קרב סולטאן יעקוב: מלכודת אש בבקעת הלבנון

ליל ה-11 ביוני 1982, כ' בסיון ה'תשמ"ב. שעות ספורות בלבד נותרו עד לכניסתה לתוקף של הפסקת האש במבצע שלום הגליל, יומו השישי של המבצע. בחסות החשכה, החל גדוד שריון ישראלי לעשות את דרכו צפונה על ציר הררי מפותל, אל עבר משולש דרכים למרגלות הכפר הלבנוני סוּלְטָאן יַעְקוּבּ. הפקודה שניתנה הייתה ברורה ומבוססת על הערכה אופטימית: השטח נקי מאויב, והכוחות הסוריים נסוגים בבהלה. אך המציאות שהמתינה לשריונרים הישראלים בוואדי החשוך הייתה שונה לחלוטין.

קרב סולטאן יעקוב, שהתרחש בין כוחות צה"ל לצבא הסורי ב"בקאע הקטנה", נחקק בהיסטוריה הצבאית כאחד הכישלונות הצורבים של צה"ל במלחמת לבנון הראשונה. בלבו של הקרב עמד גדוד הטנקים 362, אשר פרץ קדימה וגילה כי הוא מכותר לחלוטין בתוך מתחם סורי גדול ומחופר היטב. הקרב החל כמארב קטלני מטווח קצר, והסתיים בנסיגה הירואית בחסות מסך אש ארטילרי כבד, תוך שהוא מותיר מאחור חללים, פצועים, שבויים ונעדרים שגורלם יישאר לוט בערפל במשך עשורים.

גאוגרפיה של קרב וטרור

הכפר הלבנוני סולטאן יעקוב שוכן במחוז אל-בקאע, בנפת מערב הבקאע, כ-7 קילומטרים ממערב לגבול לבנון–סוריה. הכפר מחולק לשני יישובים נפרדים: סולטאן יעקוב אל-פוקא (העילית), החולש על האזור מראש גבעה בולטת ותלולה, וסולטאן יעקוב א-תחתא (התחתית), השוכן בעמק למרגלות המורדות המערביים של הגבעה, כשמדרום לו ממוקם הכפר כאמד א-לוז.

במשך השנים, מיקומו האסטרטגי של הכפר הפך אותו למעוז של ארגוני טרור פלסטיניים, בהם החזית העממית לשחרור פלסטין והחזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית בראשותו של אחמד ג'יבריל, המקורב למשטר הסורי. האזור ידע מתיחויות רבות בין הצבא הלבנוני לארגונים הפלסטיניים סביב הברחות נשק מסוריה. נוכחות זו המשיכה להדהד שנים לאחר הקרב; במאי 2000, סביב נסיגת צה"ל מלבנון, השמיד חיל האוויר הישראלי באזור זה 9 טנקי T-55 של ארגון ג'יבריל.

זירת הקרב עצמה אופיינה בטופוגרפיה מורכבת. רכס ג'בל ערבה, המשתרע מצפון-צפון-מזרח לדרום-דרום-מערב, הפריד בין דרום הבקאע במערב לבין "הבקאע הקטנה" במזרח. ממערב ניצב רכס הר הלבנון, הכולל את ג'בל בארוכּ ואגם קרעון, וממזרח – רכס מול הלבנון המהווה את הגבול הסורי. השטח המישורי בבקאע שימש לחקלאות, אך היה בעייתי ללוחמת שריון בשל תעלות ההשקיה הרבות והיותו נשלט באש ובתצפית מהרכסים שמשני צדדיו. ממזרח לג'בל ערבה, השטח הפך להררי יותר, ותנועת הכוחות הוגבלה לצירים. "כביש הבקאע המזרחי", שזכה במפות הקוד של צה"ל לשם "ציר מיכה" וכן לכינוי "ציר הפיתולים", חצה את הגזרה מהעיירה ראשיא בדרום ועד ענג'ר בצפון.

היערכות הכוחות לקראת המערכה

לאחר שוך הקרב על אגם קרעון, כוחות צה"ל בגזרה המזרחית נערכו לקראת השלב הבא: כיבוש הבקאע עד כביש ביירות–דמשק ואף מעבר לו, לעבר אזור בעלבכ. אוגדה 90, שעד ה-10 ביוני מיעטה להשתתף בלחימה פעילה, שולבה במאמץ המרכזי של גַּיִס 446 על ציר "מיכה". חטיבה 399, בפיקודו של מִיקִי שַׁחַר, הובילה את המהלך לאחר שלחמה בשריון סורי באזור ראשיא אל-ואדי. בסביבות השעה 15:00, השתלטה פלוגה כ' מגדוד 363, בפיקודו של שׁוּקִי בְּרוֹק, על 'צומת המים' בציר. במקביל, חטיבה 14 נעה על הרכס והגיעה לכאוכבא אבו ערב בשעה 16:00, בעוד חטיבה 943, בפיקודו של נַחְמָן רִיבְקִין, השתלטה על ג'בל ערבה ותפסה עמדות תצפית. התוכנית הישראלית הייתה לצאת עם שחר יום שישי למתקפה נרחבת לגירוש הצבא הסורי מלבנון, ולשם כך נשלח גדוד טנקים להקים חסימות ליליות.

מן העבר השני, הצבא הסורי ליקק את פצעיו לאחר שהוכה באגם קרעון. דיוויזיה 1 נערכה מחדש: חטיבת השריון 91 באגף המזרחי נסוגה בצורה מסודרת, בעוד חטיבת השריון 76 באגף המערבי נסוגה באי-סדר תחת לחץ צה"ל. "כוח ורדי" הישראלי נועד להמשיך ללחוץ על חטיבה 76. מאחור, בעורף, נותרו חטיבת החי"ר הממוכן 58 ודרגי האספקה. באותו זמן, החלה דיוויזיה 3 הסורית, שתפקידה היה לאבטח את סוללות טילי הנ"מ בצפון הבקאע, לנוע דרומה כדי לתגבר את הכוחות שניצבו מול צה"ל, אם כי היא טרם נכנסה ללבנון לפני בוקר יום שישי. המטרה הישראלית הייתה לאפשר לדיוויזיה זו להיכנס לבקאע ואז להשמידה.

מודיעין לקוי ופקודות סותרות

בערבו של יום חמישי, התמונה המודיעינית בקרב מפקדי צה"ל הייתה מעורפלת. תצפית ישראלית מפסגת הר חרמון זיהתה תנועה של נגמ"שי BMP-1 סוריים נעים דרומה על ציר "מיכה", מעבר למשולש הדרכים "טובלנו". אולם, זהות הכוח ופריסתו המדויקת לא היו ברורות. תצפית מחטיבה 943 דיווחה כי השטח הצפוני והמזרחי ריק מאויב, למרות שבפועל שהו נגמ"שים סוריים סמוך לצומת הכפר מדוחה (המוכר בקוד כצומת "טונשקה"). חוסר הבהירות לגבי מיקומה של חטיבה 58 וקצב התקדמותה של דיוויזיה 3 ליווה את הכוחות אל תוך הלילה.

על סמך מידע זה, הורה אֲבִיגְדוֹר (יָאנוּשׁ) בֶּן-גַּל, מפקד הגזרה המזרחית, ליחידות אוגדה 90 להתחמש ולהתכונן. הוא הטיל על חטיבה 399 להתקדם ולתפוס את נקודה "מיכה 40", כשני קילומטרים מדרום לסולטאן יעקוב. מיד לאחר מכן המריא בן-גַל במסוק לדיון בפיקוד צפון, והותיר את הפיקוד לסגנו, אֵהוּד בָּרָק. התוכנית המעודכנת גרסה כי חטיבה 399 תתפוס בלילה את הקו "ג'וב ג'נין – כאמד א-לוז – ינטא", ובבוקר תוכפף לאוגדה 880 שתעמוד בחזית ההתקפה.

גדוד הטנקים 362 (מילואים), בפיקודו של עִירָא אֶפְרוֹן, נבחר להוביל את החטיבה אל עבר "משולש טובלנו". הפקודה שניתנה לגדוד התבססה על תמונת מצב אופטימית ומוטעית: נאמר כי הסורים נסים על נפשם, נוטשים את כליהם, וכי הציר והמשולש נקיים מאויב. הפיקוד התעלם ממידע סותר, והסתמך על דיווח שגוי שנבע מחוסר התמצאות בשטח של מפקד חטיבה 943, נחמן ריבקין.

תנועה באפלה ואש כוחותינו

סמוך לשעה 20:00 החלה תנועת חטיבה 399 צפונה, כשפלוגה ח', בפיקודו של נִיר הָדָר, בחוד. למרות הפקודה לנוע במהירות כדי לנצל את התמוטטות המערך הסורי לכאורה, התנועה הייתה איטית ביותר והתבצעה בשטח הבעייתי ולא על הציר עצמו, אליו עלה הכוח רק בחצות הלילה. ההנחיות היו נוקשות: אין לפתוח באש על כוחות נסוגים, אין לירות ללא זיהוי ודאי, וחל איסור מוחלט לירות לכיוון רפיד, שם שהתה חטיבה 943.

בסביבות 23:30, לאחר ששני טנקים נתקעו עקב תקלות, הגיע הגדוד לצומת ליד כפר דניס. בחושך זיהו הלוחמים כלים חשודים על ציר "מיכה". הכוח נדרך והתכונן לירי, אך לאחר שליחת סיורים התבררה האמת המצמררת: הכלים הבלתי מזוהים היו שייכים לגדוד תותחנים ישראלי, שכלל שני אוטובוסים, שטעה בניווט ונע ישירות אל עבר הסורים. אסון נמנע ברגע האחרון, ולמג"ד ניתנה פקודה להמשיך צפונה ללא פתיחה באש.

בנקודה זו התערב מפקד הגיס, אביגדור בן-גל, ברשת הקשר וגער במג"ד על קצב התקדמותו האיטי: "אני במקומך עם ג'יפ הייתי מבצע את זה לבד לפני ארבע שעות". משימת הגדוד צומצמה לחסימה אחת לכיוון צפון ב"מיכה 40".

בחצות המשיך הגדוד צפונה, ואז התרחשה הטרגדיה הראשונה. טנקים ישראלים מחטיבה 943, שניצבו על ג'בל ערבה, סברו בטעות כי לפניו כוח סורי, חרף התיאום המוקדם. הם פתחו באש, פגעו בשני טנקים של גדוד 362, והרגו חמישה שריונאים ישראלים. למרות ההלם והאובדן, המשיך הגדוד קדימה וגולש אל תוך השטח הנמוך של משולש טובלנו.

אל תוך "משולש טובלנו"

הכוח הישראלי נע מזרחית לציר המרכזי באזור המוביל מזרחה אל מדוחה (ציר "טונשקה"). שם, בתוך שטח נחות טופוגרפית, נפתחו שערי הגיהינום. אש נ"ט אימתנית נורתה מבין הבתים לאורך הכביש. ההערכה היא כי מדובר היה ביחידת נ"ט סורית מצוידת בטילי סאגר על גבי נגמ"שי BMP, וייתכן שהיה זה קצהו הדרומי של מתחם קומנדו סורי. המארב הפתיע את שני הצדדים – הסורים ככל הנראה לא ציפו לכוח ישראלי בעומק המערך שלהם, ובתחילה אף סברו שאלו טנקים סוריים נסוגים. טווח הירי היה קרוב כל כך, שחלק גדול מהטילים הסוריים החטיאו את מטרתם.

אולי יעניין אותך

אטילה ההוני: סיפורו של "שוט האל"

חואן פויול גרסיה: המרגל שקיבל עיטורים משני צדי המתרס

חטופים. ההיסטוריה שמאחורי העסקאות והחילוצים

אלי כהן. האיש שלנו בדמשק

מפקד הגדוד הורה להיחלץ לפנים לעבר שטח שולט באזור "מיכה 40". התנועה תחת אש כבדה שיבשה לחלוטין את סדר הכוחות. לחזית הגיעו המג"ד, סגנו, פלוגה ח', פלוגת החרמ"ש וחלקים מפלוגות ו' ו-ז'. החזית נהנתה מהתנגדות קלה יחסית, אך מאחור, הכוחות נותרו כלואים באש תופת. המג"ד הורה למפקדי פלוגות ז' ו-ו' לחבור אליו, אך הניסיונות נכשלו. סגן מפקד הגדוד, שנשלח לאסוף את הכוחות הנותרים, נתקל בקיר של אש; הטנק שלו נפגע, הצוות נחלץ רגלית, והסמג"ד נאלץ לשוב על עקבותיו.

הניסיונות לחלץ לאחור

כשהבין שאינו מצליח לאחד את הגדוד, פנה עירא אפרון למפקדת החטיבה בבקשת סיוע. המח"ט שלח את גדוד 363, בפיקוד אֱיָל שָׂרִיג, צפונה על הציר. אולם, הציר נשלט כעת לחלוטין על ידי משגרי הסאגר הסוריים. הטנק המוביל נפגע, והמ"פ שוקי ברוק נפצע. פלוגה כ', כעת תחת פיקוד הסמ"פ שַׂרְאֵל גִּילְשׁוֹן, נאלצה להדוף התקפות סוריות כל הלילה ונחלצה רק בבוקר בחיפוי ארטילרי. מפקד חטיבה 399 חשש ממלכודת ולא שלח כוחות נוספים, בטענה ששני גדודיו האחרים חסרים דלק ותחמושת.

הבלבול במפקדות היה עמוק. הגיס הורה באותו לילה להעביר את הגזרה לאוגדה 880, בפיקודו של יוֹם-טוֹב תָּמִיר, שתוכננה לתקוף עם שחר. הלוחמים בשטח המשיכו להילחם על חייהם, כשהם סובלים מעייפות קיצונית ומבידוד, בעוד צוותי הטנקים שנפגעו מצאו מחסה בבתים סמוכים.

תותחים בלב הסערה

בחסות החשכה והניתוק הפיקודי, הפכה הארטילריה לגלגל ההצלה היחיד של הגדוד המכותר. שני קציני התותחנים שסופחו לגדוד איבדו קשר עם המג"ד בתחילת הקרב. מפקדי הפלוגות החלו לשדר מצוקה אל קצין הסיוע החטיבתי, רס"ן עָמוֹס פִּיק, אשר לא היסס והפעיל אש ארטילרית ישירות על הטנקים הישראלים כדי להדוף חיילי קומנדו סורי שניסו לטפס עליהם.

בשעה 02:00 בלילה, קצין הסיוע של אוגדה 90, אל"ם אֵהוּד בָּכָר, הבין את חומרת המצב והחליט להפנות את כל גדודי עוצבת תבור לסיוע – חריגה עצומה מההקצאה המקורית של גדוד בודד. הוא עירב את קצין התותחנים של הגיס, תא"ל אֲרְיֵה מִזְרָחִי, שהחל לשאוב כוחות סיוע משלוש אוגדות שונות. מזרחי הפעיל לחץ אדיר על מפקדים בשטח לקדם את התותחים, ואף ציין כי הבהיר לאחד ממפקדי האגדים המתנגדים ש"כדאי לו לפחד ממני יותר מאשר ממפקד האוגדה". החלטות מהירות אלו של מערך הארטילריה מילאו את החלל שהותירה שרשרת הפיקוד שטרם הפנימה את ממדי האסון.

משהועברה הגזרה לאוגדה 880, נותק הקשר עם עמוס פיק. בכר ניסה נואשות לחבור למג"ד 362 שכרע תחת עומס הקרב. מי שלקח את המושכות היה קצין המודיעין של הגדוד, עִירוֹן בֶּן פּוֹרָת, שהחל לתפקד כקצין שיתוף ארטילרי (קש"א). הוא תיאר בשפה חופשית את המטרות, ובכר תירגם אותן לנתוני ירי. בשעות הקטנות של הלילה, לקראת אור ראשון, פנה המג"ד אפרון אל בכר בקריאה מצמררת: "אל תעזוב אותי".

חילוץ עם בוקר

עם עלות השחר, בשעה 04:00, נחשף ממד האסון. הסורים ירו טילי נ"ט, פגזי תותחים ואש טנקים מהרכסים השולטים. המג"ד אפרון גילה כי אין לרמות הממונות תוכנית חילוץ עבורו. הוא ירה פגז זרחן לזיהוי, וחשף כי חלק מכוחותיו הגיעו עד לתל אל-חמרה, כ-2 קילומטרים ממזרח לסולטאן יעקוב. סגן מפקד הגיס, אהוד ברק, הפציר בפיקוד הצפון לקבל סיוע אווירי, אך זה הופנה לגזרות אחרות או הושהה עקב איום טילי הנ"מ, וניתן רק ב-08:30 בעקבות התערבותו התקיפה של בן-גַל.

אפרון אסף את קציניו והבין שניצבות בפניו שלוש אפשרויות: להילחם עד הכדור האחרון, להיכנע, או לחלץ לאחור בעוצמה. ההחלטה התקבלה: לחלץ בחסות מסך ארטילרי נרחב. טנק הדחפור שניסה לפלס דרך נפגע, וניסיון לפוצץ אותו נכשל.

בשעה 08:45 ניתן האות. בכר הפעיל אש חסרת תקדים כדי לבנות קירות של עשן ורסיסים במרחק של 150–200 מטרים משני צידי הכביש. בשיא החילוץ, לבקשת אפרון שזעק בקשר "להוריד עכשיו! להוריד עכשיו אש לכל הכיוונים, עבור!", הורה מפקד אוגדה 90, תא"ל גִּיּוֹרָא לֵב, להפעיל 120 קנים במקביל. כ-200 קני ארטילריה יצרו "ארגז אש" באורך 4 קילומטרים, וירו כ-8,000 פגזים ב-20 דקות בלבד.

בשעה 09:06 הודיע המג"ד בקשר: "אני בחוץ". מתוך 20 הכלים שיצאו, 10 הצליחו להיחלץ ללא פגע ו-10 נפגעו. במהלך הנסיגה תחת האש נהרגו ארבעה לוחמים ושישה נפצעו. מאחור נותרו שישה טנקים, שלושה נגמ"שים, וחיילים שגורלם טרם נודע.

המערכה של חטיבה 645

במקביל לדרמה בחזית של 399, פעלה באזור חטיבת השריון 645 בפיקודו של אֲמַצְיָה אַטְלַס. בחצות הלילה, בעת שהתארגנה לחניון לילה ליד כפרמשכי, נדרשה החטיבה לנוע 20 קילומטרים צפונה כדי לחבור לכוחות המכותרים. בסביבות 04:00, סמוך לצמתים המובילים לח'רבת רוחא ("מזובשה") ולמדוחה ("טונשקה"), נפתחה אש כבדה על גדוד 8132 שהוביל את הכוח.

הכוח נתקל בגדוד חי"ר סורי שהתמקם בתוך מתחם הבתים על הרכס השולט, כחלק מפריסת חטיבת השריון הסורית. החטיבה הישראלית פרסה את כוחותיה למזרח וניהלה קרב שריון קשה ועקוב מדם, בסיועם של 7 גדודי ארטילריה ובהכוונה קפדנית של קציני הסיוע (כדוגמת הקש"א דָּוִד פֶּלֶד). על כל טנק ישראלי שנפגע, השמידה החטיבה כשלושה טנקים סורים. לאחר קרב עיקש, כבשה החטיבה את תַלֶּת אבו עומַר. בשעה 10:00 בבוקר החל המפנה, וחיילי החטיבה הסורית נצפו בורחים ונוטשים את כליהם. חטיבה 645 שילמה מחיר כבד מנשוא: 11 הרוגים ו-33 פצועים. בשעה 12:00 בצהריים נכנסה לתוקפה הפסקת האש.

מורשת של שכול, נעדרים ושבויים

מבחינת צה"ל, הקרב הסתיים בתוצאות קשות; כביש ביירות–דמשק לא נפרץ באותה גזרה. 22 לוחמים נהרגו, למעלה מ-30 נפצעו, שניים נשבו, ואחרים הוכרזו כנעדרים.

גורלם של הנעדרים הפך לפצע פתוח בחברה הישראלית. חֶזִי שַׁי, שהטנק שלו סטה מהדרך והוא נותר מנותק בסוריה, שוחרר כעבור שלוש שנים ב"עסקת ג'יבריל". אָרִיק לִיבֶּרְמָן וגופתו של זֹהַר לִיפְשִׁיץ הושבו בעסקה עם סוריה. מאבקם של בני משפחות הנעדרים הנותרים נמשך עשרות שנים, תוך גילויים מטלטלים כמו מסירת חצי מדיסקית הזיהוי של זְכַרְיָה בַּאוּמֶל על ידי יאסר ערפאת, וסיכול מאמצי החזרתם כביכול על ידי סוכן המוסד בן זיגייר (כפי שדווח ב-ABC ב-2013). בשנת 2004 אף ניסה הרב הצבאי הראשי להכריז על הנעדרים כחללים, מהלך שנעצר לבקשת המשפחות. ב-2010 פורסם דיווח של השגריר הבריטי איוור לוקאס כי החיילים אכן נשבו.

ההמתנה המייסרת באה לסיומה רק בחלוף שנות דור. גופתו של זכריה באומל הושבה באפריל 2019, 37 שנים לאחר הקרב, בסיוע משרד ההגנה הרוסי. גופתו של צְבִי פֶלְדְמָן הוחזרה במאי 2025 במבצע חשאי של המוסד, כמעט 43 שנים אחרי הלחימה. באוגוסט 2026 השלימה ישראל את הבאת כלל חללי הקרב לקבר ישראל עם זיהויה והשבתה של גופתו של יְהוּדָה כַּץ על ידי הרבנות הראשית ואמ"ן.

ביקורת קשה הוטחה בשרשרת הפיקוד של צה"ל לאחר הקרב – החל מרמת הגדוד שלא הציב תצפיות באגפיו, ועד לפיקוד העליון שלא דאג להעביר את המודיעין לדרגי השטח. אביגדור בן-גל נטל על עצמו את האחריות למחדל, ומחקרו המסווג של ד"ר רפי יקר על הקרב פורסם לציבור הרחב רק בינואר 2020.

הקרב על סולטאן יעקוב נותר צלקת בזיכרון הישראלי – תזכורת כואבת למחירן של טעויות פיקודיות, למשמעותה של רעות שריונאים תחת אש, ולמאבק חסר הפשרות להשבת בנים לגבולם, גם עשרות שנים לאחר ששככה אש התותחים בבקעת הלבנון. ההיסטוריה, כפי שמוכיח קרב סולטאן יעקוב, לא תמיד נכתבת על ידי המנצחים, ולעיתים היא מסתתרת דווקא בערפל הקרב של המפסידים והשורדים.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.

חומר מעשיר לצפייה

סיפור סגור (2015) הוא סרטו התיעודי של מִיכָה לִבְנֶה, שהיה סגן מפקד גדוד 362 בקרב. הסרט, ששודר בערוץ הראשון, חושף את האירועים מזווית ראייתו של מי שהיה לכוד בוואדי, ומציג את הטענות למחדלים מצד הדרגים הגבוהים, כולל עדויות של השבוי חזי שי.

שטח הפקר עונה 3 (ערוץ 11). פרק 4 בסדרה עוסק תחת הכותרת "סולטן יעקוב הקרב שלא נגמר" בהשלכות הקרב, בחיפוש אחר הנעדרים ובפצע הפתוח שהותיר בלבה של החברה הישראלית.