מלכי בית סטיוארט היו נתונים לאיומים מסוכנים שוב ושוב – מזימת אבק השרפה, מלחמת אזרחים ומרד פוליטי. כתוצאה מכך, עם חזרת צ'ארלס השני לשלטון ב־1660, הממשלה האנגלית החלה להסתמך על סחר חשאי של סודות לאיסוף מודיעין נרחב.
אך עם סודיות כמודוס אופרנדי, איך יכולים היסטוריונים מודרניים לזהות את סוכני תקופת סטיוארט? מבט על מאגר מסמכי הארכיון הבריטי מגלה נקודת התחלה טובה לחקור את הסחר בריגול. מוסתרים בין המסמכים הללו עקבות קטנות אך יקרות ערך של סוכנים, מקורות וריגול.
אז מי היו ארבע הרשתות של בית סטיוארט שהיו מעורבים בריגול – ומה אנו יודעים עליהם מתוך הארכיונים הללו?
1. מזכיר המדינה
בשום מקום אחר באנגליה של תקופת סטיוארט לא היה מקום טוב יותר לעסקי הריגול מאשר משרד מזכיר המדינה. המילה "סודי" הייתה במלוא מובן המילה חלק מהתואר שלהם, ואנשי משרד מזכיר המדינה ניהלו אינספור רשתות מודיעין מבוזרות ומסובכות.
המשרד צמח מתוך תפקידי יועצים בלתי פורמליים בממשלת אליזבת'. המלכים מבית סטיוארט מינו בדרך כלל 2 מזכירי מדינה לאנגליה ואחריהן, לאחר מהפכת 1688, גם 2 מזכירי מדינה בסקוטלנד.
כיצד ניהלו המזכירים את הסוכנים שלהם היה תלוי בשיקול דעתם האישית. לדוגמה, סר ויליאם טראמבול (משרד הצפון, אנגליה, 1694-1697) העדיף במידה רבה להתייעץ עם מקור אחד בלבד – ריצ'רד קינגסטון, שלעג לעצמו וקרא לעצמו בשם הצופן "ריץ: ויל רוי".
בינתיים, ג'יימס ג'ונסטון (סקוטלנד המערבית, 1692–1696) העדיף להתייעץ עם כמה מקורות חשאיים בתוך מחנות יריביו ובמיקומים רחוקים כמו פלנדריה ורומא. הוא ציין את העדפתו ש"לא להאמין לכל מי שאין סיבה לחשוד בו, אלא בכל מקום שבו האמון הוא שימושי".
גישתו של ג'ונסטון חשפה את צי הפלישה הצרפתי בהאג בשנת 1692. הקרב שהתפתח לאחר מכן מנע כל ניסיון נוסף לנחות על אדמת בריטניה.
2. דיפלומטים
מזכירי המדינה הסתמכו על הדחף של הדיפלומטים הזרים שלהם לספק מודיעין מדויק על עניינים בינלאומיים ולהיות מעורבים במניעת ניסיונות להחליש את המלוכה במקומות רחוקים.
ב־1691, סר פול ריקאוט (המבורג, 1689–1700) דיווח על לכידת שני סוכני ביון, אחד צרפתי ואחד שוודי בהמבורג. הוא חשף שהשניים שיתפו פעולה כנגד אנגליה, אך הסנאט היסס "לבדוק" או להעביר את השניים למעצר אנגלי מחשש לתגובה ציבורית. לא היה נדיר שהדיפלומטים שמרו על רשתות מקורות בלתי פורמליות והשתמשו בסוכנים כדי להבריח דו"חות סודיים. מצדה, המדינה האנגלית פיקחה בקפדנות על נציגים זרים בחופי בריטניה. כפי שדיווח השגריר ההולנדי בדאגה: "כל מעשינו נתונים לריגול… איננו יכולים להיות בטוחים לגבי שום דבר שעושים, שלא ייחשף או ייכשל."
3. דואר
בעיני מזכירי המדינה של תקופת סטיוארט, מערכת הדואר הלאומית, שנפתחה לשימוש הציבור ב־1637, הפכה לאחת הדרכים המהימנות ביותר לזהות מזימות מסוכנות ומרגלים כפולים. בתקופת אוליבר קרומוול, משרד הדואר הומצא מחדש ב־1657. זה היה הארגון הבריטי הראשון שביצע הערכה מרכזית של דואר על מנת לזהות מודיעין שימושי. המוחות המובילים של תקופת השיקום – סמואל מורלנד, אייזק דוריסלוס וג'ון ווליס – העתיקו, פענחו וחתמו מחדש דואר בחיפוש אחר התנגדות שלטון.
מרגלים היו מודעים היטב לסיכון שבשימוש במערכת הדואר. אפילו ג'ונסטון, כמרגל הולנדי, העדיף את הדיסקרטיות של הסוחר המהימן, רוברט "רובין הקטן" מארי, במשלוח מודיעין סודי על ממשלת ג'יימס השני להאג בשנות ה-80 של המאה ה-17. ג'ונסטון היה כל כך מודאג שמארי ייתפס, עד שהוא שכנע אותו לקחת איתו אקדחים כהגנה עצמית.
4. סוכני ריגול
חבויים בתוך רשת המודיעין של המזכיר והדיפלומט, היו סוכני הריגול. גברים ונשים אלה עבדו ללא לאות, מאזינים בעגונות ובבתי קפה ומבצעים ריגול תוך סיכון אישי רב לטובת מדינתם ונגד הממשלה. אחד מהסוכנים, ויליאם קארסטארס, נעצר בלונדון מספר פעמים וב־1683 עונה בכדי לחשוף את חברי הרשת שלו. הקריירה כסוכן ריגול הייתה תלויה בכמה טוב היית מצליח לשכנע את מעסיקך שהמודיעין שלך היה האמין ביותר. רובם שרדו לזמן קצר, חלקם מספיק זמן כדי להשיג רווח כלשהו, אך מעטים בלבד הצליחו לעשות קריירה של ממש כמרגלים.
כך עשה ג'ונסטון את שמו. ב־1687 הוא העביר בחשאי מידע על ממשלתו של ג'יימס השני להולנדים. שירות זה, כמו גם יכולתו להישמע כבעל סמכות, העניקו לו במהרה קידום בממשלתו של ויליאם ומארי. סוכני הריגול בעידן סטיוארט פעלו בעולם של ריגול חובבני. היום, מאות שנים לאחר מכן, עולם הריגול השתנה עד מאוד, אך מדהים כמה משיטות העבר מלוות אותנו גם בימינו וכיצד איסוף פיסות מידע מהווה נדבך חשוב בפעילותה של כל מדינה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
