"הייתי שר במדינה מדממת" אמר פעם ראש ממשלת רוסיה פיוטר סטוליפין, שנודע כמי שביצע רפורמות חשובות באימפריה הרוסית, שנים ספורות לפני קריסתה. אלא שלא במפתיע הוא היה יעד להתנקשויות רבות ולמצער סיים את חייו באחת מאותן נסיונות עקובים מדם. אז מי היה הרפורמטור האחרון ברוסיה הצארית?

ב־18 בספטמבר 1911, הלך לעולמו בקייב ראש ממשלת רוסיה פּיוֹטְר ארקדייביץ' סְטוֹליפִּין לאחר שנפצע קודם לכן בהתנקשות שביצע מתנקש מהפכן. במהלך חמש השנים בהן כיהן בתפקיד, הפוליטיקאי החכם והקשוח מילא תפקיד משמעותי בדיכוי מהפכת 1905–1907 ובביצוע שורה של רפורמות חשובות מאוד ובעיקר רפורמה אגררית. בכך הוא הפך למטרה לשנאה הן מצד הכוחות הפוליטיים השמאליים והן מצד הימניים. אך מדוע בחר בו הקיסר ניקולאי השני לנהל את הקבינט? כיצד התמודד סטוליפין עם הסיכון להירצח בידי טרוריסטים ומהפכנים קומוניסטיים? מה הצליח ומה לא הצליח לבצע?

הצופה משורה 18, מושב 406

בערב 14 בספטמבר 1911, בתיאטרון העירוני בקייב, הוצגה האופרה של רימסקי-קורסקוב "מעשה בצאר סלטן". המופע החגיגי נערך לכבוד ביקור משפחת הקיסר בקייב לציון חנוכת האנדרטה לקיסר אלכסנדר השני, במלאות 50 שנה לביטול הצמיתות ברוסיה. את ראש המדינה ומשפחתו ליוו פמלייתו וראש הממשלה סטוליפין. במהלך ההפסקה השנייה הקהל פנה אל המזנון. ניקולאי השני, שנכח במופע יחד עם בנותיו הבכירות אולגה וטטיאנה, יצא מהתא הקיסרי. באולם היה חם מאוד והוא יצא יחד עם בנותיו להתרענן בלובי.

בינתיים, סטוליפין, שעמד כשגבו אל תעלת התזמורת, שוחח עם שר המלחמה, הגנרל ולדימיר סוחומלינוב ועם שר משק הבית הקיסרי, הברון ולדימיר פרדריקס. אליהם הצטרף הרוזן יוסף פוטוצקי. באותו הרגע, צעיר גבוה במשקפיים ובחליפת ערב ניגש במהירות מכיוון הקהל אל הרביעייה. בידו הימנית החזיק עלון פרסום של תיאטרון שכיסה את כיסו. הוא השליך את העלון, שלף אקדח וירה פעמיים בסטוליפין ואז ניסה להימלט. הוא הסתכל לאחור, מעד על מדרגה ונלכד בידי הקהל הזועם שהכה אותו. עם קולות היריות והצעקות, הופיע ניקולאי השני עם בנותיו באולם. במכתב לאמו, הוא תיאר את שראה:

"לנגד עיניי עמד סטוליפין. הוא פנה אליי לאט, בירך אותי בידו השמאלית. רק אז הבחנתי שהוא חיוור ושעל מדיו ועל ידו הימנית יש דם. הוא התיישב בשקט בכיסא והחל לפתוח את מדיו."

המסך עלה והקהל המזועזע ראה את השחקנים והמקהלה כורעים ברך. נשמע ההמנון הרשמי "האל נצור את הצאר" ובעודו שרוי בהלם, עזב הקיסר את התיאטרון עם בנותיו ופמלייתו בשעה 11 בלילה. נמצא כי היורה היה עוזר לפרקליט בן 24 בשם דמיטרי בוגורוב, אנרכיסט ומודיע של המשטרה החשאית, האוכרנה ובן למשפחה יהודית עשירה. ברשותו נמצא כרטיס למושב 406 בשורה 18, שהועבר אליו בהוראת ראש סניף קייב של האוכרנה, סגן-אלוף ניקולאי קוליאבקו.

סטוליפין הוצא מהאולם והושכב על ספה קטנה בלובי, שם חבשו אותו במהירות ואז הועבר באלונקה לכרכרת אמבולנס שהסיעה אותו לבית החולים הכירורגי על שם מקובסקי ברחוב מלאיה ולדימיר. למרות הטיפול של רופאים מנוסים, הם לא הצליחו להציל את חייו ובערב ה-17 בספטמבר, מצבו של פיוטר ארקדייביץ' החמיר והוא איבד את הכרתו. ביום המחרת, ב-18 בספטמבר בשעה 21:53, מת ראש ממשלת רוסיה בגיל 50. על פי קביעת הרופאים, המוות נגרם מפצע ירי שפגע בחלק הימני של הכבד, מה שגרם לדימום פנימי כבד ולפֵּרִיטוֹנִיטִיס (דלקת הצֶפֶק).

עלייתו המטאורית

כוכבו של סטוליפין דרך בשמי הפוליטיקה באפריל 1906, כאשר ניקולאי השני הציע לו להתמנות לשר הפנים של רוסיה, משרד ממשלתי שהיה אמון על כלל גופי הביון והביטחון במדינה. באותה תקופה הייתה האימפריה במצב קשה – לאחר התבוסה במלחמת רוסיה-יפן בשנים 1904-1905, התחוללה מהפכה במדינה. בשנה שקדמה לכך דוכאו מספר מרידות מזוינות, שהגדולה שבהן הייתה במוסקבה, בה נהרגו מאות אזרחים וחיילים.

בקווקז התרחשו עימותים רחבי היקף בין ארמנים לאזרים, שהובילו למותם של בין שלושת אלפים לעשרת אלפים בני אדם, לפי הערכות שונות. בחופי הים הבלטי פעלו "האחים מהיער" (שם שניתן לאחר מלחמת העולם השנייה לקבוצות מחתרת לאומניות בליטא, לטביה ואסטוניה), שביצעו התנקשויות באנשי ממשל ותקפו מוסדות ציבוריים.

הטרור המהפכני לא דעך.

לפי דיווחי המשטרה הקיסרית, בין פברואר 1905 למאי 1906 נרצחו שמונה מושלים וראשי ערים. המהומות בכפרים והשביתות במפעלים וברכבות נמשכו.

היקף האירועים חסר התקדים אילץ את הצאר לבצע ויתורים פוליטיים משמעותיים – באוגוסט 1905 ייסד פרלמנט בצורת הדּוּמַה הממלכתית (Государственная дума). באוקטובר של אותה שנה פורסם מניפסט שבו הצאר ויתר על המשטר הסמכותי והעביר לדומה את הסמכות לחוקק חוקים. הוכרזו חופש הביטוי, חופש ההתאגדות והמצפון, כמו גם חופש האסיפה והותרה הקמת מפלגות פוליטיות חוקיות.

במקום הקבינט המייעץ של שרים שפעל מאז 1802 לצד הקיסר, נוצר גוף ביצועי חדש: מועצת השרים. כעת, פקידי הממשלה לא היו אחראים רק בפני הצאר, אלא גם בפני ראש הממשלה וצריכים היו לדווח לדומה. עם זאת, הצאר היה יכול לפזר את הדומה כשלא היה מרוצה מפעולותיה.

המועצה המדינית הפכה למעשה לסנאט של הפרלמנט. שינויים אלה הובלו על ידי אחד המנהיגים הפוליטיים והרפורמטורים החשובים של התקופה, סרגיי וִיטֵּה, שמונה לראש הממשלה הראשון של רוסיה. ויטה הבין היטב שרוסיה הארכאית זקוקה לרפורמות. בראש ובראשונה היה צורך לאפשר לאיכרים להשתחרר מהשליטה הקפדנית של הרשויות המקומיות. תחת הנהגתו פעלה במשך שלוש שנים ועדה מיוחדת שדנה בצרכי התעשייה החקלאית וגיבשה המלצות. היא תמכה במעבר הדרגתי של אדמות קהילתיות לבעלות פרטית של האיכרים ושוויון זכויות עם המעמדות האחרים.

אך ויטה לא מצא את האומץ להוציא לפועל את הרפורמות: הוא הבין כי מי שייקח על עצמו את יישום הרפורמות, יהפוך לאחת הדמויות השנואות ביותר במדינה. באפריל 1906, לפני שהתחילה עבודת הדומה הראשונה, הוא התפטר והוחלף באיוואן גורמיקין. ראש הממשלה החדש הציג בפני ניקולאי השני את האדם שייקח על עצמו את העבודה הקשה והבלתי-נמנעת.

"האיכרים רוצים להמשיך לשרוף ולבזוז"

מועמדותו של פיוטר ארקדייביץ' סטוליפין הייתה מתאימה ביותר. מוצאו היה ממשפחה אצילית ותיקה, קרוב רחוק של המשורר מיכאיל לרמונטוב ובנו של גנרל בכיר שהצטיין במלחמת רוסיה-טורקיה 1877-1878. סטוליפין בלט כבר בגיל צעיר בשירות המדינה. הוא היה תלמיד מבריק באוניברסיטת סנט פטרבורג וסיים את לימודיו בהצטיינות. לאחר מכן, שירת בתפקידים ציבוריים בקובנה (ליטא), במחוזות גרודנו וסראטוב, שם הראה יכולות אדמיניסטרטיביות מרשימות ושאף לשיפור הדרגתי במצב המקומי.

הוא השתלט על כל הפעילויות הכלכליות המקומיות, תוך שימת לב מיוחדת להכנסת שיטות מתקדמות לעיבוד אדמה חקלאית וחינוך איכרים. בתגובה לנזיפה של בעל קרקע מקומי שחינוך צריך להיות זמין לשכבות העשירות, אך לא לעניים, השיב סטוליפין: "אי אפשר לפחד מאוריינות ומנאורות, אי אפשר לפחד מהאור. חינוך העם, שיבוצע כהלכה ובחוכמה, לעולם לא יוביל לאנרכיה".

בשנת 1905, במהלך התסיסה הלאומית המשתוללת במחוז סמארה, החזיר סטוליפין את הסדר על כנו. במכתב לאשתו בקיץ אותה שנה כתב: "האיכרים רוצים להמשיך לשרוף ולבזוז, אבל הדְּרָגוּנים [חיל הפרשים] ששלחתי עצרו את התנועה עם הופעתם. בעלי הקרקע שלחו בבהלה את רכושם, נשותיהם וילדיהם לעיר. גם במחוזות אחרים זה מתלקח פה ושם”.

היו אלה הפעמים הראשונות שהמוות היה קרוב אליו כל כך. למנהל לשכתו של מושל סרטוב, יוסיף קנול, הושלכו פצצות לרגליו פעמיים. אחד פוצץ את המחבל עצמו, השני לא התפוצץ. שר המלחמה לשעבר, הגנרל ויקטור סחרוב, שנשלח מסנט פטרסבורג לעזור לסטוליפין, נורה למוות בביתו על ידי סוציאליסט-מהפכן בנובמבר 1905.

אבל המושל הראה חוסר פחד נדיר. שוב ושוב, ללא אבטחה, היה נכנס למרכזו של קהל משתולל מדבר עם האנשים ומרגיע את היצרים. פעם אחת, כשאקדח הופנה לעברו, סטוליפין פתח את מעילו ואמר בשלווה: "תירה". ידו של הרוצח הפוטנציאלי נשמטה מעצמה. בפעם אחרת ירו עליו מהשיחים. הם שתלו מכתבים המאיימים להרעיל את בנם בן השנתיים ולדאגותיה של אשתו השיב פיוטר ארקדייביץ': "אני אמשיך בעסקיי. אם ירצה האל!" (Я буду продолжать свое дело. Да сбудется воля Господня!).

משרה קטלנית במיוחד

זה בדיוק מסוג האנשים שנדרשו לתפקיד שר הפנים. מבחינת היקפו ותפקידו, תפקיד זה באימפריה הרוסית היה הראשון במעלה מבין היתר בממשלה. בנוסף למשטרה ולז'נדרמריה, השר היה ממונה על שירותי הכבאות, מנהלת הדואר והטלגרף, שירותי הרפואה, המחלקה לצנזורה על פרסומים מודפסים, מינהלי המחוז, אספקת המזון לאוכלוסיה בזמן כשל יבול, ניהול הרפואה הווטרינרית, בתי המשפט המקומיים, האינטראקציה עם מועצות מקומיות, פיקוח על הודאות לא אורתודוכסיות ועוד מספר תחומי אחריות.

התפקיד לא רק היה מאוד בעייתי, אלא גם קטלני. ב-1902 נהרג שר הפנים דמיטרי סיפיאגין בחמש יריות אקדח מטווח אפס ובשנת 1904 נרצח ויאצ'סלב פלבה, שהחליף אותו, מפצצה שהושתלה על ידי המהפכנים וגם לאחר פרישתם, ראשי משרד הפנים לשעבר לא יכלו להיות בטוחים בשלומם. ב-1 בספטמבר 1906 נורה בשווייץ הסוחר הצרפתי, שארל מולר, בן 73, שהמהפכנים הסוציאליסטים חשבו שהוא שר הפנים לשעבר פיוטר דורנובו. סטוליפין מונה לנהל את המשרד אחרי דורנובו, שמת בספטמבר 1915 באחוזתו שבפטרוגרד והיה שר הפנים הקיסרי הרוסי האחרון שמת בנסיבות טבעיות…

הפגישה עם הקיסר בצארסקויה סלו (מעון  הצאר בפרברי פטרוגרד) לא הייתה קלה. סטוליפין הביע בפני ניקולאי השני חששות מכך שמושל סרטוב לשעבר לא הצליח להתגבר על התנגדות הדומה המאוחדת, וששמו יגרום לסערה בפרלמנט. לכך התנגד הצאר שלא רצה ראש ממשלה מבין הסגנים ואישר את מועמדותו של סטוליפין וכן את תוכנית הרפורמה שלו.

האהדה האנושית לסטוליפין עוררה פרט נוסף שחיבר את הזוג הקיסרי איתו ועם אשתו. כמו ניקולאי השני, פיוטר ארקדייביץ' אהב מאוד את אשתו והעריץ את ילדיו. לצאר היו ארבע בנות, לסטוליפין חמש. שני הזוגות הנשואים חיכו זמן רב ליורש. בנו של פיוטר, ארקדי סטוליפין נולד ב-1903, בעוד יורש העצר הצארייביץ' אלכסיי — ב-1904.

לסטוליפין לא היו אשליות לגבי גורלו. במכתב לאשתו כתב: "אתמול נחרץ גורלי! אני שר הפנים במדינה מדממת, מזועזעת, המייצגת שישית מכדור הארץ וזה באחד הרגעים ההיסטוריים הקשים, שחוזר על עצמו אחת לאלף שנים."

הוא תכנן להישאר בתפקיד בין שלושה לארבעה חודשים, שבמהלכם ייצור אינטראקציה עם חברי הפרלמנט והצירים ובכך ייתן שירות למולדתו. אולם היחסים בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת לא צלחו.

העדר שיתוף פעולה

הכינוס הראשון של הדומה הממלכתית התברר כמורכב משני שלישים ממפלגות השמאל והסוציאליסטים. בעוד את רוב המושבים תפסו חברי מפלגת הקדטים, הדמוקרטים החוקתיים, אחריהם היו אנשי מפלגת הטרודוביקים בעלי תודעה פופוליסטית, כמה עשרות מהפכנים סוציאליסטים והמנשביקים מהמפלגה הקומוניסטית. להם צורפו חברי חוץ, צירים פולניים ונציגי מתונים אחרים שמצאו עצמם במיעוט.

מנאומו הראשון בדומה, נטל סטוליפין נימה שאינה מפרגנת, אלא מסבירה: "לממשלה חובה קדושה להגן על השלום והסדר החוקתי. כל הצעדים הננקטים בכיוון זה אינם מסמנים תגובה, אלא צו הכרחי לפיתוח הרפורמות הנרחבות ביותר". אבל הרעיון של קבינט שרים קואליציוני, שיכלול את נציגי הקדטים, לא זכה לאישורם של האחרונים. הם, בתורם, דרשו מהממשלה אחריות מלאה לפני הדומה, ביטול עונש המוות, ביטול מועצת המדינה, חנינה לכל האסירים הפוליטיים וכן הקצאת קרקע נוספת לאיכרים על חשבון מְדִינָה.

הטרודוביקים הציעו פשוט להחרים את הקרקע מבעלי הקרקעות. המהפכנים הסוציאליסטים הלכו הכי רחוק והעלו הצעת חוק על הלאמה דחופה של כל משאבי הטבע במדינה וביטול מוחלט של הרכוש הפרטי. ביולי 1906 פקעה סבלנותו של ניקולאי השני והוא פיזר את הדומה בעודו קובע בחירות חדשות לפברואר 1907. במקום גורמיקין המתלבט, מינה הצאר את סטוליפין הנמרץ ליושב ראש מועצת השרים, תוך שמירה על תפקידו כראש משרד הפנים.

לא לרחם על איש

תגובת המהפכנים הגיעה די מהר. ב-25 באוגוסט 1906, במעון הקיץ הממשלתי של סטוליפין באי אפטקרסקי שבפרברי סנט פטרסבורג, שם התגורר עם משפחתו, עצרה כרכרה, ממנה יצאו שניים במדי קציני הז'נדרמריה, שלא היו אלא חברי תנועת הס"ר, המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית. אותם סוציאליסטים-מהפכניים-מקסימליסטים היו ניקיטה איוואנוב ואיליה זבלשנסקי. בידיהם נשאו תיקים עם פצצות חזקות. הם נתמכו על ידי איוואן טיפונקוב, לבוש בבגדים אזרחיים.

השעה הייתה שלוש וחצי אחר הצהריים והמבקרים ידעו שסטוליפין קיבל מבקרים במשך 30 דקות ואכן, חדר קבלת הפנים היה עמוס במגוון אנשים. אבל הכל לא הלך כמתוכנן. השוער, ששירת בעצמו בחיל הז'נדרמים במשך שנים רבות, הבחין כי כובעי ה"קצינים" הם בסגנון מיושן מדי. הוא ניסה לעצור אותם, אך הם דחפו אותו ורצו למסדרון, שם נתקלו בראש קבלת המבקרים של שר הפנים, הגנרל אלכסנדר זמיאטין. כשהבינו שהם לא יכולים לעבור דרכו, השליכו המחבלים את תיקיהם על הרצפה ולאחר מכן התרחש פיצוץ אדיר.

במצב הנורא הזה, סטוליפין, שנותר ללא פגע, לא איבד את נוכחותו ופיקח על פינוי הקורבנות. בנוסף למחבלים ולזמיאטין, נהרגו 29 בני אדם, בהם מושל פנזה סרגיי חווסטוב, אשתו של קצין בדימוס אולגה איסטומינה ובנה הצעיר וכן אישה צעירה בחודש השמיני להריונה, שזהותה מעולם לא נקבעה. בין ההרוגים הייתה המטפלת של ילדי סטוליפין, מטריונה אוסטנקביץ'.

בנו ארקדי בן השלוש ואחותו הגדולה נטליה נזרקו מהמרפסת שמעל הכניסה אל המדרכה מהדף הפיצוץ. הילד שבר ירך והילדה נדרסה על ידי סוסים רתומים לכרכרה רעועה דחלפה ורגליה נרטשו.

הרופאים רצו לקטוע את שתי רגליה של נטליה, אך סטוליפין, שכנע אותם להמתין. עד מהרה, בפקודת ניקולאי השני, הועברה משפחתו של ראש הממשלה לארמון החורף, שם הוקם חדר ניתוח לטיפול בילדים. כתוצאה מכך, רגליה של נטליה ניצלו, אך היא נותרה נכה למשך שארית חייה.

אחותה מריה נזכרה מאוחר יותר: "שנה לאחר הפציעה הוסרו ממנה פיסות סד וטפטים שהיו ממוקמים בין עצמות רגליה המרוסקות. היא צרחה במהלך החבישות האלה בצורה כה מעוררת רחמים ועצב עד שרופאים ואחיות התרחקו ממנה עם דמעות בעיניים."

לירות או לתלות

בתגובה לטרור המשתולל, הציגה הממשלה את בתי המשפט הצבאיים ב-1 בספטמבר 1906 בשטחים שהוגדרו תחת חוק צבאי או חוק מצב חירום. במהלך שמונת חודשי קיומם התפשטה פעולתם ל-82 מחוזות. בית המשפט הצבאי כלל ארבעה קצינים בסדיר שמונו על ידי ראש חיל המצב המקומי ודנו במהירות בתיקים נגד אלה שאשמתם הייתה מעל לכל ספק כי נתפסו בשעת מעשה. למשל, בעת תקיפת סיור צבאי או שוטרים, כמו גם שוד אזרחים ובנקים. במקרה זה, הנאשם לא היה זכאי לסנגור. פסק הדין ניתן תוך יומיים וגזר הדין בוצע לא יאוחר מ-24 שעות ממועד החלטת בית המשפט.

עד אפריל 1907 (פקיעתו האוטומטית של החוק החוץ-פרלמנטרי הזה) 683 בני אדם נורו או נתלו באימפריה הרוסית על ידי פסקי דין של בתי משפט צבאיים. ביניהם היה מארגן הפיצוץ באי אפטקרסקי, מיכאיל סוקולוב. סטוליפין התייחס לבתי המשפט הצבאיים כאמצעי הכרחי והסביר במכתב למושל הכללי, למושלי מחוזות וראשי ערים: "התסיסה החקלאית המתמשכת וההפרעות המזוינות נעצרו. נסיבות אלו מובילות להרשעה כי לא יהיה עוד צורך בשימוש נרחב נוסף בבתי משפט-צבאיים".

רפורמה מתקדמת מבחינה מדעית וכלכלית

באותו אופן, תוך עקיפת המחוקקים בדומה, שברור שלא היו מאשרים זאת, התקבלו בסתיו 1906 גזירות ממשלה על מכירת אדמות מדינה לאיכרים, על הרחבת פעילות בנק אדמות האיכרים, שהקל את התנאים לרכישת קרקע על ידי איכרים באשראי ואושרר המסמך המשפטי העיקרי של הרפורמות האגרריות: "על תוספת של כמה הוראות מהחוק הנוכחי המתייחסות לבעלות איכרים על קרקע ושימוש בקרקע". הגזירה האחרונה הכריזה על זכות הבעלות של עובדי האדמה על אדמותיהם.

הרפורמה החקלאית התנהלה בכמה כיוונים: בעלי בית איכרים קיבלו עצמאות על הקרקע מאסיפות הכפר, הוקצו להם חלקות בודדות בתנאים מועדפים, המדינה ביצעה עבודות ניהול קרקע לפיתוח קרקעות קהילתיות, עודדו שיתופיות ושותפויות, אגרונומים העניקו סיוע לתושבי הכפר ועודדו רכישת שטחים של בעלי קרקעות. יחד עם מעמדות אחרים, ניתן לתושבי הכפר חופש מגורים קבוע עם הצגת דרכונים ללא הגבלה, הזכות להיכנס לעבודה בשירות הציבורי וגם לבחור נציגים לאסיפות המועצות החקלאיות (זמסטבו) בעצמם.

למבקשים לעבור לאדמות לא מפותחות כמו לסיביר ולמזרח הרחוק, ניתנו הטבות וקרונות מיוחדים להובלת אנשים ורכושם, לרבות בעלי חיים. במקביל, האדמה, בניגוד לחלק האירופי של רוסיה, הועברה לאיכר לא כרכוש אישי, אלא לשימוש תורשתי קבוע. האופי הרדיקלי של הרפורמה אילץ אפילו יריבים פוליטיים בודדים לשקול מחדש את דעותיהם על הקהילה. לפיכך, המנהיג הבולשביקי ולדימיר לנין במאמרו "שני קווים של תוכניות אגרריות במהפכה" ציין: "זוהי תוכנית בעלי קרקעות בכנות. אבל האם אפשר לומר שזה ריאקציוני במובן הכלכלי? בשום פנים ואופן… חקיקה זו היא ללא ספק פרוגרסיבית במובן המדעי והכלכלי”.

חוק בחירות "חסר בושה"

בדומה הממלכתית השנייה הרוב עדיין היה מורכב מנציגי תנועות שמאל. הם היו אגרסיביים ושליליים אפילו יותר כלפי יוזמות ממשלתיות מאשר חברי הכינוס הקודם. במרץ 1907 הכריז סטוליפין לנציגי העם על תוכנית מפורטת של רפורמות ממשלתיות. בנוסף לנושאי הקרקע, הם עסקו בהרחבת זכויות האזרחים בתחום הכלכלה והפיננסים, חקיקה חברתית, שלטון מקומי, הליכים משפטיים, מדע ותרבות, השכלה יסודית, תיכונית וגבוהה, חיזוק הצבא ורפורמה בגופי ביטחון הפנים.

סיעות הימין בירכו את התוכנית בהתלהבות והשרים מחאו כפיים לראש הממשלה. צירי מפלגות השמאל תפסו זאת בצורה שלילית ביותר ותקפו את הממשלה באיומים ובקריאות לפעולה מהפכנית. סטוליפין, שניסה לפתוח בדיאלוג בונה, אמר: "התקפות אלו נועדו לגרום לשיתוק של רצון ומחשבה גם בממשלה, בשלטון, שכולן מסתכמות בשתי מילים המופנות לשלטון: "ידיים למעלה". לשתי המילים הללו, רבותיי, הממשלה, בשלווה מוחלטת, עם תודעת צדקתה, יכולה לענות בשתי מילים בלבד: 'לא תפחידונו'."

מכיוון שהרוב הפרלמנטרי של הדומה הממלכתית השנייה טרפד את כל הצעות החוק הממשלתיות, עד הקיץ התברר לקבינט השרים כי יש לפזר גם את דומה זו. אבל הפירוק הרגיל של הבית התחתון לא הבטיח שהרכבו לא יחזור על עצמו בעתיד והוא לא ביטל את הקיפאון שבו מצאה את עצמה הממשלה, בין כינוס לכינוס, יישמה את החוקים הדרושים לה, שאז בוטלו על ידי הצירים. היה צורך לשנות באופן משמעותי את חוק הבחירות.

החבר (סגן) שר הפנים סרגיי קריז'נובסקי הכין שלוש גרסאות של החוק החדש, שאחת מהן נבחרה על ידי ניקולאי השני. זה שכותב החוק עצמו כינה "חסר בושה". לדבריו, פועלים ואיכרים האצילו לפרלמנט את אותם נציגים שנבחרו מתוכם על ידי אנשי העיר ובעלי האדמות העשירים.

וכך, פירוק הדומה השנייה התרחש ביולי 1907 באמתלה של השתתפותם של צירים סוציאל-דמוקרטים במזימה נגד שיטת השלטון. רוסיה, שהמהפכה בה ירדה בחדות, עמדה בפני אירוע הזה באדישות, ללא הפגנות או שביתות.

להימנע ממלחמת עולם בכל מחיר

הדומה השלישית, שהחלה לפעול בנובמבר אותה שנה, הפכה לימנית בעיקרה ברוב הפרלמנטרי שלה. היא התבססה על האוקטובריסטים – מפלגה של יזמים גדולים ובעלי קרקעות שפעלו בשיתוף עם הלאומנים. מספר חברי הקדטים והטרודוביקים פחת מאוד והמהפכנים הסוציאליסטים החרימו לחלוטין את הבחירות. הדומה השלישית הייתה הראשונה לכהן כהונה מלאה של חמש השנים.

המדינה התעשתה בהדרגה לאחר התבוסה במלחמה והתהפוכות המהפכניות. בצבא ובצי קוצרו תנאי השירות לדרגים הנמוכים, שופרו חייהם והיצע אנשי הצבא, הרכב הקצינים התחדש, כניסת הטלפון והרדיו לשירות הצבאי נמשכה, חוזקו חילות השדה וההנדסה, פותחה ארטילריה כבדה, הופיעו יחידות תעופה והוקם חיל האוויר הרוסי בקית 1911, בתי ספר לצוערים הפכו לצבאיים. בוצע ריכוז ההנהלה הבכירה, תחת פיקוד מאוחד לרבות שילוב המנהלת הראשית של המטכ"ל בתוך משרד המלחמה.

ב-1907 התגבשה לבסוף ברית הגנה של שלוש מדינות: רוסיה, צרפת ובריטניה, שנקראה האנטנטה (מה"הסכם") הצרפתי. ב-1909, לאחר שאוסטרו-הונגריה סיפחה את בוסניה והרצגובינה, אירופה החלה להריח מלחמה גדולה בפתח שכללה את גרמניה ורוסיה. סטוליפין הצליח לשכנע את ניקולאי השני שפעולות איבה יובילו בהכרח למהפכה ולכן יש להימנע מעימות צבאי בכל אמצעי. לאחר מכן נטל ראש הממשלה את השליטה המלאה על משרד החוץ, שבמשך תקופה ארוכה היה כפוף ישירות לקיסר.

חינוך יסודי אוניברסלי לילדים משני המינים הוכנס לתקופה של ארבע שנים. הדבר איפשר עד 1917 בחלק האירופי של המדינה לכסות את הרוב המכריע של הבנים וחצי מהבנות עם השכלה יסודית. ניתן היה להגדיל משמעותית את תקציב החינוך הציבורי עד 1914 ונפתחו 50,000 מוסדות חינוך חדשים.

לאתגר את העבריין לדו-קרב

סטוליפין לא היה מחברן של רוב הרפורמות. הוא שימש כמנצח והוביל תזמורת ענקית של מומחים בתחומי פעילות שונים. במקביל, יוזמות ממשלתיות רבות נתקעו בשגרת האישורים הפרלמנטריים. הדומה השלישית לא דחתה על הסף יוזמות מיניסטריאליות, כמו שתי הרכבי הפרלמנט הקודמים, תוך שהיא נוקטת בטקטיקה של הנחת הצעות חוק מממשלת סטוליפין. סטוליפין עצמו המשיך להיות מושמץ בפרלמנט. כך, בנובמבר 1907, כינה חבר מפלגת הדמוקרטים החוקתיים, פיודור רודיצ'ב את פעילות בתי המשפט הצבאיים כ"עניבת סטוליפין", כלומר חבל לגרדום. בפגרה לאחר אותו נאום, ראש הממשלה הנעלב אתגר את רודיצ'ב לדו-קרב. נציג האנשים המבוהלים מיהר מיד לסטוליפין ובנוכחות מספר אנשים התנצל בפניו "אני סולח לך," ענה פיוטר ארקדייביץ', אך לאחר מכן לא לחץ שוב את ידיו של החבר.

היו גם כישלונות מוחלטים. הצעת החוק שהכינה הממשלה לביטול הגבלת ההתיישבות ליהודים נועדה לצמצם את נהירתם של צעירים מקופחים בני האמונה היהודית למפלגות מהפכניות. אבל המסמך לא קיבל אישור מהקיסר. האחרון כתב לסטוליפין: "למרות הטיעונים המשכנעים ביותר בעד קבלת החלטה חיובית במקרה זה, קול פנימי אומר לי יותר ויותר שלא לקחת את ההחלטה הזו על עצמי".

השרים יעצו לצאר לשלוח את הצעת החוק לבית התחתון של הפרלמנט. אולם לא לדומה השנייה, לא השלישית ולא הרביעית מצאו זמן לדון בכך: הימין לא תמך בתחילה ביוזמה והשמאל העדיף להשתיק את הנושא.

האולטימטום של ראש הממשלה

סכסוך גדול נוצר עם קידום הצעת חוק זמסטבו במחוזות המערביים של רוסיה, שהפחית מאוד את השפעתם של בעלי קרקעות גדולים, המיוצגים בעיקר על ידי פולנים והגדיל את זכויותיהם של בעלי קרקעות קטנים מקרב הרוסים, האוקראינים והבלארוסים.

המסמך זכה להערכה שלילית ונוקבת בבית העליון של הפרלמנט. מנהיג הימין במועצת המדינה, פיוטר דורנובו, התלונן בפני ניקולאי השני שהטיוטה שהציע הקבינט הגבילה את האצולה הפולנית לטובת "האינטליגנציה למחצה" הרוסית ויצרה תקדים מסוכן למחוזות האחרים. נציג אחר של הימין, ולדימיר טרפוב, השיג פגישה עם הצאר ושאל אותו ישירות איך הוא וחבריו אמורים להצביע: לפי פקודה או לפי מצפון? הקיסר ענה שכמובן לפי מצפונו. כתוצאה מכך, במרץ 1911, דחו הסנטורים את הפרויקט ברוב קולות מוחץ.

כועס, הגיע סטוליפין למעון הצאר, צארסקויה סלו, והגיש את התפטרותו. ניקולאי השני אמר שהוא לא מעוניין להפסיד את ראש הממשלה שלו ואז ראש הממשלה הציב אולטימטום: דורנובו וטרפוב יוצאים לחופשה ארוכה והצעת החוק מאומצת על ידי הפרלמנט. סטוליפין היסס והוסיף שעדיף לחתוך את הקשר בבת אחת מאשר לסבול במשך חודשים מפרימת סבך התככים.

חמישה ימים לאחר מכן קיבל הקיסר את התנאים. השפעתה של אמו, הקיסרית האלמנה מריה פיודורובנה, מילאה תפקיד משמעותי בהחלטה זו. על פי זיכרונותיו של ולדימיר קוקובצב (שמונה ליו"ר מועצת השרים לאחר רצחו סטוליפין), בשיחה עמו אמר:

"אני כמעט בטוח שכעת סטוליפין המסכן ינצח בתיק, אך לא לזמן רב ובקרוב נראה אותו מחוסר עבודה, וחבל מאוד גם על הריבון וגם על רוסיה כולה. אישית אינני מכיר היטב את סטוליפין, אך נראה לי שאנחנו צריכים אותו והתפטרותו תהיה צער גדול לכולנו."

כתוצאה מכך פורקה הדומה למשך שלושה ימים והטיוטה הוכנסה במסגרת סעיף 87, שקבע כי במקרה של הפסקה בפעילות הפרלמנט, אושרו הצעות חוק בצורה של צווים אימפריאליים, שנכנסו מיד לתוקף. כאות מחאה, מנהיג האוקטובריסטים, אלכסנדר גוצ'קוב, התפטר מתפקידו כיו"ר הדומה הממלכתית.

בקיץ 1911 נוצר ואקום פוליטי סביב סטוליפין. היחסים עם הימין התקלקלו לגמרי, בעוד שהשמאל שנא מזמן את יו"ר מועצת השרים. אישי ציבור מפורסמים מתחו בקביעות ביקורת על פעילותו.

אחד הפעילים ביותר היה חברו של אביו לב ניקולאייביץ' טולסטוי, שכתב ופרסם מכתבים ומאמרים מאשימים. ניסיונו של סטוליפין להסביר שעוני הוא הגרוע ביותר בעבדות, שקודם כל יש לתת לאנשים את ההכנסה המינימלית שעושה אותם לחופשיים, לא נתקל בהבנה מצד הסופר המפורסם. במאמר המפורסם "אני לא יכול לשתוק", לב ניקולאייביץ' הצהיר: "כל הדברים המגעילים האלה שאתה עושה, אתה עושה למען עצמך, למען מטרות השווא, האישיות, האנוכיות, השאפתניות והנקמניות שלך, כדי להתפלש עוד קצת באותה שחיתות, שבה אתה חי ושנראית עליך טוב".

"סוף סוף נתקלתי בסטוליפין בתיאטרון"

שתי היריות שנשמעו באולם התיאטרון העירוני בקייב נראו לרבים כסיום הגיוני לפעילותו של סטוליפין כיו"ר מועצת השרים וראש משרד הפנים. במהלך החקירה העיד בוגרוב כי ירה בראש הממשלה מרובה בראונינג שקנה ​​ב-1908 בברלין. הוא עשה זאת כדי להפיג את חשדות האנרכיסטים שהוא פרובוקטור ובוגד. חבריו הציבו אולטימטום: עד ה-18 בספטמבר עליו להרוג את אחד מפקידי הממשלה.

לשם כך הונה בוגרוב את קצין הביטחון קוליאבקו באומרו שמהפכן פלוני בשם ניקולאי יאקובלביץ' הגיע לדירתו מסנט פטרבורג והאנרכיסטית נינה אלכסנדרובנה הגיעה לעיר עם פצצות. לפי החשד הם הכינו ניסיון התנקשות בסטוליפין או בשר החינוך לב קאסו. בשיחה נכחו אלוף משנה מהז'נדרמריה אלכסנדר ספירידוביץ', ראש סוכנות האבטחה של מפקד הארמון ומיטרופן וריאגין, ששימש כפקיד למשימות מיוחדות תחת שר הפנים.

שלושתם מצאו את הסיפור של בוגרוב משכנע. במיוחד קוליאבקו, שידע שבמהלך שלוש שנות שירותו כמודיע, כשקיבל 100-200 רובל בחודש, הוא העביר למשטרה הקיסרית מידע מהימן והסגיר קבוצות טרור אנרכיסטיות רבות והיה רגיל לסמוך עליו לחלוטין. הודעה נמסרה לחברו של שר הפנים, הגנרל פאבל קורלוב, מפקד חיל הז'נדרמים הנפרד, שהופקד על ניהול אבטחת ביקורה של המשפחה הקיסרית בקייב.

יחד עם זאת, סגן האלוף לא טרח לשלוח קצינים לדירתו של בוגרוב כדי לעצור את נינה, הפקחים שהשקיפו על הדירה רק צפו בה. במקום זאת, קוליאבקו נתן לבוגרוב כרטיס לתיאטרון כדי שיוכל לאסוף שלטים של סטוליפין וקאסו עבור זר מסתורי מסנט פטרסבורג. במהלך החקירה הודה הרוצח: "לא ידעתי אם אני יורה על סטוליפין או על מישהו אחר, אבל לבסוף נתקלתי בסטוליפין כבר בתיאטרון, כי מצד אחד הוא היה אחד האנשים הבודדים שהכרתי. לפני כן, בין השאר משום שתשומת הלב הכללית של הציבור התמקדה בו".

הרפורמות שלעולם לא הושלמו

על פי צוואתו של סטוליפין יש לקבור אותו במקום שבו ייהרג ולכן ההלוויה התקיימה ב-22 בספטמבר 1911 במנזר לאוורת קייב-פצ'רסק. ב-25 בספטמבר בוצע גזר הדין של בית המשפט הצבאי הצבאי של קייב נגד בוגרוב, שנתלה במבצר ליסוגורסק בעיר. הוא נקבר בחור מתחת לגרדום ולאחר מכן הקבר נהרס עם הקרקע.

החקירה שעליה הורה ניקולאי השני נגד האשמים ברשלנות פלילית, שהתנהלה בהנהגת הסנאטור מקסימיליאן טרוסביץ', נמשכה שנתיים. על סמך תוצאותיה, הוחלט להעמיד לדין את קורלוב, ספירידוביץ', וריגין וקוליאבקו. בפרט כללו חומרי החקירה מכתב של בנו הבכור של הסופר גריגורי דנילבסקי, מיכאיל, לפיו באוגוסט 1911 שמע בסבסטופול שיחה בין קורלוב לספירידוביץ', שבה דיברו שניהם בצורה מאוד לא מחמיאה כלפי סטוליפין.

כשכתב האישום היה מוכן, בינואר 1913 הורה הקיסר באופן בלתי צפוי לבטל את התיק נגד שלושת הנאשמים הראשונים. רק קוליאבקו הופיע בפני בית המשפט והורשע במעילה בכסף ממשלתי ונידון לשנה וחצי, שהופחתו בצו הצאר לארבעה חודשים. וריגין פוטר משירות המדינה, קורלוב נשלח לפנסיה מוקדמת וקידומו של ספירידוביץ' לדרגת גנרל התעכב במשך זמן מה.

רבות מהרפורמות של סטוליפין לא הושלמו, אחרות נערכו רק לאחר מותו. עוזרו, המנהל הראשי לניהול קרקעות וחקלאות, אלכסנדר קריבושיין, שכבר היה בגלות, התלונן שהטרגדיה היא שניהול הקרקעות לא הוחל מיד לאחר שחרור האיכרים מהצמית.

מומחים זרים רבים ציינו את התוצאות המצוינות של התמורות. ועדה ממשלתית גרמנית בראשות הכלכלן פרופסור אוטו אוהגן שביקרה במדינה ערב מלחמת העולם הראשונה הגיעה למסקנה מדאיגה שאחרי השלמת הרפורמה האגררית ברוסיה, איש לא יוכל להילחם במלחמה עם הרוסים. סטוליפין אמר יותר מפעם אחת שכדי להשלים באופן מוצלח את הרפורמות, על המדינה לחיות עשרים שנה ללא מלחמות ומהפכות, לבצע עבודה קפדנית קפדנית שלקח למדינות המערב עשרות שנים להשלים. בדבריו בפני חברי הדומה על סוגיית ארגון חיי האיכרים, הוא קבע: "מתנגדי הממלכתיות היו רוצים לבחור בדרך הרדיקליות, בדרך של שחרור מעברה ההיסטורי של רוסיה, שחרור ממסורות תרבותיות. הם צריכים תהפוכות גדולות, אנחנו צריכים רוסיה גדולה!"

אבוי, ההיסטוריה לא אפשרה את הזמן הדרוש לפיתוח האבולוציוני של המדינה, לא אז ולא היום.

חומר מעשיר לקריאה

• Ascher, Abraham (2001). P. A. Stolypin: The Search for Stability in Late Imperial Russia. Stanford University Press
• Conroy, M.S. (1976), Peter Arkadʹevich Stolypin: Practical Politics in Late Tsarist Russia, Westview Press, (Boulder), 1976
• https://www.ruthenia.ru/logos/number/56/10.pdf – המקצוע: מהפכן. מאמר ברוסית.

כאחת הדמויות הפוליטיות המוכרות ברוסיה, דמותו הופיעה בכמה הפקות טלוויזיה מקומיות, מבין הבולטות שבהן: "סטוליפין… שיעורים שלא נלמדו" (2006) וסדרת הטלוויזיה "סטוליפין" (2024), המגוללת את קורות חייו של המדינאי.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.