תאמל״ק ליהאם הוא היה מפלצת סאדיסטית או פשוט המאמין הכי אדוק (וקנאי) של זמנו? • שמו של תומאס דה טורקמדה מעורר צמרמורת גם 500 שנה אחרי מותו. • האיש שהחל כנזיר סגפן שסירב לישון על סדיני פשתן וסירב לאכול בשר, הפך לאדריכל של אחת המכונות המשומנות והמפחידות ביותר בהיסטוריה – האינקוויזיציה הספרדית.
בסוף המאה ה־15, ספרד נכנסה לעידן של רדיפה דתית אכזרית, שהוגדרה על ידי האינקוויזיציה הספרדית. ארגון זה זכור כסמל לטרור, שחטף, עינה והוציא להורג את כל אלו שנחשבו לכופרים. אל מול מוסד אימתני שכזה, מוסלמים, יהודים וקתולים שלא נולדו אל תוך הדת סומנו כיעד וסבלו מאכזריות נוראה בשם האל והאורתודוקסיה הקתולית.
בראש האינקוויזיציה עמד תומאס דה טורקמדה, נזיר דומיניקני שייכנס להיסטוריה כאדם של קנאות חסרת רחמים ומסירות נלהבת, ששמו הטיל אימה בלבבותיהם של כל אלו שהתנגד להם. האמת לגביו, לעומת זאת, מורכבת מעט יותר.
מצד אחד, בני זמנו כינו אותו "האור של ספרד" ו"מושיע המולדת". מצד שני, ההיסטוריה זוכרת אותו כמי שדחף לגירוש ספרד, מיסד את השימוש בעינויים בחקירות דתיות והשגיח מקרוב על שריפת כופרים על המוקד בטקסי ה"אוטו דה פה".
מה הופך אדם להקדיש את חייו לרדיפה כל כך יסודית? ואיך קרה שהדמות ההיסטורית המורכבת הזו הפכה לסמל תרבותי, החל מהנבלים הכי אפלים בקולנוע ועד למערכונים מוזיקליים של מל ברוקס?
חייו המוקדמים
תומאס דה טורקמדה נולד ב־14 באוקטובר 1420, אם כי לא ברור בדיוק היכן בדיוק. דיווחים שונים מצביעים על ויאדוליד, ממלכת קסטיליה, או הכפר טורקמדה. התקיים גם דיון סביב השושלת של טורקמדה בשאלה האם דודו, חואן דה טורקמדה, היה ממוצא של "קונברסוס" (אנוסים), או במילים אחרות, צאצא של מישהו שהמיר את דתו לקתוליות מדת אחרת. מחקר בשנת 2020 לא הראה ראיות לכך. הקונברסוס היו מטרה מיוחדת של האינקוויזיציה הספרדית.
חואן, בן משפחה בולט של תומאס, היה תיאולוג ידוע וקרדינל, וכמו דודו, תומאס מצא עצמו נמשך לחיי דת. כנער צעיר, נכנס תומאס למנזר הדומיניקני סן פבלו, שם ניהל חיים סגפניים והפך לתומך נלהב של האורתודוקסיה. הוא היה אדוק, סגפן ורכש מוניטין מוצק בחוגים הדתיים.
תומאס נדר את נדריו כנזיר דומיניקני במנזר סנט פול בוויאדוליד, המשיך בלימודיו, קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה ובתיאולוגיה וקנה לעצמו שם של סגפן קיצוני. הוא מעולם לא אכל בשר ומעולם לא אפשר שימוש בפשתן (בד יוקרתי באותה תקופה) בסדיני המיטה שלו. למעשה, הוא התנזר מכל צורה של מותרות וחי אורח חיים של פרישות קיצונית. המוניטין שלו זיכה אותו בכבוד רב והוא הועלה לדרגת פריור (ראש מנזר) של מנזר סנטה קרוז בסגוביה. בתפקיד זה, הוא פגש את הנסיכה הצעירה איזבלה הראשונה. הם פיתחו מערכת יחסים טובה, וטורקמדה שימש ככומר המתוודה של איזבלה.
לאחר שזכה באמון רב מהנסיכה, הפך טורקמדה ליועץ המהימן ביותר של איזבלה ושכנע אותה להינשא למלך פרדיננד מאראגון בשנת 1469, מה שהוביל לאיחוד דה-פקטו של ספרד. לאחר שזכה גם באמונו של המלך, שימש טורקמדה גם ככומר המתוודה שלו.
הדרך לאינקוויזיציה
במחצית השנייה של המאה ה־15, ספרד הפכה לאומה שנולדה מחדש. ה"רקונקיסטה" איחדה את ספרד וגירשה פולשים זרים, אך היא הביאה לכך שבספרד היו אוכלוסיות גדולות שלא נולדו לתוך הקתוליות. מלבד התושבים הקתולים של ספרד, היו אוכלוסיות גדולות של קונברסוס ומוריסקוס – יהודים ומוסלמים בהתאמה, שהמירו דתם לקתוליות. הקונברסוס כללו גם "מראנוס", שהיו ספציפית יהודים שהמירו דתם לנצרות וחיו בחצי האי האיברי.
כמלכים משותפים, פרדיננד השני ואיזבלה הראשונה שלטו על ספרד ורצו מדינה מאוחדת, לא רק פוליטית, אלא גם דתית. דרכם הגיעו חוסר סובלנות דתית ורדיפה. כך, האינקוויזיציה הספרדית הוקמה בשנת 1478 בסמכותה של בולה אפיפיורית, Exigit Sinceræ Devotionis, שהוענקה על ידי האפיפיור סיקסטוס הרביעי. הביטוי הלטיני מתורגם כ"דורש מסירות כנה" והוא הצדיק את המעשים שנעשו מכוח מסירות ואמונה קיצונית של המעורבים.
קונברסוס ומוריסקוס היו מטרות עיקריות שכן האינקוויזיציה חיפשה "מומרים מזויפים" ואלו שחשדה בהם כי אינם כנים באמונתם הקתולית ומתרגלים דתות אחרות בסתר. בשנים מאוחרות יותר, ככל שהרפורמציה הפרוטסטנטית תפסה תאוצה, גם פרוטסטנטים הפכו לקורבנות של חקירות קשות ועינויים. האינקוויזיציה החלה, אם כי בשלב זה, טורקמדה טרם נבחר לאינקוויזיטור הגדול.
האינקוויזיטור הגדול
תומאס דה טורקמדה היה אחד משבעת האינקוויזיטורים שמונו על ידי האפיפיור ב־1481, וב-1483 הוא הועלה לתפקיד האינקוויזיטור הגדול העומד בראש האינקוויזיציה הספרדית. בעמדת כוח זו, החל טורקמדה להפוך את האינקוויזיציה מבית דין יחיד בסביליה לרשת עצומה המשתרעת על פני הממלכה.
המאבק על הכוח, לעומת זאת, לא היה פשוט. בשנים הראשונות, האינקוויזיציה לא הייתה גוף מאוחד אחד, אלא אוסף של אינקוויזיציות עצמאיות. היה גם ויכוח על השליטה הסופית. האפיפיור סיקסטוס הרביעי האשים את האינקוויזיציה בכך שהיא מונעת מעושר ולא מקנאות דתית. המלך פרדיננד זעם והוקיע את ההאשמה הזאת. ברם, הוויכוח נפתר כשהאפיפיור אינוקנטיוס השמיני משך את כל האינקוויזיטורים האפיפיוריים מאראגון ומקטלוניה וטורקמדה קיבל שליטה מלאה ומונה לאינקוויזיטור הגדול של כל ספרד בשנת 1487.
כעת יכול היה לקבוע "סעיפי אמונה" לגבי האופן שבו יש לנהל חקירות והנחיות לגבי השימוש בעינויים כדי לחלץ הודאות. בעוד שהאינקוויזיציה נתפסת כאכזרית במיוחד, חשוב לציין שהשימוש בעינויים בכל הנוגע לטיפול בכופרים נאשמים לא היה חדש והונהג עוד קודם לכן. עם זאת, קיים ויכוח לגבי התדירות שבה נעשה שימוש בפועל בעינויים על ידי האינקוויזיציה.
למרות זאת, טורקמדה עמד כעת בראש ארגון חזק ופנאטי, המוכן לנקוט באלימות כדי להשיג את מטרותיו. בכך, טורקמדה היה האדריכל של מה שעתיד לבוא.
מאפיינים אישיים
טורקמדה הונע על ידי קנאות עזה ומסירותו לאמונה הקתולית. השיטות שבהן השתמש הקנו לו מוניטין מפוקפק מיוחד, כמו גם כבוד לא קטן. מעט מאוד ידוע עליו בפועל, ולמרות התיאור המודרני שלו כסאדיסט אכזרי, היו רבים מבני זמנו שדיברו עליו טובות. סבסטיאן דה אולמדו התייחס לטורקמדה כאל "הפטיש הכופרים, האור של ספרד, מושיע ארצו, כבודו של המסדר שלו".
עם זאת, ניתן לטעון כי טורקמדה היה האחראי בצדק לאכזריות שהמיטה האינקוויזיציה, ושמו יכול להיות מוטל בצדק בצל. מעשיו הובילו לעינויים ולמותם של אלפים ותרמו משמעותית לאווירה של פחד ודיכוי בספרד כמו גם בטריטוריות שלה במהלך עידן הקולוניאליזם הספרדי.
זווית נוספת על טורקמדה הייתה היותו סגפן שהתנזר מאורח חיים ראוותני, בניגוד חריף לאנשי דת רבים אחרים באותה תקופה שלא ניסו להסתיר את עושרם.
טורקמדה ידוע, מעל לכל, כאדריכל ומנהיג האינקוויזיציה הספרדית, הזכורה בשל ההליכים האכזריים שלה נגד מי שנתפסו ככופרים.
עבור אלו שהפכו לקורבנות, האשמות יכלו להגיע מכל מקום. הלשנות היו לעיתים קרובות אנונימיות. האינקוויזיציה הספרדית פעלה בניגוד למגבלות האפיפיוריות על השימוש בעינויים, ואם חשודים לא הודו, הם יכלו להיות נתונים ללחץ פיזי קיצוני. עם זאת, שכיחות העינויים נתונה לוויכוח רב. חוקרים ציינו שהאינקוויזיציה הספרדית לא השתמשה בעינויים באותה מידה כמו בתי משפט חילוניים, וחלקם מצביעים על חוסר בראיות לעינויים ומייחסים חלק גדול מהפרסום השלילי לתעמולה פרוטסטנטית.
למרות זאת, הוצאות להורג היו פומביות והתקיימו כאירוע טקסי שנקרא "אוטו דה פה" (Auto-da-Fé – מעשה אמונה). הנידונים לבשו על ראשיהם שק עם חור עין יחיד ונשרפו על המוקד מול קהל גדול, שכלל לעיתים קרובות בני מלוכה, בזמן שהאינקוויזיטור הגדול משקיף מהצד.
אירוע מרכזי היה גירוש היהודים מספרד בשנת 1492, שהגביר את אווירת חוסר הסובלנות בממלכה. טורקמדה מילא תפקיד מרכזי בכך ששכנע את המלכים כי יהודים לא מוטבלים מהווים איום על הנוצרים. צו אלהמברה פורסם וגירש את היהודים מספרד תחת איום מוות. כל אלו שסייעו להם אוימו אף הם בתוצאות קשות, כולל החרמת כל רכושם.
אי אפשר להכחיש את קיומה של אכזריות האינקוויזיציה, היקפה וקיומה בהקשר רחב יותר הם נושאים לוויכוח גדול. בדומה לכך, מורשתו של טורקמדה מורכבת מתיאורים ופרספקטיבות מבלבלות שפוסחות על חקירה ראויה.כיוון שחלק גדול ממה שידוע על טורקמדה מגיע מדיווחים ממקור ראשון ורישומים היסטוריים של התקופה ולא מכתבים אישיים שנכתבו על ידי האינקוויזיטור הגדול. קיים פער גדול בין אלו שתמכו בו לבין אלו שגינו אותו. בתיאורים מודרניים, הוא מצויר לעיתים קרובות במכחול של אכזריות סאדיסטית ומתקיים כדמות דו-ממדית ולא כיצור אנושי מורכב.
דה טורקמדה מת בשנתו בשנת 1498, אך השאיר אחריו אינקוויזיציה עוצמתית. עבודתו הותירה את ספרד מאוחדת הרבה יותר משהייתה בעבר, אם כי גם הרבה פחות סובלנית. האינקוויזיציה הסתיימה רשמית במחצית הראשונה של המאה ה־19.
בין אם זה מוצדק ובין אם לאו, שמו של טורקמדה, בעידן המודרני, מזוהה עם קנאות חסרת רחמים ואכזריות ובעולם שהוא ליברלי משמעותית מזה שבו חי, נראה לא סביר ששמו ייזכר בזכות משהו אחר מלבד האימה הנתפסת של האינקוויזיציה הספרדית.
חומר מעשיר לצפייה
בסרט "הבור והמטוטלת" (1991), טורקמדה מתואר כנבל מרושע במלחמה עם כופרים באותה מידה שהוא במלחמה עם עצמו ועם דחפיו הטבעיים כלפי אישה מסוימת. ב"טורקמדה" (1989), הדמות הראשית עריצה ומקאברית באותה מידה.
אף שתיאורים אחרים ממשיכים באותו קו, בסרט "ההיסטוריה המטורפת של העולם – חלק 1" (1981), מל ברוקס מעניק לדמותו של טורקמדה איכות משעשעת (ומוזיקלית) יותר.
