לא מזמן יצא הסרט "להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא" כגרסת הבמאי המורחבת לסרט הקאלט של קוונטין טָרַנְטִינוֹ וזו בהחלט הזדמנות לדרג את תשעת הסרטים שטרנטינו ביים.

טָרַנְטִינוֹ הוא ללא ספק דמות ייחודית בהוליווד. הוא הוכיח שגם בחור רגיל מחנות וידאו, שפשוט אוהב מאוד לצפות בסרטים, יכול להפוך לבמאי בעל שם עולמי. באמתחתו של קוונטין נמצאים "דקל הזהב" עבור "ספרות זולה", זוג פרסי "אוסקר" על תסריטים, והערצה מחובבי קולנוע בכל קצוות תבל.

טרנטינו מוכר הן על ידי חובבי קולנוע והן על ידי צופים מהשורה, בזכות יכולתו לערבב מיומנות בין ז'אנרים, וליצור להיטים קופתיים מתוך סרטי "B" ישנים.

אולי יעניין גם

עד דלא ידע: על הסעודות הבזבזניות ביותר בהיסטוריה

טד קזינסקי: גאון, מחבל, מתבודד

מעבר לחומות: היסטוריה של ניסיונות הפריצה לבית הלבן

הדם ששטף את "מטבח הגיהנום״: סיפורה של כנופיית הווסטיז

מפיקים ושירותי סטרימינג לוטשים עיניים לכשרון שלו  — כך, עבור התסריט של "הרפתקאות קליף בות'" (הספין-אוף ל"היו זמנים בהוליווד"), הוא קיבל מנטפליקס סכום שיא בתעשייה של 20 מיליון דולר.

טרנטינו נוטה לגשת למיזמי הבימוי שלו בחרדת קודש, לכן עד כה ביים רק תשעה סרטים באורך מלא (והעשירי העתידי מתוכנן להיות האחרון שלו).

דירוג סרטים מבוסס על טעם אישי בלבד, כך שהדירוג אינו מעיד כהוא זה על איכות הסרט…

9."ג'קי בראון" (1997)

פשע עדין.

"ג'קי בראון" הוא הסרט היחיד של טרנטינו שלא צולם על פי תסריט מקורי. הוא עיבד את "פאנץ' רום", רומן של אלמור לאונרד, אמן ספרי הבלשים בכריכה רכה. דיילת מנסה לברוח עם סכום גדול, כשהיא עוקפת גם את המשטרה וגם את השודדים שעבורם היא עובדת. בתפקיד הראשי שיחקה פאם גריר, כוכבת "בלקספלויטיישן" ושחקנית אהובה על טרנטינו, שאותה הזכירו בשורה אחת עם מדונה בדיאלוגים של "כלבי אשמורת" (אגב, ברקורד שלה יש סרט בשם "פוקסי בראון", שנתן בבירור את שם המשפחה לגיבורה של העיבוד הקולנועי מאחר שברומן קראו לה ג'קי ברק).

לאחר ההצלחה המוחצת של שני הסרטים הראשונים, הבמאי לקח הפסקה לצורך חיפוש חומרים חדשים, אך בסופו של דבר חזר לנושא הפלילי: אפשר לומר ששלושת הסרטים באורך מלא של שנות ה־90 מהווים טרילוגיה אבל תהפכו את זה איך שתרצו, לטעמי זה היה מהסרטים החלשים בקריירה שלו.

ובכל זאת, מורגש ש"ג'קי בראון" בנוי קצת אחרת. טרנטינו עצמו הגדיר אותו במדויק כסרט בעל השפעה מושהית, שימצא חן יותר אחרי חודש מאשר מיד לאחר הצפייה. הדימויים של "ג'קי בראון" לא מזעזעים, הפעולה מתפתחת לאט יותר והדמויות נטולות תכונות קריקטוריות וקוראות להיכרות קשובה יותר. הפרקים הטובים ביותר נטולי אקשן לחלוטין. למשל, בוקר בדירתה של ג'קי, שבו היא מכינה קפה לצלילי תקליט של The Delfonics עבור הערב מקס (רוברט פורסטר) שקפץ בגלל אקדח גנוב. טרנטינו אוהב להשקיע בפסקול ולא מפתיע שדמויות שמחבבות אותו חולקות תשוקה למוזיקה. בניגוד לסרטים הראשונים, הסרט צולם כולו בלוקיישנים קליפורניים אמיתיים (הבמאי החליף את נופי פלורידה של הרומן באווירה של מדינת מולדתו) ומדגים שיוצרו אינו רק מחבר מיומן להפליא של דימויים סינתטיים, אלא גם אמן נפלא של חיי היום-יום.

8. "להרוג את ביל" (2003–2004)

סטפס מדמם.

הכלה המסתורית (אומה תורמן) רצתה לערוך חתונה ללא חברים וקרובי משפחה, אך טעתה בחישוב: קולגות לשעבר מיחידת המתנקשים ערכו בכנסייה טבח מדמם. הגיבורה שרדה בנס, התעוררה מתקדמת ויצאה לנקום באלה שהתנכלו לה.

טרנטינו, המפורסם בסרטים רוויי הדיאלוגים המוקדמים, הימר כאן על מספרי ראווה: במקום שיחות, הגיבורים רוקדים קרבות מדהימים תוך שימוש בחרבות קטאנה, נבוטים, סכינים ועכסנים. התוצאה היא סרט אקשן סוחף, שצולם במלוא הדרו של מחזות הזמר הקלאסיים של אולפני MGM: עבור ההפצה בקולנוע המפיק הארווי ויינשטיין אף הציע לחלק אותו לשני חלקים.

אבל ההפקה הזו לטעמי לא עוברת את מבחן הזמן. בחיבור הפרקים, האורך הכולל גדל לארבע שעות פלוס, מה שמפריע יותר מאשר עוזר ליהנות מהצפייה: חזרה מרובה על אותן טכניקות לא מעצימה את המראה, אלא הופכת אותו למונוטוני. כמו כן, "להרוג את ביל" הוא תרכיז של אוריינטליזם מיליניאלי קריקטורי מדי. ללא ספק, זהו סרט קאלט עבור תושבי המטרופולינים המערביים של שנות ה-2000, שהתאמנו בקליגרפיה, אכלו במקלות, קישטו קירות בקטאנות מזכרת וקיבלו אורחים בקימונו, אך פנאי כזה, למרבה המזל, יצא מהאופנה.

7. "שמונת השנואים" (2015)

הצגה חורפית.

סרטיו האחרונים של טרנטינו מתחרזים היטב עם עבודותיו המוקדמות: "ג'אנגו ללא מעצורים" — עם "להרוג את ביל", בעוד "היו זמנים בהוליווד" — עם "ספרות זולה". אך הדמיון המובהק ביותר נראה בין "כלבי אשמורת" ל"שמונת השנואים". כאן, כמו בבכורה, גיבורים שאינם בוטחים זה בזה נעולים בחדר אחד.

טרנטינו המאוחר חולה על מערבונים וב"שמונת השנואים" כל הדמויות לקוחות מעולם המערב הפרוע: ציידי ראשים, משתתפי מלחמת האזרחים, שודדים-אקדוחנים, שריפים, תליינים, בעלי פונדקי דרכים.

החלל הסגור מחייה את שיטת הבימוי המזוהה איתו: הוא מציג את אותם אירועים כמה פעמים, תוך מניפולציה על מודעות הצופה. הקהל נהנה פעמיים — כשהוא מזדעזע מירי פתאומי שנשמע מהמרתף וכשמראים לו איך השודד ג'ודי (צ'נינג טייטום) הגיע לשם.

בעבודה על "שמונת השנואים" נראה שטרנטינו פיצה על הצניעות של התקציבים המוקדמים: הוא השתמש בתמונה בפורמט רחב במיוחד (Ultra Panavision 70), לא רק שצילם על פילם, אלא שבתחילה הסכים להקרין את הסרט רק בפורמט אנלוגי. קשה לומר שגישה פומפוזית כזו העניקה לבלש הפלילי הקאמרי שיק מיוחד, סביר יותר שהיא הביאה את הסרט למצב מלוטש ומאומן מדי. בגלל העיצוב המוקפד וסצנות מרובות הדמויות (הרי אי אפשר להחליף את הפורמט הנדיר 2.76:1 בקלוז-אפים פשוטים), הסרט איבד את יכולת תמרון המצלמה הרגילה של טרנטינו והחל להזכיר הצגה מצולמת. עם זאת, העלילה עדיין כתובה היטב: הסיפור על המכתב של לינקולן, למשל, הוא יורש ראוי לסיפור השעון מ"ספרות זולה".

6. "חסין מוות" (2007)

לשבת מאחורי ההגה של המכונית.

בספר "ספקולציות קולנועיות", טרנטינו הודה שבילדותו ביקר הכי הרבה בהקרנות כפולות (double feature), שבהן צפה בזוג סרטים בתקציב נמוך במחיר של סרט אחד. ברכת נוסטלגיה לפרקטיקה האהובה הפכה ל"גריינדהאוס" — פרויקט שנוצר בשיתוף עם חברו ושותפו לדרך רוברט רודריגז. עבור הפרויקט, כל אחד מהבמאים צילם סרט, שמתייחס מבחינת נושא וסגנון לקולנוע ניצול.

"חסין מוות" מורכב משני פרקים מחייו של פעלולן-פסיכופת (קורט ראסל), שהורג נשים בנהיגה פרועה. כאן טרנטינו מערבב בהפגנתיות מוטיבים של סרטי מסע פליליים, סלאשרים וסרטי "B" על מכוניות ואופנועים.

זה הסרט הכי לא מורכב של הבמאי, ממש אימה כנה: מצחיק, זבלי וסקסי. אך גם בו יש פרטים מעניינים, קווים לדיוקן המחבר. טרנטינו אובססיבי לדימויי-פטיש כמו רגלי נשים, שיש ב"חסין מוות" יותר מהרגיל — לפחות שמונה זוגות.

אך מעניין יותר לצפות בלידתה של נטיית בימוי אחרת: כאן מופיעים לראשונה דמויות-פעלולנים (לצד דמות הפסיכופת משחקת את עצמה הפעלולנית המקצועית זואי בל, שעובדת כל הזמן עם טרנטינו). דמות זו תצוץ לאחר מכן ב"ממזרים חסרי כבוד" (כך יציג את עצמו לנאצים הגיבור של בראד פיט) וב"היו זמנים בהוליווד" תתפרס במלוא העוצמה. הפרק הטוב ביותר בסרט האחרון — הפעלולן קליף בות' מוקף בבחורות היפיות בחווה נטושה — הוא בבירור גרסה של אותה פנטזיה שהולידה את סצנות הבר ב"חסין מוות".

5. "היו זמנים בהוליווד" (2019)

אטרציה לחובבי קולנוע.

בקולנוע האמריקאי המודרני קשה למצוא במאי שהיה מזוהה עם אהבה לקולנוע חזק יותר מטרנטינו, אך רק בשלב מאוחר בקריירה הוא בחר בהוליווד כנושא המרכזי של הסרט. בסרט משוחזרת האווירה של קליפורניה בשנות ה-60 — היפים ושמלות מיני, הלהקה The Mamas and The Papas.

טרנטינו תמיד הפריך את הקלישאה שנוצרה כנגד סרטי אולפנים: במאים עצמאיים ממש לא חייבים להעדיף סופים קודרים על פני הפי-אנד. מאז "להרוג את ביל", כל סרטיו של קוונטין טרנטינו מסתיימים בנימה אופטימית באופן לא ריאליסטי, אך כאן הבמאי הולך אפילו רחוק יותר, כשהוא משכתב את אחד האירועים הטרגיים ביותר בהיסטוריה של הוליווד האמיתית — הרצח ההמוני שבוצע על ידי חסידיו של צ'ארלס מנסון.
למעט סרט הבכורה, זהו הסרט הראשון שיצא ללא פיקוח הפקתי של הארווי ויינשטין, ואת שינוי הקצב אפשר להרגיש: הפסקות לעיתים גוברות על דיאלוגים והעלילה עד החלק האחרון כמעט נטולת אירועים.

במקרה של טרנטינו, גישה כזו מורגשת באופן לא רגיל, אך בסך הכל נעים: "היו זמנים בהוליווד" מזכיר במקומות מסוימים משחק מחשב, המציע לא לזוז ממטרה למטרה, אלא פשוט "להתמסטל" (Vibe) בעולם פתוח לצלילי מוזיקה טובה. לעומת זאת, הבמאי נשאר נאמן לחלוטין לעצמו. כשמעריץ ידוע של סרטי "B" כותב ברכות היסטוריה לא על כוכבים, אלא על אנשים קטנים של תעשיית הקולנוע: הפעלולן קליף בות' (תפקיד כריזמטי להפליא של בראד פיט כך שלא פלא שדווקא לו יקדישו ספין-אוף בשם ״הרפתקאותיו המתמשכות של קליף בות'״ שביים דייוויד פינצ׳ר), כוכב מערבונים מדרגה שנייה שיוצא מהאופנה (ליאונרדו דיקפריו) ושרון טייט (מרגו רובי) אחת שבואו נהיה כנים, נשארה בהיסטוריה לא כשחקנית, אלא כקורבן לרצח אכזרי.

4."ספרות זולה" (1994)

"ומי ביים?"

טענה הומוריסטית גורסת שזו התשובה שטרנטינו ענה לעיתונאי ששאל מדוע הבמאי לא ביים שום דבר טוב יותר מ"ספרות זולה". הסיפור הופרך מזמן על ידו, אך הוא לא צץ סתם כך. לסרט יש באמת משיכה יוצאת דופן, והעובדה שזה קרה דווקא עם הסרט השני שלו — היא סיטואציה אפילו אקסקלוסיבית יותר מבכורה גאונית.

אך מה מיוחד בתסרוקת של מיה וואלאס (אומה תורמן), בפלסטיקה של וינסנט וגה (ג'ון טרבולטה), בציטוט המזמור של יחזקאל על ידי ג'ולס (סמואל ל. ג'קסון), במונולוג על שעון היד ובגינונים הקפדניים של מר וולף (הארווי קייטל)? כמו במאים עצמאיים אחרים מדור ה"סאנדנס", טרנטינו אהב מאוד את ז'אן-לוק גודאר ואפילו קרא לחברת הסרטים שלו על שם סרטו. אך קוונטין העריך את גודאר בסכות היכולת ליצור דימויים ויזואליים של קאלט, שלא בהכרח אומרים משהו, אך משפיעים באופן חזק ביותר. הם מכים בעוצמה, נתקעים בזיכרון ומעוררים התרגשות ארוטית. כך ש"ספרות זולה" הוא קטלוג של ממצאים בימויים נקודתיים שכאלה.

מאז "ספרות זולה" הוצא מראש כל מה שאפשר לשכוח — הושאר רק מה שעובד. חובבי קולנוע מתוחכמים בקושי יכירו בטרנטינו כאדם שלימד אותם להעריך את היופי של הפרגמנט הקולנועי, אך זו עובדה: כששחזר שוטים וסיטואציות מסרטים אירופאים, אסיאתיים, הוליוודיים וסרטי ניצול, הוא הנציח גרסת פופ משלו ל"ספר הדימויים" ושמה "ספרות זולה".

3. "כלבי אשמורת" (1991)

שישיית השנואים.

לתחילת שנות ה־90, בחור שאפתן בן 27 מחנות השכרת וידאו הספיק לכתוב כמה תסריטים, אך התייאש מלמצוא כסף להפקתם ("רומן על אמת" ו"רוצחים מלידה" הלכו בסופו של דבר לבמאים אחרים). לכן טרנטינו הגה את "כלבי אשמורת", סיפור שעבורו מספיקה מצלמת 16 מ"מ, צוות צילום מינימלי ולוקיישן בודד. הפרויקט כל כך מצא חן בעיני המפיקים שהתקציב גדל מ-30 אלף דולר ליותר ממיליון, ובקרדיטים הופיע השם הנוצץ של הארווי קייטל.

הביקורות הראשונות נראו פרדוקסליות: היו שהאשימו את הבמאי באכזריות מוגזמת ואפילו במיזוגיניה (זהו באמת הסרט היחיד של טרנטינו שאין בו דמויות נשיות, אך מי היה יכול לדעת שזה יהפוך לא לחוק, אלא למשהו חריג) ובכל זאת ב"סאנדנס" ובפסטיבל בטורונטו דנו דווקא ב"כלבי אשמורת".

באחד הראיונות טרנטינו הודה שבגלל הנושא הפלילי הגברי חשש למצוא את עצמו בצילו של סקורסזה, לכן הפנה בעקשנות את תשומת לב המבקרים לכיוון הקבלות פחות ברורות, למשל לסרטים של ז'אן-פייר מלוויל או "ההריגה" של סטנלי קובריק.

אך הפופולריות של הבמאי הוכיחה שלא היה צריך לדון ב"כלבי אשמורת" דרך השוואות בכלל: זו בכורה עצמאית באופן נדיר, שבה הרכיבים המבריקים ביותר הם של המחבר. למשל, השכנות הקומית של אירועים קיצוניים ושיחות רגילות: גברים שהולכים לשוד מזוין מתווכחים לפני כן חמש דקות האם צריך להשאיר למלצרית טיפ. כמו כן, הצפיפות הגבוהה של היקום הבימויי, שבו אין פרטים מיותרים. ב"כלבי אשמורת" עוד לא עישנו "Red Apple", אך טרנטינו כבר בנה שידור רדיו מלא — סתם כך, כדי שישמיעו בהפסקות בין החלקים. בתעוזה של המבנה הנרטיבי, הסרט הראשון שלו נותר בלתי מנוצח: האירוע המרכזי — השוד — לא מוצג כאן, מסופקות רק פרשנויות. ומאז טרנטינו לא המציא פתיח מרשים יותר.

2."ג'אנגו ללא מעצורים" (2012)

המערב הפרוע מאוד.

אחד הגיבורים הקולנועיים החשובים ביותר של טרנטינו הוא הנוקם. בזכרונותיו הוא מנה סרטים אהובים משנות ה-70, שהיללו דמויות כאלה כמו "נהג מונית" של סקורסזה, "רעם מתגלגל" של פלין, "הארדקור" של שריידר.

הבמאי כבר עבד עם המוטיב הזה ב"להרוג את ביל", נגע בו ב"ממזרים חסרי כבוד" וחזר שוב לעלילה ב"ג'אנגו ללא מעצורים". צייד הראשים שולץ (כריסטוף ואלץ) משחרר מעבדות את ג'אנגו (ג'יימי פוקס), כדי שיעזור לו בחיפוש אחר פושעים ובתמורה מבטיח לקנות מסוחר העבדים הילדותי (ליאונרדו דיקפריו) את אהובתו (קרי וושינגטון). זוהי פנייה ראשונה של טרנטינו לספגטי-מערבונים מהסוג הקשה, המסוגנן והמרשים יותר מהדגמים של הוליווד הקלאסית. אך הבמאי חושף את הז'אנר לבדיקה חוזרת. פוליטית, "ג'אנגו" חריף בהרבה מאבותיו: ההיסטוריה האמיתית של דרום ארצות הברית משוכתבת כאן: המדכאים מושפלים, והעבדים ניחנים בכוח של גיבורי-על.

זוהי העבודה היחידה שבה טרנטינו מוותר על סיבוכים מבניים: אין לא שיבושים בזרימת הזמן הליניארי, לא העברות פוקוס מדמות אחת לאחרת, לא חלוקה לפרקים ומיקרו-עלילות. בהשוואה לשאר הסרטים שלו, פשטות כזו נראית כניסוי. כמו כן, "ג'אנגו" מדגיש בשנינות תכונה אופיינית לגיבורים של טרנטינו — הרגשנות הקיצונית שלהם. המתנקשים והשודדים שלו, בניגוד לפרגמטיות שהמקצוע אמור להכתיב להם, מאבדים כל הזמן את השלווה, פועלים באימפולסיביות, מוצאים את עצמם בשבי רגשות סנטימנטליים. מפחיד לחשוב שהטבח, שתופס שליש טוב מהסרט, היה יכול להימנע לו רק שני גיבורים שלא מחבבים זה את זה עמוקות היו מסכימים ללחוץ ידיים בפרידה.

1. "ממזרים חסרי כבוד" (2009)

כנופיה של אאוטסיידרים.

נבהיר מיד: לטרנטינו אין סרטים גרועים, הוא ניגש למימוש יכולות הבימוי שלו באופן בררני מדי. לכן הסרט הזה הוא אחד הבולטים ביותר מבין כל עבודותיו כסרט מלחמה רביזיוניסטי על מלחמת העולם השנייה.

יחידת נוקמים אמריקאים בראשות סגן "אפאצ'י" (בראד פיט עם מבטא דרומי לא טבעי, אף שהשחקן נולד באוקלהומה) ויהודייה-צרפתייה שניצלה בנס במהלך פשיטה, שושנה (מלאני לורן), מתכננים רצח של צמרת הנאצים, כשהם חמושים בפוטנציאל הנפץ של הקולנוע.

מה שמוצלח ללא ספק בסרט הוא כריסטוף ואלץ השטני וכמה סצנות שבנויות לתלפיות עם סוף מדמם (למשל, ביקור הגרמנים אצל החקלאי הצרפתי והפגישה הכושלת תחת כיסוי במרתף של בר פרובינציאלי). פרקים מורכבים כאלה, שבהם הדיאלוג מתנהל כמו דו-קרב מקסיקני, הפכו מהסרטים הראשונים לסימן ההיכר של טרנטינו, אף שב"ממזרים חסרי כבוד" יש מעט מדי מהם.

בנוסף, נראה שהשחרור של המחבר נפגע מלחץ העובדות ההיסטוריות. טרנטינו נטה להתלונן שסרטי מלחמה הפכו לרציניים מדי ואיבדו לחלוטין את הדרייב ההרפתקני, אף שהוא עצמו לא העז להפוך את היטלר וגבלס לאנטגוניסטים קומיקסיים אקסצנטריים באמת.

ב"ספקולציות קולנועיות" טרנטינו הודה שלא תמיד הוא יכול לספר מחדש עלילות של סרטים שאהב, אך זוכר לנצח על קרב יריות, מרדף ומשפט קולע.

קוונטין טרנטינו נותר אחד היוצרים המשפיעים והייחודיים בקולנוע המודרני, עם יכולת נדירה להפוך השפעות ז'אנריות ישנות ליצירות אמנות עכשוויות ומצליחות. מהבכורה העצמאית של "כלבי אשמורת" ועד הפרויקטים השאפתניים האחרונים שלו, הבמאי שומר על עקביות אמנותית וסגנון המזוהה איתו מיד.

אהבתם את הדירוג? אל תשכחו לשתף או לדרג למטה, כדי שנוכל להמשיך להגיש לכם תוכן איכותי על עולם הקולנוע.