תאמל״ק לי
האם "סוד הסודות״, ספרו הראשון של דן בראון מזה כמעט עשור, יכול לכבוש מחדש את העולם באותו אופן שבו רב-המכר ״צופן דה וינצ'י״ עשה זאת?
ביקורת עם ספוילר!
"עובדה" מכריז הכיתוב בעמוד הפתיחה של ״סוד הסודות״. "כל יצירות האמנות, החפצים, הסמלים והמסמכים ברומן הזה אמיתיים." הוא ממשיך: "כל הניסויים" הם "נאמנים למציאות". לבסוף, הוא מוסיף: "כל הארגונים ברומן הזה קיימים." עבור הקורא, רשימה זו מרגשת מבחינה אינטלקטואלית, כי מי לא אוהב מותחן מהעולם האמיתי עם יצירות אמנות וגם מטרידה מבחינה דקדוקית. כי בוודאי שזו לא "עובדה" אחת, יחידה, אלא שלוש "עובדות"? כקטע הקדמה זה נהדר. כקטע כתיבה, זה מרגיש קצת לא נכון. ובכל זאת, רוברט לנגדון, גיבור פיצוח הצפנים, שב לעוד מותחן קונספירטיבי ובו מעבדות תת-קרקעיות ורעיונות חדשים על טבע התודעה.
דן בראון להוט לחזק את הרעיון שספריו מושרשים במציאות כאשר ״צופן דה וינצ'י״ הגיע למדפי חנויות הספרים בשנת 2003, הוא ספג ביקורת מיידית מצד מבקרים וחברי הכנסייה הקתולית כאחד. הספר הואשם בהוצאת דיבה והצגה שגויה של הנצרות והאייקונים שלה והושווה לשלשול ספרותי על ידי הסופר והקומיקאי סטיבן פריי, אך בכל זאת הפך לאחד הספרים הנמכרים ביותר של תחילת שנות ה-2000.
השאלה המעניינת לשאול היא לא מה בראון עושה לא נכון כסופר, אלא מה הוא עושה נכון. כי הוא עושה משהו נכון. הנה עלילה שמתחילה סבוכה ומסתבכת יותר. כל כמה עמודים מגיע טוויסט, המוכנס באמצעות מטח של נקודות-נקודות-נקודות או רצף של אותיות מוּטות בעיניים פעורות. משפטי הפתיחה ב״סוד הסודות״ מתארים את רוחה של אישה מתה המרחפת מעל פראג ("בעיניה, אם עדיין היו לה עיניים, היא עקבה אחר המדרון העדין של גבעת המצודה מטה אל לב הבירה הבוהמית"). כמה עמודים לאחר מכן אנו מגלים שחברתו החדשה של לנגדון – חוקרת המדעים הנואטיים – הגיעה לתגלית על טבע התודעה שתהפוך על פיה את כל מה שאנו יודעים על היקום.
בלי שתשימו לב, לנגדון עצמו נתון למעצר או גרוע מכך על ידי המשטרה החשאית הצ'כית בגין הפשע הדי מגוחך של הפעלת אזעקת אש בבית מלון ולאחר מכן קפיצה, שחלק יחשבו מטופשת, לנהר קפוא. בינתיים יש מישהו שחושב שהוא גולם אמיתי – עם מגפיים כבדות, גלימה שחורה דרמטית וראש מכוסה חרסית – שמסתובב במקום ומחסל אנשים. כאמור, יש מעבדה תת-קרקעית סודית ומצוידת היטב עם רכבת מונו-רייל אמיתית למהדרין.
וכרגיל, יש נבל יומרני – הפעם זו עניין התודעה; האם המוות הוא באמת הסוף? – וגופים חזקים ומרושעים שמנסים לשמור עליו בסוד (חולשה קלה, צריך לומר, היא שהנבל הראשי הוא דמות משעממת מאוד, אין הפעם נזירים לבקנים רצחניים או מתנקשים מקועקעים…). מישהו נחוש להשמיד את הספר של מושא אהבתו שעומד להתפרסם (שרתים נפרצים, כתבי יד מודפסים נגנבים במהירות), ורגעי ה"אוי-אלוהים-זה-משנה-הכול" מתובלים באופן חביב בג'יבריש: "פרדיגמה מערבולית ממדית טריאדית"; "בנזימידאזובנזופננתרולין"; "הצעתי לשנות את המוליכות על ידי הוספת שלושה מילימולארים של גלוטמין לתמיסת האלקטרוליט – וזה בדיוק מה שהם עושים!"
הדבר המוזר הוא שאהבתו של בראון לסטירות, פלאשבקים והזרקות מידע בסגנון ויקיפדיה (אנו למדים על פראג ש"הסופר היהודי המסתורי פרנץ קפקא נולד ועבד כאן, וכתב את 'הגלגול' הסוריאליסטי והאפל שלו" ושהשגרירות האמריקאית "נבנתה בשנת 1656 על ידי רוזן בעל רגל אחת" וכעת "מאכלסת 23 אנשי צוות במקום שתפקידם לעבוד למען האינטרסים האמריקאים באזור") לא באמת מפריעה לקצב. תמיד יורים על מישהו, דוחפים אותו לחלק האחורי של ואן, בוגדים בו, או שהוא מפצח צופן ברגע האחרון. ואם בדרך אנו מגלים שלנגדון לובש משקפי שחייה מדגם Vanquisher או שמכונת הקפה בחטיבת הילדים של PRH היא "פרנקי A1000 עם טכנולוגיית FoamMaster", זה רק בונוס. במילים אחרות, זהו רומן של דן בראון. אלה כוללים גיבובי שטויות מתחילתן ועד סופן, ששום דבר בהן אינו הגיוני ולו במעט, ואתם תשאגו דרכן בהנאה מוחלטת אם אתם אוהבים את הסגנון הזה.
כשבאמת חושבים על זה, מה משך כל כך הרבה אנשים לקרוא בזמנו את ״צופן דה וינצ׳י״ של דן בראון? הסיפור ההוא עקב אחר הגיבור רוברט לנגדון, הפרופסור היחיד בעולם לאייקונולוגיה וסימבולוגיה דתית, שהואשם על לא עוול בכפו ברצח ונאלץ לחבור לקריפטולוגית המשטרתית סופי נווה כדי לחשוף קונספירציה על אגודות סודיות. הטוויסטים והפרשנויות של הסיפור לתרבות הנוצרית שלחו את הספר לראש טבלת רבי המכר. הקוראים נחשפו לקבוצה מחתרתית המוקדשת להגנה על צאצאיהם לכאורה של ישוע המשיח ומרים המגדלית, המבוססת על הטענה שהשניים היו נשואים והיה להם ילד; סודות המוסתרים מאחורי חידות מתוכננות בחוכמה; ורוצח פסיכוטי שמסתובב חופשי, הכל ארוז בפרקים קצרים ומהירים שניתן לטרוף בפעם אחת.
בספרו "סוד הסודות", שיצא לאור בתחילת ספטמבר 2025, בראון מבקר מחדש בפורמט פתרון החידות, בספר הרפתקאות ומסתורין שמגיע אחרי הפוגה בת שמונה שנים (ספרו האחרון "מקור" יצא לאור ב-2017). אחרי הכל, נראה שהוא פיצח את הקוד ליצירת סיפור מרתק שהמונים לא יכולים לעמוד בפניו. אבל האם הוא יכול להוציא לפועל רב מכר נוסף?
כמעט אפשר לתפוס את העלילה מבעד לערפל הסמיך של עובדות מתוך ויקיפדיה ומונולוג פנימי ביזארי. רוברט לנגדון, כוכב חמשת הספרים קודמים, כולל ״מלאכים ושדים״, ״תופת״ ו״סמל אבוד״, חוזר עם שעון מיקי מאוס עתיק (כן, זה חלק חשוב מהדמות). הפעם, הסיפור מביא אותו לפראג, להשתתף בהרצאה של חברתו ואהובתו, המדענית קתרין סולומון, שמחקרה מתמקד בתודעה האנושית וכיצד היא נפרדת מהגוף הפיזי. לכאורה, מדובר בחדשות פורצות דרך כל כך שכולם בטוחים שהן ישנו את העולם וסולומון להוטה לפרסם את כתבי היד שלה על ממצאיה, מתוך אמונה שתודעה יכולה להתקיים מעבר למוות במוח קולקטיבי. אבל כשהיא נעלמת, יחד עם הטיוטה שלה, על לנגדון להתחמק מהמשטרה הצ'כית המפוקפקת ותחושות מוות מוקדמות כדי למצוא אותה.
כאשר שתי הדמויות הראשיות מתאחדות, הן פועלות לחשוף את האיום ומגלות שה-CIA עומד מאחורי המזימה, תוך אחזקת אנשים במעבדה תת-קרקעית בעיר מאה הצריחים עם תוכניות להשתמש בתודעה הקולקטיבית של המתים לריגול אחר אחרים, תוך שימוש בעבודותיה הישנות של סולומון לתועלתם.
היסודות של "סוד הסודות", העמוסים בשטויות מדעיות ובנושאים עמוקים ואינפורמטיביים לכאורה, אינם שונים בהרבה מספריו האחרים של בראון; אך זוהי גם נפילתו. למרות שגם ספר זה וגם הלהיט משנת 2003 ספוגים בהיסטוריה ובסמליות, "צופן דה וינצ'י" זורח בנושא הספקני ובגורם ה"מה אם" שלו. הרעיון שהחיוך הידוע של המונה ליזה מסתיר רמזים שניתן לראות רק על ידי מי שמסתכל מספיק טוב, או שקברה של מריה המגדלית חבוי מתחת ללובר, שולח גל של ציפייה במעלה עמוד השדרה של אלו ההולכים במוזיאון. עדיין מהנה לדמיין ששושלת קדושה הטוענת לכס המלכות של צרפת קיימת איפשהו שם בחוץ. עבור קוראים בתחילת המאה ה-21, החיים האמיתיים נראו מרגשים עוד יותר כשחושבים על כך שרעיונותיו של בראון עשויים להכיל שמץ של אמת.
אז על מה הספר?
רוברט לנגדון נמצא בפראג יחד עם בת זוגו, המדענית הנואטית קתרין סולומון. הוא נוכח בהרצאתה העוסקת בתודעה האנושית. בבוקר שלאחר ההרצאה, הוא מבחין באישה לבושה באופן מוזר על גשר קארל. המפגש מזכיר לו חלום מבשר רעות שחלמה קתרין במהלך הלילה, מה שמוביל אותו לפנות את המלון בו הם שוהים לאחר שהוא חושד כי פיצוץ עומד להתרחש.
האיום מתברר ככוזב ולנגדון מעוכב לחקירה על ידי קפטן יאנצ'ק משירות הביון והביטחון הצ'כי (ÚZSI) ועוזרו ואחיינו, לוטננט פאבל, שכן באותו בוקר אכן נוטרלה פצצה במקום. יאנצ'ק סבור כי לנגדון וסולומון ביימו את התקרית כתרגיל יחסי ציבור לספר שלה. תחת לחץ של נספח שגרירות ארצות הברית, מייקל האריס, שמאלץ את הקצינים לנהוג כחוק, לנגדון מנסה להוכיח את חפותו וחפותה של סולומון ומוביל אותם למבצר הצליבה, שם קבעה סולומון פגישה עם עמיתתה בריגיטה גסנר. עם זאת, המתקן נראה נטוש. לנגדון מגלה כניסה סודית למעבדה ומשתמש בה כדי להימלט מפאבל. בתוך המעבדה, לנגדון מוצא את גופתה של גסנר ואת סשה וסנה – צעירה שגסנר הביאה ממוסד לבריאות הנפש ברוסיה כדי שתשמש כעוזרת שלה, לאחר שטיפלה באפילפסיה הקשה ממנה סבלה באמצעות שתל מוחי.
מבלי שלנגדון ידע, קתרין הפכה למטרה של קבוצה חשאית בשם "In-Q-Tel", שמפעילה מתקן תת-קרקעי בפראג תחת שם הקוד "סף" (Threshold). וסנה, גסנר ושגרירת ארצות הברית היידי נאגל מעורבות אף הן בפרויקט, המנוהל על ידי סוכן CIA לשעבר בשם אברט פינץ'. מכיוון שמחקרה של קתרין על התודעה האנושית חופף לפעילות של "סף" ומכיוון שהיא מתנגדת נחרצות להפיכת מחקר כזה לנשק, פינץ' עקב מקרוב אחר ספרה החדש. קתרין הוזמנה לפראג על ידי גסנר באמתלה של פגישה, בכדי שפינץ' יוכל לעמוד על טיב ספרה ולהחתים אותה על הסכם סודיות שיאפשר לו למנוע את פרסומו במידת הצורך – תוכנית שלנגדון סיכל מבלי משים. לאחר שפינץ' מעיין בעותק של הספר שהשיגו האקרים, הוא רואה בו איום חמור על "סף" ומנסה למנוע את הפצתו. לשם כך, הוא מורה להאקרים לחדור לשרתי הוצאת הספרים ולהשמיד את כל העותקים הדיגיטליים והגיבויים. שני סוכנים חוטפים את העורך ג'ונאס פוקמן כדי להשמיד את העותק הפיזי היחיד ולגלות אם קיימים עותקים נוספים, אך הם נתפסים ונעצרים. האישה שלנגדון ראה על גשר קארל ואיום הפצצה היו גם הם חלק מהסחת דעת שתכנן פינץ'. במקביל, מתקן "סף" הופך למטרה של דמות מסתורית המכונה "הגולם", המציג את עצמו כמגינה של סשה; הוא רוצח את גסנר על הניסויים שערכה בסשה ואת האריס על כך שריגל אחריה עבור נאגל.
במהלך פריצה למעבדה של גסנר כדי להשיג מידע על "סף", הגולם הורג את יאנצ'ק. פאבל מאשים את לנגדון, שנמלט בעזרתה של סשה. כשהם מסתתרים בדירתה, הגולם משאיר פתק ובו הוא טוען שלקח את קתרין כדי להרחיק את לנגדון ממנה ולדאוג להסתרתה. לנגדון עוקב אחר הרמזים בפתק למגדל פטרין, שם הוא מוצא הודעה מוצפנת מקתרין שמובילה אותו למיקום שלה בקלמנטינום. כשפאבל סוגר עליהם, לנגדון נאלץ לשרוף את העותק האחרון של הספר כדי להפעיל את אזעקות האש, ובכך מרוויח זמן עד להתערבות אנשיה של נאגל.
השניים מחולצים ומובאים אל נאגל. בדרך, קתרין מספרת ללנגדון על תוכן ספרה: הוכחה אפשרית לקיומה של תודעה בלתי-מקומית, העובדה שהתודעה נפתחת לחלוטין ברגעים שלפני המוות, והקביעה שתודעת הכלל ממשיכה להתקיים לאחר המוות כישות אוניברסלית אחת. לנגדון חושף שמצא מכשיר ציתות בפרחים שנשלחו לחדרם על ידי השגרירות, וכך יכלו הסוכנים לשחזר את חלומה של קתרין. בביתה של נאגל, היא מודיעה להם שפינץ' בדרך ומבקשת מהם לחתום על הסכמי סודיות, אך לנגדון מבין שמדובר במלכודת משפטית למניעת פרסום הספר. כשמודיעין לנאגל על מותו של האריס, היא מחליטה לסייע להם נגד פינץ' וחושפת כי הוא סחט אותה לפעול מטעם ה-CIA. הם מחליטים לחדור למתקן "סף" כדי להשיג ראיות מפלילות נגד הסוכנות. נאגל מסייעת להם להימלט, אבל מאוחר יותר היא נחשפת לסרטון וידאו שבו גסנר מעונה ומתוודה על פשעי "סף".
לנגדון וקתרין חודרים לליבת "סף" דרך כניסה חשאית במעבדה של גסנר. במתחם התת-קרקעי העצום שמתחת לפארק פולימנקה, הם מגלים כי במקום נערכו ניסויים בחולי אפילפסיה כדי לפתח שתלי מוח מתקדמים. קתרין מגלה כי המתקן פיתח נוירונים מלאכותיים המבוססים על תכנונים שהיא עצמה הציעה בעבודת הדוקטורט שלה לפני 23 שנים, ושה-CIA גנב ממנה. פינץ' מתעמת איתם וחושף את מטרת המתקן: להכניס נבדקים למצבי סף-מוות כדי לשלוח אותם ל"תודעה הקולקטיבית" ולהשתמש בהם כמרגלים בלתי ניתנים לגילוי. לפני שפינץ' מספיק להרוג אותם, הגולם מופיע, מנטרל אותו ומאפשר ללנגדון וקתרין להימלט. הגולם מחבל במתקן וגורם לפיצוצו, בעוד פינץ' נותר לכוד בפנים.
לאחר מכן, לנגדון וקתרין מגלים שהגולם וסשה הם למעשה אותו אדם: סשה סובלת מהפרעת זהות דיסוציאטיבית כתוצאה מהתעללות שעברה ודמות הגולם יוצאת החוצה כדי להגן עליה. נאגל מבטיחה לסייע בטיהור שמם של לנגדון וקתרין באמצעות סרטון הווידוי של גסנר. סשה מבקשת מקלט מדיני, ונאגל ממליצה להעביר אותה לטיפול בארצות הברית תחת פיקוח צמוד, כדי להבטיח שתזכה ליחס אנושי. סשה מסכימה ועוזבת את פראג, כשהגולם מחליט להישאר רדום כקול מנחה במוחה [מה? כן, גם אני לא ממש הבנתי את הקטע].
בסופו של דבר, ספרה של קתרין מאושר לפרסום לאחר הסרת אלמנטים מסוימים. לנגדון חושף כי הוא לא באמת שרף את כתב היד, אלא רק את הביבליוגרפיה שלו. קתרין מתוודה על אהבתה אליו, והשניים חוזרים לניו יורק כדי למסור את הספר לפוקמן. הם מחליטים לקרוא לספר "סוד הסודות", על שם הגילוי על החיים שלאחר המוות.
מיסטיקה וסמליות
הגולם מפראג: הסמל המרכזי בספר. בעוד שבאגדה היהודית המסורתית המהר"ל יצר את הגולם מחומר כדי להגן על הקהילה, בספר "הגולם" הוא ייצוג פסיכולוגי של טראומה. הוא מסמל את היכולת של המוח ליצור "מגן" עוצמתי אך חסר רחמים. המעבר מיצירה של חומר (טיט) ליצירה של התודעה (אישיות חלופית) משקף את המעבר של האנושות מאלכימיה פיזית למדע נוירו-ביולוגי. בחיי בנאדם, היה לך כל כך הרבה חומר מקור מהמיתולוגיה היהודית והחלטת ללכת עם זה? קטונתי מלהבין את הבחירות הספרותיות, אבל לגמד את הגולם מהדמות המיתולוגית לאיזה אלטר-אגו של דמות בפוסט טראומה, לגמרי הוריד לי מהספר.
ההילה (The Halo): לנגדון של בראון מחליט בספר הזה לנתח את סמל ההילה שמופיע באמנות דתית לאורך הדורות. בספר, ההילה היא מטפורה לשדה האנרגטי שמקיף את המוח (התודעה הנואטית). "הילת הקוצים" שרואה לנגדון על גשר קארל מסמלת את הסבל הכרוך בידע ואת המחיר הכואב של פריצת גבולות המוח. נו, באמת…
גשר קארל (Charles Bridge): הגשר האייקוני משמש פה כסמל למעבר בין החיים למוות ובין העולם הפיזי לעולם התודעתי. שיא האירועים מתרחש בסמוך לפסלי הקדושים על הגשר כדי להדגיש את המתח בין האמונה הדתית לבין הניסויים המדעיים המנסים "לפצח" את סוד החיים לאחר המוות. אבל שוב, דן בראון מפספס פה בענק.
שבעת המנעולים: הדלתות והקודים בספר המבוססים על סמלים אלכימיים עתיקים. המספר שבע מייצג את שבעת שלבי הטרנספורמציה באלכימיה, אך בספר הם משמשים כשלבים בפיצוח ההגנה של מתקן "סף", שמייצג את הניסיון להגיע ל"זהב" של הידע המוחלט. רעיון, ששוב מתפספס בעיניי.
סימן ה-PSI (Ψ): האות ה-23 באלף-בית היווני, המשמשת במדע המודרני לסימון פסיכולוגיה ופונקציות גל בקוונטים, פה בראון משתמש בה כסמל מאחד המחבר בין הרוח (נפש) למדע (פיזיקה), ומציג אותה כ"מפתח" להבנת התודעה הבלתי-מקומית.
מכל המקומות בעולם דן בראון בחר את פראג. העיר שהייתה מרכז לאלכימאים בתקופת הקיסר רודולף השני, היא רקע מושלם לסיפור מיסטי במיוחד בגלל אתרים כמו מצודת פראג, גשר קארל וסמטאות הרובע היהודי עם בית הכנסת של המהר״ל, שיכלו להבריק בעלילה מהודקת מספיק, אבל פה משמים כתפאורה עבשה.
בתקופה שבה ״צופן דה וינצ׳י״ יצא האינטרנט רק צבר תאוצה וקוראים נרגשים התאספו כדי לדון בספר. חלקם רצו לגלות עוד על מנזר ציון, שנאמר שהוא מגן על צאצאיהם הסודיים של ישוע ומריה, או הרהרו ברעיון שהכנסייה הקתולית באמת מסתירה דבר כזה. זעקה נוספת מצד המוסד הדתי נתנה להם תמריץ נוסף לחפור עוד. במילים פשוטות, ״צופן דה וינצ'י״ סיפק לאנשים בקלות נושא שלא נוגע בו בפורמט קל להבנה.
השוו זאת לארגוני ממשלה סודיים המנסים לשלוט בבני אדם באמצעות ניסויים מוחיים באמצעות נואטיקה, תחם פסאודו-מדעי שדרשותיו עשויות למצוא הקבלה במדיטציות בשיעורי יוגה, ו"סוד הסודות" בסופו של דבר לא מצליח להתרומן. האופן שבו אנשים בחרו לסנן או להאמין במה שהם קוראים השתנה באופן דרסטי. תיאוריות קונספירציה הן רבות בימינו, בייחוד לאחר מגפת הקורונה ורבים כבר מפקפקים ברעיון שהכל וכל אחד מחובר לרמה גבוהה יותר של קיום. לכתוב סיפור שתלוי כל כך הרבה במדע שוליים פשוט לא מרגיש רענן או מחושב היטב, למרות מה שרשימות המידע הארוכות עשויות לרצות שתאמינו.
בראון להוט לחזק את הרעיון שהסיפור שלו מושרש במציאות, עד כדי כך שהספר נפתח בהצהרה הזאת, נקודה שהוא הדגיש שוב ושוב אפילו בראיונות שלו ל"צופן דה וינצ'י". אולי אם בראון היה לוקח את עצמו קצת פחות ברצינות ומתמקד בציור פנטזיה שלא בהכרח צריך להיות קשורה לארגונים אמיתיים או לאירועים עכשוויים, "סוד הסודות" היה יכול להיות הקריאה המהנה והמרגשת שהוא טוען שהיא.
ולמה דווקא פראג? רחובותיה יפים ללא ספק ועמוסים בהיסטוריה, עם צריחים גותיים בשפע ושעון אסטרונומי אייקוני, אבל ערכו כתפאורה מבוזבז כאן. רוברט לנגדון מבלה חצי מהספר בטיול סביב ציוני הדרך שלה והם בסופו של דבר משמשים לא יותר מדימויים נופיים לדמיון. בנוסף, תיאור המיקומים נראה כמו סיכום שתמצאו בפנקס טיולים. קחו את הדמויות לקואלה לומפור, שם הן יכולות לרוץ בהמולת רחוב פטאלינג וייתכן שעדיין תקבלו את אותו הסיפור.
קל להיקלע לסגנון הכתיבה של בראון במקום לעלילה, משהו שרבים כינו כסגנון מגושם, מקוטע ונודע ככזה שחוזר על עצמו כל הזמן. למרות שזה עוזר לדחוף חלק מהקוראים לאורך הקריאה, הפעם זה מרגיש כאילו הוא ממהר, כאילו הקוראים עלולים להשתעמם לאחר עיכול פרק נוסף על תפקודי המוח או ללכת לאיבוד בין הכתב הנטוי המוגזם. אנחנו גם אי אפשר שלא להתבלבל כאשר נקודות עלילה מרכזיות נקבעות חלקית ונחשפות במלואן רק שני פרקים לאחר מכן. אולי עדיף לכבות את המוח כדי ליהנות באמת מ"סוד הסודות".
אם מתעכבים יותר מדי על הסיפור והתיאוריות שלו, מבינים עד כמה הוא מסובך ונפוח בפרטים מיותרים. הנוסחה הזו של לדחוס ספר מלא בז'רגון ולקוות שהוא ייקרא בצורה אינטליגנטית לא עובדת כמו פעם עבור בראון, שנאחז בתבנית הזאת אפילו בשביל להשיג שביב של הצלחה ממה שהביא לו ״צופן דה וינצ'י״.
