הסדרה האפית שמתארת קרבות גלדיאטורים עקובים מדם היא אולי לא מהמדויקות היסטורית, אבל זו רומא העתיקה הטובה ביותר שאי פעם עיטרה את המסכים.
לו היו ממציאים מכונות זמן, רומא העתיקה ודאי היתה הופכת להיות במשך חודשים כיעד מועדף על רבים. בטח, הרבה מהאנשים ש"חוסכים כדי לנסוע לטוקיו" היו רוצים להגיע ליפן הפיאודלית להביא מטען של שריון בעבודת יד, אבל הם יהיו במיעוט. יש אנשים שפשוט ישתמשו במכונה כזו כדי לחזור ללונדון בשנות ה-90 או ישראל של לפני רצח רבין… יש שיגררו את חברתם לוויטצ'אפל הוויקטוריאנית "לא, זה טוב! יש להם רכבות, וערפיח! אפשר ללבוש בגדים אפורים ולפתור את הרצח הזה!" — וכל הטיול יהיה כל כך מלחיץ שהם יצטרכו לקפוץ לביקור של שבועיים יקרים בניו יורק של שנות ה-60 בתור תשובה.
אבל ביסודו של דבר, לו היו ממציאים את המסע בזמן הוואטסאפ שלכם יוצף בקבוצות שזה עתה נוצרו בשם "טיול ברומא העתיקה". תצטרכו להיפרד מאלפי שקלים לנסיעות וכמה מטבעות זהב ללינה. בשאר הזמן תצפו בספורט דמים בקולוסיאום, לפני שתראו פסל שיש של קיסר. אולי תעמדו ליד החבר ההוא במשך סוף שבוע ארוך שלם לפני הולדתו של ישו הדבר היחיד שהוא יגיד לך זה, "מטורף איך יש להם חימום תת-רצפתי, נכון? אפילו את זה אין לנו בדירה".
בכל מקרה, ״אלו שעומדים למות״ (הסדרה שתעלה ב־18 ביולי בשירותי הסטרימינג Prime Video), הוא אפוס היסטורי מושקע, בכיכובו של אנתוני הופקינס, המגלם את הקיסר אספסיאנוס המזדקן כשהוא צריך לבחור יורש מבין שני בניו, הצורר טיטוס פלאביוס (טום יוז) ודומיטיאנוס הבלתי נסבל (ג'וג'ו מקארי). האליטה הפוליטית של רומא ניצבת בפני פרשת דרכים; מתנהלים הרבה מרוצי מרכבות; מלכות שממשיכות להסתובב בלילות עם ברדסים; עבדים שבאמצעות כבוד וכוח גדול יגיעו לפסגה; הרבה יין שנשפך מתוך כדים גדולים. דם שניתז על החול. הופקינס עובר באיטיות בחדר ומעביר שורה של דיאלוג שקל לשכוח תוך כדי שהוא מתרחש וצילומי CGI סוחפים של העיר מלמעלה ממלאים כל פריים בסדרה, שמביים אותה רולנד אמריך.
למצער, הקדימון לסדרה המבטיחה לא מעורר התעניינות רבה. במיוחד על רקע מוזיקת הראפ הלא מתאימה, אבל יותר מכל, ״אלו שעומדים למות״ מייצגת שינוי מוחשי במגמות הטלוויזיה בשנים האחרונות. קל לראות את הפתיח: מפה של עיר, מוזיקה תזמורתית עם שירת מקהלה, צליל של חרב, דם (או שזה שעווה?) זורם דרך הפסלים במה שמזכיר מאוד את הפתיח של ״משחקי הכס". אך תזכרו, כשמשחקי הכס עלתה לראשונה, התעוררה צעקה לדרמות טלוויזיה בנות שעה המתרחשות בארצות פנטזיה או היסטוריות, שלא ממש היו להן חיים, אבל בכל זאת צלעו במשך עונה או שתיים.
הסצנות בסדרות כאלה תמיד יהיו: ילד צעיר נופל לבוץ האפור של כפר בזמן שמישהו צועק "אוי!"; נסיך צעיר זהוב שיער שמתייחס ברשעות כלפי משרת; אמו, לגמרי בחדר אחר בטירה — בגילומה של שחקנית המבוגרת ממנו בשמונה שנים בלבד — שותה יין ומנהלת רומן. המון מזה נראה על מרקע הטלוויזיה. זה דעך קצת, למרבה המזל, אבל היה נדמה שעם ״בית הדרקון״ טובה מספיק, היא עלולה לעורר מחדש חברות הפקה להזמין את חצאי הרעיונות האלה שהם פיתחו לפני שדיינריז הרסה את פרק הסיום וחיסלה את הז'אנר קצת. אך ״אלו שעומדים למות״ מנסה שלא להיות כזו.
הרבה ממנה מזכיר את ״שוגון״, שגם היא דרמה היסטורית עם מספיק אינטריגות ושחקנים טובים ודם וקרביים וד שוב דם עד שהיא מרגישה כאילו יש בה משהו; יש שם כמה שמות ואנשים אמיתיים וכמה בניינים אמיתיים שנבנו והתנקשויות שבוצעו, אבל יש גם הרבה דמויות משנה שיכולות להתקיים רק כדי לשמור על גלגלי השיניים של תקציב גדול לסדרת טלוויזיה שכזו. ובכנות, זה בסדר. היה קשה לתפוס את רומא בטלוויזיה – ״רומא״ של HBO, כמובן – והיו כמה ניסיונות לאחרונה שדי נכשלו (כמו ״דומינה״).
״אלו שעומדים למות״ עשויה היתה להצליח משום שהמפיקים לא התיימרו להציג דיוק היסטורי, אחרי הכל טיטוס לא נרצח בידי תומכיו של אחיו הגאוותן; ועדיין הסדרה מבקשת שתראו פרק במקום לפרוש לספר היסטוריה שיגלה לכם מה קורה בהמשך ועד שמכונות הזמן האלה יגיעו, לראות את אנתוני הופקינס בוהה למרחק ואומר משהו חצי אפי לפני שחותכים לאיזו סצנת CGI אולי תהיה הרומא הכי טובה שהגיעה למסך. וקצת נקודה מקומית, הפרק הרביעי היה אולי אחד הקשים ביותר שצפיתי בו בהקשר היהודי ודי לחכימא ברמיזא…
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
