תומא-אלכסנדר דיומא: הגנרל השחור שמאחורי הרוזן ממונטה כריסטו

הוא נולד לעבדות בסן-דומנג, נמכר בידי אביו, הגיע לצרפת, טיפס מטוראי למפקד עשרות אלפי חיילים והתעמת עם נפוליאון בונפרטה. ■ חייו של תומא-אלכסנדר דיומא הסתיימו בעוני ובשכחה יחסית, אך הותירו חותם עמוק על בנו, אלכסנדר דיומא, ועל העולם הספרותי של "הרוזן ממונטה כריסטו".

במרץ 1797 עמד קצין צרפתי עצום ממדים מול כוח אוסטרי בגשר שעל נהר אייזק, סמוך לקלאוזן שבטירול. הוא כבר הספיק להיוולד כעבד במושבה צרפתית בקריביים, להימכר בידי אביו, להיגאל מעבדותו, להתחנך כבן אצולה, להתגייס לצבא כטוראי, להפוך לגנרל ולפקד על רבבות חיילים. כעת הדף כוח אויב בגשר, והצרפתים העניקו לו כינוי שנלקח היישר מן העת העתיקה: "הורטיוס קוקלס של טירול". האוסטרים הסתפקו בכינוי פחות מלומד והרבה יותר יעיל: "השטן השחור".

שמו היה תּוֹמָא-אַלֶכְּסַנְדְר דִימָא, ולפני כן תומא-אלכסנדר דאווי דה לה פאייטרי. הוא נולד ב-25 במרץ 1762 בסן-דומנג, היא האיטי של ימינו, לאציל הצרפתי המרקיז אלכסנדר אנטואן דאווי דה לה פאייטרי ולאישה אפריקאית משועבדת בשם מארי-סֶסֶט דיומא. מכוח מעמדה של אמו נולד גם הוא לעבדות. ארבעים וארבע שנים לאחר מכן, ב-26 בפברואר 1806, מת בווילר-קוטרה מסרטן הקיבה, לאחר שהיה לאדם השחור הראשון בצבא הצרפתי שהגיע לדרגת גנרל בריגדה, גנרל דיוויזיה ומפקד ראשי של צבא צרפתי. בין שתי הנקודות הללו נמצאת ביוגרפיה שנראית לעיתים כאילו נכתבה בידי סופר הרפתקאות בעל נטייה להגזמות. האירוניה היא שבנו אכן היה סופר הרפתקאות, מן המפורסמים בתולדות צרפת, והוא כלל לא נזקק להמציא את החלקים המדהימים ביותר.

משפחת אצולה, מטע בקריביים ועבדות

אביו של תומא-אלכסנדר, אַלֶכְּסַנְדְר אַנְטוּאָן דָאוִוי דֶה לָה פַּאיֶיטְרִי, שנודע כאנטואן, נולד ב-1714 והיה הבכור מבין שלושת בני המרקיז אלכסנדר דאווי דה לה פאייטרי וז'אן-פרנסואז פולטר, או פוטרה, דה דומינון. משפחת דאווי דה לה פאייטרי השתייכה לאצולה המחוזית של נורמנדי, אך עושרה הלך והצטמצם. עד 1632 כבר נשאה המשפחה מעמד של סניורים, וב-1708 העניקה לה ממלכת צרפת את תואר המרקיז.

לאנטואן היו שני אחים צעירים, שַׁרְל אַן אֵדוּאַר ולוּאִי פְרַנְסוּאַ תֶרֶז. שלושתם התחנכו בבית ספר צבאי ובחרו בקריירה של קצינים בצבא הצרפתי. שירותם הצבאי החל במלחמת הירושה הפולנית, ואנטואן, שהגיע לדרגת קולונל, השתתף במצור על פיליפסבורג ב-1734. אלא שהעתיד המשפחתי לא היה אמור להישאר באירופה.

ב-1732 קיבל שארל הצבה צבאית בסן-דומנג, המושבה הצרפתית בקריביים שהפיקה הכנסות גבוהות ממטעי קני סוכר שעובדו באמצעות עבודתם של עבדים אפריקאים. ב-1738 עזב שארל את הצבא, הפך לבעל מטע סוכר, נישא לאן-מארי טופה, אלמנה קריאולית צרפתייה מקומית ועשירה, וקיבל לידיו את אחוזתה. באותה שנה עזב גם אנטואן את הצבא, הצטרף לאחיו ולגיסתו וחי ועבד במטע עד 1748.

ואז הגיע הריב המשפחתי. שני האחים הסתכסכו באלימות, ואנטואן עזב את מטעו של שארל כשהוא לוקח עמו שלושה עבדים שהיו בבעלותו. אף ששני האחים המשיכו לחיות באותו אי קטן, אנטואן ניתק קשר עם אחיו ומשפחתו למשך כשלושים שנה. באזור ז'רמי הוא החל להתפרנס מגידול קפה וקקאו והשתמש בשם הבדוי "אנטואן דה ליל".

במהלך השנים הללו רכש אנטואן אישה משועבדת בשם מָארִי-סֶסֶט דִימָא, במחיר שתואר כ"מופרז", והפך אותה לפילגשו. השניים חיו יחד במטע לה גינודה, או גינודה, סמוך לז'רמי. ב-1762 ילדה מארי-ססט את בנם תומא-אלכסנדר, ובמהלך חייה עם אנטואן ילדה לו גם שתיים או שלוש בנות.

זהותה של מארי-ססט עצמה נותרה עטופה באי-ודאות תיעודית. המקור היחיד המציין את שמה המלא בדיוק כ"מארי-ססט דיומא" הוא תעודת הנישואים וחוזה הנישואים המאוחרים של בנה. בזיכרונותיו של נכדה היא נקראה לואיז, ומסמך אחר מכנה אותה ססיל. האיותים משתנים, בתקופה שבה תקינה של שמות כלל לא הייתה מובנת מאליה. חוקרים מסוימים אף הציעו כי "דיומא" לא היה במקור שם משפחתה, אלא צירוף שמקורו בביטוי du mas, כלומר "מן החווה", שנועד לציין את השתייכותה לנכס. אחרים הציעו מקורות אפריקאיים לשמות ססט ודיומא, ובהם גבון או דהומיי.

שני המסמכים הראשוניים שנותרו ושבהם מופיעה התייחסות לזהותה הגזעית מגדירים אותה כ-"négresse", כלומר אישה שחורה, ולא כ-"mulâtresse", אישה שניכרת בה מוצא מעורב. גם מקורות משניים על הגנרל, החל מ-1822, תיארו כמעט תמיד את אמו כאישה אפריקאית שחורה.

גם מועד מותה של מארי-ססט אינו ברור. חוזה הנישואים ותעודת הנישואים של אלכסנדר דיומא מציינים כי היא מתה בלה גינודה, ליד טרו ז'רמי, ב-1772. על סמך התאריך הזה העלה ויקטור עמנואל רוברטו וילסון אפשרות שהיא מתה בהתפרצות דיזנטריה המונית לאחר הוריקן שפגע באזור גראנד אנס בסן-דומנג.

אלא ששני מסמכים אחרים מסבכים מאוד את התמונה. אחד מתאר את מכירתה ב-1775, ואילו מסמך שעליו חתם דיומא ב-1801 מציין כי "מארי-סזט" תהיה אחראית לנכסיו בסן-דומנג. אחת האפשרויות שהועלו היא שתומא-אלכסנדר הצהיר בעבר שאמו מתה כדי שלא יידרש לקבל את אישורה לנישואיו וכדי שלא לחשוף את מעמדה כעבדת עבר, בייחוד כאשר מיהר לצאת לחזית הצבאית.

בינתיים התחוללו שינויים גם במשפחתו של אנטואן. אמו, המרקיזה ז'אן-פרנסואז, מתה ב-1757 ואביו, המרקיז אלכסנדר דאווי דה לה פאייטרי, מת ב-1758. שארל, אף שהיה האח הצעיר, שב לנורמנדי כדי לתבוע את תואר המרקיז ואת הטירה המשפחתית. המצור הימי הבריטי על הספנות הצרפתית במהלך מלחמת שבע השנים פגע בהכנסותיו מייצוא סוכר, והוא ניסה להבריח את הסחורה דרך רציף באזור הגבול הנייטרלי ובאי הזעיר מונטה כריסטו, כיום מונטה כריסטי שברפובליקה הדומיניקנית. חוקרים אחדים הציעו כי המקום הזה היה לימים אחד ממקורות ההשראה לשם "הרוזן ממונטה כריסטו".

שארל מת משיגדון ב-1773. שלושה חודשים אחריו מת גם לואי, הצעיר באחים, לאחר שבמהלך חייו אף ריצה 15 ימי מאסר בשל מעורבות במכירת כלי נשק פגומים לצבא הצרפתי, בפרשה מפורסמת שנודעה כ"משפט האינווליד". כשנתיים לאחר מות שני אחיו הצעירים החליט אנטואן לחזור לאירופה.

לפני שעזב את סן-דומנג ב-1775 מכר אנטואן לברון מנאנט את מארי-ססט, את שני ילדיהם האחרים ואת בתה של מארי-ססט מגבר אחר. תומא-אלכסנדר, הבן המועדף עליו, זכה לגורל אחר, אם כי קשה לקרוא לו באותו שלב גורל טוב.

ב-1776, כשהיה בן 14, מכר אנטואן גם אותו בפורט-או-פרנס תמורת 800 ליברות צרפתיות, באופן רשמי ללוטננט ז'אק-לואי רוסל ובפועל לקפטן לנגלואה. העסקה כללה זכות פדיון ושימשה הן מנגנון משפטי להעברת הנער לצרפת עם לנגלואה והן מעין הלוואה זמנית למימון נסיעתו של אביו. תומא-אלכסנדר הגיע ללה האבר ב-30 באוגוסט 1776, ושם קנה אותו אביו בחזרה ושחרר אותו.

אחד הטקסטים המאוחרים על דמותו מתאר את הגעתו לצרפת בגיל 16, אך התאריכים שנמסרו, 25 במרץ 1762 ו-30 באוגוסט 1776, מציבים אותו בגיל 14. גרסה אחרת מתארת גם את מכירת תומא-אלכסנדר ושלושת אחיו בפורט-או-פרנס. על כל פנים, מרגע שהגיע לצרפת השתנה עולמו במהירות. העבדות בצרפת המטרופולינית נחשבה בלתי חוקית כבר מאות שנים, ובמסגרת המסורת המשפטית, אדם משועבד שהגיע לאדמת צרפת היה יכול להפוך למעשה לחופשי. לצד זאת, מעמדם של שחורים בצרפת שלפני המהפכה נותר שנוי במחלוקת, ובסוף המאה ה-18 התחזקה תגובת נגד גזענית שניסתה להגביל את זכויותיהם של תושבים שחורים.

מ-1776 ועד סתיו 1778 חי הנער, שנקרא באותה תקופה תומא רטורה, עם אביו באחוזת משפחת דאווי דה לה פאייטרי בבלוויל-אן-קו שבנורמנדי. לאחר שאנטואן מכר את האחוזה ב-1777, עברו השניים לבית ברחוב דה ל'אגל ד'אור בפרבר הפריזאי סן-ז'רמן-אן-לה.

שם זכה תומא-אלכסנדר לחינוך של אציל צעיר באקדמיה של נִיקוֹלָא טֶקְסְיֶיה דֶה לָה בּוֹאֶסְיֶיר. הוא למד בין היתר סיף אצל השבלייה דה סן-ז'ורז', אדם נוסף ממוצא מעורב שהגיע מן הקריביים הצרפתיים ונודע גם כמוזיקאי מוכשר. אביו, שהתעשר ממכירת האחוזה המשפחתית, הוציא עליו סכומים גדולים. הנוטריון של אנטואן העיר שהנער "עלה לו הון", ובין 1777 ל-1786, מגיל 15 ועד 24, חי תומא-אלכסנדר חיי פנאי נוחים למדי בחסות כספו ונדיבותו של אביו.

ב-1784, כשהיה בן 22, עבר לדירה ברחוב אטיין ליד ארמון הלובר בפריז. הוא בילה בפאלה-רויאל ובתיאטרון ניקולה והשתלב בחוגים חברתיים של המעמד הגבוה. בספטמבר אותה שנה, בעת שישב בתיאטרון ניקולה בחברת אישה שתוארה כ"קריאולית יפה", הוטרד בידי קצין צי קולוניאלי לבן בשם ז'אן-פייר טיטון דה סן-למן ואדם אחד או שניים נוספים. לאחר שדיומא מחה מילולית, ניסו הגברים לכפות עליו לכרוע ברך לפני תוקפו ולהתחנן לחירותו. דו"ח המשטרה מלמד שטיטון החליט לבסוף שלא להגיש נגדו תלונה, וכל המעורבים שוחררו.

החלפת העולמות בחייו לוותה גם בהחלפת שמות. במהלך חייו השתמש תומא-אלכסנדר בשמות תומא-אלכסנדר דאווי דה לה פאייטרי, תומא רטורה או רתורה, אלכסנדר דיומא, אלכס דיומא ותומא-אלכסנדר דיומא-דאווי דה לה פאייטרי. דאווי דה לה פאייטרי היה שם משפחת אביו; רטורה היה השם שבו השתמש בתקופה שבה אביו מכר אותו וקנה אותו מחדש ובשנים שלאחר מכן. הביוגרף טוֹם רַייס כתב שהשם רטורה כנראה נלקח משכן באזור ז'רמי, שם הוא מופיע ברשומות התקופה. "דיומא" הגיע מאמו.

הרישום הראשון שלו כ"אלכסנדר דיומא" נמצא בפנקס רגימנט הדרגונים של המלכה, שאליו הצטרף ב-2 ביוני 1786. חבריו במחלקה ידעו שזה "לא שמו האמיתי". החל מ-1794 השתמש בצורה המקוצרת "אלכס דיומא", ובתעודת הלידה של בנו חתם בשם המלא תומא-אלכסנדר דיומא-דאווי דה לה פאייטרי.

גם הופעתו החיצונית לא הייתה מן הסוג שנעלם ברקע. פנקס הגיוס של רגימנט הדרגונים השישי של המלכה תיאר אותו כגבר בגובה שישה רגל, כלומר כ-1.83 מטר, בעל שיער שחור מקורזל וגבות שחורות, פנים סגלגלות, עור חום, פה קטן ושפתיים עבות. תיאור מ-1797 הגדיר אותו "אחד הגברים הנאים ביותר שאפשר לפגוש", וציין כי שערו המקורזל הזכיר את תלתליהם של היוונים והרומאים וכי צבע פניו היה קרוב יותר ל"הובנה" מאשר ל"ברונזה". במקום אחר הוא תואר בפשטות כ"כהה, כהה מאוד" או כגבוה משישה רגל בתקופה שבה גובהו הממוצע של גבר היה כ-5 רגל ו-6 אינץ', שהם כ-1.68 מטר.

טוראי בשם דיומא

בפברואר 1786 נישא אנטואן לפרנסואז רטו, משרתת מן האחוזה המשפחתית. תומא-אלכסנדר לא חתם כעד על חוזה הנישואים. בזיכרונותיו של בנו תוארו הנישואים כנקודת מפנה שהביאה להתקררות היחסים ולהקטנת הקצבה שהעניק האב לבנו.

תומא-אלכסנדר החליט להתגייס לצבא. מבחינת בן אצולה זו לא הייתה החלטה יוצאת דופן, אך צורת הגיוס שלו הייתה יוצאת דופן מאוד. תקנת סגור מ-1781 אפשרה לגברים שהוכיחו ארבעה דורות של אצולה מצד אביהם לקבל מינוי לקצונה. לדיומא הייתה השושלת הדרושה, אך חוקי הגזע הצרפתיים הקשו על אדם ממוצא מעורב לתבוע את תוארו ואת מעמדו האצילי. גרסאות שונות ברשומות ההיסטוריות מייחסות את גיוסו כטוראי ישירות למוצאו המעורב, בעוד התיאור המפורט יותר מדגיש גם את המורכבות המשפטית סביב יכולתו לממש את מעמדו האצילי.

לפי זיכרונות בנו, כששמע אנטואן על התוכנית, דרש ממנו להשתמש בשם מלחמה כדי שלא לגרור את השם האצילי "דרך הדרגות הנמוכות ביותר של הצבא". וכך, ב-2 ביוני 1786, התגייס לרגימנט הדרגונים של המלכה כ"אלכסנדר דיומא". שלושה עשר ימים לאחר מכן מת אביו.

הוא החל את שירותו בעיירה לאון שבפיקארדי, סמוך לגבול ארצות השפלה האוסטריות. ב-15 באוגוסט 1789, לאחר תחילת המהפכה הצרפתית, נשלחה יחידתו לעיירה וילר-קוטרה. מפקד המשמר הלאומי המקומי, בעל הפונדק קְלוֹד לַבּוּרֶה, ביקש תגבורת לנוכח גל האלימות הכפרית שנודע כ"הפחד הגדול". במשך ארבעה חודשים התגורר דיומא במלון דה ל'אקו של משפחת לבורה, ושם התארס לבתו של קלוד, מארי-לואיז.

ב-17 ביולי 1791 היה רגימנט דיומא בפריז ושימש כוח לשמירת הסדר לצד יחידות המשמר הלאומי בפיקוד המרקיז דה לה פאייט במהלך טבח שאן דה מארס. קהל גדול התכנס כדי לחתום על עצומה שקראה להדחת מלך צרפת, והחיילים הרגו בין 12 ל-50 בני אדם. שנתיים לאחר מכן, כאשר הוקע דיומא בפני הוועדה לשלום הציבור, טען שהתערבותו בעימות הצילה עד 2,000 בני אדם.

ב-1792 כבר היה רב-טוראי. באפריל חווה את הקרב הראשון שלו במהלך מתקפה צרפתית על ארצות השפלה האוסטריות, כחלק מכוח של 10,000 איש בפיקוד גנרל בירון. ב-11 באוגוסט 1792, כאשר הוצב בעיירה מולד שבגבול בלגיה, הוביל כוח סיור קטן של ארבעה עד שמונה פרשים ולכד 12 חיילי אויב. גרסה נוספת מתארת את הפעולה כלכידת סיור גרמני-אוסטרי גדול שהיה בדרכו לעבר פריז, ללא ירייה אחת.

הלגיון השחור

באוקטובר 1792 קיבל דיומא דרגת לוטננט-קולונל ומונה לסגן מפקד ה-Légion franche des Américains et du Midi, שהקים חודש קודם לכן ז'וּלְיֶין רֵיימוֹן. היה זה "לגיון חופשי", כלומר יחידה שהוקמה בנפרד מן הצבא הסדיר, והורכבה מבני צבע חופשיים. היא נודעה גם כ"לגיון האמריקאי", "הלגיון השחור" או "לגיון סן-ז'ורז'", על שם מפקדה, השבלייה דה סן-ז'ורז'.

מאחר שסן-ז'ורז' נעדר לעיתים קרובות, דיומא פיקד בפועל על הלגיון פעמים רבות. באפריל 1793 ניסה גנרל דומורייה לבצע הפיכה. סן-ז'ורז' ודיומא סירבו להצטרף אליו והגנו על העיר ליל מפני תומכי הקשר. בקיץ הואשם סן-ז'ורז' בשימוש בלתי תקין בכספי הממשלה, והלגיון פורק.

קריסת הסדר הישן והיעלמותם של רבים מקציני האצולה יצרו בצבא המהפכני אפשרויות קידום חדשות. דיומא ניצל אותן בקצב כמעט בלתי נתפס. ב-30 ביולי 1793 הועלה לדרגת גנרל בריגדה בצבא הצפון. חודש בלבד לאחר מכן כבר היה גנרל דיוויזיה. בספטמבר מונה למפקד הראשי של צבא הפירנאים המערביים. בתוך שבע שנים עבר האיש שנרשם כטוראי בשמו של אמו אל הדרגים הגבוהים ביותר של הפיקוד הצרפתי.

הישגו היה חריג גם בהשוואה לקצינים אחרים ממוצא אפריקאי ששירתו בצבאות אירופיים. לצד ז'וזף סראן, טוסן לוברטיר, אברם פטרוביץ' גניבל מן האימפריה הרוסית וולדיסלב פרנצ'ישק יבלונובסקי מפולין, נמנה דיומא עם קצינים ממוצא אפריקאי שפיקדו על חיילים אירופים. גניבל היה קפטן ומהנדס חבלה בצבאו של לואי ה-15 בשנות עיצובו המקצועי ובהמשך הגיע למעמד גנרל ברוסיה; האחרים השיגו את דרגות הגנרל שלהם בצבא הצרפתי. דיומא היה הראשון מבין השחורים בצבא הצרפתי שהפך לגנרל בריגדה, לגנרל דיוויזיה ולמפקד ראשי של צבא צרפתי. באחד התיאורים הוא מוצג גם כמפקד השחור הבכיר ביותר בצבא של חברה לבנה עד 1989, אז הגיע קולין פאוול האמריקאי לדרגת גנרל בעל ארבעה כוכבים.

"מר אנושיות" בהרי הפירנאים

תקופת הפיקוד שלו על צבא הפירנאים המערביים הייתה קצרה, מספטמבר עד דצמבר 1793. מפקדתו שכנה בבאיון, ושם העניקו לו הסנקילוטים המקומיים כינוי מפתיע למדי לגנרל בתקופה שבה הגיליוטינה עבדה שעות נוספות: "מסייה דה ל'אומניטה", "מר האנושיות". הכינוי ניתן כאשר גורמים מקומיים ניסו ללחוץ עליו להתיישר עם הקו הפוליטי שלהם, בתקופה שבה די היה בחשד לבגידה כדי להציב גנרל צרפתי בסכנת הוצאה להורג.

ב-22 בדצמבר 1793 קיבל דיומא פיקוד על צבא האלפים. שם עמד בפני משימה שונה לחלוטין: להביס כוחות אוסטריים ופיימונטזיים שהגנו על המעברים הגבוהים והמכוסים קרח באזור מעבר סן ברנאר הקטן ומון סני, בגבול צרפת ופיימונטה. הוא תכנן את המבצע במשך חודשים, ערך סיורים מבסיסו בגרנובל והמתין לכך שתנאי השלג יאפשרו לחייליו לנוע.

באפריל ובמאי 1794 פתח בכמה הסתערויות על מון סני. במתקפה הסופית צוידו חייליו בדוקרני קרח, טיפסו על מצוקי הקרח, כבשו את ההר ולקחו בין 900 ל-1,700 שבויים. הניצחון שפתח את המעברים האלפיניים הגבוהים אפשר לצרפתים לקדם את המערכה האיטלקית השנייה נגד האימפריה האוסטרית. דיומא, שהיה אז בראש כוח המתואר כ-53,000 חיילים, זכה לשבחים מצד מנהיגים פוליטיים בפריז.

השבחים לא הבטיחו ביטחון. ביוני 1794 זומן לוועדה לשלום הציבור, מסיבות שאינן מפורטות, אך ככל הנראה כדי להתמודד עם האשמות בבגידה. אלה היו חודשי "הטרור הגדול", השלב שבו הואצו ההוצאות להורג הפוליטיות בשלהי שלטון הטרור. דיומא התמהמה בדרכו לפריז עד אמצע יולי. הוא לא הספיק להופיע בפני הוועדה לפני שהטרור הסתיים עם הוצאתו להורג של רובספייר ב-27 ביולי 1794.

המשמעת בוונדה ופציעה על הריין

בתחילת אוגוסט 1794 קיבל לזמן קצר את הפיקוד על בית הספר הצבאי אקול דה מאר בנאיי-סיר-סן ליד פריז, אך בתוך זמן קצר הועבר לפקד על צבא המערב, תפקיד שמילא מאוגוסט עד אוקטובר. משימתו הייתה לבסס את ניצחון הממשלה על ההתקוממות הגדולה בוונדה נגד השלטון המהפכני.

דיומא התמקד בהגברת המשמעת הצבאית ובהפסקת התעללות החיילים באוכלוסייה המקומית. היסטוריון בעל נטיות פרו-מלוכניות תיאר אותו דווקא בתפקיד הזה כ"חסר פחד וללא רבב", מנהיג ה"ראוי לעבור אל הדורות הבאים" ושיצר ניגוד מחמיא ל"תליינים, בני זמנו, שאותם הזעם הציבורי ימסמר תמיד לעמוד הקלון של ההיסטוריה".

בספטמבר 1795 שירת דיומא תחת גנרל ז'אן-בטיסט קלבר בצבא הריין והשתתף במתקפה הצרפתית על דיסלדורף. שם נפצע ובהמשך חווה תקופה של סיבוכי בריאות וחופשת החלמה ממושכת, שלאחריה שב למערכה ב-1796.

איטליה, מנטובה ונפוליאון

בנובמבר 1796 הגיע דיומא למילאנו והצטרף לצבא איטליה תחת המפקד הראשי נָפּוֹלֵיאוֹן בּוֹנָפַּרְט. המפגש בין שני הגנרלים החזקים באופיים לא היה עתיד להתפתח לידידות נינוחה. המתח החל בין היתר כאשר דיומא התנגד למדיניותו של נפוליאון שהתירה לחיילים צרפתים להחרים רכוש מקומי.

בדצמבר 1796 קיבל דיומא פיקוד על דיוויזיה שצרה על הכוחות האוסטריים במנטובה. סמוך לחג המולד יירט מרגל שנשא אל המפקד האוסטרי מסר ובו מידע טקטי חשוב. ב-16 בינואר 1797 עצרו דיומא ואנשיו ניסיון אוסטרי לפרוץ מתוך העיר הנצורה, ובמקביל מנעו מתגבורות אוסטריות להגיע למנטובה. בכך אפשרו לצרפתים לשמור על המצור עד הגעת תגבורותיהם שלהם, והעיר נכנעה ב-2 בפברואר.

אלא שהקרב הוליד גם את אחת המריבות המפורסמות בקריירה שלו. דיומא נעלב מן האופן שבו תיאר גנרל לואי-אלכסנדר ברתייה, שלישו של נפוליאון, את פעולותיו בדו"ח הקרב. הוא כתב לנפוליאון מכתב זועם שבו האשים את ברתייה בפחדנות, ובנוסח המצוטט במחקרו של טום רייס לא טרח לבחור מילים דיפלומטיות.

נפוליאון לא התרשם מן הסגנון. בדיווח שהעביר לממשלה הצרפתית שיבח קצינים אחרים שהשתתפו בסיום המצור על מנטובה, אך שמו של דיומא לא הופיע כלל. לאחר מכן קיבל דיומא פיקוד שהיה נמוך בהרבה מדרגתו, על תת-יחידה תחת גנרל מסנה, אף שחייליו עצמם הגישו עצומה שהעידה על אומץ לבו.

אולי יעניין אותך

סיפורה של "אשת הברזל": חייה ופועלה של מרגרט תאצ'ר

טד קזינסקי: גאון, מחבל, מתבודד

אָמֶנֶמוֹפֶה – הפרעה המסתורי של טאניס וקבורתו הייחודית

ארכימדס – הגאון שהמצאותיו שינו את פני המדע וההנדסה לנצח

בפברואר 1797, תחת מסנה, סייע דיומא לדחוק את האוסטרים צפונה ולקח אלפי שבויים. בתקופה הזאת החלו האוסטרים לכנות אותו der schwarze Teufel, "השטן השחור", ובצרפתית Diable Noir.

בסוף פברואר עבר לדיוויזיה של גנרל ז'ובר, שביקש אותו בין היתר בשל אמונתו הרפובליקנית. דיומא הוביל כוח קטן שכבש כמה עמדות אויב לאורך נהר אדיג'ה, וב-23 במרץ הגיע אחד מרגעי השיא של הקריירה שלו: ליד גשר מעל נהר אייזק בקלאוזן, כיום קלאוזן או קיוזה באיטליה, הדף כוח פרשים אוסטרי.

הצרפתים החלו לכנות אותו "הורטיוס קוקלס של טירול", על שם הגיבור שהציל את רומא העתיקה. גם נפוליאון השתמש בכינוי, מינה את דיומא למפקד חיל הפרשים הצרפתי בטירול ושלח לו זוג אקדחים במתנה. חלק ניכר משארית 1797 בילה דיומא כמושל צבאי של מחוז טרוויזו מצפון לוונציה.

מצרים: האיש שנראה יותר כמו המפקד

במרץ 1798 נצטווה דיומא להגיע לטולון למשימה שלא פורטה בפניו. שם הצטרף לארמדה צרפתית עצומה שהתכוננה להפליג ליעד סודי. הצי יצא ב-10 במאי, ורק ב-23 ביוני, לאחר כיבוש מלטה, חשף נפוליאון את מטרת המבצע: כיבוש מצרים.

על סיפון Guillaume Tell, בלב הים התיכון, נודע לדיומא שמונה למפקד כל חיל הפרשים של צבא המזרח. הארמדה הגיעה לנמל אלכסנדריה בסוף יוני. ב-3 ביולי הוביל דיומא את הגרנדירים הקלים הרביעיים מעל חומות העיר במהלך כיבושה. לאחר הקרבות שלח אותו נפוליאון לשלם כופר למצרים מקומיים שחטפו חיילים צרפתים.

דווקא כאן הולידה הופעתו החיצונית של דיומא סיטואציה שלא הייתה אמורה לסייע ליחסיו עם בונפרטה. קצין הרפואה הראשי של המשלחת כתב בזיכרונותיו שהמצרים המקומיים השוו בין גובהו ומבנה גופו של דיומא לבין אלה של נפוליאון והסיקו שהאיש הגדול על הסוס הוא כנראה האיש שמפקד על כל העסק. כאשר ראו אותו רוכב מעל התעלות בדרכו לפדות את השבויים, "כולם האמינו שהוא מנהיג המשלחת".

מ-7 עד 21 ביולי פיקד דיומא על חיל הפרשים במסע מאלכסנדריה לקהיר. החום, הצמא, העייפות והמחסור באספקה הפכו את המסע במדבר לקשה ביותר, עד כדי כמה התאבדויות בקרב החיילים. בדמנהור נפגש דיומא עם הגנרלים לאן, דזה ומירא. הם מתחו ביקורת על מנהיגותו של נפוליאון ואף דנו באפשרות לסרב להמשיך בצעדה מעבר לקהיר. תיאור נוסף מציב את השיחה סביב ארוחה משותפת של אבטיחים באוהלו של דיומא, כאשר הדיון הפך פוליטי והנוכחים תהו אם הנוכחות הצרפתית במצרים משרתת בעיקר את שאיפותיו האישיות של נפוליאון.

דיומא השתתף בקרב הפירמידות, רדף אחר פרשי הממלוכים הנסוגים והשתתף בכיבוש קהיר. בשלב כלשהו נודע לנפוליאון על השיחות הביקורתיות והוא התעמת עם דיומא. בזיכרונותיו נזכר נפוליאון שאיים לירות בו בשל המרדה. תשובתו של דיומא, כפי שנמסרה מאוחר יותר בידי בנו, מנסחת היטב את המרחק הפוליטי שנפער ביניהם.

דיומא ביקש רשות לחזור לצרפת. נפוליאון לא התנגד. מיוחסת לו גם האמירה: "אני יכול להחליף אותו בקלות בגנרל בריגדה". בכרך שלא פורסם מאת קצין הרפואה הראשי של המשלחת מיוחסת לנפוליאון אמירה נוספת: "שייקח למקום אחר הן את טירוף הרפובליקניות שלו והן את התקפי הזעם החולפים שלו".

המתח בין השניים לא מנע מדיומא להמשיך לבצע את תפקידו. באוגוסט 1798 גילה מטמון גדול של זהב ותכשיטים מתחת לבית בקהיר הכבושה והעביר אותו לנפוליאון. באוקטובר מילא תפקיד חשוב בדיכוי מרד קהיר כאשר הסתער רכוב על סוס לתוך מסגד אל-אזהר.

לפי בנו, שהסתמך במידה רבה על זיכרונות שלישו של דיומא, דרמונקור, אמר לו נפוליאון לאחר מכן: "אדאג שיוכן ציור של כיבוש המסגד הגדול. דיומא, כבר הצבת את עצמך כדמות המרכזית". אלא שכאשר הוזמן הציור מאת ז'ירודה 11 שנים לאחר מכן, הדמות המסתערת אל המסגד הייתה אדם לבן.

דיומא לא הותיר אחריו שפע של הצהרות פוליטיות, אך המעט שנותר מצביע על אמונה רפובליקנית עמוקה. ב-4 בפברואר 1794 ביטלה הוועידה הלאומית הצרפתית את העבדות. חודש לאחר מכן שלח דיומא מסר לחיילים שעליהם פיקד בצבא האלפים.

במקרה של דיומא, המילים הללו לא היו הפשטה פילוסופית בלבד. האיש שכתב אותן נולד בעצמו לעבדות, נמכר, נפדה, קיבל חינוך אריסטוקרטי והגיע לפיקוד על עשרות אלפי חיילים. המהפכה הצרפתית פתחה בפניו לזמן קצר מרחב שבו מסלול כזה היה אפשרי. עלייתו של נפוליאון עתידה לצמצם אותו במהירות.

הספינה הרעועה בדרך הביתה

קרב הנילוס השמיד את הצי הצרפתי שליווה את צבא נפוליאון למצרים, ולכן גם לאחר שקיבל רשות לעזוב נאלץ דיומא להמתין חודשים. ב-7 במרץ 1799 עלה לבסוף על ספינה קטנה בשם Belle Maltaise. לצדו הפליגו הגנרל ז'אן-בטיסט מנסקור דו רוזואה, הגאולוג דֵאוֹדָה גְרָטֶה דֶה דוֹלוֹמְיֶה, 40 חיילים צרפתים פצועים וכמה אזרחים ממלטה ומגנואה.

דיומא מכר לפני היציאה את רהיטי מגוריו בקהיר והשקיע חלק מן הכסף במטען שאמור היה להגיע עמו לצרפת: 4,000 פאונד, כ-1,814 קילוגרם, של קפה מוקה ו-11 סוסים ערביים, שני סייחים זכרים ותשע סוסות, שנועדו לשמש בסיס לגידול בצרפת.

הספינה התגלתה במהרה כבלתי כשירה למסע. סערות הכו בה, והיא החלה לשקוע. הנוסעים והצוות ביצעו תיקוני חירום והשליכו לים חלק גדול מן המטען. גם הקפה ורוב הסוסים אבדו. אחד התיאורים מציין במפורש שתשעה מתוך 11 הסוסים נאלצו להיות מושלכים או אבדו במסגרת המאבק להצלת הספינה. למרות הכול המשיכו מים לחדור, והצוות העריך שנותרו לה ימים ספורים לפני שתשקע. האפשרות היחידה הייתה להגיע לנמל הקרוב ביותר במפרץ טרנטו שבדרום חצי האי האיטלקי.

דיומא ואנשיו חשבו שהם מגיעים לשטח ידידותי. מוקדם יותר באותה שנה הודחו שלטונותיו של פרדיננד הרביעי, מלך נאפולי, בידי כוחות פרו-צרפתיים והוקמה הרפובליקה הפרתנופאית. אלא שהרפובליקה קצרת הימים כבר קרסה. כוח מקומי בשם צבא האמונה הקדושה, בהנהגת הקרדינל פַבְּרִיצְיוֹ רוּפוֹ ובברית עם פרדיננד הרביעי, השתלט מחדש על האזור. כאשר Belle Maltaise הגיעה לטרנטו, מצאו עצמם הצרפתים בידיו של האויב.

בתחילה הוחזקו בתואנה של הסגר נגד מגפה. בהמשך הודיעה משלחת מטעם ממלכת נאפולי לדיומא ולגנרל נוסף שהם עצורי מלחמה. צבא האמונה הקדושה החרים את רוב רכושם והשליך אותם לכלא.

שנתיים בצינוק

בתחילת השבי ניסה הקרדינל רופו להחליף את דיומא בהרפתקן קורסיקאי בשם בוקצ'אמפה, מתחזה שהציג את עצמו כנסיך פרנסיס, בנו של פרדיננד הרביעי, וסייע לתנועת האמונה הקדושה. בוקצ'אמפה נתפס בידי הצרפתים מצפון לממלכת נאפולי זמן קצר לאחר שביקר את האסירים שהוחזקו בטירה האראגונית של טרנטו. כאשר נודע לרופו שהצרפתים הרגו אותו, איבד עניין בעסקה. דיומא נשאר כלוא.

במשך כשנתיים סבל מתת-תזונה והוחזק מנותק מן העולם. בריאותו קרסה. בעת שחרורו היה משותק חלקית, כמעט עיוור בעין אחת וחירש באוזן אחת, אם כי שמיעתו השתפרה בהמשך. גופו החזק, זה שהפך אותו פעם לדמות כה מרשימה עד שמצרים חשבו שהוא מפקד הצבא הצרפתי, נשבר. דיומא האמין שהורעל.

קבוצה מקומית פרו-צרפתית שפעלה בסתר הצליחה לסייע לו ולהעביר אליו תרופות וספר רפואות. בצרפת ניסתה אשתו, מארי-לואיז, לברר מה עלה בגורלו ולשכנע את הממשלה לפעול להצלתו, אך ללא הצלחה משמעותית.

ובינתיים, בצרפת, העולם הפוליטי אכן השתנה. בנובמבר 1799 חזר נפוליאון לפריז ותפס את השלטון. בסופו של דבר הביסו כוחותיו, בפיקודו של הגנרל ז'ואקים מירא, את צבאו של פרדיננד הרביעי. במרץ 1801 שוחרר דיומא. טום רייס תיאר את התחושה שבה עשוי היה דיומא לשוב לצרפת באמצעות השוואה ספרותית לריפ ואן וינקל: האחרון ירד מן ההרים וגילה שמלך הוחלף במהפכה; דיומא חזר וגילה, במילותיו של רייס, "מהפכה שהוחלפה במלך, בערך". והמלך הזה, כתב, היה אותו אדם שממנו ביקש דיומא להתרחק כשעזב את מצרים.

נפוליאון עולה, דיומא נשאר מאחור

המהפכה העניקה לדיומא חלון הזדמנויות היסטורי קצר ויוצא דופן. ב-1794 בוטלה העבדות במושבות הצרפתיות, ואדם שחור שנולד לעבדות הצליח להגיע לדרגים הגבוהים של הפיקוד הצבאי. טום רייס תיאר זאת כ"חיים קסומים" כמעט, תקופה קצרה שבה דיומא היה במקרה במקום ובזמן שאפשרו לכישרונותיו להפוך אותו לגיבור אהוב.

עליית נפוליאון שינתה את התנאים. בתמורה לתמיכת אינטרסים הקשורים לתעשיית הסוכר החזיר הקונסול הראשון את העבדות וצמצם את זכויותיהם של אזרחיה השחורים של צרפת. הוא אף פרסם חוק שמנע מקצינים וחיילים שחורים שפרשו או שוחררו מן הצבא להתגורר בפריז ובסביבותיה. תיאור אחר מייחס לחקיקה הנפוליאונית השלכות מרחיקות לכת עוד יותר: קצינים שחורים ובני מוצא מעורב נדחקו למעשה למעמד של עבודת כפייה, בתי ספר משולבים בפריז נסגרו, ואפילו נישואיו של דיומא לאישה צרפתייה לבנה הוגדרו בלתי חוקיים. אותו תיאור מספר כי בית משפחת דיומא נמצא קרוב מדי לפריז בהתאם להגבלות החדשות, והגנרל נאלץ לכתוב מכתב משפיל כדי לבקש פטור מחוק המגורים.

דיומא לא קיבל עוד פיקוד צבאי, למרות בקשותיו החוזרות. הוא כתב שוב ושוב לנפוליאון וביקש את השכר שהגיע לו עבור הזמן שבו היה כלוא בטרנטו ומינוי חדש בצבא. הפניות לא הובילו להשבת הקריירה שלו. ויש שאף ציינו שנפוליאון סירב לקבלו ללגיון הכבוד.

מארי-לואיז והמשפחה שנשארה מאחור

עוד לפני עלייתו המטאורית לפיקוד הבכיר נישא דיומא למָארִי-לוּאִיז אֵלִיזָבֶּת לַבּוּרֶה. הנישואים נערכו ב-28 בנובמבר 1792 בווילר-קוטרה, כאשר דיומא שירת עם הלגיון השחור באמיין. הביוגרף הצרפתי קלוד ריב טען כי השניים נפגשו בחצר טירת וילר-קוטרה ב-15 באוגוסט 1789, כמעט 250 שנה בדיוק לאחר שפרנסואה הראשון חתם באותו מקום על הצו המפורסם הנושא את שם העיר.

במהלך מסעותיו הצבאיים נשארה מארי-לואיז עם משפחתה בווילר-קוטרה. דיומא קנה שם חווה בשטח 30 אקרים, כ-121 דונם. לזוג נולדו שלושה ילדים: מארי-אלכסנדרין בספטמבר 1794; לואיז-אלכסנדרין בינואר או בפברואר 1796, שמתה ב-1797; ואלכסנדר, שנולד ביולי 1802 ועתיד להפוך למחזאי ולסופר הרפתקאות מפורסם.

לאחר שובו מן השבי התקשה דיומא לפרנס את המשפחה. באחד התיאורים נאמר כי הממשלה לא העניקה לו את הקצבה שהייתה מוקצית בדרך כלל לאלמנות גנרלים, ניסוח המעיד כנראה על סוגיית הזכויות הכספיות שהיו אמורות להגן על משפחתו. מכל מקום, המשפחה לא קיבלה את התמיכה הכספית שלה ציפתה ומצבה הידרדר.

ב-26 בפברואר 1806 מת תומא-אלכסנדר דיומא מסרטן הקיבה בווילר-קוטרה. הוא היה בן 43. בנו אלכסנדר היה בן שלוש שנים ושבעה חודשים. מארי-לואיז, אלכסנדר ואחותו שקעו בעוני עמוק יותר. האלמנה עבדה בחנות טבק כדי להתפרנס והמשיכה לפנות לממשלת צרפת בבקשה לקבל קצבת אלמנת צבא. בשל המחסור בכסף לא זכה אלכסנדר הצעיר אפילו לחינוך תיכוני בסיסי. האם והבן ייחסו את מצבם ל"שנאה הבלתי מתפשרת" של נפוליאון כלפי הגנרל.

הילד שהפך את אביו לספרות

אלכסנדר דיומא היה צעיר מכדי להכיר את אביו כאדם בוגר, אבל לא צעיר מכדי לזכור אותו. טום רייס תיאר את ילדותו כעוני אמיתי וטען שהרדיפה שחוותה המשפחה מנעה ממנו השכלה, אך גם הפכה אותו לילד בעל חוסן יוצא דופן ודחפה אותו בדרך להפוך לאחת הדמויות הספרותיות הגדולות בצרפת.

האב המת נשאר נוכח.

אלכסנדר דיומא הבן הפך לסופר מצליח של מחזות ורומני הרפתקאות, ודמויותיו הספרותיות המפורסמות ביותר שאבו השראה מאביו. בין היצירות שנקשרו במיוחד לחייו של הגנרל נמצאים "הרוזן ממונטה כריסטו" ו"שלושת המוסקטרים"; אביו מופיע גם בנובלה "בלאנש דה בולייה".

"הרוזן ממונטה כריסטו", שפורסם תחילה בהמשכים בין 1844 ל-1846, מספר על המלח הצעיר אדמון דנטס. הוא חוזר ממסע מוצלח, מקודם לקפטן ועומד לשאת את האישה שהוא אוהב, אך אויבים קנאים מאשימים אותו בתמיכה בנפוליאון והוא נשלח לכלא ללא משפט. בבידוד בטירת איף פוגש דנטס את האב פאריה, אסיר בעל ידע עצום שחופר במקרה אל תאו. פאריה מסייע לו להבין מי בגד בו, מלמד אותו מתמטיקה, פיזיקה, היסטוריה ושפות זרות ומגלה לו את מקומו של אוצר נסתר באי האיטלקי מונטה כריסטו. דנטס בורח מן הכלא, מוצא את האוצר, ממציא את עצמו מחדש כרוזן העשיר ממונטה כריסטו ומפעיל את עושרו וכוחו כדי לנקום באויביו.

קל לראות מדוע חוקרים חיפשו בתוך הסיפור הבדיוני את עקבותיו של האב. תומא-אלכסנדר עצמו נולד לעבדות, עלה למעמד בלתי צפוי, נבגד לדעתו בידי המערכת ששירת, נכלא במשך שנתיים הרחק מביתו, יצא מן הכלא כשגופו הרוס ושב לעולם פוליטי שהשתנה בזמן היעדרותו.

רייס ניסח את הקשר באופן ישיר: "מונטה כריסטו עוסק כל כך הרבה בסוג השחיתות שנמצא בלב החברה הצרפתית. כסף וכוח הם דברים שהסופר אלכסנדר דיומא למד עליהם, למעשה, דרך חייהם של אביו ושל סבו".

עם זאת, הגנרל לא היה ההשראה היחידה לרומן. העלילה שאבה גם מסיפור פשע אמיתי על פרנסואה פיקו, שנודע גם כפייר, סנדלר צרפתי שהואשם לשווא בריגול ב-1807 ונכלא לשבע שנים. לאחר שיצא לחופשי נקט נקמה שיטתית באנשים שלדעתו פגעו בו ואף הרג אחדים מהם. הערת עורך במהדורת 1888 של "הרוזן ממונטה כריסטו" כינתה את פשעיו של פיקו "הסיפור שעליו נוסד הרומן הנפלא של דיומא".

חוקרת הספרות אמליטה מרינטי הציעה במאמר מ-1976 כי עוצמתו של הרוזן, מסע הנקמה שלו והשחתתו בעקבותיו קשורים גם לתפיסה בת התקופה של התפתחות נפוליאון. רייס, לעומת זאת, הבחין בין קו העלילה לבין עולמה הפסיכולוגי של הדמות עצמה. לדבריו, פיקו היה "סוציופת ורוצח סדרתי אפל מאוד", ואילו הסערה המוסרית והפסיכולוגית של הרוזן קשורה בעיניו הרבה יותר לאופן שבו הבן ראה את גורלו של אביו ואולי גם לפנטזיות הנקמה של הסופר עצמו.

"הרוזן השחור": להוציא אדם אמיתי מדפי הבדיון

במשך עשור חקר טום רייס את חייו של תומא-אלכסנדר דיומא. עבודתו הולידה ב-2012 את הספר "הרוזן השחור: תהילה, מהפכה, בגידה והרוזן האמיתי ממונטה כריסטו", ביוגרפיה של הגנרל המתארת את חייו ואת הקריירה הצבאית שלו בתקופת המהפכה הצרפתית, את שירותו באיטליה ואת המערכה במצרים תחת נפוליאון, ובמקביל עוסקת בעבדות, בגזע ובמעמדו של אדם ממוצא מעורב באימפריה הקולוניאלית הצרפתית.

במסגרת המחקר בחן רייס את סן-דומנג הקולוניאלית, את צרפת המהפכנית, את מצרים ואת חוסר היציבות הפוליטי והחברתי באיטליה. הוא ביקר גם בצינוק בטרנטו שבו הוחזק דיומא בשנים 1799 עד 1801.

אחת מאפיזודות המחקר נראית בעצמה כאילו יצאה מרומן של משפחת דיומא. רייס ביקר במוזיאון אלכסנדר דיומא בווילר-קוטרה, המוקדש לארכיונים ולשימור יצירותיו של הסופר. הוא שמע על האפשרות שקיים אוסף נשכח של מסמכים, אלא שהספרנית מתה במפתיע בלי שהשאירה את הצירוף לפתיחת הכספת. רייס שכנע פקיד עירוני לפרוץ אותה. בפנים נמצאה קבוצת מסמכים שהתגלתה כבעלת ערך רב לשחזור חייו ועבודתו של הגנרל.

ב-15 בספטמבר 2012 התראיין רייס לסקוט סיימון ב-NPR. הוא תיאר את דיומא כאדם שהגיע לגדולה בתקופה שבה מוצאו נתפס בצרפת כאקזוטי ואף מושך, והדגיש את הניגוד הגופני הבולט בינו לבין נפוליאון. דיומא, הגבוה משישה רגל, היה לדבריו מרשים, נועז ובעל יכולת גופנית יוצאת דופן. נפוליאון נפגע גם מהתנגדותו הפומבית של דיומא למערכה במצרים, ורייס טען כי לא סלח לו.

רייס הגדיר את דיומא כ"אנדרדוג האולטימטיבי של ההיסטוריה": אדם שחור שנולד לעבדות, עלה גבוה יותר מכל אדם שחור בחברה לבנה לפני העת המודרנית, הפך לגנרל והתעמת עם נפוליאון, וכל זאת כ-200 שנה קודם לכן, בתקופה שבה העבדות עדיין הייתה בשיאה.

ב-19 בספטמבר פרסם דרו טואל ב-NPR ביקורת על הספר, תיאר את דיומא כ"גדול מן החיים" והעיר שבמקרה של אביו של אחד הסופרים המפורסמים בצרפת, "החרב הייתה חזקה מן העט". טואל הסתייג לעיתים מהתלהבותו של רייס מגיבורו, אך סיכם שקשה להתווכח עם עצם הסיפור: עבד לשעבר שטיפס בכוחות עצמו במהירות כזאת, עשרות שנים לפני הכרזת האמנציפציה של אברהם לינקולן, אינו זקוק לקישוט ספרותי.

ב-28 בספטמבר 2012 תיאר נייג'ל ג'ונס ב-The Guardian את רייס כמעין בלש ספרותי יותר מאשר ביוגרף קונבנציונלי, וסיכם כי בדומה לבנו של דיומא, גם רייס כתב סיפור הרפתקאות משלו. מדיסון סמארט בל כתב ב-The Boston Globe כי רייס חשף פרטים על דיומא ועל מדיניות הגזע הצרפתית במאה ה-18 שלא היו ידועים ברבים, ושיבח את השימוש במהפכות בצרפת ובהאיטי ובעליית נפוליאון כרקע לביוגרפיה. דייוויד הולאהן כתב ב-The Christian Science Monitor ב-21 בנובמבר 2012 כי מדובר במחקר "יוצא דופן וכמעט כפייתי", והדגיש שהעשור שהשקיע המחבר בחקירה ניכר בספר.

ב-15 באפריל 2013 זכה "הרוזן השחור" בפרס פוליצר לביוגרפיה או אוטוביוגרפיה. חבר השופטים כלל את אלמאז אבינאדר ממילס קולג' באוקלנד, מייקל קייזין מאוניברסיטת ג'ורג'טאון ואלן ברינקלי מאוניברסיטת קולומביה, ששימש גם פרובוסט האוניברסיטה בשנים 2003 עד 2009. השופטים תיארו את סיפורו של האדם האמיתי שמאחורי הרוזן ממונטה כריסטו כ"סיפור מרתק של גיבור הרפתקאות נשכח".

רייס עצמו ניסח את הישגו אחרת: ההנאה הגדולה מבחינתו הייתה לקחת אדם שנשאר בדפי הבדיון, להוציא אותו מהם ולהראות שמעלליו היו סיפור אמיתי.

זיכרון שנמחק מהכיכר

בנו של תומא-אלכסנדר לא היה היחיד במשפחה שהגיע לפרסום. נכדו, אלכסנדר דיומא הבן, 1824-1895, היה למחזאי צרפתי מפורסם במחצית השנייה של המאה ה-19 ונודע בין היתר בזכות "הגברת עם הקמליות", שהייתה מקור ל"לה טרוויאטה" של ג'וזפה ורדי. נכד נוסף, אנרי באואר, 1851-1915, שמעולם לא הוכר בידי הסופר אלכסנדר דיומא, היה מבקר תיאטרון בעל נטיות שמאליות. שמו של הגנרל עצמו נחרת על הקיר הדרומי של שער הניצחון בפריז, אך הניסיון להעניק לו נוכחות ממשית בעיר עבר מסלול מסובך יותר.

לאחר מסע גיוס כספים ארוך שהובילו בין היתר אַנָאטוֹל פְרַנְס ושָׂרָה בֶּרְנָאר, הוקם פסל של הגנרל בכיכר מאלשרב, כיום כיכר הגנרל קטרו. במשך תקופה, עד לאחר יולי 1913, נשאר הפסל מכוסה משום שסוכנויות הממשלה השונות התקשו להסכים על פרטי חנוכתו הרשמית. בכיכר עמד לצד פסלי בנו אלכסנדר דיומא האב, שהוקם ב-1883, אלכסנדר דיומא הבן, שהוקם ב-1906, וכן פסל של שרה ברנאר. בחורף 1941-1942, במהלך הכיבוש הגרמני, הושמד הפסל. תיאורים מאוחרים יותר מציינים שהגרמנים התיכו אותו לצורכי המלחמה וכי הוא נתפס כ"פוגעני". מחקרו של רייס העלה שהפסל עמד במקום יותר משלושים שנה לפני שהותך בידי הכוחות הגרמניים.

ב-4 באפריל 2009 נחנכה באותה כיכר יצירה חדשה לזכר דיומא, מעשה ידי דְרִיס סַנְס-אַרְסִידֶה. במקום דמותו של הגנרל הוצבו כבלי עבדות שבורים, אחד פתוח ואחד סגור, שנועדו לייצג את מוצאו המשועבד ואת חירותו ולשמש גם התייחסות לקורבנות העבדות הצרפתית.

הבחירה עוררה ויכוח. המבקר ז'אן-ז'ואל ברז'און טען שסמל העבדות אינו מתאים בשל חינוכו האצילי של דיומא וטען שמעולם לא היה עבד. אלא שהביוגרפיה עצמה מתעדת כי דיומא נולד לעבדות ואף נמכר ונקנה מחדש בידי אביו. רייס מתח ביקורת על האנדרטה מסיבה אחרת. לדבריו, בפוליטיקת הגזע של צרפת במאה ה-21 הפכה האנדרטה לדיומא לסמל של כלל קורבנות העבדות הקולוניאלית הצרפתית, בעוד שעדיין לא קיים בצרפת מונומנט המנציח באופן ישיר את חייו של הגנרל עצמו.

באפריל 2009 פתח קלוד ריב עצומה מקוונת שקראה לנשיא צרפת ניקולא סרקוזי להעניק לדיומא את אות לגיון הכבוד. עד פברואר 2014 צברה העצומה יותר מ-7,100 חתימות.

בשנים האחרונות החל גם מאמץ לשחזר את הפסל המקורי. הארגון הצרפתי Société des Amis d’Alexandre Dumas מגייס כספים להקמתו מחדש במיקומו המקורי. נשיא הארגון, ז'וסלן פיורינה, רואה בפסל לא רק הנצחה לגיבור הרפובליקה הצרפתית, אלא גם לאדם שהעניק לבנו השראה ל"שלושת המוסקטרים" ול"הרוזן ממונטה כריסטו".

"הרוזן ממונטה כריסטו" חוזר למסך

ב-22 במרץ 2026 נקבעה עלייתו של עיבוד טלוויזיוני חדש ל"הרוזן ממונטה כריסטו" במסגרת Masterpiece של PBS. מדובר בסדרה מוגבלת בת שמונה פרקים בכיכובם של סם קלאפלין, ג'רמי איירונס ואנה ז'יררדו, ובבימויו של זוכה פרס האוסקר בִּילֶה אוֹגוּסְט. אוגוסט ראה בחוסר התוחלת של הנקמה את ליבת העיבוד החדש. לדבריו, גדולתו של הרומן נעוצה בכך שהוא אוניברסלי ובו בזמן עכשווי מאוד. השנאה שמניעה את הרוזן, הסביר, אוכלת אותו מבפנים. בסוף הוא מוצא את האישה שאהב בצעירותו, אך כבר אינו מסוגל לאהוב מפני שהנקמה הרסה אותו מבפנים. העיקרון הזה הנחה את העבודה על התסריט, והיוצרים בחרו להשמיט חלקים שלא שירתו את הרעיון המרכזי הזה.

יש בכך מעין הד ספרותי לסיפורו של תומא-אלכסנדר עצמו. לא מפני שחייו והעלילה הבדיונית זהים, אלא משום שהבן גדל עם זיכרון של אדם שנכלא, חזר שבור, איבד את מעמדו, ניסה לקבל צדק ולא קיבל אותו. הרומן הפך את שאלת הבגידה והנקמה לספרות; הביוגרפיה של האב השאירה לבן חומר רגשי שלא היה צריך להמציא.

האיש שנשאר מאחורי הרוזן

תומא-אלכסנדר דיומא לא הספיק לראות מה יעשה בנו בזיכרונות שהותיר אחריו. הוא מת כשאלכסנדר היה בן שלוש שנים ושבעה חודשים, בלי פיקוד צבאי חדש, בלי הכספים שביקש ועם גוף שנפגע קשות בשנתיים של כליאה. אבל הילד שנשאר בבית בווילר-קוטרה גדל, כתב, ובנה עולמות שבהם גברים נכלאים שלא בצדק, מאבדים את חייהם הישנים, יוצאים מן הכלא שונים לחלוטין ומנסים לחשב את החשבון שנותר פתוח.

ב-2012 אמר טום רייס שהישגו הגדול מבחינתו היה להוציא אדם אמיתי מתוך דפי הבדיון ולהראות שההרפתקאות שלו אכן התרחשו. אולי זה גם המפתח לקריאת חייו של דיומא: אין צורך להפוך אותו לדמות ספרותית. האב שנולד לעבדות, נמכר, נקנה מחדש, למד סיף, התגייס כטוראי, פיקד על 53,000 חיילים, חצה מצוקי קרח, זכה לכינוי "השטן השחור", הסתער לתוך מסגד בקהיר, התעמת עם נפוליאון, כמעט טבע בים, נכלא במשך שנתיים ושב הביתה כדי למות בגיל 43 כבר עשה בעצמו את רוב העבודה.

אם הסיפור הזה גרם לכם לחשוב מחדש על "הרוזן ממונטה כריסטו", המשיכו לקרוא באתר ולגלות את האנשים האמיתיים שמסתתרים לפעמים מאחורי הסיפורים שנדמה לנו שאנחנו כבר מכירים. ואם מצאתם כאן היסטוריה ששווה להחזיר מן השכחה, שתפו את הכתבה.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.

חומר מעשיר למשחק ולצפייה

הדוקו-דרמה "Le diable noir" משנת 2009 מציבה את דיומא עצמו במרכז ומבוססת על הביוגרפיה של קלוד ריב. אורכה 52 דקות והיא שודרה במסגרת השידור הציבורי הצרפתי.

הסרט "נפוליאון" של רידלי סקוט משנת 2023 כולל את דיומא, בגילומו של אבו-בכר סלים, כחלק מהדמויות שסבבו את נפוליאון.

הסרט Vaincre ou mourir משנת 2023 כולל אף הוא ייצוג של דיומא, בגילומו של אוואנט סטריינג'ל, במסגרת הסיפור על פרנסואה דה שארט והמלחמה בוונדה.

המשחק Assassin's Creed Unity משנת 2014 משתמש בדיומא כדמות משנה בדיונית למחצה בתוך עלילת המשחק, ואילו Ambition: A Minuet in Power משנת 2020 הופך אותו לדמות היסטורית שאפשר לקיים עמה מערכת יחסים במסגרת משחק היכרויות.

אחת ההפקות המסקרנות אודות דמותו של דומא השחור הוא סרט הקולנוע הצרפתי ״Dumas – Diable noir״, בכיכובם של עומאר סי, ונסן קאסל ופרנסואה סיוויל, בהפקתו של דמיטרי רסאם, שהפיק גם את סרטי שלושת המוסקטרים.