מי היה מאמין? 'בלש אמיתי' חגגה עשור בינואר 2024 והביאה איתה עונה רביעית שגרמה לקרע בין המבקרים לצופים. בעוד המבקרים הריעו (93% ב־Rotten Tomatoes), הצופים לא ממש התלהבו. ככה זה כשמדובר בסדרות קאלט.
אז איזו עונה היתה הטובה ביותר ואיזו פחות?
כשיצאה ב־2014, העונה הראשונה של 'בלש אמיתי' סחפה את הקהל והפכה את ניק פיצולאטו לכוכב עולה בעולם הטלוויזיה והחזירה את מתיו מקונוהיי אל הזרקור ההוליוודי. ההצלחה המסחררת פתחה את הדלת לשתי עונות נוספות בבימויו של פיצולאטו, אך העונה הרביעית הוטלה לידי הבמאית המקסיקנית עיסא לופז, יוצרת הסרט המרתק 'נמרים לא מפחדים'. למרות החילופים בכסא הבמאי, הסדרה שמרה על פורמט האנתולוגיה המיוחד שלה, המאפשר לצופים לחוות כל עונה כיצירה עצמאית, תוך שהם נהנים מההשוואה בין העונות השונות
עונה 4. פאנפיק דהוי ויומרני
באלסקה, בעיירה אניס, ממש בתחילת ליל הקוטב הארוך, נמצאות גופות עירומות של חוקרי קוטב מתחנת המחקר כשהן קפואות. שתי שותפות: מפקדת המשטרה ליז דנברס (ג'ודי פוסטר) והסיירת אוונגלין נבארו (קאלי רייס), כשלשתיהן עבר טרגי ומערכות יחסים קשות עם עמיתים, לוקחות על עצמן את חקירת הפרשה. הפשע, כרגיל, משולב היטב בהקשר המקומי: המקומיים מדברים על רוחות רפאים ואמונות אינדיאניות בנות אלף שנים ומסתבר שמות המדענים קשור לרצח של ילדה שהפגינה נגד עבודת המכרה לפני מספר שנים.
העונה הרביעית נידונה עוד מלכתחילה לעמוד בהשוואה לעונות הקודמות שיצר ניק פיצולאטו והיא נכשלה כישלון חרוץ. עיסא לופז החליטה להקניט את הצופים בכך שכל מה שקורה קשור לאירועי העונה הראשונה. אבוי, עד הסוף התברר שזו רק הונאה בוטה ופאנפיק גמור במובן הגרוע של המילה. משום מה, רוח הרפאים של אביו של רוסט קול מהבהבת בפריים ומשפחת טאטל המרושעת מוזכרת, אבל הרמזים הכוזבים האלה לא מובילים לשום מקום; במקביל, לופז ללא היסוס מצטטת את אותו ביטוי על זמן כעיגול שטוח בפרק האחרון. לסדרה יש מעט יתרונות משלה, למעט התפאורה הנעימה והמשחק של פוסטר. יחד עם זאת, התיקון המגדרי הנועז למעשה רק מחפה על היעדר מוחלט של רעיונות עצמאיים. הן נווארו והן דנברס כל כך מזכירות את הגיבורים של מקונוהיי והרלסון (גם באופי וגם בקשתות הסיפור) שזה הופך להיות אפילו מביך. ואפילו הפתיחה המסוגננת לפסקול של בילי אייליש נחותה לחלוטין בהשוואה לנעימת הפתיחה של העונות הקודמות. מסתבר שאם נפטרים מהחשיפה הכפולה בסוף, פשוט לא יהיה מה לזכור.
עונה 3. ניסוי פורמליסטי
בנובמבר 1980, שני ילדים נעלמים באזור הכפרי של ארקנסו עד מהרה נמצא נער מת קשור במערה בקרבת מקום והחיפושים אחר הילדה יימשכו שנים רבות. הבלש הוותיק שחזר מווייטנאם, וויין הייז (מהרשלה עלי) ושותפו (סטיבן דורף) יחזרו לתיק זה ב-1990 וגם ב-2015.
הציטוט המוכר על הזמן כעיגול שטוח מתאים ביותר לעונה זו (אם כי, באופן פרדוקסלי, הוא לא נשמע בו). אולי, זה היה מה שהפך לשיא של פיצולאטו כתסריטאי-יוצר. הנרטיב כאן נתון להיגיון של מספר לא אמין: הגיבור בגילומו של עלי ב-2015 נאבק באישיותו המתפרקת, אלצהיימר מתקדם מוחק את זיכרונותיו, מבלבל עשורים שונים ושואף להחיות את רוחות הרפאים של מלחמת וייטנאם. יחד עם זאת, העלילה והאירועים הבודדים נמוגים ברקע וברור שהיוצר עצמו מתעניין יותר בצורה ולמרות שסביר להניח שהניסוי הזה הצליח עבורו, לא סביר שהוא הגדיל את מספר הצופים שהחזיק מעמד עד הסוף. אבל העונה מוארת בעבודת המשחק יוצאת הדופן של עלי, בכל שלוש תקופות הזמן הוא נראה ונע בהתאם לגילו של הגיבור; ביצוע ברמה הגבוהה ביותר, שאפילו מקונוהיי הזועף לא מגיע אליה.
עונה 1. סיפור דרומי
ב-1995, שני בלשים במדינת לואיזיאנה — רוסטין קול (מת'יו מקונוהיי) ומרטין הארט (וודי הרלסון) – חוקרים רצח פולחני של עובדת מין, ועד מהרה מבינים שהפשע מוטמע בסדרה שלמה של זוועות דומות. ב-2002 השותפים פונים לכיוונים שונים כדי להתאחד ב-2012, כשמבוצעות רציחות חדשות באותו סגנון אופייני. קשה לערער על מעמד הקאלט של העונה הראשונה. פיצולאטו, שנודע אז דווקא כסופר, הצליח להעביר למסך הקטן את האווירה של רובד שלם של ספרות אימה וספרות העיון הפסימית הנלווית אליה.
אמברוז בירס, הווארד לאבקרפט, רוברטה צ'יימברס, תומס ליגוטי ויוג'ין טאקר זכו לפופולריות חדשה והתקשורת של תרבות הפופ למדה את המושגים "גנוסטיקה" ו"פסימיות פילוסופית". ראסט קול העגום והדק, עם הסיגריה הקבועה שלו וקטע ציטוטים עסיסיים מוכן, מילא תפקיד חשוב, אם כי איש המשפחה הלא מושלם שגילם הרלסון היה גיבור מעניין לא פחות. ובכל זאת העונה הראשונה של "בלש אמיתי" הייתה אולי העונה המוזרה מכולן: רבים מהפרקים עם ההתפלספות של קול נראים כעת יותר מצחיקים מאשר מסוגננים; משהו ברמת הדימוי הקולקטיבי של הגיבורים של ג'ייסון סטאת'ם. מכל שאר הבחינות, אין מה להתלונן על העונה הראשונה שהיא מחזה כמעט אידיאלי למי שליבם מחסיר פעימה מתחת לאקורדי הגיטרה של מוזיקת קאנטרי קודרת ונופי ביצות לואיזיאנה.
עונה 2. יצירת מופת?
בעיירה בדיונית בקליפורניה, נמצאת גופתו של פקיד מקומי שהיה קשור לעסקת רכבת מפוקפקת. הבלשית אנטיגונה בזרידס (רייצ'ל מקאדמס) ושוטר הסיור פול וודרו (טיילור קיטש), שניהם עם טראומה נפשית וארון מלא שלדים, מצטרפים לתיק. והצד המעוניין השלישי הוא השוטר המושחת ריי ולקורו (קולין פארל), שעובד עבור איש העסקים הלא ישר פרנק סמיון (וינס ווהן), שקשור לאותה עסקה בדיוק.
כיוון שהסדרה הוגדרה כאנתולוגיה, פיצולאטו לא רצה לרמות את הצופים על ידי השאלת המרכיבים המוצלחים של העונה הראשונה והציע לצופים ניאו-נואר דיכאוני. יתר על כן, העונה צולמה בצורה מבריקה. לואיזיאנה הלחה הוחלפה בקליפורניה המאובקת, על המסך ומאחורי הקלעים הזמרת הלא מוכרת אז, לרה לין, מייסרת את הגיטרה שלה (עם הבלדה המקוננת שלה "My Least Favorite Life" שהפכה לאחד היתרונות העיקריים של העונה) ופארל המשופם והשותק כל כך נוקב בבר הקודר שאפשר להאמין לכל מילה בשיר בלי ויכוחים מיותרים. גם מקאדמס, ווהן וקיטש טובים. יחד עם זאת, גם הסיפור הבלשי הזה זכה להצלחה (אולי בפעם היחידה בכל ההיסטוריה של הסדרה). עד הסוף, הכל מסתדר על מקומו, ואין זכר לעמימות מיסטית או הונאה.
למרבה הצער, הניסוי לא הוערך היטב על ידי הצופים ובסופו של דבר העונה השנייה נשארה בזיכרון של אנשים רק בזכות, באופן אירוני למדי, למם עם הבלש העצוב ולקורו בגילומו של פארל…
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
