האם "חלומות רכבת" מבוסס על סיפור אמיתי?

גְרֵיינְייר עובד עם מספר רב מדי של אנשים וצופה ברבים מהם נפלטים על ידי בולי עץ נופלים, נורים על ידי בריונים נקמנים, או, במקרה של פועל סיני אחד, מושלכים לגיא על ידי חבורה גזענית. הוא בונה בקתה עבור אשתו גלדיס (בגילומה של פליסיטי ג'ונס) ובתו התינוקת קייט, מאבד הכול בשריפת יער ובונה בקתה חלופית שבה הוא חי, ולבסוף מת, בבדידות. אינטראקציות חטופות – עם הגורל, החברות, האהבה והמוות – מעצבות את ההתמודדות עם האבל והבדידות הצורכת את חייו של גריינייר, שמתפתחת להרהור נוקב על כך שהעולם המודרני הותיר אותו מאחור.

"פעם היו מעברים לדרך הישנה," אומר הקריין של "חלומות רכבת" (וויל פאטון) על פני תמונות הפתיחה של הסרט. "אף שזו גולגלה כמו מגילה והונחה אי שם, עדיין אפשר לחוש את הד הדהוד שלה."

השורה הזו, ובמיוחד הדימוי של עולם ש"גולגל כמו מגילה," הופיעה לראשונה במחזור הסיפורים הקצרים של ג'ונסון, "הבן של ישו" ("Jesus’ Son"). לפני שעובד לסרט על ידי קלינט בנטלי ("ג'וקי"), ג'ונסון פרסם את "חלומות רכבת" לראשונה כסיפור בכתב העת The Paris Review ב-2002, ולאחר מכן כנובלה ב-2011. במעט יותר מ-100 עמודים. "חלומות רכבת" כתוב בפרוזה חסכונית ומדויקת, קול מינימליסטי בגוף שלישי המאפשר לדאגות ולסקרנות של גריינייר לחלחל לדף בקלות. זו הדרך המושלמת עבור ג'ונסון לטפח אינטימיות בין הקורא לאדם שממעט לבטא את רגשותיו ומצוקותיו בכל עומק ממשי.

יישור קווים מוסריים אפורים

השינוי ברור כאשר קוראים את הנובלה של ג'ונסון, אף שהסרט הוא עיבוד נאמן ברובו לספר. סרטו של בנטלי – שנכתב יחד עם גרג קוודאר, שביים את "סינג סינג" וכתב יחד את הסרט עם בנטלי – הוא ליניארי, ומביט אחורה או קדימה רק לצילומים חולפים ופולשניים במונטאז'ים המעוררים חיים המסוכמים באופן חסר נשימה וממהר, אולי אפילו לא על ידי האדם שחי אותם. הסרט חולף על פני הביוגרפיה של גריינייר – הוא היה יתום שנשלח ברכבת לגור עם קרובים באיידהו, הוא היה עד לגירוש המוני של משפחות סיניות, ופעם נתן לאדם גוסס לשתות מים מתוך המגף שלו. האנקדוטה האחרונה הזו מקוצרת בסרטו של בנטלי; בספר, גריינייר נרדף על ידי המפגש המוקדם הזה עם חטא ומוות, כאשר האיש הגוסס – ששמו וויליאם קוסוול היילי – מתוודה כי ניצל מינית את אחייניתו בת ה-12 וברח כשהיא הרתה והוכתה למוות על ידי אביה. גריינייר חש אשמה עצומה על שהותיר את האיש למות לבדו, ותחושת אשמה הקשורה לאלימות הופכת לאחד הנושאים המרכזיים בחייו. לעומת זאת, האיש הגוסס בסרט אינו מתוודה על דבר.

ישנן מקרים נוספים שבהם בנטלי וקוודאר לוקחים לעצמם חירות בכל הנוגע לדקות המוסרית של ספרו של ג'ונסון. בעמודי הפתיחה, גריינייר מסייע לעמיתיו בבניית הרכבת כשהם מתעללים בפועל סיני המואשם בגניבה, אך הוא משתחרר לפני שהם משליכים אותו מעבר לצד הגשר הלא גמור. שותפותו של גריינייר מעידה על חוסר יושרה מוסרית, ופחדיו שהאיש הסיני קילל אותו בשל חלקו בניסיון הרצח שבים אליו לאורך חייו. בסרטו של בנטלי, הפועל הסיני נהרג, אך לגריינייר אין חלק ברצח, ובמקום זאת הוא שואל ברפיון את הרוצחים מה עשה קורבנם כדי לזכות בגורלו.

בסרט, גריינייר נרדף ללא הרף על ידי רוחו של האיש, שפניו בוהים בגריינייר בפסיביות בכל פעם שמצפונו נוקף נוכח הצדק המעוות בעליל של הציוויליזציה האמריקאית העומדת לאחד את המוסר המודרני שלה. לזכותו של בנטלי ייאמר, קור רוח זה נלקח ישירות מהטקסט של ג'ונסון, יחד עם חזיונותיו של גריינייר על פניו בכל מקום אליו הוא הולך.

מתחים סוציו-פוליטיים שהובאו למסך

ישנם שינויים והשמטות מחומר המקור בכל רחבי "חלומות רכבת" של בנטלי. האלמנה הבוטחת וצלולת המחשבה קלייר תומפסון שורדת את תהליך העיבוד, אך נסיבותיה שונות. הן בספר והן בסרט, קלייר פוגשת את גריינייר במהלך תקופתו כסבל עם סוס ועגלה ביערות איידהו, אך בסרט קלייר היא עובדת שירותי יערות המוצבת במגדל תצפית אש מרוחק. בנובלה, היא נוסעת עם שני ילדיה וחפציה, ונתונה להטרדות עיקשות מצד חברו של גריינייר, אדי, הרואה את עצמו כמחזר סביר לאישה שהפכה פנויה פתאום.

קלייר דוחה את אדי, כשהיא מודעת לכך שלאלמנה יש יותר עצמאות בבחירת בעל לאחר שכבר נישאה, ותחושת העצמאות הזו קיימת גם בסרט, כמו גם אבחנתה שגריינייר הוא נזיר מתבודד (ההבחנה של ג'ונסון ש"העולם זקוק למתבודד ביער באותה מידה שהוא זקוק למטיף בדוכן" נשמעת כמו חוכמה עממית מנחמת היוצאת מפיה של קלייר). אבל העובדה שבנטלי וקוודאר הפכו אותה לדמות הרבה יותר חופשייה ממה שג'ונסון עשה, והרחיקו אותה מהאחריות הביתית של האמהות, אולי כדי לתת דוגמה ברורה יותר לקיום שליו ובודד בטבע שבו גריינייר יכול להשוות את חייו שלו.

מקרים אחרים של מתחים סוציו-פוליטיים שונו. ישנו בוב, אינדיאני משבט קוטנאי ("Kootenai Tribe of Idaho") שלא שותה אלכוהול, אשר נאלץ לשתות בירה על ידי קנדים בטענה שהלימונדה המעורבת בה תנטרל את האלכוהול שבבירה. הוא שותה אל תוך הלילה ומועד על פסי הרכבת, שם קטרים חולפים קורעים אותו לגזרים (בסרט, ג'וני ארנוקס מגלם אינדיאני משבט קוטנאי הפוגש את גריינייר בשיא משבר האבל שלו, אך כמו וויליאם קוסוול היילי, חייו הרחק מגריינייר מטושטשים).

זהו מפגש אלים נוסף בעל גוון גזעי שנותר בתודעתו של גריינייר, אך זו אינה האינטראקציה הלא נוחה היחידה עם דמויות ילידיות אמריקאיות שבנטלי חותך עבור סרטו: בפרק האחרון, ג'ונסון מתאר כיצד גריינייר נתקף בתשוקה לשתי עובדות מין ילידיות אמריקאיות שהוא פוגש בבונרס פרי, אותה הוא מתגבר לבסוף במאמץ רב על ידי נסיגה אל הפאר הטבעי המקיף את הבקתה שלו. מעבר לפרשנות של ג'ונסון על הפיכת נשים ילידיות למושא ארוטי, החסרה בסרטו של בנטלי, ברור שהטיפול של ג'ונסון בבדידותו של גריינייר כולל נכונות להשריש בגיבורו תחושה לא מחמיאה של חוסר ניסיון ודיכוי מיני. בנטלי נמנע מכך, ובמקום זאת מעדיף תיאורים של בדידותו הציורית של גריינייר וקשר אפלטוני קצר עם קלייר לאחר אובדן משפחתו הנאמנה והאוהבת.

אודה רומנטית וכואבת ליופי החיים

שינוי זה מצביע על ההבדל העיקרי בין "חלומות רכבת" של ג'ונסון לזה של בנטלי, אשר פחות קשור לעלילה ויותר לטון. הפרוזה של ג'ונסון כואבת ופואטית, עם שפע של דימויים מהממים ותיאורים נוקבים, אך ניתן לזהות מידה של ריחוק בין הסופר לדמות, בכך שג'ונסון מעוניין לחשוף את הבושה הפרטית של גריינייר ואת הדו-משמעות המוסרית שלו – או, ליתר דיוק, את חוסר החוזק המוסרי הטיפוסי שלו. יש יותר מקורטוב של אירוניה בפרוזה של ג'ונסון המעורבת בסקירה המלנכולית של הטכנולוגיה והקידמה המשיגות בקלות את הקצב של גריינייר עם העולם; הסופר והמרצה אנתוני וואלאס תיאר את הסיפור כ"פשוט ורציני אך עם חיוך קטן".

לעומת זאת, סרטו של בנטלי מרגיש רומנטי במובהק, עם הפסקול המרומם של ברייס דסנר וצילום מרהיב של אדולפו ולוסו שבו "כל פריים הוא ציור". המצלמה עוקבת אחר התנועה היציבה הלוך ושוב של מסור חיתוך ידני בין שני אנשים, לוקחת את הפרספקטיבה של עץ הנופל ביער, ודוחפת את גריינייר לתחתית המסגרת, לעיתים קרובות מוחבא בפינה, כדי להדגיש את מעמדו הפגוע בעולם עצום ובלתי נודע. זוהי גישה רצינית לחלוטין לחומר שאינו חסר רצינות, אך גם לא מוגדר על ידה.

ישנן דמויות שקל יותר לתרגם למסך, כולל אשתו של גריינייר, גלדיס. הטרגדיה של גריינייר המאבד את אשתו ובתו מודגשת על ידי העובדה שהוא רואה אותן לעיתים רחוקות כל כך; כפועל נודד, הוא מתרחק מהן לפרקי זמן ארוכים. פרט נחמד אחד שהועבר מספרו של ג'ונסון הוא הרמז לכך שגריינייר דואג שבתו התינוקת קייט כלל אינה מזהה אותו. גלדיס בגילומה של פליסיטי ג'ונס מתוקה ועדינה, אך גם חכמה וגלויה: היא זו שהציגה את עצמה בכנסייה שבה שניהם נכחו, וכאשר גריינייר מרגל אחריה במטבח שלהם כשהוא חוזר מהעבודה, היא לובשת מכנסיים ושלייקס (ככל הנראה של גריינייר). בנטלי וקוודאר מעבדים בנאמנות את השיחה שבה גלדיס מסבירה שכלבים מבינים שפה באופן דומה לילד צעיר. זהו חלון מתוק ועממי למערכת היחסים שלהם, הבחנה שובבה על האופן שבו אנשי הכפר חיים לצד בעלי חיים בביתם המבודד.

ג'ונסון מצייר את חייו של גריינייר כסדרה של פנים עם כניסות ויציאות ברורות, אפיזודות של חברות או היכרות שניתן להיזכר בהן רק כמשהו סופי וגמור. אין זה מפתיע שארן פיפלס, הפועל המבוגר האקסצנטרי, העצבני והפטפטן שעובד באחד מצוותי כריתת העצים של גריינייר בתחילת הנובלה, היה בראש סדר העדיפויות של בנטלי וקוודאר לעיבוד הקולנועי – זהו תפקיד נפלא לשחקן אופי, ו-וויליאם ה. מייסי זיהה זאת גם. "איך אפשר לומר לא לגילום ארן פיפלס?" הוא הצהיר. "הוא משורר, הוא פילוסוף, הוא בטלן. הוא בוגר, הוא מבוגר. יש לו חוכמה. הייתי רוצה לבלות עם ארן פיפלס."

ארן הוא דמות משמעותית למרות שהוא מופיע רק בכמה עמודים בספר. הוא מבוגר יותר, לא מסוגל לבצע את עבודת הכפיים הקשה של כורתי העצים האחרים, ומפעיל מדי פעם מטעני נפץ כדי לפנות מנהרות. הוא מלא באנקדוטות מהעבר, ועם מעט חפצים עליו בכל עת. הוא רמז לבאות עבור גריינייר, הזדמנות עבורו לראות איך זה להיות זקן ומהורהר בעולם משתנה, גם אם הוא הרבה יותר פטפטן ומלא סיפורי בדים מאשר גריינייר השקט והמופנם אי פעם יהיה.

הוא גם מועמד מוביל לשאת חלק מהדיאלוגים הסנטימנטליים ביותר של הסרט, כמו בחילופי הדברים האחרונים בסרט במונטאז' סיום של תמונות מורכבות להפליא מחייו של גריינייר. "יפה, נכון?" אומר ארן, יושב עם גבו לגזע עץ ומסתכל למעלה על קו העצים. "פשוט יפה." זוהי אי-היכולת הזו ללכוד במילים את מערכת היחסים החולפת שלנו עם עולם שהוא יפה אך נסוג לתוך קפלי המודרניות, שמזינה את "חלומות רכבת" כעיבוד לספר מעורר ורב-משמעות. בנטלי מאפשר למשחק הגומלין בין דימויים מדהימים של טבע ופנים אנושיות סמוקות וענוות לדבר ומכבד את העיצוב העדין והכנה של הנובלה של ג'ונסון בכך שהוא מאפשר לנו להתמקם בכל פרק נתון בחייו של גריינייר רק לרגע, לפני שרוחות ההיסטוריה, עם התיאבון שלהן לצמיחה ותנועה מונעת בקיטור, מסיטות אותנו קדימה.

חומר מעשיר לקריאה ולצפייה

רוברט גריינייר נולד מתישהו ב-1886 ביוטה או בקנדה; כשהיה ילד, נשלח לבדו ברכבת לאיידהו והגיע כשיעדו מוצמד בסיכה לחזהו. מעולם לא היה שיכור. היתה לו אהובה אחת: אשתו. מעולם לא רכש נשק חם ולא דיבר בטלפון. לאחר שמת בשנתו מתישהו בנובמבר 1968, נחה גופתו בבקתה שלו כל החורף והיעדרו כלל לא הורגש. לא היה לו מושג מי הוריו, והוא לא הותיר יורשים אחריו. אפשר היה לכתוב עליו רומן אמריקאי גדול אבל דניס ג׳ונסון בחר לכתוב נובלה. ״חלומות רכבת״, ספרו הלפני־אחרון של דניס ג’ונסון (2017-1949), זכה לשבחים יוצאי–דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. הסרט עושה חסד לא קטן עם היצירה ומומלץ לצפייה גם עבור מי שלא קרה את הספר וחובב סרטים מהורהרים.