מרביתנו מכירים את יובנטוס, כמועדון הכדורגל הבכיר של העיר טורינו, אבל הוא רחוק מלהיות המועדון היחיד בה. מועדון הכדורגל טורינו שנוסד בשנת 1906, אומנם פחות מוכר, אך ברשותו שבעה אליפויות לאומיות, חמישה מהן ברצף והוא היה אחד החזקים באיטליה עד לאסון האווירי בגבעת סופרגה.

מועדון כדורגל טורינו, המכונה בדרך כלל טורינו או פשוט טורו, הוא מועדון כדורגל איטלקי שבסיסו בטורינו, פיימונטה. הקבוצה משחקת כיום בסרייה A. טורינו היא בין המועדונים המצליחים ביותר באיטליה, לאחר שזכתה בשבע אליפויות ליגה, כולל חמש ברציפות בשנות ה-40. "גראנדה טורינו", כפי שכונתה הקבוצה, הוכרה כאחת מקבוצות הכדורגל החזקות של התקופה עד שכל הקבוצה נהרגה באסון האווירי של סופרגה בשנת 1949. היא גם זכתה בגביע האיטלקי חמש פעמים, האחרונה שבהן הייתה בעונת 1992/1993. ברמה הבינלאומית, טורינו זכתה בגביע מיטרופה בעונת 1991 והעפילה לגמר גביע אופ"א בעונת 1991/1992.

טורינו מארחת את כל משחקי הבית שלה באצטדיון אולימפיקו גרנדה טורינו (שהיה ידוע גם כקומונלה ויטוריו פוזו עד 2006). המדים הראשונים נלבשו ימים ספורים לאחר הקמתה ובמשחק הראשון בתולדותיה נגד פרו ורצ'לי אלה היו מדים מפוספסים בצבעי כתום ושחור, בדומה לצבעים בהן השתמשו Internazionale Torino ו-Torinese FC, קודמיו ההיסטוריים של המועדון החדש שהוקם. הצבעים היו דומים מדי לצבעים של בית הבסבורג, האויבים ההיסטוריים של השושלת האיטלקית ששלטה אז במדינה ונחשבו לבלתי הולמים. נוצר הצורך להחליט על צבע מדים סופי והמייסדים הסתפקו בסופו של דבר על גרנטה, גוון אדום עמוק הדומה לבורדו. הסיפור המקובל ביותר הוא שהצבע אומץ לכבוד אירועי 1706 כאשר הדוכס מסבויה, ויקטור אמדאוס השני, לאחר שחרור טורינו מהצרפתים, קיבל מטפחת בצבע דם מהשליח שהביא את הידיעות על הניצחון.

הסמל של מועדון טורינו תמיד תיאר שור זועם, המהווה את סמל העיר טורינו. הסמל הנוכחי אומץ בעונת 2005/2006, הראשון לאחר פשיטת הרגל של טורינו קלצ'יו. מאוחר יותר נוספה הכתובת "1906" בצד שמאל של המגן כדי לציין את שנת הייסוד של מועדון הכדורגל ההיסטורי של טורינו.

צבעי המועדון של טורינו העניקו לקבוצה את הכינוי "בורגונדי" ("גרנטה") או "הרימונים". באיטליה עצמה אפשר לעתים קרובות לשמוע את הכינוי "קבוצת הרימונים". כינוי נוסף של המועדון קשור לסמל, המתאר שור וכתוצאה מכך קיבלה טורינו את הכינוי "השוורים" ("טורו").

מהצעדים הראשונים עד  למלחמת העולם הראשונה

הכדורגל הופיע לראשונה בטורינו בסוף המאה ה-19 הודות לפועלים מאנגליה ושוויץ שהביאו אותו איתם. ב-1887, מועדון הכדורגל והקריקט (Football & Cricket Club), מועדון הכדורגל האיטלקי הוותיק ביותר, כבר נוסד בבירת פיימונטה ובשנת 1889 הוקם מועדון שני: נובילי טורינו. בשנת 1891 התאחדו שני המועדונים ליצירת מועדון אינטרנאציונלה טורינו (Internazionale Torino) ובשנת 1894 נוסד מועדון כדורגל נוסף "טורינזה" (Torinese).

המשחק החדש הפך מהר מאוד לפופולרי, מה שהוביל במהרה ליצירת שתי קבוצות כדורגל חדשות נוספות כמו Ginnastica Torino ויובנטוס. ב-8 במאי 1898, הולידו Internazionale Torino, מועדון הכדורגל Torinese ו-Ginnastica Torino, יחד עם קבוצה מהעיר גנואה, את אליפות הכדורגל האיטלקית הראשונה במסגרת התערוכה הבינלאומית המוקדשת ליום השנה החמישים ל"מעמד אלברטינה".

בשנת 1900, מועדון הכדורגל טורינזה התאחד עם אינטרנאציונלה טורינו. בשנת 1906, במבשלת הבירה Voigt (כיום בר Norman) בויה פייטרו מיקה, נוצרה ברית בין מועדון הכדורגל טורינו לבין קבוצת מתנגדי יובנטוס בראשות איש הכספים השוויצרי אלפרד דיק, וכתוצאה מכך נולד מועדון הכדורגל טורינו. המשחק הרשמי הראשון של הקבוצה החדשה נערך ב-16 בדצמבר 1906 בורצ'לי נגד פרו ורצ'לי, שהובסה על ידי טורינו 3–1.

הדרבי הראשון של טורינו עם יובנטוס התקיים ב-13 בינואר 1907, בו ניצחה טורינו בתוצאה 2:1. חודש לאחר מכן, השוורים שוב ניצחו את יריבתם המושבעת והעפילו לסיבוב האחרון של האליפות וסיימו במקום השני באותה שנה מאחורי מילאן.

טורינו לא יכלה להשתתף באליפות 1908 עקב כלל שהגביל את מספר השחקנים הזרים. במקום זאת, המועדון שיחק בשני טורנירים אזוריים אחרים. בפאלה דאפלס ניצחה טורינו את פרו ורצ'לי. בטורניר שארגן העיתון המקומי לה סטמפה הפסידה טורינו בגמר למועדון השוויצרי סרווטה. ב-1912 עמד ויטוריו פוצו אימן את הקבוצה וב-1914 המאמן החדש לקח את טורינו למסע גדול בדרום אמריקה. באותו מסע טורינו ניצחה בכל ששת משחקיה מול קבוצות חזקות ללא ספק כמו קורינתיאנס ונבחרת ארגנטינה. עם החזרה מהמסע הזה, קיבל את פני המועדון אווירה אחרת לגמרי: מלחמת העולם הראשונה עמדה לפרוץ באירופה.

בעונת 1914/1915, טורינו הייתה בפיגור של שתי נקודות ממוליכת הליגה גנואה, כשרק ארבע קבוצות נותרו בסיבוב האחרון. הפסקת הטורניר עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה התרחשה זמן קצר לפני סיומה ולפני שניתן היה לשחק את המשחק המכריע בין גנואה לטורינו. גנואה הוכרזה באופן שרירותי כאלופת איטליה. עבור טורינו זו הייתה הזדמנות מאכזבת אחרי שהחמיצה לקחת את התואר כשהיא ניצחה את גנואה 6-1 במשחק הראשון ביניהן.

אליפות וגביע ראשונים

לאחר המלחמה התחדשה הליגה באוקטובר 1919. כמו קבוצות רבות אחרות, טורינו איבדה רבים משחקניה במהלך המלחמה. ההתאוששות הייתה קשה. טורינו סיימה רק במקום השלישי בקבוצת הבית של פיימונטה אחרי פרו ורצ'לי ויובנטוס. בעונת 1920/21 לא הייתה רק ליגה אחת, אלא מספר ליגות אזוריות. טורינו סיימה את חצי הגמר של צפון איטליה באותה רמה עם לגנאנו.

המשחק המכריע מול לגנאנו יתברר מאוחר יותר כמשחק הרשמי הארוך ביותר שנערך אי פעם באיטליה. בסיום הזמן הרגיל התוצאה הייתה 1:1. לאחר מכן נערכו שתי מחציות נוספות של 30 דקות כל אחת, שבסופן עדיין התוצאה הייתה תיקו. השופט החליט על הארכה שלישית, אך לאחר 8 דקות החליטו הקבוצות שלא להמשיך במשחק – העייפות הכריעה. משחק הגומלין מעולם לא נערך ובאליפות של אותה שנה זכתה פרו ורצ'לי, שגברה על פיזה בגמר.

ההצלחות הראשונות הגיעו לקבוצה קצת מאוחר יותר. בשנת 1924 נבחר הרוזן מארונה צ'ינזאנו לנשיא טורינו והוא הצליח להביא רגעי תהילה. משפחת צ'ינזאנו הייתה ידועה ונערצת באיטליה, הם היו אלה שהקימו את חברת היין המפורסמת של צ'ינזאנו בשנת 1757, וסבא רבא מצד אמו, ג'ובאני אגני, היה המייסד של חברת FIAT המפורסמת בשנת 1899.

בקיץ 1925, צ'ינזאנו נכנס לשוק ההעברות בניסיון להקים קבוצה תחרותית מאוד. חוליו ליבונטי הגיע מארגנטינה, וגם אדולפו באלונסירי הגיע מאלסנדריה. טורינו סיימה במקום השני בבית שלה באותה שנה אחרי בולוניה, אבל ליבונאטי ובאלוניירי הוכיחו מיד את ערכם, כשכבשו 38 מתוך 67 השערים של הקבוצה. הקשר ג'ינו רוסטי הגיע לטורינו מלה ספציה בשנה שלאחר מכן והרוזן צ'ינזאנו שילם עבורו 25,000 לירות. רוסטי, יחד עם ליבונאטי ובאלוניירי, הולידו את "שלישיית הפלאים" המפורסמת. בעונת 1926/27 נפתח האצטדיון החדש של הקבוצה: "פילדלפיה". אירוע זה נחגג ב-17 באוקטובר 1926 עם ניצחון 4-0 על קבוצת פורטיטודו רומא.

בעונת 1926/1927, הצליחה לזכות בתואר האיטלקי הראשון ב-10 ביולי 1927, כשהיא ניצחה את בולוניה 5–0. עם זאת, מאוחר יותר, ב-3 בנובמבר, התואר נשלל עקב פרשת שוחד, שהתרחש בדרבי עם יובנטוס ב-5 ביוני 1927, בו ניצחה טורינו 2-1. זה כבר היה סוף העונה כשהעיתון המילאנזי לו ספורט פרסם ידיעה על מקרה ההונאה לטובת טורינו. האליפות בוטלה ותואר האליפות לא הוענק ב-1927.

בשנה שלאחר מכן, טורינו עדיין הצליחה לזכות באליפות איטליה והשתיקה כל מחלוקת. זו הייתה שנת ניצחון. חלק מהתוצאות היו היסטוריות, כמו ניצחונות 11-0 על ברשיה ונאפולי וניצחון 14-0 על רג'ינה באצטדיון פילדלפיה. "שלישיית הפלאים" המשיכה בביצועים המבריקים שלה: ליבונאטי, באלוניירי ורוסטי כבשו 35, 31 ו-23 שערים בהתאמה ובסך הכל 89 שערים במצטבר. התואר המיוחל הגיע ב-22 ביולי 1928 במשחק שהסתיים בתוצאה 2:2 מול מילאנו.

אחרי שמחת הזכייה באליפות הגיעה האכזבה מעזיבתו של הרוזן מארונה צ'ינזאנו. הוא היה המום מדי מההאשמה, שהובילה לביטול האליפות ב-1927. לכן, למרות ההצלחה, צ'ינזאנו התפטר מתפקיד הנשיא לטובת ג'אקומו פרארי. לאחר התפטרותו של צ'ינזאנו, המועדון החל בהתדרדרות איטית ביכולות והפך למועדון מרכז טבלה. רק בעונת 1935/1936 הקבוצה החלה להתעורר מחדש ונלחמה על האליפות עד הסוף, כשטורינו סיימה בסופו של דבר במקום השלישי באליפות. עם זאת, הטינה על התואר האבוד באותה שנה התחלפה בניצחון בקופה איטליה הראשון, תחרות שהחלה באותה עונה לאחר גרסה ניסיונית.

טורינו הייתה זו שהייתה הראשונה לזכות בגביע וזכתה בחמישה ניצחונות ברציפות: כשגברה על רג'יאנה 2–0, קטאניה 8–2, עם שישה שערים של בוסקאלי, על ליבורנו 4–2 ופיורנטינה 2–0. גם הגמר מול אלסנדריה, שנערך בגנואה, הוכתב על ידי שחקני טורינו, שניצחו 5-1, הודות לבישולים של גאלי וסילאנו ושער של החלוץ בוסקאלי.

בעונת 1936/37 שונה שמה של טורינו ל-Associazione Calcio Torino לבקשת המשטר הפשיסטי שהוקם באיטליה. בסיום העונה הוא שוב סיים במקום השלישי אחרי בולוניה, אלופת איטליה שנה שנייה ברציפות ולאציו. העונה הבאה, 1937/1938, התבררה כחסרת ברק לחלוטין, כשהקבוצה יכלה להסתפק רק במקום התשיעי. בגביע האיטלקי טורינו העפילה עד לגמר אך הפסידה.

עונת 1938/1939 שוב הייתה למוצלחת, כשטורינו הצליחה לסיים במקום השני, כשהיא כופה מאבק על האליפות. זה התאפשר גם הודות להגעתם של שחקנים חזקים חדשים כמו השוער לוצ'זה אוליבר, שחזר מהמונדיאל בצרפת 1938, והחלוץ גדוני, שעבר מפיאצ'נסה בקיץ. למרות העונה הקודמת המבטיחה (1939/1940) טורינו סיימה רק במקום החמישי. אבל הדבר החשוב ביותר באותה שנה היה הגעתו של נשיא חדש לקבוצה: פרוצ'יו נובו.

Grande Torino

האירוע הזה היה נקודת מפנה אמיתית עבור טורינו. הודות למעורבותו הכספית והכישורים שלו כמנהל קשוב, נובו הצליח לבנות הרכב שהיה ידוע ברחבי העולם כ"גראנדה טורינו", שאין לו חיקוי גם היום.

עונת 1940/1941 היתה תקופת של התלמדות והתנסות עבור הנשיא החדש. המגן פיאצ'נטיני והחלוץ פרנקו אוסולה, שנרכשו מוארזה תמורת 55 אלף לירות, הצטרפו לקבוצה. באליפות טורינו הגיעה למקום השביעי בעזרתו של המאמן האוסטרי טוני קרנלי. בולוניה עדיין הייתה אלופת איטליה, אבל אוסולה הראה מיד את ערכו והפך למלך השערים של המועדון עם 15 שערים ב-22 משחקים.

בקיץ 1941 קנה הנשיא הרכב שלם של שחקנים חזקים, כמו מנטי מפיורנטינה, פראריס מאינטר ושלושה שחקנים נוספים מיובנטוס: בודוירה, בורל וויליאם גאבטו, המכונה "הברון" ובעונת 1941/1942, הקבוצה בהנהגתו של המאמן החדש אנדריאה קוטיק כבר היתה לכוח רציני. טורינו סיימה במקום השני באליפות, רק שלוש נקודות מאחורי רומא. הקבוצה גם התהדרה בהתקפה הטובה ביותר בליגה, כשהיא מבקיעה 60 שערים במהלך העונה. אבל נובו עדיין לא היה מרוצה. לעונת 1942/1943 הוא מביא לקבוצה את לואיץ' ומאצולה מוונציה וגרסאר מטרייסטינה, ומפקיד את הניהול הטכני של בידי יאני.

השנה התחילה רע: הקבוצה ספגה שתי הפסדים רצופים מאמברוציאנה וליבורנו, אבל בדרבי במחזור השלישי היא ניצחה את יובנטוס בתוצאה 5–2 והחלה בעלייה חדה במעלה הטבלה. כתוצאה מכך, הטורניר באותה עונה היה קרב ארוך בין טורינו לליבורנו, שנפתר רק ביום האחרון הודות לשער המכריע של ולנטינו מאצולה, שהעניק לקבוצה את האליפות. 15 שנים מאוחר יותר, טורינו זכתה שוב באליפות, אבל מעטים הבינו שזו רק תחילתה של דרך הניצחון של הקבוצה הגדולה, שלימים נקראה גרנדה טורינו.

באותה עונה, טורינו זכתה בגביע האיטלקי השני שלה עם מאזן חסר תקדים: 5 ניצחונות מתוך 5 משחקים על אנקונטנה, אטאלנטה, מילאן, רומא וונציה, עם נתונים פנטסטיים של 20 שערים שהובקעו ו-0 ספיגות. עונת 1943/1944 הופרעה על ידי מלחמת העולם השנייה לאחר השחרור האמריקאי של תוניסיה ולאחר מכן סיציליה ב-1943, איטליה הופצצה בכבדות על ידי מעצמות הברית. הנזק הנרחב שנגרם לאחר מכן למסילות הברזל והרחובות אילץ את ההתאחדות לתכנן אליפות מעורבת מיוחדת לעונת 1943/1944 עם שלוש קבוצות אזוריות שונות כדי לצמצם את הצורך בשינוע קבוצות לאורך המדינה. עם זאת, ערב התפטרותו השעה בניטו מוסוליני את כל פעילות הספורט במדינה.

לאחר תבוסתה של איטליה במלחמת העולם השנייה, המדינה הייתה בכאוס מוחלט. וכדי לקבוע מי אלופת המדינה, אורגן טורניר חדש: Divisione Nazionale 1944, הידוע יותר בשם Campionato Alta Italia. זו הייתה אליפות כדורגל שאורגנה על ידי הרפובליקה הסוציאליסטית האיטלקית ונערכה בצפון ובמרכז איטליה בין קבוצות מכל הליגות. בטורניר זכתה ספציה, כשהיא ניצחה את טורינו 2-1 בגמר. יתרה מכך, שחקני ספציה היו צריכים לקבל מעמד של כבאים מהפיקוד המקומי של העיר על מנת שיוכלו לשחק משחקי כדורגל תוך כדי נסיעה לערים אחרות, שכן חופש התנועה היה מוגבל באיטליה במהלך המלחמה. כמו כן, שחקני טורינו הורשו לנוע בחופשיות ולשחק כדורגל רק אם היו להם מסמכים כעובדי מפעל פיאט.

בתוכניות המקוריות, הקבוצה הזוכה בטורניר הייתה אמורה להיות מוכרת כאלופת איטליה; למרות זאת; לאחר סיום האליפות הודיעה הפדרציה הצפונית, בלחץ פוליטי, כי ספציה לא תזכה בתואר הסקודטו. רק בשנת 2002 הוכר אותו התואר כפרס אליפות על ידי התאחדות הספורט הבינלאומית (FIGC).

הליגה ניסתה לחזור לשגרה לאחר עונת 1945/1946. עם זאת, הטורניר עדיין כלל מחזור אזורי ראשוני בשל קשיים לוגיסטיים שעדיין שררו באיטליה. טורינו ניצחה בשלב הבתים ולאחר מכן זכתה באליפות, כשהיא ניצחה את יובנטוס במחזור האחרון. זו הייתה הזכייה השנייה של הנשיא נובו באליפות והשלישית בתולדות טורינו.

עוד יותר מרשימה היתה ההצלחה בעונה הבאה: טורינו פתחה טוב את עונת 1946/1947 וסיימה בגדול. עד אמצע העונה הטורניר עדיין היה פתוח, אך במחצית השנייה הוכרעה האליפות. מאצולה וחבריו יצאו לרצף 16 משחקים ללא הפסד (כולל 14 ניצחונות) ושוב זכו בתואר האליפות. טורינו הייתה קבוצה ששיחקה מעולה, נהנתה מהמשחק והגשימה חלומות. ההתקפה באותה שנה פשוט זרחה: 104 שערים הובקעו, ממוצע של כמעט שלושה שערים למשחק ומאצולה הפך למלך השערים של הטורניר בסוף השנה.

הקבוצה של עונת 1947/1948, שזכתה שוב בתואר, הייתה בדרך לא רק הרכב טורינו הטוב בכל הזמנים, אלא גם אחת הקבוצות החזקות בעולם באותה תקופה. למרות שבאליפות הפך חלוץ יובנטוס בוניפרטי למלך השערים עם 27 שערים, מאצולה -25 וגאבטו עם 23, הם לא היו רחוקים ממנו. במהלך אותה עונה הצליח המועדון לקבוע שיאים רבים: התוצאה הטובה ביותר בטבלת הליגה, עם 65 נקודות ב-40 משחקים; יתרון מרבי מהמקום השני, 16 נקודות הפרש ממילאן, יובנטוס וטריסטינה; הניצחון הבייתי הגדול ביותר מול אלסנדריה בתוצאה 10:0; רק 29 ניצחונות מתוך 40 משחקים ששיחקו; הרצף הארוך ביותר ללא הפסדים (21), מהמחזור העשרים ועד למחזור 41, עם 17 ניצחונות ו-4 תוצאות תיקו; מספר הנקודות הגבוה ביותר בבית: 39 מתוך 40, ניצחון ב-19 מתוך 20 משחקים באצטדיון הביתי פילדלפיה; מספר השערים הגבוה ביותר שהובקע – 125 שערי זכות; ומספר השערים המועט ביותר שספגו – 33 שערי חובה בלבד.

בעונת 1948/1949, טורינו הסתמכה על המאמן האנגלי החדש לסלי לייבלי. האליפות באותה עונה אופיינה במאבק מתוח מול יריבותיה העיקריות אינטר ומילאן. ב-30 באפריל בסן סירו הקבוצה השיגה תיקו מאופס מול אינטר והבטיחה את המקום הראשון ארבעה מחזורים לפני סיום האליפות. לאחר המשחק הזה, הקבוצה נשארה במילאנו כמה ימים לפני שטסה לליסבון למשחק ידידות מול בנפיקה ביום שלישי ה-3 במאי.

אסון סופרגה

רצף הניצחונות של הגראנדה טורינו נקטע באופן טרגי ב-4 במאי 1949 בשעה 17:05. שחקני טורינו חזרו הביתה מליסבון לאחר משחק ידידות עם בנפיקה, שתוכנן על ידי קפטני שתי הקבוצות. מאצולה ופריירה נפגשו במהלך המשחק בין נבחרות איטליה ופורטוגל, שנערך בגנואה. פריירה ביקש מהקפטן ולנטינו לשחק משחק ידידות נגד טורינו כפרידה מהכדורגל. מאצולה הסכים. המשחק נקבע ליום שלישי, 3 במאי 1949. טורינו קיבלה אישור מהפדרציה לדחות את המשחק מול אינטר ל-30 באפריל. המשחק עם בנפיקה התברר כידידותי באמת. טורינו הפסידה 4–3 באצטדיון מלא בארבעים אלף איש שמחאו כפיים לקפטן בנפיקה, פריירה, שהיה אמור לפרוש מכדורגל.

למחרת, 4 במאי, עלתה הקבוצה על מטוס ה-Fiat G.212 כדי לחזור הביתה. מזג האוויר היה נורא, עננים נמוכים וגשם. לאחר התקשורת האחרונה עם תחנת הרדיו, אולי בשל מזג אוויר גרוע או מד גובה לא תקין, התרסק המטוס לתוך גבעת סופרגה, עטוף ערפל סמיך. השעה הייתה 17:05 ב-4 במאי 1949. ההלם היה עצום: 31 אנשים מתו באסון סופרגה, כולל ספורטאים, אנשי הנהלה, עיתונאים ואנשי צוות. כתוצאה מהתאונה מתו השחקנים ולריו בציגלופו, אלדו בלארין, דינו בלארין, אמיליו בונג'ורני, אוזביו קסטיגליאנו, רובנס פאדיני, גוגליאלמו גאבטו, רוגרו גראבה, ג'וזפה גרסאר, אציו לואיץ', וירג'יליו מארוסו, דנילו מאצולה, ולנטינו מאצולה, רומיאו מנטי, פיירו אופרטו, פרנקו אוסולה, מריו ריגאמונטי וג'וליו שוברט; המאמנים אגרי ארבשטיין ולסלי לייבלי; המטפל בעיסוי אוטאביו קורטינה; והמנהלים ארנלדו אניסטה, אנדריאה בונאיוטי ואיפוליטו צ'וואלרי. כמו כן נהרגו שלושה עיתונאי ספורט איטלקיים מובילים: רנאטו קזלבורה (מייסד Tuttosport), רנאטו טוסאטי (Gazzetta del Popolo) ולואיג'י קוואלרו (La Stampa). חברי הצוות פיירלואיג'י מרוני, סלסטה ד'אינקה, סלסט ביאנקרדי ואנטוניו פנגרזי מתו גם הם באותו יום.

בהלוויה, שנערכה ב-6 במאי 1949 השתתפו חצי מיליון איש, שחלקו כבוד בתהלוכה ארוכה אל ארונות הקבורה שעמדו בשורה בפאלאצו מאדאמה. כל טורינו התאחדה סביב הקבוצה, שהיתה סמל אמיתי של התקופה.

בהלוויה השתתפו חברי כל הקבוצות האיטלקיות וכמה קבוצות זרות. באירוע השתתפו גם אנדראוטי הצעיר מטעם הממשלה ונשיא FIGC, אוטורינו בארסי.
העיתונאי וההיסטוריון האיטלקי המפורסם אינדרו מונטנלי כתב: "גיבורים הם תמיד בני אלמוות בעיני אלה שמאמינים בהם. ולכן הילדים יאמינו ש"טורינו" לא מתה: היא רק נסעה." מהקבוצה הנהדרת הזו שרדו רק שלושה שחקנים, כאלו שלא השתתפו במשחק הידידות מסיבות שונות: השוער השני רנאטו גנדולפי, סאורו תומא שנשאר בגלל פציעה בברך ולואיג'י גנדולפי, שחקן צעיר. פרוצ'יו נובו ניצל בשל דלקת ריאות קשה שחווה וגם הפרשן הדגול ניקולו קארוסיו נשאר בבית עם בנו.

עונת 1948/49 הסתיימה עם קבוצת הנוער של טורינו, ששיחקה את ארבעת משחקיה האחרונים מול קבוצות הנוער של קבוצות אחרות. טורינו ניצחה את כל משחקיה הנותרים וסיימה את עונת 1948/1949 עם 60 נקודות, חמש יותר מאינטר שבמקום השני. אבל זה היה ניצחון מר, בסימן הזיכרון הבלתי נמחק של הטרגדיה שקרתה.

ב-26 במאי 1949 נערך משחק באצטדיון קומונלה לטובת משפחות הקורבנות מול ריבר פלייט. משחק הידידות באצטדיון קומונלה העמוס הסתיים בשוויון 2–2.

דעיכה וניצחונות חדשים

חידוש הקבוצה לאחר הטרגדיה הגדולה הייתה קשה מאוד. פרוצ'יו נובו, שנשאר הנשיא, השתמש בקבוצת הנוער כדי להכין קבוצה הגונה לקראת עונת 1949/1950. באותה שנה ניצחה יובנטוס, וטורינו הצליחה לסיים את העונה במקום השישי המכובד.

העונה שלאחר מכן, 1950/51, סימנה את תחילתה של תקופה בעייתית: טורינו שרדה את הליגה רק ביום הלפני אחרון שלה. כמו כן בשנה שלאחר מכן, שוב תחת המאמן מריו ספרון, טורינו נחלצה מירידה רק במשחק האחרון שלה, כשהיא קבעה שוויון מאופס בבית מול אודינזה. ראוי לציין שבאותה שנה נולדה בטורינו קבוצה של אוהדי טורינו בשם Gruppo Sostenitori Granata; זו הייתה קבוצת המעריצים המאורגנת באמת הראשונה באיטליה.

השנים הבאות עברו בסימן מאבק והישרדות, אך ירידה איטית עדיין הובילה לירידה הראשונה של המועדון לסרייה B, שהתרחשה בעונת 1958. אלא שהשהות שלהם בסרייה B תימשך רק עונה אחת ולאחר מכן טורינו תחזור לליגה הבכירה בעונת 1959/1960. בשנה שלאחר מכן (1960/1961) הם סיימו במקום ה-12, ובשנים שלאחר מכן הם יסיימו במקום השביעי (1961/1962), 10 (1962/1963) ו-7 (1963/1964).

ב-1963 נכנס אורפאו פיאנלי לתפקידו כנשיא הקבוצה. הוא מינה את נריאו רוקו למאמן והחתים את כוכב המועדון העתידי ג'יג'י מרוני, שכונה "הפרפר הארגמן" (La Farfalla Granata). באליפות 1964/1965 סיימה טורינו במקום הטוב ביותר שלה מאז אסון הסופרגה: שלישית אחרי אינטר ומילאן עם 44 נקודות. עונת 1965/1966 הפכה פחות מוצלחת, הקבוצה הצליחה לסיים רק במקום העשירי.

ואז ב-15 באוקטובר 1967 סבלה טורינו טרגדיה נוספת. מרוני נפגע ממכונית בעת שחצה רחוב במרכז טורינו. שחקן הכדורגל מת מפצעיו בבית החולים.

באותה עונה סיימה טורינו את האליפות במקום השביעי. רק הניצחון בגביע האיטלקי יכול היה לרומם מעט את מצב הרוח של הקבוצה. תחייתה של הקבוצה נמשכה עם זכייה נוספת בקופה איטליה בעונת 1970/1971.

טורינו שוב אלופת איטליה

בעונת 1971/72 סיימה טורינו במקום השלישי, נקודה אחת אחרי יובנטוס ומילאן בהפרש שערים. במהלך שלוש העונות הבאות, טורינו סיימה שוב במקום השישי, החמישי והשישי והגיעה לעונת 1975/1976 כקבוצת מרכז טבלה.

תחילת העונה החלה בחילופי מאמנים. לואיג'י ראדיס החל לאמן את הקבוצה, שהתמלאה בשחקנים איכותיים כמו קפורלה, פצ'י ופטריציו סאלה. לאחר מכן הייתה עונה מרגשת. טורינו זכתה באליפות עם 45 נקודות, והקדימה את שכנתה מטורינו יובנטוס. התואר היה תוצאה של קאמבק מול יובה, שהקדימה ב-5 נקודות את טורינו באביב. אבל שלוש תבוסות ברציפות ללבנים-שחורים, השנייה שבהן הייתה בדרבי, אפשרו לטורינו לעקוף אותה. במחזור האחרון טורינו עלתה ליתרון של נקודה אחת כשאירחה את צ'זנה באצטדיון שלה. המשחק הסתיים בתיקו ויובנטוס, בתורה, הפסידה לפרוג'ה. התואר הגיע בזכות הפרש של שתי נקודות על יובה. 27 שנים לאחר אסון התרסקות המטוס.

אותו מירוץ לתואר חזר על עצמו בשנה שלאחר מכן, אך הפעם סיימה טורינו במקום השני, רק נקודה אחת מאחורי יובנטוס. 51 ל-50, מספר שיא של נקודות עבור מתכונת הליגה של 16 קבוצות. ב-1978 סיימה טורינו שוב במקום השני, גם אחרי יובנטוס, אך עם פער גדול יותר ביניהן.

בשנים הבאות נחשבה טורינו לאחת הקבוצות המובילות בסרייה A, אך החלה ירידה איטית והקבוצה לא הצליחה לחזור על תוצאות העבר, למעט המקום השני בעונת 1984/1985, שם סיימה הקבוצה בפיגור מול ורונה של אוסבלדו בגנולי.

המסע באירופה

בסוף עונת 1988/1989, טורינו ירדה לסרייה B בפעם השנייה בתולדותיה. הקבוצה קיבל את האתגר בכבוד ובמאי 1990, לאחר שניצחה את מסינה בתוצאה 3:0, טורינו חזרה לסרייה A. בדרך, המועדון נפרד מאצטדיון קומונלה הישן. מהעונה הבאה יתקיימו משחקים באצטדיון דלה אלפי.

באליפות 1990/1991 סיימה הקבוצה, בראשות המאמן החדש אמיליאנו מונדוניקו ועם שחקנים כמו מרטין ואסקז ופוסי, את העונה במקום החמישי, מה שהקנה לה כרטיס לגביע אופ"א. השוורים זכו גם בגביע מיטרופה, כשניצחו את פיזה 2-1 לאחר הארכה בדלה אלפי.

לאליפות 1991/1992, בהשראת העפלת הקבוצה לאירופה, רכשו אוהדי הקבוצה יותר מ-26,000 מנויים. והם צדקו. ההופעה המצוינת של הקבוצה והתקפה של חמישה כוכבים של לנטיני, סקיפו, קזגראנדה, מרטין ואסקז וברשיאן הובילו את הקבוצה למקום השלישי בליגה, כמו גם להופעה היסטורית בגמר גביע אופ"א מול אייאקס. טורינו הצליחה להדיח את ריאל מדריד האדירה מהטורניר בחצי הגמר, לאחר שניצחה בעבר את רייקיאוויק, בואביסטה, א.א.ק. אתונה ובק 1903.

15 באפריל היה יום בלתי נשכח באצטדיון דלה אלפי. טורינו הצליחה למחוק את תוצאת המשחק הראשון בסנטיאגו ברנבאו (1:2) והדיחה את ריאל מדריד עם ניצחון 2:0, בכך הבטיחה העפלה לגמר מול אייאקס.

הקרב עם המעצמה ההולנדית התברר כמרגש. המשחק הראשון בטורינו הסתיים בתיקו 2:2. אבל הודות לתיקו מאופס באמסטרדם (טורינו בעטה למסגרת 3 פעמים, אחת מהן בדקה ה-90), הקבוצה ההולנדית עדיין זכתה בגביע.

זמנים קשים ופשיטת רגל

תחילת עונת 1992/93 התאפיינה בבעיות כלכליות עצומות הן לנשיא מונדוניקו והן לקבוצה כולה, שהביאו אותה לסף אסון. חובות דרשו את מכירת השחקנים היקרים ביותר של הקבוצה: קריברו, בנדטי ולנטיני האהוב, שמכירתו גרמה להתקוממות בקרב האוהדים ולמרות הבעיות הקשות, הייתה לקבוצה עונה טובה יחסית, כשסיימה במקום התשיעי והשיגה את הזכייה החמישית של טורינו בגביע האיטלקי. טורינו הדיחה את יובנטוס בחצי הגמר וניצחה בבית את רומא במשחק הראשון של הגמר 3-0. במשחק הגומלין, רומא קיבלה שלושה פנדלים משיפוט מפוקפק והמשחק הסתיים בתוצאה 5:2 לזכות המארחים.

לאחר שזכתה בגביע האיטלקי החמישי, הקבוצה הייתה בשיא רגשי, אך מאוחר יותר נקלע המועדון לקשיים כלכליים ונוצר מיתון ממושך. המועדון החליף נשיאים ומנהלים מספר פעמים, אך התוצאות המשיכו להידרדר ובתום עונת 1995/1996 ירדה טורינו בפעם השלישית בהיסטוריה לסרייה B. לאחר שתי עונות, טורינו חזרה לליגה הבכירה בעונת 1998/1999, אך ירדה שוב בתום העונה.

המועדון חזר לסרייה A בעונת 2000/2001, ובשנה שלאחר מכן סיים במקום ה-11 והצליח להעפיל לגביע האינטרטוטו. אבל בעונה הבאה טורינו הודחה מגביע האינטרטוטו על ידי ויאריאל הספרדית והציגה גם את התוצאה הגרועה בסרייה A בהיסטוריה ושוב ירדה ליגה וסיימה במקום האחרון. תחת המאמן הצעיר והמוכשר רנאטו זקרלי, טורינו הצליחה לחזור לליגה הבכירה בעונת 2004/2005. עם זאת, עקב חובות כבדים שנצברו תחת הנשיא פרנצ'סקו צ'ימינלי, טורינו לא קיבלה אישור להתמודד בסרייה A והמועדון הכריז על פשיטת רגל ב-9 באוגוסט 2005.

עם זאת, ב-16 באוגוסט, פיפ"א קיבלה הצעה ליצור ארגון מקצועי חדש המכונה Società Civile Campo Torino, שנוצר על ידי קבוצת אנשי עסקים ובראשה עורך הדין פיירלואיג'י מרנגו. המועדון החדש קיבל גישה לחוק פטרוצ'י, שהבטיח רישום ישיר לסרייה B, כמו גם את כל תארי הספורט של טורינו המפורקת. ב-19 באוגוסט, היזם האיטלקי ומנהל הספורט אורבאנו קאירו הוכרז רשמית כנשיא החדש של המועדון ב-Norman Bar (שנודע פעם כמבשלת Voigt והאתר ההיסטורי של הקמת הקבוצה הוותיקה).

טורינו החדשה

טורינו החדשה, שנקנתה רשמית על ידי אורבאנו קאירו ב-2 בספטמבר 2005, היתה אמור לשחק את משחקה הראשון ב-10 בספטמבר, היום הראשון של הסרייה B. לאחר המכירה, המועדון שינה את שמו למועדון הכדורגל טורינו.

תוך זמן קצר מאוד היה צורך ליצור צוות ראוי למסורת של טורינו. תוך שבעה ימים בלבד נרכשו עשרה שחקנים. בנוסף לרוזינה, סטלון, טייבי, באלסטרי, ניקולה, פנטיני, אדוסיי, לונגו ואורפאוס, הקבוצה צירפה את רוברטו מוזי, שעבר לטורינו דקה לפני סגירת שוק ההעברות. למבחן הראשון של העונה של הקבוצה החדשה, 30,000 אוהדים התאספו בדלה אלפי כדי לצפות בעימות מול אלבינולפה. בדקה ה-16 של המחצית הראשונה הבקיע אנריקו פנטיני את השער הראשון בתולדות מועדון הכדורגל החדש. טורינו השיגה כבר בעונתה הראשונה העפלה לסרייה A בעונת 2005/2006 לאחר שניצחה בפלייאוף ועונת 2006/2007 הייתה הראשונה עבור טורינו של אורבאנו קאירו בסרייה A. הנשיא מינה את דוריאנו טוסי למנכ"ל הקבוצה ואת אלברטו זצ'רוני למאמן החדש.

הקבוצה, מחוזקת ברכישת שחקנים כמו אביאטי, קומוטו, דה אסנטיס, פיורה וברון, לא פתחה טוב ואחרי 5 מחזורים השיגה 2 נקודות בלבד. עם זאת, טורינו התמקמה במקום ה-11 ואף הגיעה למקום השביעי לאחר ניצחון חוץ חשוב (0-2) על אסקולי במחזור ה-16. אבל בינואר ופברואר ספגה טורינו סדרה של שבעה הפסדים רצופים והמועדון בחר להיפטר מזצ'רוני ולהחזיר את דה ביאסי, שאימן את השוורים בעבר. טורינו השיגה 9 נקודות ב-4 המשחקים הבאים, אך הקבוצה סיימה במקום ה-16 עם 40 נקודות בלבד.

בעונת 2007/2008, אורבאנו קאירו המשיך להשקיע בטורינו, מה שאפשר למועדון להמשיך ולצמוח. עם זאת, במהלך העונה חוותה הקבוצה כישלונות רבים ופציעות רבות (כ-60, חלקן חמורות) ויכלה לסיים רק במקום ה-15. הקבוצה פתחה סוף סוף את עונת 2008/2009 עם קצת המשכיות טכנית: ג'יאני דה ביאסי נשאר כמאמן. את תפקיד המנהל הספורטיבי קיבל מאורו פדרזולי, שהיה אחראי בעבר על שוק ההעברות של ליברפול. רכישות העונה נחשבו למצוינות, כאשר אבטה, סאומל, ג'מאילי, פראטלי, קולומבו, קלדרוני ובעיקר חלוץ מנצ'סטר סיטי ביאנקי הצטרפו לסגל שהיה תחרותי ממילא. עם זאת, התוצאות באותה עונה היו איומות באופן מפתיע ולאחר שלוש עונות המועדון ירד בחזרה לסרייה B.

בעונת 2009/2010, קאירו מינה את ג'אנלוקה פטראצ'י למנהל הספורטיבי החדש של טורינו, אך המועדון לא הצליח לחזור לליגה הבכירה בשנתיים הבאות.

חזרה לאירופה

ב-6 ביוני 2011, המועדון הכריז רשמית על ג'יאן פיירו ונטורה כמאמן החדש לקראת עונת 2011/2012 בסרייה B, כאשר ונטורה חתם על חוזה לשנה.
המאמן הגנואי הראה מיד את ערכו. הוא הצליח לשכנע את ההנהלה לבנות את הקבוצה הנכונה בזמן הנכון, לחסל מצבי רוח רעים ודאגות עם הכישרון המדהים שלו, שיכול גם להפוך כל כעס של אוהד לגאווה. כך החלה הדרך המופתית של הקבוצה לסרייה A.

באותה עונה חוותה טורינו קשיים רבים: טרגדיה (ב-9 באוקטובר, בחזרה מניצחון מהדהד על ורונה, אוטובוס הקבוצה התנגש במשאית גנובה, מחץ את המכונית שנתקעה באמצע ושם קץ לחייהם של שני צעירים) ולעג (משחק שננטש עקב תאורה, ניצחון כברירת מחדל ואז הפסד. כמו כן נרשמה שורה של ביטולי משחקים בעקבות חוסר המזל של פיירמריו מורוסיני, ירד שלג בברשיה והצפה בטורינו, שהובילו למשחק דחוס). לוח זמנים ועונה עמוסה בשבועות האחרונים (6.5 משחקים ב-20 ימים). אבל הקבוצה של ונטורה התבררה כחזקה מכולן וב-20 במאי 2012 השיגה חזרה לסרייה A לאחר שניצחה את מודנה בתוצאה 2–0 בסיבוב הלפני אחרון של העונה. לאחר שהקים קבוצה חדשה ושמר על מקומה בליגה בסרייה A בעונת 2012/2013, עונת 2013/2014 סימנה עלייה חדה עבור טורינו, שסיימה במקום השביעי והעפילה לליגה האירופית לעונת 2014/2015.

באותה עונה ביצעה טורינו עסקה חשובה, כשרכשה את כל הזכויות על סרסיi מפיורנטינה. גליק ודרמיאן, שני מגינים חשובים שנקנו גם הם. ונטורה הצליח לערבב בצורה מושכלת ניסיון (בובו, מורטי, פרנרוד) ונוער (מקסימוביץ', אל קדורי, אימובילה) בקבוצה אחת.

האחרון, שהגיע מיובנטוס עם קצת ביקורת, יהפוך לשחקן החשוב ביותר באותה עונה של הסרייה A: צ'ירו אימובילה היה למלך השערים של הליגה ומיד קיבל הזמנה לסגל הנבחרת למונדיאל בברזיל. מאמן הנבחרת פראנדלי גם קרא לשני שחקנים נוספים מטורינו: צ'רסי ודרמיאן. בעונת 2014/2015 הגיעה טורינו לשמינית גמר הליגה האירופית, שם הודחה על ידי זניט סנט פטרסבורג. בליגה, טורינו סיימה במקום התשיעי והצליחה לנצח בדרבי ראשון מזה 20 שנה מול יובנטוס.

פילדלפיה החדשה

תחילת עונת 2015/16 סימנה תאריך חשוב שראוי לציון. ב-17 באוקטובר 2015, בדיוק 89 שנים לאחר פתיחת האצטדיון ההיסטורי הראשון שלה, ערכה פילדלפיה טקס פורץ דרך לפרויקט פילדלפיה החדשה בניצוחו של יו"ר המועדון אורבאנו קאירו.

האצטדיון הביתי ההיסטורי של טורינו, האצטדיון בו זכו בגביעים הגדולים של המועדון: מ"שלישיית הפלאים" ועד לגראנדה טורינו, שהצליחה לזכות בחמש אליפויות ליגה ברציפות עם מעל 100 שערים, נהרס ב-1997 עם הבטחות לא ממומשות לשיקום מיידי. הפרויקט, ביוזמת קרן אצטדיון פילדלפיה, נוסד בשנת 2011 במטרה לשפץ לחלוטין את אתר האצטדיון שנהרס. פילדלפיה החדשה הייתה אמורה להיות המטה החדש של המועדון, עם קיבולת של 4,000 צופים, שני מגרשי אימונים, מתקנים לקבוצת נוער ומוזיאון.

הגאווה האמיתית היתה שבסופו של דבר הפרויקט הזה התממש בהנהגתו של הנשיא אורבאנו קאירו, שהצליח להשיג את המטרה למרות בעיות רבות. בפרויקט הזה היו מעורבים בעלי עניין רבים שפשוט רצו ליצור מחדש בית לטורינו: מפוליטיקאים מקומיים ועד מוסדות ספורט וכמובן התמיכה האינסופית של האוהדים. האצטדיון החדש נפתח ב-24 במאי 2017.

טורינו סיימה את עונת 2015/2016 במקום ה-12, שלאחריה עזב ונטורה את המועדון לאחר חמש שנות ניהול ומונה לאמן את נבחרת איטליה בכדורגל. הוא הוחלף על ידי סיניסה מיכאילוביץ', שסיים את עונת 2016/2017 במקום התשיעי. בינואר 2017 הוחלף מיכאילוביץ' על ידי וולטר מצארי, שהוביל את המועדון למקום תשיעי נוסף בתום עונת 2017/2018.

בעונה שלאחר מכן, 2018/19, סיימה טורינו במקום השביעי והעפילה לליגה האירופית לאחר היעדרות של חמש שנים. טורינו סיימה את העונה עם 63 נקודות, שיא מועדון מאז כניסתה של שיטת שלוש הנקודות ב-1994. הקבוצה, לעומת זאת, לא הצליחה להעפיל לשלב הבתים של הליגה האירופית בעונת 2019//2020 לאחר שהודחה בפלייאוף על ידי וולברהמפטון וונדררס. בליגה, אחרי פתיחת עונה חזקה, טורינו קרסה במפתיע והייתה על סף ירידה וסיימה במקום ה-16. גם העונה שלאחר מכן הייתה שלילית למדי וסומנה על ידי המאמנים לסירוגין מרקו ג'אמפאולו ודוידה ניקולה על הספסל. טורינו הצליחה להינצל מירידת ליגה רק במחזור הלפני אחרון של העונה, תוך שוויון 0–0 בחוץ מול לאציו.

בעונת 2022/2023 הגיע איבן יוריק לספסל האימון והוביל את המועדון למקום העשירי, שהיה גם הישג הקבוצה בעונת 2023/2024 ונדמה שהדרך לזכייה נוספת באליפות עוברת במהמורות רבות מספור…

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.