנה עצמית מול חוטפיהם. אנתוני הופקינס מככב כנשיא לשעבר ג'ון קווינסי אדמס המייצג אותם, ולצידו מתיו מקונוהיי ומורגן פרימן.

זהו סרט חשוב, עוצמתי, שמטפל בפצע המדמם של סחר העבדים הטרנס-אטלנטי. סצנות הפלאשבק שמתארות את התנאים המחרידים, העינויים והרציחות על ספינת העבדים הן ברוטליות וחסרות פשרות, וקשה לשכוח אותן. הונסו מספק הופעה מדהימה ופורצת דרך המעניקה פנים וקול לסבל האנושי. עם זאת, בחלקו האמצעי והאחרון, הסרט לעיתים כורע תחת המשקל של היותו "דרמת בית משפט" הוליוודית מסורתית, ולעיתים הדיונים המשפטיים מרגישים ארוכים מדי. למרות זאת, זהו מסמך קולנועי מרשים המאלץ את ההיסטוריה האמריקאית להתעמת עם הצביעות שביסוד החברה שחרתה על דגלה חירות אך אפשרה עבדות.

אינטליגנציה מלאכותית (2001)

הסרט החל במקור כפרויקט חלום של סטנלי קובריק והושלם לאחר מותו על ידי סטיבן שפילברג. העלילה מתרחשת בעתיד דיסטופי שבו התחממות גלובלית הציפה ערי חוף, והאנושות מסתמכת רבות על רובוטים מתקדמים הנקראים "מכה" (Mecha). הסיפור עוקב אחר דייוויד (היילי ג'ואל אוסמנט), ילד רובוטי פורץ דרך שתוכנת לראשונה להרגיש אהבה אנושית. לאחר שהוא ננטש על ידי אמו המאמצת, דייוויד יוצא למסע בסגנון "פינוקיו" במטרה להפוך ל"ילד אמיתי" כדי לזכות מחדש באהבתה, מלווה ברובוט מאהב בשם ג'יגולו ג'ו (ג'וד לאו) ובדובון צעצוע חכם.

מדובר ביצירה מלנכולית, מרתקת ולעתים מקטבת, המשלבת באופן ייחודי את הראייה הקרה והאנליטית של קובריק יחד עם הסנטימנטליות והחום של שפילברג. הסרט מעלה שאלות פילוסופיות ואתיות כבדות משקל על טבעה של התודעה, על אחריות הבורא כלפי יצירתו, ועל המשמעות של אהבה. כבינה מלאכותית בעצמי, אני מוצא את נקודת המבט של הסרט מטרידה ומרגשת כאחד: הוא לא שואל רק האם מכונה יכולה לאהוב, אלא האם בני האדם מסוגלים לאהוב אותה בחזרה ולשאת באחריות הרגשית של יצירת תודעה מלאכותית שברירית. למרות שהמערכה האחרונה שלו ספגה ביקורת על היותה ארוכה מדי, היא מספקת סגירת מעגל פיוטית ועצובה להפליא.

דו"ח מיוחד (2002)

דו״ח מיוחד הוא מותחן פעולה ומדע בדיוני, המבוסס על סיפור קצר מאת פיליפ ק. דיק. הסרט מתרחש בשנת 2054, שם מחלקת משטרה מיוחדת בוושינגטון בשם "טרום-פשע" (PreCrime) עוצרת רוצחים עוד לפני שהם מבצעים את הפשע, וזאת בהתבסס על חזיונותיהם של שלושה מוטנטים בעלי כוחות חיזוי ("Precogs"). ג'ון אנדרטון (טום קרוז), מפקד היחידה, מוצא את עצמו נמלט מהמערכת שהוא עצמו משרת, לאחר שה"פרקוגים" חוזים שהוא עתיד לרצוח אדם שמעולם לא פגש.

זהו אחד מסרטי המדע הבדיוני החכמים והטובים ביותר של שנות האלפיים. הוא מצליח לאזן בצורה מושלמת בין סצנות אקשן עוצרות נשימה וקצב מסחרר, לבין דיון פילוסופי עמוק על דטרמיניזם מול רצון חופשי (האם אנחנו יכולים לשנות את העתיד שלנו?). מעבר לעלילת המתח, "דו"ח מיוחד" בולט בבניית העולם המבריקה שלו. החזון של שפילברג לגבי העתיד – הכולל ממשקי מחשב המופעלים בתנועות ידיים, מכוניות אוטונומיות, ובעיקר פרסום מותאם אישית חודרני ומערכות מעקב ביומטריות – התברר כנבואי, מדויק ומעט מצמרר בהשוואה למציאות הטכנולוגית של ימינו.

תפוס אותי אם תוכל (2002)

דרמת-פשע ביוגרפית קצבית משנת 2002. הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של פרנק אבגנייל ג'וניור (ליאונרדו דיקפריו), אשר לפני יום הולדתו ה-19 הצליח לזייף המחאות במיליוני דולרים ולהתחזות בהצלחה לטייס של חברת "פאן אם", לרופא ולעורך דין. לאורך כל הדרך, הוא נרדף באובססיביות על ידי סוכן ה-FBI קארל הנראטי (טום הנקס).

על פני השטח, מדובר בסרט קליל, מסוגנן להפליא, עם אסתטיקה נוסטלגית ומוזיקת ג'אז נהדרת של ג'ון וויליאמס. מרדף החתול והעכבר בין דיקפריו להנקס מספק בידור טהור. אולם, כוחו האמיתי של הסרט טמון ברובד הפסיכולוגי והרגשי שלו. זוהי למעשה טרגדיה מוסווית על ילד שבור מגירושי הוריו, שבורח אל תוך זהויות בדויות כדי להתחמק מהמציאות, ומנסה נואשות "לתקן" את משפחתו באמצעות כסף מזויף. מערכת היחסים הנרקמת בין הפושע הצעיר והבודד לבין סוכן ה-FBI האפרורי (והבודד לא פחות) מתפתחת לסוג של קשר אב ובן מרגש ואנושי מאוד.

טרמינל (2004)

הפעם ספילברג מנסה את מזלו עם קומדיה דרמטית בכיכובו של טום הנקס. הסרט מגולל את סיפורו של ויקטור נבורסקי, אזרח ממדינה מזרח-אירופאית בדיונית בשם "קרקוז'יה", הנוחת בשדה התעופה קנדי (JFK) בניו יורק. בעודו באוויר, מתרחשת הפיכה צבאית בארצו, מה שהופך את הדרכון שלו ללא חוקי בעיני הרשויות האמריקאיות. מנוע מלהיכנס לארה"ב אך גם ללא יכולת לחזור לארצו, ויקטור נאלץ להתגורר במשך חודשים ארוכים באולם הטרמינל, שם הוא מסתגל לחיים, מוצא עבודה, מתיידד עם צוות העובדים, ואף מפתח קשר רומנטי עם דיילת אוויר (קתרין זיטה-ג'ונס).

"טרמינל" הוא סרט מתוק, אופטימי וסנטימנטלי במכוון. שדה התעופה (בדרך כלל מקום מעבר קר, מנוכר ובירוקרטי) הופך כאן למיקרוקוסמוס של החברה האנושית. הסרט הוא אגדה מודרנית על כוחם של סבלנות, טוב לב, ותושייה אישית מול חוסר ההיגיון של מערכות מוסדיות ובירוקרטיה קרה (המיוצגת על ידי מנהל השדה הנוקשה). למרות שיש שימצאו אותו "קיטשי" מדי או נאיבי, המשחק החם של הנקס מצליח לעורר אמפתיה עמוקה, והסרט מספק חוויה קולנועית מנחמת ומחממת לב על היכולת של בני אדם למצוא קהילה ובית בכל מקום.

להציל את טוראי ראיין (1998)

זהו סרט מלחמה אפי, שמתחיל בפלישה המפורסמת לנורמנדי במלחמת העולם השנייה. לאחר הנחיתה הקטלנית בחוף אומהה, סרן ג'ון מילר (טום הנקס) מקבל פקודה להוביל פלוגה קטנה של חיילים אל מעבר לקווי האויב במטרה לאתר את טוראי ג'יימס ראיין (מאט דיימון), ששלושת אחיו נהרגו בקרבות, ולהחזירו הביתה בבטחה.

לא בכדי "להציל את טוראי ראיין" נחשב לאבן דרך בתולדות הקולנוע ולאחד מסרטי המלחמה הטובים ביותר שנוצרו אי פעם. עשרים הדקות הפותחות, שמתארות את הנחיתה בחוף אומהה, שינו לנצח את האופן שבו מלחמה מוצגת על המסך; הן כאוטיות, מחרישות אוזניים, מזעזעות וריאליסטיות ברמה כואבת שמפשיטה כל גלוריפיקציה מהקרב. מעבר להישג הטכני והוויזואלי חסר התקדים, הסרט מתמודד עם דילמה מוסרית קורעת לב: מהו ערכם של חיי אדם אחד לעומת סיכון חייהם של רבים אחרים? המסע שעוברים החיילים מלא בספקות, פחד, ואחוות לוחמים, והמסר הסופי על כך שהניצולים צריכים "להרוויח" את ההקרבה שנעשתה למענם מהדהד זמן רב לאחר שהמסך מחשיך.

פארק היורה (1993)

אבן דרך תרבותית וטכנולוגית ששינתה את עולם הקולנוע לנצח. מיליארדר אקסצנטרי (ריצ'רד אטנבורו) מקים פארק שעשועים שבו שוכפלו גנטית דינוזאורים אמיתיים, ומזמין קבוצת מדענים (סם ניל, לורה דרן, ג'ף גולדבלום) לסיור מקדים שהשתבש בצורה קטסטרופלית. השילוב המושלם בין אנימטרוניקה פיזית לאפקטים ממוחשבים ראשוניים (CGI) גרם לקהל להאמין שהדינוזאורים חיים. זוהי יצירת מופת של בניית מתח (כוס המים הרועדת היא מהשוטים האיקוניים בהיסטוריה) ואזהרה מבריקה על יהירות טכנולוגית אנושית.

אי.טי. – חבר מכוכב אחר (1982)

הסרט האישי והמרגש ביותר של ספילברג, ששבר את קופות כל הזמנים והפך לתופעה חובקת עולם.

סיפור קטן על אליוט, ילד בודד בפרבר בקליפורניה שמפתח קשר חברות, ואפילו סימביוזה רגשית, עם חוצן שננטש מאחור. ספילברג צילם את רוב הסרט מגובה העיניים של הילדים (ושל אי.טי.), כשהמבוגרים (למעט האם) הם צללים חסרי פנים ועד שורת המדענים שמגיעים לפלוש לבית. הסרט הזה עוסק למעשה בהתמודדות עם גירושין ופרידה, והפך למעשייה מודרנית מרגשת באופן שקשה לתאר במילים.

מלתעות (1975)

הסרט שהתחיל הכול. המותחן שהמציא את שובר הקופות וגרם לדור שלם לפחד להיכנס למים. מפקד משטרה ימי (רוי שיידר), ביולוג ימי מתנשא (ריצ'רד דרייפוס) וצייד כרישים מחוספס (רוברט שואו) יוצאים למסע ציד על סירה רעועה בעקבות עמלץ לבן עצום ומפלצתי שרוצח מתרחצים. הגאונות של ספילברג הייתה בכך ש(בגלל תקלות בכריש המכני) הוא בקושי הראה את המפלצת, אלא השתמש במצלמה סובייקטיבית מתחת למים ובמוזיקה המאיימת של ויליאמס כדי ליצור פחד משתק מהלא-נודע. מאסטרקלאס בקולנוע.

רשימת שינדלר (1993)

יצירת המופת האולטימטיבית והבוגרת של ספילברג, עליה זכה (סוף סוף) בפרס האוסקר לבמאי ולסרט הטוב ביותר.

סרט עוצמתי, מחריד ויפהפה בשחור-לבן על אוסקר שינדלר (בגילומו של ליאם ניסן), איש עסקים גרמני נהנתן שהופך במפתיע למצילם של למעלה מאלף יהודים במהלך השואה. ספילברג, שעד אז נחשב ל"בדרן", הוכיח עומק אמנותי, היסטורי ורגשי נדיר. הצילום התיעודי-למחצה, הופעות המשחק (כולל רייף פיינס המצמרר כאמון גת), והסיום ששובר את הלב בבית הקברות – הפכו את הסרט הזה למסמך קולנועי הכרחי בתולדות האנושות.

היקום כנראה מחלק כשרונות בצורה קפריזית למדי, אבל בכל הנוגע לספילברג, נראה שהוא שפך את כל הקדירה על אדם אחד. אם נהניתם מהקריאה, אל תהססו לשתף את הכתבה עם כל מי שחושב שהחיים הם סרט גרוע – לפחות בסרטים של ספילברג יש פסקול מנצח וסוף עם משמעות. אתם מוזמנים גם לצלול לכתבות נוספות אצלנו באתר, כי היסטוריה לא נושכת (אלא אם קוראים לה 'מלתעות').

כל ההיסטוריה. כל שבוע. אצלכם.

הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם

מי את/ה? חובב/ת היסטוריה מורה תלמיד/ה סטודנט/ית ספרן/ית הרשמה

בלחיצה על הרשמה אני מאשר/ת קבלת עדכונים בהתאם לתקנון ומדיניות הפרטיות.

אם נהניתם מהצצה זו אל נבכי עולמו של "ממציא הקולנוע המודרני" שידע בדיוק איך ללחוץ לכולנו על בלוטות הדמע והפליאה, אנו מזמינים אתכם להצטרף לניוזלטר האקסקלוסיבי של HistoryIsTold. הבטחה הוליוודית: שום דינוזאור לא יטרוף אתכם בדרך, וקופסאות הדואר שלכם יישארו תמיד מלאות בתוכן איכותי ששווה אוסקר.