תאמל״ק לי
הוא היה מנהיג טורקי-מונגולי שהקים אימפריה חובקת עולם, שילב אכזריות חסרת רחמים עם פטרונות תרבותית נדירה והותיר חותם בל יימחה על ההיסטוריה של מרכז אסיה.
הרוח המצליפה של הערבה האסייתית נשאה עמה את קולות הפרסות של מאות אלפי סוסים, כאשר טימור, האיש שנודע לימים כ"כובש העולם", החל את דרכו כראש כנופיית לוחמים בחיפוש אחר תהילה. בשעת לילה מאוחרת בשנת 1362, תחת שמי סיסטאן הכהים, פילחו חצים את האוויר ופגעו בלוחם הצעיר, מותירים אותו נכה בידו וברגלו הימנית לכל חייו – פציעה שלא רק העניקה לו את הכינוי "טימור לנג" (טימור הפיסח), אלא גם חישלה את רצונו לברזל שהכניע מלכים וסולטאנים.
הוא הכניע את המזרח ואת המערב, בנה פירמידות מגולגלות אדם אך גם טיפח מדע ואמנות בלב המדבר והיה לאחת הדמויות המרתקות והשנויות במחלוקת ביותר בהיסטוריה האנושית. מלוחם פצוע ופיסח בערבות אסיה, הוא צמח להיות אמיר עליון שהקים אימפריה חובקת עולם שהשתרעה מהודו ועד טורקיה.
רקע
טימור, המוכר גם כטמרלן, נולד ב-8 או ב-9 באפריל 1336 בשחריסאבז שבצ'אגאטאי אולוס והלך לעולמו ב-18 או ב-19 בפברואר 1405 באוטראר. הוא היה כובש טורקי-מונגולי שהקים את האימפריה הטימורית על שטחי פרס, מסופוטמיה, חוראסאן, צפון הודו, אנטוליה ומרכז אסיה והיה המנהיג הראשון של השושלת הטימורית. חשיבותו ההיסטורית נעוצה בהיותו מצביא בלתי מנוצח (שהפסיד רק פעם אחת) ובכך שהניח את היסודות לאימפריות המוסלמיות הגדולות של העת החדשה המוקדמת.
מקורותיו וזהותו
טימור הגיע משבט הברלאס, שבט שמוצאו מונגולי אך עבר תהליך של "טורקיזציה" לאחר מסעותיו של ג'ינגיס חאן והתיישבותו במאווראנהר, באוזבקיסטן של ימינו. הוא נולד בשנת 1336 בכפר חוג'ה אילגר הסמוך לעיר קש (כיום שחריסאבז). שמו, "טמיר" בשפות הטורקיות, משמעותו ברזל, שם שהולם את עוצמתו הצבאית. אביו של טימור היה חבר נכבד בשבט ברלאס, אך השבט התאסלם והשפה השגורה היתה טורקית.
מכיוון שטימור לא היה צ'ינגיזיד (צאצא ישיר של ג'ינגיס חאן), הוא לא יכול היה לשאת את התואר "חאן". לכן, הסתפק בתואר "אמיר" (מנהיג). ברם, בשנת 1370, לאחר שנשא לאישה את סראי מולכ ח'אנם, אלמנתו של האמיר חוסיין ובת של חאן צ'ינגיזיד, הוא אימץ את התואר "טימור גורגן" – שמשמעותו בפרסית ובמונגולית היא "חתן החאן". תואר זה העניק לו לגיטימציה לפעול בתוך בתי הצ'ינגיזידים. במקורות המזרחיים הוא כונה גם "סחיבקיראן" (בעל הקרן), תואר שניתן למי שנולד בעת התקבצות כוכבי הלכת נוגה וצדק ומרמז על מזל יוצא דופן.
הידעת?
למרות דימויו כלוחם אכזרי, טימור היה שחמטאי מחונן ואולי אף היה אלוף זמנו במשחק השטראנג' (הגרסה העתיקה של השחמט). הוא אהב את חברתם של אנשי רוח ומדע ושוחח רבות עם הוגים כגון אבן ח'לדון והמשורר חאפז.
המראה הפיזי ואישיותו של האמיר
על פי עדותו של אבן ערבשאח, שהכיר את טימור באופן אישי משנת 1401, טימור היה גבר חסון וגבוה, בעל מצח פתוח, ראש גדול וקול חזק. עור פניו היה לבן עם גוון אדמדם, וזקנו היה ארוך. פתיחת קברו בשנת 1941 על ידי האנתרופולוג הסובייטי מיכאיל גראסימוב איששה פרטים רבים: גובהו היה 172 סנטימטרים, מבנה גופו היה אתלטי וחזק מאוד ושיערו היה עבה, ישר ובגוון חום-ערמוני עם שיבה. הבדיקות האנתרופולוגיות הוכיחו כי ידו ורגלו הימנית אכן היו פגועות כתוצאה מפציעות קרב עתיקות, מה שמסביר את צליעתו המפורסמת. למרות גילו המתקדם (הוא מת בגיל 69), שלדו הראה סימנים של אדם בעל כוח גופני עצום, שבילה את רוב חייו באוכף. הוא נודע כמי שמתעב שקרים ובז לבדיחות, אך העריך את האמת גם כשהייתה מרה. הארכיאולוגים הסובייטיים גם איששו כי ידו הימנית חסרה 2 אצבעות. יש שאומרים כי על קברו מתנוססת הכתובת: ״כאשר אקום מהמתים, העולם ירעד״. יש שאומרים שעל מצבתו נכתב ״מי שפותח את קברי, יקבל פולש נורא יותר ממני״ ואכן היטלר פלש לברית המועצות יומיים לאחר פתיחת הקבר וכאשר טימור נקבר מחדש, ברית המועצות ניצחה את קרב סטלינגרד.
הנסיקה לשלטון: ממנהיג כנופיה לאמיר עליון
פעילותו הפוליטית של טימור החלה לצבור תאוצה בשנת 1361. בדומה לג'ינגיס חאן, הוא החל כראש קבוצת נאמנים אישית. ב-1364, לאחר שהביס את המוגולים יחד עם האמיר חוסיין, הוא החל לבסס את אחיזתו במאווראנהר. ב-22 במאי 1365 נערך "קרב הבוץ" המפורסם תחת גשם שוטף, בו הובסו כוחותיהם של טימור וחוסיין על ידי איליאס חוג'ה, אך טימור הצליח להשתקם מהתבוסה.
בשנת 1370 נפל דבר. היחסים בין טימור לאמיר חוסיין עלו על שרטון. ב-10 באפריל של אותה שנה נכבשה העיר באלח, חוסיין נשבה והוצא להורג, וטימור נבחר על ידי ה"קורולטאי" (מועצת הנכבדים) כאמיר העליון של טוראן. הוא קבע את סמרקנד כבירת המדינה והחל במלאכת ריכוז השלטון.
"מי שמתכוון להוליך אותי שולל, בעצמו ייטמן באדמה, אני בטוח. כשהפגין את נכלוליותו, הוא עצמו יאבד בגללה."
טימור בבית שיר טורקי שנשלח לאמיר חוסיין
הכיבושים הגדולים: דם, אש ואימפריה
מדיניות החוץ של טימור הייתה רצף בלתי פוסק של מסעות מלחמה להרחבת המדינה ואבטחת גבולותיה. הוא ניהל שבעה מסעות נגד מוגוליסטן בין השנים 1371 ל-1390, עד שהביס סופית את קמאר א-דין.
אחד המאבקים המכריעים ביותר שלו היה נגד טוכטמיש, חאן אורדת הזהב. למרות שטימור תמך בטוכטמיש בראשית דרכו, האחרון בגד בו ופלש למאווראנהר ב-1387. בתגובה, ניהל טימור שלושה מסעות צבאיים אדירים, שהסתיימו ב-1395 בתבוסתו המוחלטת של טוכטמיש על נהר הטרק. ניצחון זה גרם לשקיעת "דרך המשי" הצפונית ולפריחת נתיבי הסחר דרך מדינתו של טימור. ארצו כללה את שטחי איראן, עיראק, אפגניסטן, פקיסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, אזרבייג׳ן, גאורגיה, טג׳יקיסטן, קירגיזסטן, חלקים נכבדים מטורקיה וסוריה וחלקה הצפון מערבי של הודו.
המערכה בהודו ובאנטוליה
בשנת 1398 יצא טימור למסע כיבוש בהודו. בדצמבר אותה שנה הביס את סולטן דלהי והחריב את העיר. מסופר כי פקד להוציא להורג 100,000 שבויים הודים מחשש למרידה. משם המשיך למסע ה"שבע שנים" נגד האימפריה העות'מאנית. ב-20 ביולי 1402 נערך קרב אנקרה ההיסטורי, בו הביס טימור את הסולטן באיזיד הראשון "הברק" ושבה אותו. ניצחון זה עיכב את עלייתה של האימפריה העות'מאנית בעשורים רבים.
מעריכים כי צבאו הרג כ-17 מיליון בני אדם, שהיווה כחמישית מהאוכלוסיה העולמית בתקופתו. הוא התייחס לעצמו כאל ״חרב האסלאם״ ומרבית תושבי האימפריה שלו המירו את דתם, כמו גם שבט בורג׳יגין, מצאצאי ג׳ינגיס חאן. כך או כך, לא ידוע האם הוא עצמו היה מוסלמי. היסטוריונים טוענים כי השתמש באסלאם כדי להצדיק את התפשטותו. ידוע כי היה דובר טורקית, מונגולית ופרסית.
מדיניות פנים: חוק, דת ותרבות
טימור לא היה רק משמיד ערים, אלא גם בונה ומחוקק. תחת שלטונו נוצר קובץ החוקים "תקנות טימור" (Ulozheniya Timura), שהגדיר את חובות השלטון, הצבא והנתינים. הוא הקים מערכת משפטית תלת-שלבית שכללה שופטי שריעה, שופטי מנהג ושופטים צבאיים.
הוא השקיע משאבים אדירים בשיקום מערכת החינוך המוסלמית שנהרסה בפלישות המונגוליות. בסמרקנד הוקמו למעלה מ-20 מדרסות, והובאו אליה מלומדים ומשפטנים מכל רחבי העולם המוסלמי, ביניהם אל-תפתאזאני. טימור עצמו היה מוסלמי אדוק שהעריץ את המסדרים הסופיים יסאווי וקוברוויה. המורה הרוחני המרכזי שלו היה מיר סעיד ברקה, שנחפר יחד עמו במאוור הגור-אמיר.
טימור הפך את סמרקנד לפנינת אסיה המרכזית. הוא בנה את מסגד ביבי ח'אנם, את מתחם הקבורה שאה-י זינדה ואת ארמון אק-סראי בשחריסאבז. הוא ציווה להקיף את סמרקנד בכפרים שנקראו על שם ערי בירה מוסלמיות גדולות כמו דמשק, שיראז, קהיר ובגדאד, כדי להראות שבירתנו עולה על כולן.
הידעת?
צבאו של טימור היה בנוי על שיטה עשרונית קפדנית, דומה לזו של ג'ינגיס חאן, אך הוא פיתח יחידות מיוחדות ללוחמה הררית וחיילות הנדסה וגישור מתקדמים. הלוחמים הטורקים-מונגולים שלו היו הגרעין של הצבא, אך הוא כלל לוחמים מכל רחבי אסיה.
הצבא הטימורי: מכונת המלחמה המשומנת
צבאו של טימור כלל מאות אלפי לוחמים (לפי כתובת מ-1391, מנה כ-300,000 איש בצעדה נגד טוכטמיש). הצבא חולק ליחידות של עשרות, מאות, אלפים ו"טומנים" (10,000). הוא שילב פרשים כבדים וקלים יחד עם חיל רגלים ששיחק תפקיד מרכזי במצור על ערים. כלי הנשק העיקריים היו הקשת, החרב והגרזן. דגליו של טימור נשאו שלושה עיגולים, שסימלו לפי חלק מההיסטוריונים את האדמה, המים והשמיים, או את העבר, ההווה והעתיד.
היקף האימפריה הטימורית (טוראן) בשיאה (סוף המאה ה-14 – תחילת המאה ה-15):
המפה מציגה את גבולות האימפריה בשיאה, בתקופת שלטונו של האמיר טימור. האימפריה, המכונה במקורות "טוראן", התפשטה על פני שטחים עצומים של אסיה המרכזית, המזרח התיכון ודרום אסיה.
המדינות המודרניות הכלולות במלואן או בחלקן בשטח האימפריה:
- אוזבקיסטן: עיר הבירה של האימפריה, סמרקנד ומקום הולדתו של טימור, קש (שחריסאבז), נמצאים במדינה זו. גם העיר בוכרה נכללת. השטח המרכזי של האימפריה היה "מאווראנהר", שחלקו הגדול נמצא באוזבקיסטן של ימינו.
- איראן: האימפריה שלטה על כל שטח פרס ההיסטורית. ערים מרכזיות כמו איספהאן, שיראז, תבריז ומשהד נכללות בשטח זה.
- אפגניסטן: האזור ההיסטורי של **חוראסאן נכלל באימפריה, והעיר הראת הייתה עיר מרכזית (שבה שלט בנו של טימור, שחרוח', ובהמשך בנו באיסונקור מירזא). טימור בנה ערוץ השקיה באפגניסטן בשנת 1398.
- עיראק: האימפריה כללה את שטחי מסופוטמיה. העיר בגדאד נכבשה על ידי טימור ונכללת בשטח.
- טורקמניסטן: חלק גדול משטח טורקמניסטן נכלל באימפריה, כולל האזור הסמוך לים הכספי ואזורים היסטוריים בחוראסאן.
- טג'יקיסטן: שטחיה נכללו באימפריה הטימורית.
- קירגיזסטן: חלקים גדולים משטח קירגיזסטן, כולל אזור אגם איסיק-קול (המוזכר במקור בקשר למסעות נגד מוגוליסטן), נכללו באימפריה.
- קזחסטן: שטחי דרום קזחסטן, כולל אזור סירדריה והעיר אוטראר (שם מת טימור), היו חלק מהאימפריה. טימור בנה ביצורים באזור קזחסטן של ימינו לפני המסע לסין.
- הודו: טימור ביצע מסע כיבוש לצפון הודו, כולל כיבוש העיר דלהי. הוא שלט ב"צפון הודו" והגיע עד לגדות נהר הגנגס.
- פקיסטן: שטחי צפון פקיסטן של ימינו נכללו בשטחי האימפריה שהתפשטו מדרום אסיה ומאסיה המרכזית.
- טורקיה: טימור כבש את אנטוליה (המכונה גם אסיה הקטנה), כבש את ערי המפתח ארזינג'אן, סיואס ואנקרה (שם הביס את באיזיד הראשון), ואף כבש את מבצר סמירנה (איזמיר).
- סוריה: טימור כבש את סוריה, שהייתה בשליטת הסולטן הממלוכי, כולל הערים חלב ודמשק.
- אזרבייג'ן, ארמניה וגאורגיה: טימור כבש את הקווקז ועבר-הקווקז, הוא גם כבש את העיר טביליסי (גאורגיה) ויצא למסע מלחמה לארמניה.
- רוסיה: טימור ניהל מסעות מלחמה בדרום רוסיה, פלש לאזור הדון ונהר הוולגה ולעיר ריאזאן, כשרדף אחרי טוכטמיש עד לגבולות נסיכות מוסקבה, כולל אזור יילץ.
- סין: אף שטימור החל בהכנות למסע כיבוש לסין, מסע זה הופסק בשל מותו באוטראר, כך ששטח סין לא נכלל באימפריה הטימורית בפועל.
סופו של הכובש וקללת הקבר
לטימור היו 18 נשים, המפורסמת שבהן הייתה סראי מולכ ח'אנם. נולדו לו ארבעה בני: ג'האנגיר, עומר-שייח', מיראן-שאה ושחרוח'. מורשתו התרבותית המשיכה דרך נכדיו, כגון האסטרונום המפורסם אולוג בק והמשורר בייסונקור מירזא. צאצאו הישיר, באבור, הקים מאוחר יותר את האימפריה המוגולית בהודו, וצאצא אחר שלו, שאה ג'האן, בנה את הטאג' מהאל המפורסם.
בסתיו 1404, כשהוא בן 68, יצא טימור למסעו האחרון והשאפתני ביותר – כיבוש סין. אולם החורף היה קשה במיוחד, ובינואר 1405 הוא חלה בעיר אוטראר. הוא נפטר ב-15 או ב-18 בפברואר 1405. גופתו נחנטה והובאה לסמרקנד בארון מעץ הובנה מצופה כסף, שם נקבר במאוזוליאום גור-אמיר.
סביב קברו התפתחו אגדות רבות, המפורסמת שבהן היא "קללת טימור". לפי האגדה, כל מי שיפריע את מנוחתו של האמיר ימיט על העולם מלחמה נוראה. ב-19 ביוני 1941 פתחו מדענים סובייטים את קברו של טימור; יומיים לאחר מכן פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות. למרות שהתוכנית הגרמנית הוכנה זמן רב מראש, הצירוף המקרי חיזק את המיתוס בקרב המקומיים.
הידעת?
כתובת על אבן הנפריט הירוקה שעל קברו מציינת את אילן היוחסין שלו ומקשרת אותו לאגדת אלאנקובה, שזכתה להריון מ"אור" שחדר לחדרה, מה שהעניק לשושלתו הילה דתית-מיתית.
טימור לנג נותר אחת הדמויות המורכבות בהיסטוריה האנושית: כובש חסר רחמים שבנה פירמידות מגולגלות אדם, אך גם פטרון אמנויות ומדעים שהביא לרנסאנס הטימורי. מורשתו חיה כיום באדריכלות המרהיבה של אוזבקיסטן ובזיכרון ההיסטורי של עמי מרכז אסיה.
המשיכו לחקור את דברי הימים המרתקים של עמנו והעולם באתר HistoryIsTold. הצטרפו לקהילת חובבי ההיסטוריה שלנו, שתפו את הכתבה עם חברים שצמאים לידע והירשמו לניוזלטר שלנו כדי לקבל את הסיפורים הגדולים ביותר של האנושות ישירות אליכם. כי ההיסטוריה, כפי שאנו מספרים אותה, מעולם לא הייתה חיה יותר.
חומר מעשיר לצפייה
באופן מפתיע אף שדמותו תופסת מקום נכבד בתרבות האוזבקית, כמעט ואין הפקות קולנוע וטלוויזיה על דמותו ואחת המודרניות שבהן היא הסרט ״עלייתו של הכובש האחרון״, המתאר כיצד לאחר שהאימפריה המונגולית הטילה את מרכז אסיה לכאוס במאה ה-14, האזור היה זקוק למנהיג חזק שישיב את השלום. הסרט מספר את סיפורו של טימור, שליט למוד קרבות שהשליט סדר בארץ שסועה. הסרט, שצולם בערבות אוזבקיסטן וקזחסטן, הוא דרמה היסטורית עתירת אקשן.
