שוב, גאורגיה מוצאת את עצמה בעיצומו של משבר פוליטי מתגבר — מצב לאומי שחוזר על עצמו לא פעם במהלך השנים האחרונות…
גל ההפגנות האחרון התלקח לאחר שמפלגת השלטון ״החלום הגיאורגי״ הודיעה כי היא משעה את שיחות ההצטרפות לאיחוד האירופי עד סוף 2028, מהלך שרבים ראו בו התרחקות נוספת מהמערב וסימן להשפעה רוסית. אומנם כעת המשבר רק החריף, אבל הוא התחיל עוד קודם עם הצגתו בפרלמנט של מה שנקרא ״חוק הסוכנים הזרים״ שהמפלגה יזמה. הגיאורגים מכנים זאת "החוק הרוסי" מכיוון שהוא מעוצב על פי דוגמה שולדימיר פוטין חוקק בפרלמנט הרוסי ב־2012 כדי לסייע בדיכוי מחאות החברה האזרחית. בניסיון של חצי הטעיה, מפלגת החלום הגאורגי הציגה את הצעת החוק בהשראת חוק רישום הסוכנים הזרים האמריקאי משנת 1938 (FARA), אף על פי שאף אחד לא שלל ואכן המפלגה עצמה עשתה מעט כדי להסתיר את תוכניותיו דמויות הקרמלין כנגד מחאות החברה האזרחית בגאורגיה.
החוק הופיע לראשונה כטיוטה פרלמנטרית בפברואר 2023, אך מחאות רחבות היקף אילצו את משיכתו. באותה תקופה, החברה האזרחית במדינה חשבה שהיא זכתה בניצחון מכונן; אף אחד לא ציפה לראות את אותה טיוטה מוצגת מחדש. ההפגנות היו אולי גדולות עוד יותר, אבל עד כה הקואליציה לא הראתה סימני כניעה. כך. בשבוע השני של מאי 2024, הפרלמנט העביר את החוק בכל אחת משתי הקריאות שלו. ההצבעה השלישית והאחרונה נקבעה ל־17 במאי והחוק עבר במלואו והתקבל.
אימוץ חוק הסוכנים הזרים היה רמז לוויתור על הרעיון של היות המדינה חלק מהציוויליזציה הדמוקרטית המערבית, שאיפה שהעניקה לגיאורגים הפטריוטיים את הרעיון המנחה והמאחד מאז המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. מטרת ההצטרפות לנאט"ו ולאיחוד האירופי עמדה בלב הקונצנזוס הפוליטי של גאורגיה לפחות בעשרים השנים האחרונות ובשנת 2017 היא אפילו נכתבה בחוקה. סקרים רבים הראו שרוב גדול מהגאורגים תמכו בעקביות במדיניות זו.
יש כמה סיבות לכך שהגיאורגים מייחסים חשיבות כה רבה למדיניות פרו-מערבית. האחת היא ביטחון לאומי: עם רוסיה השכנה (אוכלוסיה בת כ־145 מיליון נפשות) שאינה משלימה עם אובדן רכושה האימפריאלי, הדמוקרטיות המערביות הן בעלות הברית הטובות ביותר של גיאורגיה (על 3.7 מיליון תושביה) בחתירתה לשמור על ריבונותה. מבחינה פנימית, מדיניות השואפת להפוך את גאורגיה לחברה מלאה במערב היא גם מפתח לשימור חירויות ליברליות-דמוקרטיות קיימות בתוספת סיכויים לגיבוש משטר דמוקרטי מלא יותר.
הסחף של הקואליציה הרחק מעולם הדמוקרטיות הליברליות המערביות ואל "העולם הרוסי" של אוטוקרטיות לא-ליברליות מתנהל כבר כמה שנים. עם זאת, בהתחלה נותרו הזכויות הדמוקרטיות בסיסיות במקומן. ואת עמדתה המעורפלת של גאורגיה לגבי המלחמה באוקראינה ניתן לראות כניסיון פרגמטי לאזן בין מדיניות פרו-מערבית לבין הצורך לפייס את רוסיה (שפלשה לחלקים מגאורגיה באוגוסט 2008 ועדיין יש לה חיילים במחוזות אבחזיה ודרום אוסטיה). אימוץ חוק הסוכניפ הזרים לא הותיר מקום לפרשנות שכזו. במקום זאת, זה הבהיר באכזריות את דחייתה של ממשלת גאורגיה את המערב ופנייתה לעבר הצעה לגיבוש משטר אוטוקרטי.
בּידזינה איוואנישווילי, המיליארדר וראש הממשלה לשעבר שמשמש כמנהיגה בפועל של מפלגת השלטון, אמר זאת בעצרת ב־29 באפריל שהממשלה ארגנה לתמיכה בחוק. הוא הציג תיאוריית קונספירציה מגוחכת לפיה המערב מנוהל על ידי "מפלגת מלחמה גלובלית" שרוצה להשתמש בגיאורגים ובאוקראינים כבשר תותחים במאבקם נגד רוסיה. איוואנישווילי מעמיד את עצמו כמכשול העיקרי בפני תוכנית זו, והטיל על המערב נטייה להשתמש בחברה האזרחית של גאורגיה כדי להסירו. כדי למנוע זאת, הוא טען, יש לעצור את זרימת כספי התורמים מהמערב, ומכאן החוק החדש. איוואנישווילי גם לקח כמובן מאליו את הניצחון של המפלגה בבחירות לפרלמנט ב־26 באוקטובר 2024 ונשבע שהוא יפתח בדיכוי נגד האופוזיציה ככוח "פושע".
הנאום הזה חשף את איוואנישווילי כרוח משפחתו של פוטין: כך ידבר כל תעמולן רוסי על המערב ויראה בחברה האזרחית המקומית כבובה שלו. מצביעיו חשו מבולבלים מדוע איוואנישווילי בן ה-68 בחר ברגע זה ללכת כל כך רחוק עם מה שנראה כאסטרטגיה עם סיכונים גדולים מדי עבורו.
האם מוסקבה לוחצת עליו? זה אפשרי אבל אי אפשר להוכיח זאת. האם הוא לקח את ביצועי הלחימה של רוסיה מול אוקראינה כסימן לכך שהמערב חלש וניתן להתעלם ממנו? אי אפשר לשלול זאת.
עם זאת, ההסבר הסביר ביותר הוא הפשוט ביותר: האיש העשיר ביותר בגאורגיה רוצה לשמור על המדינה כנחלתו האישית ללא הגבלת זמן ויודע שהחברוּת במערב תהפוך את זה לבלתי אפשרי. הסיכוי הטוב ביותר שלו הוא להעביר את כל המדינה לכיוון הרוסי. הוא החזיר את חוק הסוכנים הזרים כדי לאפשר לו לקבל מספיק זמן כדי להחליש את החברה האזרחית לקראת הבחירות באוקטובר. אלא שאת הסחף הזה אי אפשר היה לעצור…
מפתחות לניצחון
התמרון של איוואנישווילי היה אמור לעורר התנגדות, וזה מה שהוא קיבל. עשרות אלפי אזרחים, רובם סטודנטים וצעירים, יצאו לרחובות. למרות מעצרים רבים, מכות, שימוש בגז מדמיע ושיטות אחרות לפיזור ההפגנות, גל ההפגנות לא שכך.
מי ינצח? האם הממשלה תסיר את החוק, כפי שעשתה בשנה שקודם לכן? האם ההפגנות יתפתחו למשהו דומה ל"מהפכת צבע" חדשה או יורומיידן? אף אחד לא יודע. גאורגיה עשויה להיות במרכזה של נקודת פיתול היסטורית כאשר המצב הופך לבלתי צפוי. דרך אחת מובילה לאוטקרטיה מלאה — משהו שגאורגיה העצמאית מעולם לא חוותה — ולאיזשהו השתלבות מחדש בעולם רוסי. דרך אחרת מוביל להתחדשות דמוקרטית ולתחזית ריאלית לעתיד אירופי.
במהלך השנים מאז עזבה גאורגיה את ברית המועצות והפכה לעצמאית ב־1991, הפגנות גדולות נגד ממשלות אוטוקרטיות לכאורה היו רבות. בכל פעם, הציבור בסופו של דבר ניצח. בארבע הזדמנויות ב־34 השנים האחרונות, האנשים שהובילו הפגנות רחוב החליפו את הממשלה המכהנת. בין אם באמצעות בחירות ובין אם באמצעות מהפכות (שלוות או אחרות), כך הראו הגיאורגים שהם לא יסבלו שלטון אוטוקרטי.
כל חילופי שלטון הרגישו כמו פריצת דרך דמוקרטית חדשה, אבל אף אחד מהם לא הוביל לגיבוש דמוקרטי אמיתי. אנליסטים כינו את גאורגיה באופן שגרתי "משטר היברידי" המשלב אלמנטים של אוטוקרטיה ודמוקרטיה. לאחר כל שינוי כוח, צמחה מפלגה דומיננטית חדשה שנבנתה סביב מנהיג חזק אחד: בין אם זה זוויאד גמסחורדיה, אדוארד שוורדנדזה, מיכאיל סאאקשווילי, וכעת בידזינה איוואנישווילי. הממשלה השלטת שלטה בכל ענפי הכוח (כולל בתי משפט וממשלות מקומיות) והחזיקה בשליטה על העסקים ועל כלי התקשורת הפופולריים ביותר. אבל לגאורגיה הייתה גם אופוזיציה פוליטית לוחמנית (גם אם מפוצלת), תקשורת עצמאית קולנית, ארגוני חברה אזרחית מוכשרים ותוססים ומסורת של התגייסות פוליטית המונית. אלה הוסיפו אלמנטים דמוקרטיים לתמהיל והספיקו לפחות בחלקם לבלום את הנטיות האוטוקרטיות של בעלי השררה.
מה שונה הפעם? ראשית, חשיבות יחסים הדוקים יותר עם המערב הדמוקרטי מעולם לא הייתה מוטלת בספק. מנהיגים כמו שוורדנדזה וסאאקשווילי לא פעלו באופן מלא על פי הנורמות הדמוקרטיות, אך אף אחד מהם לא קרא תיגר על הרעיון שעל גאורגיה להצטרף למשפחת הדמוקרטיות המערביות. להיפך, כל אחד שאב חלק מהלגיטימיות שלו מהחיבוק המושבע שלו למטרה זו. זה נתן למערב מינוף חשוב ומנע משליטיה של גאורגיה לחצות קווים אדומים מסוימים. בשנת 2003, מהפכת הוורדים שהוביל סאאקשווילי נגד מורו לשעבר שוורדנדזה נותרה לא אלימה בנחישותה. ב־2012, סאאקשווילי הפך למנהיג הראשון של גאורגיה העצמאית שעזב את תפקידו בדרכי שלום בתגובה לתבוסתו בבחירות.
איוואנישווילי (שמפלגתו ״החלום הגאורגי״ גברה על מפלגתו של סאאקשווילי בבחירות לפרלמנט בשנת 2012) הוא המנהיג הראשון במדינה שהכריז בגלוי על המערב כאויבו. יש לכך השלכות הן על הגיאופוליטיקה והן על הפוליטיקה הפנימית שלו. בעוד ממשלות קודמות הטרידו מדי פעם את האופוזיציה והתקשורת העצמאית, איוואנישווילי היה לראשון שהכריז על תוכנית מקיפה שתדכא את כלל החברה האזרחית. אם תיושם, התוכנית שלו תהפוך את גאורגיה לאוטקרטיה מלאה בסגנון רוסי. הוא מוכן להתעלם מביקורת מערבית, שכבר דחה אותה כחתרנות שמקורה בכוח עוין. לפיכך, אף אחד לא יכול לומר כמה רחוק הוא עשוי ללכת כדי להגן על עמדתו הנוכחית.
הכרזתו לאחר בחירות 2024, בהן שוב השיג ניצחון, על הורדה מסדר היום על דיונים של הצטרפות לאיחוד האירופי היו הקש ששבר את גב הגמל. ממש כפי שקרה לאוקראינים ב־2014. זה מעלה את ההימור גבוה מאוד, שכן שני הצדדים יודעים זאת. הצד המפסיד עומד להפסיד הרבה; אם החוק יעבור או ייכשל זה חשוב, אבל זה לא יסיים את המאבק על השליטה על עתידה של גאורגיה. הפעם, הנשיאה סלומה זוראבישווילי הבטיחה להחריף את המאבק והמשימה האמיתית של אילוף החברה האזרחית תהיה כרוכה בקונפליקט אלים במיוחד.
מהם המשאבים של הצדדים במאבק הזה? בעוד איוואנישווילי מחזיק בידו את מנופי המדינה בתוספת מסה של תומכי מפלגה נאמנים. יש לו גם תמיכה ציבורית לא מבוטלת, המתבססת על: 1) חשש מתוקפנות רוסית אם נראה שגיאורגיה מתרחקת מדי ממה שהקרמלין רוצה או יסבול; 2) אמונה שהוא מגן על התרבות והדת המסורתית מפני ליברלים מתירניים; ו־3) ההצלחה הכלכלית היחסית של השנים האחרונות.
אם בעבר, הגיאורגים מביעים לעתים קרובות אכזבה מהכישלונות הסדרתיים של ארצם להשיג דמוקרטיה מאוזנת כהלכה, שלושים השנים של מערכת מעורבת כזו הולידו גם דור שלוקח חירויות דמוקרטיות בסיסיות כראוי, מעולם לא התרגל לקבל צנזורה ומניח שהמודל של דמוקרטיה בסגנון אירופאי הוא היחיד המקובל על גאורגיה. וזה הדור שמוביל את תנועת ההתנגדות.
רמת הארגון וההתמדה שהפגינה החברה האזרחית הגיאורגית, בהבנה רחבה, יכריעו את התוצאה. החולשה של מפלגות פוליטיות היא, באופן מסורתי, האתגר המבני הגדול ביותר של החברה. האופוזיציה המבוססת מפוצלת וחסרה מנהיגים עממיים. במחאות הנוכחיות זה בקושי נראה. הצעירים שנמצאים בחזית לא רוצים שום קשר למפלגות פוליטיות. להפגנות אין מרכז מארגן אחד. במקום זאת, כמה שכן קיימים הצליחו פחות או יותר לתאם אחד עם השני, אם כי היעדר אסטרטגיה ארוכת טווח עשוי להפוך לבעיה.
ניתן לראות בהתגייסות המונית כזו מקור לעוצמה פרו־דמוקרטית ככל שהיא מושכת השתתפות רחבה והופכת את הדברים לבלתי צפויים עבור הממשלה. עם זאת יש החוששים שהמחסור במנהיגים ברורים יפגע באפקטיביות של פעולה קולקטיבית ויפגע בתנועת המחאה. בכל מקרה, הפגנות המוניות הן מה שגיאורגיה חווה כעת והן עשויות לתת למדינה את הסיכוי הטוב ביותר שלה לעצור את המעבר לאוטוקרטיה מלאה. או שלא. ימים יגידו…
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
