תאמל״ק ליהקרימינולוגיה המודרנית לא נולדה כלל באירופה, אלא בהודו הבריטית ואת שיטותיה פיתח ויליאם סלימן, שגאל את המדינה מכנופיות של רוצחים ושודדים מקצועיים…
בתחילת ינואר 1831, קבוצת מטיילים עזבה את העיר סאגר שבמרכז הודו ונעה לאורך דרך ראשית סואנת, במטרה להגיע לכפר נידח ושכוח אל בשם סלוֹדה. מזג האוויר היה קריר, כרגיל בעונה זו – מזג האוויר היחיד שהיה נוח לאירופאים: בלי חום כבד או לחות מחניקה. החבורה הייתה מגוונת: ג'נטלמן אנגלי בגיל העמידה במדי קצין של חברת הודו המזרחית, אשתו הצרפתייה ההרה (שהפצירה בבעלה להראות לה את נבכי הודו הכפרית), יחידה קטנה של סיפאים (חיילים מקומיים) וצעיר הודי אסיר, שהחיילים לא הורידו ממנו את העיניים. לקראת ערב היום השני הגיעה הקבוצה לסלודה, אך לא נכנסה לכפר, אלא חנתה בקרבת מקום, בתוך חורשת עצי מנגו ציורית מעט לצד הדרך.
בשעות הבוקר המוקדמות, כשהאנגלי יצא מהאוהל, כבר חיכו לו הסיפאים עם האסיר. יחד הם החלו לסרוק את הקרחת שבה הוקם המחנה. האסיר הצביע בביטחון על שלוש נקודות, שלא נבדלו במאומה מאחרות – אותה אדמת דשא ישרה ולא מופרעת כמו בכל מקום אחר. מהכפר הובאו מספר איכרים עם מכושים, ואלו החלו לחפור בנקודה הראשונה שסומנה. ערמת האדמה גבהה, מהבור כבר נראו רק ראשי החופרים ואין תוצאה. לפתע אחד מהם צעק ונרתע לאחור…
אל פני השטח הוצאו חמש גופות שהונחו זו על גבי זו, מושחתות בצורה מחרידה: הגידים נחתכו והגפיים סובבו כך שהגוף יתפוס כמה שפחות מקום; הבטן נחתכה, אחרת הן היו מתנפחות מהגזים שהצטברו, דוחפות את האדמה והקבורה הייתה מתגלה. האסיר דיווח כי אלו הם סיפאים שהוא וחבריו הרגו לפני שבע שנים. משני הבורות האחרים הוצאו בסך הכל עוד 11 גופות. האסיר היה גאה בבירור באפקט שיצרו הממצאים המזעזעים על האנגלי וצוותו.
עם זאת, גם לרב-סרן ויליאם הנרי סלימן, הנציב המחוזי של חברת הודו המזרחית בג'באלפור, הייתה למרות כל הזוועה שראה סיבה טובה לחוש סיפוק: נעלמו הספקות האחרונים לכך שהחקירה שניהל מזה שנתיים נעה בנתיב הנכון, וכי האסיר שלו הוא אכן מי שהוא מתיימר להיות, אחד החברים הבולטים באחוות החונקים הסודית שאותה חקר.
לא חסים על איש
הציוויליזציה ההודית הייחודית היא ייחודית בכל דבר. הודו יכלה להתגאות בגנבים כה מיומנים, שלא היה להם קושי להפשיט אדם שישן בבגדיו מבלי להפריע לו. לאחר שגילחו את ראשם ומשחו עצמם בשמן (כדי להחליק בקלות מהידיים אם ייתפסו), הווירטואוזים הללו חדרו לאוהל, דגדגו בזהירות את אוזן המטייל בנוצה, גרמו לו להתהפך בשנתו מצד לצד, ובהדרגה שחררו אותו מהשמיכה ומבגדיו.
בהודו פעלו גם כנופיות שודדים שכונו "דקוֹאיטים" (Dacoits), כפי שכינו אותם האנגלים (בהינדית ואורדו משמעות המילה היא "עבריין"), נועזים וחזקים מאוד, שהטילו מורא על מחוזות שלמים. הם לא היססו לענות ולהרוג את קורבנותיהם, אך לרוב לא עשו זאת ללא צורך ובכלל העדיפו גביית "דמי חסות" מהשטחים שבשליטתם על פני שוד ישיר. בתחילת המאה ה-19, המינהל האנגלי, ששלט ישירות בכשליש משטח הודו, למד איכשהו להילחם בסוגי הפשיעה המסורתיים. אולם לאט לאט, החל לחלחל לראשיהם של הפקידים המבריקים ביותר בחברת הודו המזרחית החשד שלקרחון הפשע יש גם חלק תת-ימי, הנסתר מהם.
תושבים מקומיים מצאו מעת לעת לצד הדרכים (במקומות מסתור כמו ערוצים ונקיקים, לעיתים קרובות בתוך בארות) גופות של אנשים שנשדדו עד היסוד ומתו מוות אלים, בדרך כלל עם סימני חניקה. לא ניתן היה לזהותם, כיוון שלא היו תושבים מקומיים. גם עדים לפשע תמיד נעדרו והחקירה שהגיעה למבוי סתום נאלצה להיסגר.
מידע על ממצאים כאלו הגיע גם מנסיכויות הודיות עצמאיות רבות, כך שלאט לאט החשד שבהודו פועל כוח כלשהו, נסתר ומסוכן הרבה יותר מפושעים רגילים, הפך אצל האנגלים לביטחון. אולם יעבור זמן עד שהכוח הבלתי נראה הזה יקבל שם, תוגים. המילה "תוג" (בצורה נכונה "ט'אג", אך אנו נצמדים לתעתיק המקובל) היא עתיקה מאוד. בצורות שונות במקצת היא מופיעה בכל השפות העיקריות של הודו ובכל מקום משמעותה "ערמומי", "שקרן", "רמאי".
הכינוי הזה עבור רוצחים מקצועיים החל רק בתחילת המאה ה-17 ורוב ההיסטוריונים מייחסים לתקופה זו את היווצרות קהילת התוגים. הם עצמם האמינו שמלאכתם נולדה בימי הפאדישאה אכבר משושלת המוגולים הגדולים (שלט בשנים 1556–1605). לכאורה, הראשונים שהחלו לתרגל את אמנות ההמתה החרישית היו שבע משפחות מוסלמיות נכבדות שהתגוררו בדלהי וסביבתה, שצאצאיהן התפזרו ברחבי צפון ומרכז הודו. עם זאת, לפי גרסה אחרת, התוגים הראשונים היו מקאסטה נמוכה של נהגי תאו, שליוו את צבא המוגולים הגדולים במסעותיו. זה נראה קרוב יותר לאמת כי רבים מנציגי ה"מקצוע" הזה שהופיעו במסורות נשאו שמות הינדיים מובהקים.
למעשה, התוגים נבדלו משודדים רגילים בכך שהאחרונים, לאחר ששדדו מישהו, הסתפקו בכך לרוב, בעוד שהתוגים תמיד רצחו תחילה את קורבנם ורק לאחר מכן השתלטו על רכושו. הם לא תקפו מיד, אלא במסווה של עוברי אורח יצרו קשר בדרך עם מטיילים אחרים כמותם, במשך זמן רב, לעיתים שבוע שלם, רכשו את אמון הקורבנות לעתיד ורק אז ביצעו את מעשה הזוועה שלהם. התוגים פעלו תמיד בקבוצות, כך שעל כל קורבן אחד היו מספר אנשים. הם רצחו במהירות הבזק, ככלל באמצעות חניקה במטפחת מגולגלת (רומאל), אם כי לא בחלו גם בנשק קר. גברים, נשים, ילדים, אדונים, משרתים, ואפילו עדי ראייה מקריים. הם לא השאירו איש בחיים.
הטכנולוגיה עובדה לכזו שלמות, שידועים מקרים בהם חוסלה קבוצה של 5–6 אנשים ממש בסמוך, בטווח ראייה ישיר, למקום בו חנתה למנוחה פלוגת חיילים. התוגים נעו בדרך כלל בקבוצה גדולה, שלא נבדלה במראה משיירת סוחרים או מקבוצת בעלי מלאכה נודדים; המטיילים עצמם שאפו להצטרף אליהם, במחשבה שבחברה כזו אין צורך לחשוש משודדים.
אחים למקצוע
סוד ההצלחה של הרוצחים המקצועיים הללו היה פשוט: הם פעלו אך ורק בדרכים. הודו גדולה, ובתקופה שבה אנשים נעו ברגל או על סוסים, מסע יכול היה להימשך שבועות, ואף חודשים. אם מישהו נעלם באמצע הדרך בין שתי נקודות רחוקות, החלו לחפש אותו רק כעבור זמן רב. לעיתים נדירות איכר כלשהו חפר בטעות גופה, אך כמעט מעולם לא ניתן היה לזהות קורבן שנשדד עד החוט האחרון ושאיש לא הכירו באותם אזורים.
התוגים תמיד "עבדו" במרחק מאות קילומטרים מהבית כדי שאיש לא יוכל לזהותם אפילו במקרה; במדינה המפוצלת היה די בחציית הגבול של הנסיכות השכנה והפושע נעלם משדה הראייה של הרשויות שחשדו במשהו. זה הפך אותם לכמעט בלתי ניתנים לתפיסה.
מחוץ לעיסוקם המקצועי, החונקים היו אנשים רגילים ביותר: איכרים, בעלי מלאכה, סוחרים. לאחר ששדדו רכוש והתעשרו, רבים מהם הפכו לחברים מכובדים בקהילת החוקית כראשי כפרים, שוטרים. המלאכה הסודית עברה במשפחה מדור לדור. גם הקשרים עם שבטי התוגים ברחבי הודו עברו בירושה ואיתם איחדו כוחות למבצעים גדולים במיוחד, ומהם העדיפו לקחת חתנים וכלות.
מה שבלתי אופייני לחלוטין להודו הוא שבכנופיה אחת יכלו להיות חברים נציגים מקאסטות שונות מאוד: מהגבוהות ביותר – ברהמינים ולוחמים (למשל, ראג'פוטים), ועד הנמוכות – איכרים ונהגי תאו. זו הייתה אחווה סודית מאוחדת, והבדלי הקאסטות לא שיחקו בה שום תפקיד, שלא לדבר על כך שכשליש מהכנופיות היו מורכבות ממוסלמים, שעמדו מחוץ למערכת הקאסטות.
בעצם, זה לא יכול היה להיות אחרת, שהרי לעיתים קרובות נאלצו החונקים להתחזות לנציגי קאסטה אחרת או דת אחרת בכלל, מה שעבור הינדי (או מוסלמי) אדוק נחשב לחילול קודש נורא. כמו לכל קהילה מקצועית, לתוגים היו מנהגים משלהם, ז'רגון משלהם שבאמצעותו זיהו זה את זה מיד, וטקסים משלהם. לדוגמה, לפני תחילת כל מבצע נערך טקס הקדשת המכוּש (הכלי העיקרי לחפירת קברים) לאלה השחורה קאלי.
כל זה הפך לסיבה לדמוניזציה המאוחרת של התוגים, כאילו אין זה ארגון פשיעה, אלא כת דתית אפלה המוקדשת לפולחן סודי של קאלי, והרציחות הן קורבנות לאלה השחורה. למעשה, בחיי התוגים הדת מילאה תפקיד חיצוני בלבד ולא היו להם פולחנים משלהם שנבדלו מאלו של ההודיים המסורתיים. הם רצחו אך ורק למטרות רווח.
עם בנקאים לא כדאי להתעסק
בשנות ה-20 של המאה ה-19, כשפרח סחר האופיום בין הודו לסין, נפתחו בפני התוגים אופקים חדשים. עסק האופיום היה רווחי ביותר ואליו הצטרפו לא רק האנגלים אלא גם הודים, בראש ובראשונה סוחרים פרסים ובנקאים (סט'ים).
עסקי הבנקאות בהודו היו קיימים מימים ימימה והבנקאים המקומיים יכלו בקלות להתחרות בעמיתיהם המערביים מבחינת מקצועיות וחוש מסחרי. הם ניהלו עסקים במינימום פורמליות ובירוקרטיה, בהסתמך על זיכרונם הפנומנלי ויכולת חישוב בעל-פה. בישיבה בבקתת בוץ פשוטה, מאחורי דלפק צנוע, יכול היה בנקאי לגלגל סכומי עתק, להעניק הלוואות ולנהל תזרימי מזומנים לא רק בהודו אלא גם הרחק מעבר לגבולותיה.
להעברת מזומנים וערכים, השתמשו הבנקאים בשליחים מיוחדים שכונו "מובילי אוצרות". לעיתים הם נעו בליווי אבטחה חמושה, אך העדיפו להשתמש בהסוואה. למשל, הציגו עצמם כנזירים מתבודדים אביונים, כה מרופטים ומלוכלכים שאיש לא העלה בדעתו לשדוד אותם. ובינתיים, בתוך המטה, בשיער הפרוע או בבלויי הסחבות של אומלל כזה, יכלו להיות מוסתרים סכומים משמעותיים מאוד.
עם תחילת פיצוץ סחר האופיום, מספר מובילי האוצרות בדרכי הודו החל לצמוח במהירות, והתוגים פתחו עליהם בציד שיטתי. ידוע מקרה שבו כנופיה הצליחה לתפוס בפעם אחת כסף וערכים בסכום כולל של 160,000 רופי (כ-5 מיליון דולר במונחים של היום). רק לבית הבנקאות "דאנראג' סט'" נעלמו שלוש קבוצות של שליחים בשנים 1826—1829, וההפסדים הכוללים הסתכמו ב-90,000 רופי.
ברם, למזלם הרע של השודדים, מובילי האוצרות לא היו מטיילים אלמונים שהיעלמותם יכולה הייתה לעבור מבלי משים וגם הבנקאים היוו כוח רציני. דאנראג' היה אדם עשיר ומכובד מאוד ששמר על קשרים הדוקים עם האנגלים; הוא זה שהפנה את תשומת ליבם לבעיית התוגים. מידע מסוים על פורעי החוק הללו היה בידי שלטונות המושבה. בכתב העת "מחקרים אסיאתיים" הופיעו מעת לעת מאמרים על החונקים, שבהם, עם זאת, סופרו יותר שמועות מאשר עובדות ממשיות. מספר כנופיות נפלו בטעות גמורה לידי השלטונות, אך בית המשפט זיכה פעם אחר פעם את הרוצחים, כיוון שמסיבות מובנות לא ניתן היה למצוא עדים לפשע.
כך שהיה קשה להעריך את קנה המידה האמיתי של רשת הפשע, ורק הפקידים שהרחיקו ראות והיו מעורים ביותר במציאות ההודית בחברת הודו המזרחית הבינו שהוא עצום.
שמם באנגלית היה Thuggee, אך השם נובע מהמקור ההינדי: ठग, ṭhag, שמשמעותו גנב או שודד ולמעשה ציין כינוי לשודדים הודים מימי הביניים, שהקדישו את עצמם לשירותה של קאלי, אלת המוות וההרס. הם השתמשו בסימני זיהוי מיוחדים ובז'רגון משלהם. עם זאת, חוקרים מודרניים מגלים ספקנות גוברת לגבי קיומם כאידאולוגיה של שוד והרס ומטילים ספק בעצם קיומה של התופעה. שורה של היסטוריונים מודרניים מדברים עליהם כעל "המצאה" של המשטר הקולוניאלי הבריטי, הנובעת מהפרזה.
תפיסה והרשעה
אחד הפקידים הללו היה קפטן ויליאם בורטוויק. הסיפור על היעלמות מובילי האוצרות של דאנראג' היה מוכר לו היטב, וכאשר ראש כפר אחד דיווח על חבורה מוזרה שהבחין בה בדרך, הוא מיד זקף את אוזניו. ראש הכפר סיפר כך: כשעבר יום קודם לכן ליד חורשה סמוכה, הוא הבחין שחנתה שם שיירת סוחרים ולידה קבוצת מטיילים. נראה שבדרך כולם הספיקו להכיר, שכן סעדו יחד. אולם כשהאיכר הלך לשדה בשעות הבוקר המוקדמות, הוא הבחין שהסוחרים כבר עזבו את החורשה, אך משום מה השאירו למלווים את החבילות והסוסים שלהם, שאותם אלו בדיוק העמיסו כדי לצאת לדרך.
בורטוויק לא נרתע מכך שבחבורה שעוררה את חשד ראש הכפר היו כ-70 איש, בעוד שברשותו היו רק תריסר סיפאים. הקפטן שלח מספר פרשים, שלאחר שהשיגו את התוגים, דרשו מהם להציג לקצין האנגלי את המטען שלהם לבדיקה, כיוון שמקרי הברחת האופיום התרבו. החישוב התברר כנכון. התוגים, שלא היה להם שום אופיום, החליטו שאין מה לדאוג והסכימו להגיע למחנה של בורטוויק. אולם שם חיכו להם לא רק קומץ סיפאים, אלא גם איכרים שנאספו מכל הסביבה וחומשו בחיפזון. הם נעצרו בחשד לרצח, ועדותו של ראש הכפר שזיהה את חפצי הסוחרים הנעלמים הפכה לראיה רצינית שאפשרה להרשיע את החונקים.
אולם חיסול כנופיה גדולה ככל שתהיה לא היה גורם נזק משמעותי לאימפריית התוגים, אלמלא מונה זמן קצר לפני כן מושל כללי חדש להודו, ויליאם קאוונדיש-בנטינק – אדם צנוע, מאופק ונמרץ ביותר. הידיעה על הצלחתו של בורטוויק דחפה את הפקיד לפעולות נחרצות, מהפכניות למעשה, שכן הן שברו את המסורות המקובלות של השלטון הבריטי בהודו. בנטינק למעשה אישר התערבות כוחנית ישירה של שלטונות המושבה בענייניה של כל נסיכות עצמאית פורמלית, אם האינטרסים של המלחמה בתוגים דרשו זאת. צו שהוציא המושל נתן לפקידי חברת הודו המזרחית את הזכות לרדוף ולעצור חונקים בכל מקום. התיקים של כל התוגים שנתפסו, ללא קשר למקום ביצוע הפשע, נידונו רק בבתי המשפט שנוהלו על ידי החברה. בנטינק הסביר את פעולותיו כך: יש לראות בתוגים פיראטים לכל דבר, רק יבשתיים, ולכן המרדף אחריהם לא צריך להיות מוגבל מנורמות של משפט בינלאומי.
לורד ויליאם הנרי קוונדיש-בנטינק
מדינאי בריטי ממשפחת בנטינק והמושל הכללי של הודו בשנים 1828–1835. הוא היה בנו של ראש הממשלה, דוכס פורטלנד.
בגיל 29, מונה בנטינק למושל מדראס. כשחיילים הודים מרדו ביוני 1806 בעקבות פקודות לגלח את זקנם ואיסור על עטיית טורבנים, בנטינק, במקום לבטל את הצו השנוי במחלוקת, דיכא את המרד, מה שהביא לאבדות כבדות. התנהגותו במהלך המרד נחשבה לגינוי, והוא נקרא לאירופה. לאחר מכן הוא הוביל את הגנת סיציליה מפני נפוליאון. כוויג בעל הזרמים הליברליים ביותר, הוא הצליח להדיח את המלך פרדיננד, לגלות את מריה קרולינה מאוסטריה ולקבוע חוקה בדומה למודל הבריטי. התנהגותו העצמאית עוררה דאגה בלונדון ובווינה, אך הוא נשאר באיטליה עד שהבריטים נחתו בג'נובה בשנת 1815.
עם שובו הביתה, הוא נבחר לפרלמנט הבריטי ודחה הצעה לחזור לתפקיד מושל מדראס. בשנת 1828 הוא מונה למושל הכללי של הודו, אשר מצבה הפיננסי היה באותה תקופה במצב לא מאורגן מאוד. הוא ראה את משימתו בריכוך המוסר וחינוך מוחות לאורך קווים ליברליים מערביים. הנואם והפובליציסט הנודע תומאס מקולי הפך לבעל בריתו הנאמן במאמץ זה.
שמו של בנטינק קשור ללידת מערכת החינוך הציבורית בהודו. הוא עודד את השימוש באנגלית כשפה דיפלומטית בחצרות השליטים המקומיים והחליף את הפרסית והסנסקריט, מה שתרם לאיחוד המדינה תחת דגל בריטי. הוא אסר על המנהג ההינדי של סאטי (הצתה עצמית של אלמנה על מדורת הלוויה של בעלה) ונישואי קטינים וניהל קמפיין מכריע נגד כת הת'וגי, שעסקה ברצח פולחני ושוד.
רב-סרן אנליסט
הצו התיר את ידיהם של פקידי החברה כמו רב-סרן ויליאם הנרי סלימן (William Henry Sleeman). הקצין הצנוע והיסודי, ששירת ב-10 השנים האחרונות באותו תפקיד של נציב החברה בעיירה הנידחת ג'באלפור, השתייך לאותו זן לא נפוץ של פקידים קולוניאליים שבאמת אהבו את הודו, התייחסו בכבוד לעמה וניסו כמידת יכולתם לשפר את חייו. רב-סרן סלימן ניחן בכישרון לשפות ובסקרנות בלתי נלאית. הוא כתב מאמרים בנושאים מגוונים הנוגעים להודו החל מכלכלת הכפר, שאותה הכיר מצוין, ועד למאפייני החי והצומח המקומיים. סלימן דגל בריכוך מדיניות המסים של החברה ובעידוד מלאכה ומסחר מקומיים. הממונים העריכו את הפקיד הישר והנמרץ ותו לא. במשך 10 שנים הוא קיבל רק העלאה צנועה אחת בדרגה. המקרה עזר לרב-סרן להפגין את כישרונותיו במלואם.
בפברואר 1830 הופיעה כנופיית תוגים במחוז שבו שירת סלימן. הם הצליחו לרכוש את אמונם של שישה סיפאים בדרכם הביתה לחופשה. במקום מבודד התנפלו החונקים על החיילים. חמישה חוסלו באופן מיידי, אך העניבה השישית נכרכה על סנטרו של הקורבן במקום על גרונו. הסיפאי השתחרר ופתח בריצה תוך קריאה לעזרה. התוגים רדפו אחריו, אך אז הופיע סיור צבאי מעבר לעיקול. הפושעים, שהיו יותר מ-30 איש, יכלו בקלות להתמודד עם קומץ חיילים, אך עצביהם לא עמדו בכך והם נמלטו. על האירוע דווח מיד וסיורי פרשים שנשלחו לכדו מהר מאוד כמעט את כל הפורעים. סלימן ניהל את החקירה אישית. התוגים, בניגוד לשודדי הדקואיטים, לא הצטיינו כלל באומץ לב, שהרי היו רגילים לתקוף במארב ולפחות שניים על אחד. הפעם הראיות – חמש גופות – היו חותכות. מהר מאוד החל אחד החונקים לתת עדות. סלימן השתכנע באמיתותה כשנסע לזירת אחד הפשעים ומצא שם 16 גופות קבורות.
בעקבות הראשון, גם אסירים אחרים החלו להפיל זה על זה את האשמה ברציחות הרבות. לאחר שסיימו עם כנופיה ספציפית, רוב החוקרים היו מסתפקים בכך, אך סלימן החליט להתיר את כל הפלונטר עד הסוף ולשם כך פיתח שיטה מהפכנית באמת. העיקר בה היה שהוא לא הסתפק בפענוח פשעים בודדים, אלא עקב אחר כל הקשרים של התוגים ברחבי המדינה, ולו גם כאלו שנראו כלא קשורים לפעילות פלילית. כתוצאה מכך הוא יצר, כפי שהיו אומרים היום, מאגר נתונים עצום שהפך לנשק חזק ביותר במלחמה בחונקים.
בתמורה למידע נחוץ – ורב-סרן סלימן כלל בו הכל, כולל שמועות, קשרי משפחה ומאפיינים פסיכולוגיים – הוא הבטיח לתוגים שנתפסו תנאי כליאה נסבלים, ובמקרים מסוימים אף פנסיות לנשותיהם וילדיהם (במקביל, הוא לא היסס לקחת כבני ערובה את משפחותיהם של חונקים נמלטים). סלימן היה הראשון שהשתמש באופן נרחב בעימותים, שמטרתם הייתה לא כל כך להפליל את הפושעים אלא לגרום להם להוציא את כל המידע שברשותם. הוא החל לעבוד בצורה חדשה גם עם ראיות חומריות. עניינו אותו החפצים הזניחים ביותר, למשל נעל שלא הוסרה מגופה. באמצעותם הוא הצליח לעיתים קרובות לקבוע את זהות הקורבן, לעקוב אחר מסלולו עד למקום הרצח וכך לשחזר את תמונת הפשע.
כל המידע שנאסף נותח בקפידה. הקצין שרטט אילנות יוחסין מורכבים ביותר של נחקריו, וחישב לפיהם פושעים פוטנציאליים. לאט לאט, בכרטסת שלו נמצאו רוב התוגים – אלו שנתפסו, אלו שהמשיכו להסתובב חופשי ואפילו אלו שכבר מזמן הלכו לעולמם. "כולנו שמענו על רב-סרן סלימן," יגיד בחקירה אחד החונקים שנתפסו. "אומרים שהוא בנה מכונה שבה טוחנים את עצמות התוגים." וזה תאם את המציאות במובנים רבים, רק שהמכונה שיצר רב-סרן סלימן לא הייתה פיזית; היום היו קוראים לה "גישה מערכתית".
עם הזמן, שיטותיו של סלימן יאומצו על ידי הסקוטלנד יארד, שהוקם בדיוק באותן שנים.
מייג'ור-גנרל סר ויליאם הנרי סְלִימַן (8 באוגוסט 1788 – 10 בפברואר 1856)
חייל ופקיד בריטי בהודו הבריטית שהיה ידוע בעיקר בזכות עבודתו משנות ה-30 של המאה ה-19 בדיכוי כנופיות הפשע המאורגנות, שנודעו כאחוות החונקים.
הוא נולד בסטרטון, קורנוול, החמישי מבין שמונה ילדים של פיליפ סלימן, קצין ומפקח על אגרת מס בסנט טודי. ב-1809 הצטרף סלימאן לצבא בנגל ומאוחר יותר שירת במלחמת נפאל בין השנים 1814 ו-1816. הוא חלה במלריה בשנת 1813, שתסמיניה הופיעו מדי פעם שוב למשך שארית חייו (לעיתים בעוצמה מחלישה). בשנת 1820 הוא נבחר לעבודה אזרחית, והפך לעוזר זוטר לסוכן המושל הכללי בשטחי סאוגור ונרבודה. בשנת 1822 הוא מונה לאחראי על מחוז נארסינגפור ומאוחר יותר תיאר את שנתיים בתפקיד כמאתגרות ביותר בחייו.
בשנת 1828 קיבל על עצמו את האחריות על מחוז ג'ובלפור. בשנת 1831 הוא עבר למחוז סאגאר כדי לכסות על עמית בחופשה. עם שובו של עמיתו, סלימאן המשיך בתפקידים פיקוד בסאגאר עד 1835. הוא הפגין כישורי שפות, שלט בהינדי-אורדו ופיתח ידע מעשי בשפות רבות אחרות של תת היבשת. בהמשך חייו, תואר סלימאן כ"כנראה הקצין הבריטי היחיד שפנה למלך אוד באורדו ובפרסית נכונות". הדו"ח שלו בן 800 העמודים על אוד עדיין נחשב מאוד לאחד המחקרים המדויקים והמקיפים ביותר של הממלכה במהלך המאה ה-19.
סלימאן גילה את התגלית המתועדת הראשונה של מאובני דינוזאורים בהודו בשנת 1828. הוא גם כתב על ילדים פראיים שגודלו על ידי זאבים יחד עם רשימותיו על שישה מקרים. ספר זה פורסם לראשונה בכרך הראשון של ספרו "מסע דרך ממלכת אודה" בשנים 1848-1850 (1858) והודפס מחדש בשנת 1852 תחת הכותרת "דיווח על זאבים המטפחים ילדים במאורותיהם", מאת פקיד הודי. תגלית זו נתנה השראה לדמותו של רודיארד קיפלינג בתור מוגלי ב"ספר הג'ונגל".
הוא מת ונקבר בים ליד ציילון במסע התאוששות לבריטניה בשנת 1856.
המאבק נושא פרי
הצלחותיו הראשונות של רב-סרן סלימן זכו להערכה מצד המושל הכללי בנטינק. בצו מיוחד הוא הקים גוף חקירה מיוחד עם סמכויות רחבות ביותר, ומינה את סלימן לעמוד בראשו. סלימן עבד יום ולילה, ופחות משנה לאחר מעצר הכנופיה ליד סאגר, כבר ישבו בבתי הכלא של עיר זו ושל ג'באלפור השכנה יותר ממאה תוגים. שנה לאחר מכן מספרם גדל פי ארבעה.
עד שנת 1848, כאשר המשימה לביעור התוגים הושלמה בעיקרה, הובאו בפני בתי המשפט של חברת הודו המזרחית כ-4,500 מהרוצחים הללו בסך הכל. מתוכם, 504 נידונו לתלייה, הרוב המכריע (כ-3,000 איש), לעבודת פרך לכל החיים באיי אנדמן ובאי פנאנג, והשאר קיבלו תקופות מאסר שונות. כ-1,000 חונקים (מספר מקורב מאוד), כולל חלק מהמנהיגים, נותרו חופשיים אך נאלצו לזנוח את מלאכתם ולרדת למחתרת. מכל מקום, מסוף שנות ה-40 של המאה ה-19, רציחות שניתן היה לייחס לתוגים כמעט ולא קרו בהודו.
ויליאם הנרי סלימן יכול היה להיות מרוצה כי בזכות מאמציו נגאלה הודו מצרה צרורה, שהרי לפי הערכות שונות נרצחו במדינה בידי התוגים בין 50,000 ל-100,000 איש. וגם קריירה מזהירה הוא עשה לאחר שבסוף חייו תפס את אחד התפקידים החשובים ביותר בהודו הבריטית דאז, נציג החברה באוואד' (Awadh).
מיגור אחוות התוגים נותר עד היום אחד הפרקים המרתקים והשנויים במחלוקת בהיסטוריה של הודו הבריטית. בעוד שהניצחון של ויליאם סלימן נחגג כהישג מוסרי וביטחוני כביר שגאל רבבות ממוות אכזרי, הוא גם סימן את לידתה של המשטרה המודרנית המבוססת על איסוף נתונים וניתוח מערכתי. דמותו של סלימן כשילוב של קצין שטח, בלש ואנליסט, הקדימה את זמנה והניחה את היסודות לשיטות המודיעין הפלילי המוכרות לנו כיום. עם זאת, המחלוקת ההיסטורית נותרה בעינה: האם הייתה זו כת דתית רצחנית שפעלה במשך מאות שנים, או שמא הגזמה קולוניאלית שנועדה להצדיק שליטה הדוקה יותר באוכלוסייה המקומית? כך או כך, המאבק בתוגים הפך למיתוס על-זמני על כוחו של הגיון צרוף ונחישות אישית מול ארגון פשיעה חמקמק שנדמה היה כבלתי ניתן להכנעה.
נתונים מספריים
| קטגוריה | נתונים ופרטים | הערות נוספות |
|---|---|---|
| מספר רוצחים שהועמדו לדין | כ-4,500 בני אדם | עד 1848 |
| הוצאות להורג (תלייה) | 504 נידונים | בערך כל אדם תשיעי |
| מאסר עולם ועבודות פרך | כ-3,000 נידונים | באיי אנדמן ובאי פנאנג |
| הערכת קורבנות אחוות החונקים | 50,000 עד 100,000 | לפי הערכות היסטוריות שונות |
