ברוכים הבאים לקוריאה של סוף המאה ה-14, שם המציאות עלתה על כל דמיון. פגשו את יי באנג-וון, הידוע יותר בכינויו המלכותי טאג'ונג. הוא לא בדיוק היה הבן המועדף וגם לא נבחר בקונצנזוס, אבל מה שחסר לו באהבת הציבור הוא השלים עם תעוזה, אכזריות ורצון עז להטביע את חותמו.
חייו המוקדמים
יליד 1367, יי באנג-וון היה בנו החמישי של יי סונג-גייה ואשתו הראשונה, ליידי האן. בשנת 1382 הוא כבר הוכשר כפקיד ממשלתי ולמד אצל חכמי קונפוציוס כמו וון צ'ון-סוק. בשנותיו המוקדמות, הוא סייע לאביו לצבור תמיכה בקרב העם ודמויות משפיעות בממשלה. הוא גם מילא תפקיד מפתח בהקמת שושלת ג'וסאון, בין היתר על ידי התנקשות בפקידים רבי עוצמה שנשארו נאמנים לשושלת גורייו הקודמת, ובראשם צ'ונג מונג-ג'ו.
מאבקי הנסיכים
לאחר שתרם רבות להדחת השושלת הקודמת ולהקמת ג'וסאון, יי באנג-וון ציפה להתמנות ליורש העצר. אולם, אביו והיועץ הראשי צ'ונג דו-ג'ון העדיפו את בנו השמיני של טאג'ו ואחיו למחצה הצעיר של יי באנג-וון, יי פאנג-סוק. עיקר הסכסוך נבע מכך שצ'ונג דו-ג'ון, האדריכל העיקרי של היסודות האידיאולוגיים, המוסדיים והמשפטיים של השושלת החדשה, ראה בג'וסאון ממלכה שבראשה עומדים שרים, בזכות מינויו של המלך. לעומת זאת, יי באנג-וון שאף לשלטון ישיר באמצעות מונרכיה אבסולוטית. הבדלים אלה תרמו בסופו של דבר למתח פוליטי עמוק.
המלך טאג'ו, אולי מתוך חיבה לאשתו השנייה, בחר בבנה הצעיר, הנסיך הגדול אוי-אן, ליורש העצר. צ'ונג-אן, שהיה מתוסכל מכך שהוא ושאר בניו של טאג'ו מאשתו הראשונה נדחקו הצידה, החל לפעול כדי לחסל את אחיו למחצה ובכך להורידו מקו הירושה. לאחר שטאג'ו חלה, צ'ונג-אן פתח ב"מאבק הנסיכים הראשון", שבו רצח את שני ילדיה של אשתו השנייה של טאג'ו, כולל יורש העצר. לאחר מכן הוא הכריז על אחיו הגדול ובנו השני של טאג'ו, הנסיך הגדול יונג-אן, כיורש העצר. בחודש התשיעי, טאג'ו התפטר מהכס לטובת יונג-אן, שהפך למלך ג'ונג-ג'ונג (שלט בשנים 1398–1400). מכיוון שלג'ונג-ג'ונג לא היו בנים, הוא התכוון להעביר את הכס לצ'ונג-אן לאחר מותו. אולם, בחודש השני של שנת 1400, אחיהם, הנסיך הגדול הוה-אן, ניסה לתפוס את הכס ב"מאבק הנסיכים השני". הניסיון לנקום דוכא, וזמן קצר לאחר מכן, ג'ונג-ג'ונג ויתר על הכס לטובת יונג-אן, שהפך למלך טאג'ונג (שלט בשנים 1400–1418).
תקופת שלטונו
אחת הפעולות הראשונות של טאג'ונג כמלך הייתה ביטול הזכות של האצולה להחזיק בצבאות פרטיים. צעד זה סיכל את יכולתם של המעמדות הגבוהים לארגן מרידות בקנה מידה גדול והגדיל באופן דרמטי את מספר החיילים בצבא. בנוסף, הוא תיקן את חוקי מיסוי הקרקעות. עם גילוי קרקעות שהוסתרו בעבר, העושר הלאומי הוכפל.
הוא גם הקים ממשלה מרכזית חזקה. בשנת 1400, עוד לפני שעלה לשלטון, הוא מילא תפקיד מרכזי בחיסול אספת דופיאונג, ענף של הממשל הישן שריכז את הכוח הביצועי בשנותיה האחרונות של גורייו. במקום זאת הוקמה המועצה המלכותית ובתקופת שלטונו היא הוחלפה במועצת המדינה. טאג'ונג גם הוציא צו לפיו כל החלטות מועצת המדינה יכנסו לתוקף רק באישור המלך. זה סיים את מנהג השרים לקבל החלטות באמצעות דיון ומשא ומתן ביניהם והעלה את כוחה של המלוכה לגבהים חדשים. זמן קצר לאחר מכן, טאג'ונג הקים מחלקה חדשה בשם משרד שינמון כדי לשמוע מקרים של נתינים שהרגישו כי נוצלו או טופלו באופן לא צודק על ידי פקידים או אצילים.
רפורמות ומדיניות
למרות שהיה אחראי לרצח של צ'ונג מונג-ג'ו, טאג'ונג כיבד אותו לאחר מותו והעניק לו את התואר יועץ מדינה ראשי. בכך יצר אירוניה גדולה: צ'ונג דו-ג'ון, שרעיונותיו עיצבו את שושלת ג'וסאון במשך חמש מאות שנים, הושמץ לאורך כל תקופת השושלת ואילו צ'ונג מונג-ג'ו, למרות התנגדותו להקמתה, נערץ.
טאג׳ונג קידם את הקונפוציאניזם כאידיאולוגיה ממלכתית ובכך הוריד את מעמד הבודהיזם, שמעולם לא התאושש מהתהילה והכוח שהיו לו בתקופת גורייו. הוא סגר מקדשים בודהיסטים רבים ואת רכושם העצום סיפח לאוצר המדינה.
במדיניות החוץ, הוא היה קשוח ונחרץ – הוא תקף את היורצ'נים בגבול הצפוני ואת שודדי הים היפנים בחוף הדרומי. זכורה במיוחד פלישת אוהיי לאי צושימה בשנת 1419, אותה יזם. הוא גם הקים את מערכת ההופאה, צורה מוקדמת של תעודת זיהוי שכללה לוחיות עם שם המחזיק ומקום מגוריו. לוחיות אלו שימשו כדי לשלוט על תנועת האוכלוסייה.
בשנת 1403, טאג'ונג הורה על יציקת 100,000 חלקי מתכת ושתי מערכות גופנים שלמות עבור הדפוס. בכך הקדים את יוהאן גוטנברג ואת לורנס יאנסזון בכמה עשורים. הוא קידם את העיתונות, המסחר והחינוך, וגם ערך רפורמה בסאפיונגסונ-וויבו, סוכנות הביטחון ואכיפת החוק של ג'וסאון, והפריד את הויגאמבו כסוכנות אכיפת חוק ללא תפקידים צבאיים.
חייו המאוחרים ומותו
בשנת 1418, טאג'ונג התפטר לטובת בנו הלגיטימי השלישי, יי דו (שלימים יקבל את התואר המלך סג'ונג, הידוע בכינויו סג'ונג הגדול), אך המשיך לשלוט ביד ברזל ולקבל החלטות חשובות. במשך השנים, כדי לחזק את סמכות המלוכה ולהילחם בשחיתות, הוא הוציא להורג או הגלה כמה מתומכיו שעזרו לו לעלות לכס המלכות. הוא גם הוציא להורג את ארבעת אחיה של אשתו, המלכה וונגיונג, וכן את חמו של סג'ונג, שים און, ואת אחיו הצעיר שים צ'ונג, כדי להגביל את השפעתם של בני משפחה קרובים ושבטים רבי עוצמה.
המלך טאג'ונג מת ארבע שנים לאחר התפטרותו מהכס, ב-10 במאי 1422, בארמון סוגאנג. הוא נקבר לצד המלכה וונגיונג בהונלאונג, חלק ממתחם הקבורה הונילאונג, כיום ברובע סוצ'ו, בעיר סיאול, בקוריאה הדרומית.
מורשתו
הוא נשאר דמות שנויה במחלוקת בהיסטוריה הקוריאנית. מצד אחד הוא חיסל רבים מיריביו (כמו צ'ונג מונג-ג'ו וצ'ונג דו-ג'ון), אך מצד שני הוא שלט ביעילות כדי לשפר את חיי האוכלוסייה, לחזק את ההגנה הלאומית ולהניח יסודות איתנים לשלטון יורשו. מחוץ לקוריאה, הוא זכור יותר בזכות תקרית בה נפל מסוסו וביקש מההיסטוריונים לא לתעד את הנפילה, אך הם בכל זאת עשו זאת. על פי "תיעודים אמיתיים של טאג'ונג", כרך 7, מאמר 4, המלך עצמו רכב על סוס וירה חצים בצבי. אולם, הסוס מעד והוא נפל, אך לא נפגע. הוא הביט סביב ואמר: "אל תיתנו להיסטוריונים לדעת על כך".
סיפורו של טאג'ונג הוא תזכורת לכך שהיסטוריה אינה שחור ולבן. האם הוא היה רודן אכזרי שרצח את קרוביו כדי להגיע לשלטון, או מנהיג נחוש שביצע את הפעולות הנדרשות כדי לבנות אומה חזקה ויציבה? התשובה כנראה נמצאת אי שם באמצע.
מורשתו של טאג'ונג היא הבסיס שעליו נבנתה השושלת המפוארת שהניבה מלך כמו סג'ונג הגדול. אז מה דעתכם? האם המטרה של בניית אומה מצדיקה את האמצעים?
