המהפכה האגררית וההתנקשות הפוליטית הראשונה: סיפורו הטרגי של טיבריוס גראכוס

האם ייתכן שמותו האלים של מדינאי אחד יכול לסמן את תחילת הקץ של מעצמה בת מאות שנים? בשנת 133 לפנה"ס התשובה הייתה "כן". שמו היה טיבריוס גְּרַאכוּס, והרפורמה האגררית הנועזת שלו, יחד עם נכונותו לשבור את כללי המשחק הפוליטיים, הובילו לרצח הראשון על רקע פוליטי בתולדות הרפובליקה הרומית.

מעשה אלימות זה, שהתרחש בשיא תפארתה של רומא, לא רק קבע תקדים מסוכן, אלא גם סימן את נקודת ההתחלה המסורתית לשקיעתה הארוכה והמכאיבה של הרפובליקה.

הנסיך הלוחם והרפורמה שחייבה דם

טִיבְּרִיוּס סֶמְפְּרוֹנִיוּס גְּרַאכוּס (בערך 163–133 לפנה"ס) היה פוליטיקאי רומאי, איש צבא ובן למשפחת אריסטוקרטים מובילה. הוא היה בנו של אחד המדינאים המובילים של רומא, ונכדו של המצביא הנודע סקיפיו אפריקנוס. חינוכו המצוין וייחוסו המשפחתי נועדו להבטיח לו קריירה מפוארת, והוא אכן שירת כקצין בצבא הרומי, נלחם באפריקה במהלך המלחמה הפונית השלישית ובספרד במהלך המלחמה הנומנטית. חייו קצרים אך עזי השפעה, והוא זכור בעיקר ברפורמות האגרריות שהביא לעולם ובלוחמנות הפוליטית שלו נגד האצולה הרומאית, שהסתיימה במותו האלים.

טיבריוס נולד בשנת 163 או 162 לפנה"ס למשפחת סמרוניוס אריסטוקרטית. אביו, ששמו זהה, כיהן כקונסול בשנים 177 ו־163 לפנה"ס ונבחר לצנזור בשנת 169 לפנה"ס. אביו חגג שני ניצחונות צבאיים, כולל הסכם השלום ארוך הטווח בספרד. אמו, קורנליה, הייתה בתו של הגנרל הידוע סקיפיו אפריקנוס, ואחותו סמרוניה הייתה נשואה לסקיפיו אמיוליאנוס, גנרל ופוליטיקאי חשוב נוסף. חינוכו של טיבריוס ניתן בידיה של אמו לאחר מותו של אביו, והיא הקדישה את חייה לחינוכם של ילדיה. נשואיו לכלדיה של קלאודיה, בתו של קונסול לשעבר, חיזקו קשרים פוליטיים בין משפחתו לבין יריבי משפחת הסקיפיונים.

טיבריוס החל את שירותו הצבאי ב־147 לפנה"ס כלגאט או טריבון צבאי תחת גיסו סקיפיו אמיוליאנוס בקמפיין לכיבוש קרתגו במלחמה הפונית השלישית. לפי פלוטרכוס, הוא היה בין הראשונים לטפס על חומות קרתגו. ב־137 לפנה"ס כיהן כגזבר אצל הקונסול גאיווס הוסטיליוס מנקינוס בספרד, במלחמת נומנטיה. במהלך מסע זה, הצבא הרומאי הובס וכותר וטיבריוס נשלח בעל כורחו לנהל משא ומתן על חוזה כניעה עם הנומנטינים. ההסכם שהביא נחשב משפיל בעיני הסנאט, אך טיבריוס הצליח להגן על עצמו ולא נענש. בדחף עז לשקם את מעמדו הפוליטי, יחד עם זעזוע מתופעת ההתדלדלות בכוח האדם הצבאי, שטיבריוס ייחס לרכישת קרקעות המונית באיטליה בידי משפחות עשירות, הובילו אותו להציע חוק שישנה את פני רומא.

בשנת 133 לפנה"ס נבחר טיבריוס לטריבון הפלבים (מגן הפשוטי העם), באותה תקופה נדרש פתרון לבעיות כלכליות חמורות: חוסר עבודה, מחירי גרעין גבוהים, גידול אוכלוסין, וירידה במוכנות לשירות צבאי. טיבריוס ראה בכך סכנה לעתיד הצבא ולחוסנה של הרפובליקה והחליט להציע חוק רפורמה אגררית. הוא העביר חוק (Lex Sempronia Agraria) שהגביל את כמות האגר פובליקוס (הקרקע הציבורית) שאדם יחיד יכול להחזיק, והורה על העברת עודפי הקרקע הללו מהמדינה ומבעלי האחוזות העשירים לטובת האזרחים העניים. מטרתו הייתה כפולה: להפחית את המתחים החברתיים בערים על ידי העברת העניים לכפר, ולספק קרקע עודפת לאזרחים חסרי רכוש כדי שיוכלו לעמוד בקריטריונים לשירות בצבא. משום ששיפור יכולתם לשירות צבאי והפחתת המצוקה הכלכלית נועדה להרגיע את הרוחות, אך החוק גרם לאי-שקט רב בקרב האצולה.

כדי להעביר ולהגן על הרפורמות שלו מול התנגדות עזה, נקט טיבריוס בצעדים חסרי תקדים ושברו נורמות פוליטיות מקובלות: הוא הדיח מתפקידו טריבון אחר, מרקוס אוקטביוס, שהטיל וטו על ההצעה שלו, תוך ערעור על קדושת המשרה של הטריבון. בנוסף, הוא ניצל את ירושת ממלכת פרגמון לרומא כדי לממן את הרפורמה, ובכך ניכס לעצמו סמכויות שבאופן מסורתי היו שמורות לסנאט בתחומי מדיניות חוץ וכלכלה. ולבסוף, הוא ניסה להתמודד על כהונה רצופה שנייה כטריבון, מעשה שנחשב כמפר את הנורמות החוקתיות וכסימן לשאיפות עריצות.

טיבריוס ייחס חשיבות רבה להגבלת קרקעות ציבוריות ל־500 יוגרה לאדם, והחוק החדש כלל גם מנגנון חלוקת קרקעות למי שעבר על הגבול המותר. החוק קבע הקמת ועדה עם טיבריוס, אחיו גאיוס וחותנו כדי לבצע מדידות ולהחיל את החוק. ניסיונות הוועדה לממש את החוק נתקלו בהתנגדות חריפה, כולל מבעלי הקרקעות והסנאט, וחלק מההחלטות התקבלו בבלבול משפטי ומדיני. טיבריוס אף פעל בצורה חריגה כשפיטר טריבון מתנגד, ביטל סנקציות סנאטוריאליות והציע מחדש את החוק ללא הסכמת הסנאטורים.

מרחץ הדמים הראשון: מותו והמורשת

חששותיהם של בני המעמד העליון מכוחו ההולך וגדל של טיבריוס ומנכונותו לדרוס את הנורמות הפוליטיות הובילו להתנגדות קטלנית. ביום הבחירות לכהונה השנייה, הוביל בן דודו, פובליוס קורנליוס סקיפיו נסיקה סרפיו, שהיה הכהן הגדול (פונטיפקס מקסימוס), המון זועם של סנאטורים ובעלי ברית, והם התנפלו על טיבריוס ותומכיו כשבידיהם אבנים וכסאות עץ. טיבריוס ותומכים רבים נרצחו באלימות, גופותיהם הושלכו לנהר הטיבר. הרפורמה האגררית של טיבריוס, שרדה את מותו. במהלך השנים הבאות חולקו מעל 3,000 קמ"ר של קרקע לכמות של כ-70,000–130,000 אזרחים העניים. עשור לאחר מכן, גאיוס, אחיו הצעיר, נבחר אף הוא לטריבון הפלבס והציע רפורמות רחבות בהרבה, שגם הן הובילו בסופו של דבר למותו האלים.

מותו סימל את תחילת דעיכת הרפובליקה, התגברות האלימות הפוליטית והקיטוב החברתי והפוליטי ברומא. מותו, שהכניס את האלימות הפוליטית למשחק הרומי, סימן את המעבר מפתרון מחלוקות באמצעות משא ומתן והסכמה, לעידן של קיטוב, טיהורים ואלימות אריסטוקרטית הולכת וגוברת. ההשפעה המיידית כללה גם מחלוקות עם בעלי ברית איטלקיים, שתרמו למלחמת האזרחים האיטלקית בסוף המאה השנייה לפני הספירה.