שתי מפלגות פוליטיות מרכזיות שולטות בפוליטיקה בארצות הברית זה זמן רב. ומאז אמצע המאה ה-19, שתי המפלגות הללו הן הדמוקרטים והרפובליקנים. מדוע בפני המצביעים האמריקאים עומדות בדרך כלל פחות אפשרויות בקלפי? למעשה, המדינה התבססה על המערכת דו-מפלגתית זמן קצר לאחר הקמתה. כך הובילו מחלוקות יסודיות על תפקיד הממשל הפדרלי ושיטת "המנצח לוקח הכול" את הפוליטיקה האמריקאית לעבר מערכת דו-מפלגתית.
פלגים פוליטיים מוקדמים
כשניסחו את המסגרת לממשל בארצות הברית החדשה ב-1789, החוקה לא הזכירה מפלגות פוליטיות. רבים ממייסדי האומה לא בטחו בקבוצות מפלגתיות כאלה. אלכסנדר המילטון כינה את המפלגות "המחלה הקטלנית ביותר" של ממשלות עממיות, ואילו ג'ורג' וושינגטון הזהיר בנאום הפרידה שלו ב-1796 כי פלגים פוליטיים יובילו ל"עריצות נוראה".
אולם, עד אז כבר החלו להיווצר פלגים באומה הצעירה. במהלך נשיאותו של וושינגטון, האליטות הפוליטיות התחלקו לשני מחנות מנוגדים: הפדרליסטים, בהנהגת המילטון; והאנטי-פדרליסטים (או הדמוקרטים-רפובליקנים) בראשות תומס ג'פרסון. שני הפלגים הללו התנגשו במרירות על מידת העוצמה שיהיה לממשל הפדרלי החדש ביחס למדינות, וכן בשאלה האם ארצות הברית צריכה להתיישר עם בריטניה הגדולה או עם צרפת.
הציפייה והתקווה היו שניתן לעצב ממשלה בצורה כה גאונית, עם הפרדת רשויות וכדומה, כדי לייצר מדיניות למען הכלל, מתוך הנחה שיש מדיניות שכולם יסכימו שהיא הטובה ביותר. אבל בפועל, אנשים בדרך כלל חלוקים בדעותיהם. ובעוד ג'ורג' וושינגטון הזהיר מפני סכסוכים פוליטיים בנאום הפרידה שלו כשפרש מהנשיאות, זה לא עזר הרבה. הוא דחק באמריקאים לשים תמיד את האינטרסים של האומה לפני השיוך הפוליטי והאזורי שלהם.
עלייתן של המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית
בסופו של דבר, בחירות 1800, בהן ג'פרסון ניצח את ג'ון אדמס, סימנו את תחילת הקץ של הפדרליזם, שנעלם למעשה כתנועה פוליטית עד סוף מלחמת 1812. תקופה זו, במהלך נשיאותו של ג'יימס מונרו, כונתה "עידן הרגשות הטובים" בשל המחסור היחסי בפילוגים מפלגתיים לאומיים.
במשך תקופה קצרה, כל קבלת ההחלטות הדמוקרטית מתרחשת במסגרת הרחבה של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית האחת. אבל המחלוקות לא נעלמו כלל. למעשה, אותן מחלוקות, על תפקידו של הממשל הפדרלי ועל כוחו לעומת המדינות – צפו ועלו מחדש.
בחירות 1824, בהן ג'ון קווינסי אדמס זכה בנשיאות למרות שקיבל פחות קולות בבחירות הכלליות מאשר אנדרו ג'קסון, היוו רגע מכריע. תומכיו של ג'קסון (בהנהגת מרטין ואן ביורן) הקימו קואליציה חדשה המבוססת על אידיאלים ג'פרסוניים, שהפכה למפלגה הדמוקרטית. ב-1828 וב-1832, המפלגה התייצבה מאחורי ג'קסון בבחירות שכללו רבים מההיבטים, כולל עצרות בחירות וכנסים למינוי מועמדים, המאפיינים את הפוליטיקה המפלגתית המודרנית.
בינתיים, אלה שהתנגדו למדיניותו של ג'קסון התאחדו והקימו את מפלגת הוויגים, שדבקה יותר במסורת הפדרליסטית של העדפת ממשלה מרכזית חזקה יותר. הוויגים התמוטטו בשנות ה-50 של המאה ה-19, ומפלגה רפובליקנית חדשה נגד העבדות הגיחה כדי להתעמת עם הדמוקרטים. למרות שהיישורים והעמדות שלהן השתנו משמעותית במשך השנים, שתי המפלגות נותרו דומיננטיות בארצות הברית מאז ועד היום.
כיצד מערכת הבחירות בארה"ב מעדיפה את המודל הדו-מפלגתי
כדי להבין מדוע המערכת הדו-מפלגתית כה מושרשת בארצות הברית, חשוב להבין כיצד פועלות הבחירות במדינה. שיטת הייצוג בארה"ב מבוססת על מי שמנצח במירב הקולות בכל מחוז, ולאו דווקא על רוב הקולות שניתנו. בנוסף, כל אזור נפרד, בין אם זה מחוז בקונגרס, מדינה או, במקרה של הנשיאות, המדינה כולה, מיוצגת על ידי חבר אחד בלבד, במקום ייצוג יחסי המבוסס על מספר הקולות שקיבל. הנטייה של שיטת "המנצח לוקח הכול" ומחוזות בחירה של חבר יחיד כזו לקדם ארגון דו-מפלגתי מוסברת לעיתים על ידי מושג המכונה "חוק דובז'ה", על שם מדען המדינה הצרפתי מוריס דובז'ה.
מדעני מדינה השוואתיים רבים יגידו שזה לא באמת חוק מוחלט, אבל זו אצבע טובה [המוכיחה] שמחוזות בחירה של חבר יחיד ובחירות בשיטת הרוב היחסי (plurality) נוטים לייצר מערכות דו-מפלגתיות יציבות ומקשים מאוד על צמיחתן של מפלגות שלישיות. הסיבה היא: אנשים אסטרטגיים בהצבעה שלהם. כשהם ניצבים בפני מספר מועמדים במערכת שבה כל מה שצריך זה את מירב הקולות כדי לנצח, אנשים חוששים שאם יצביעו למועמד המועדף עליהם זה רק ישמש 'משחית' (spoiler), ועלול להוביל באופן מעוות לבחירת המועמד שהם הכי פחות אוהבים. כך, המערכת הפוליטית הדו-מפלגתית של אמריקה מקשה על מועמדים מחוץ למפלגות הרפובליקנית והדמוקרטית לנצח בבחירות לנשיאות. למועמדי המפלגה השלישית אין באמת סיכוי.
כתוצאה מכך, אנשים נוטים להצביע למועמד המועדף עליהם ביותר, שהוא כמעט תמיד (בארצות הברית) או רפובליקני או דמוקרטי. תהליך הבחירות המקדימות גם מתעל סכסוכים על מדיניות בתוך כל מפלגה, ומייצר באופן אידיאלי מועמדים לבחירות הכלליות שיכולים לקרוץ לקואליציה הרחבה ביותר האפשרית של מצביעים. בעוד שסוג כזה של סכסוך בדרך כלל מייצר מפלגות חדשות במערכות רב-מפלגתיות עם ייצוג יחסי, כמו אלה שבמדינות אירופאיות רבות. בארצות הברית, זה דווקא מתועל פנימה.
למרות החשש הראשוני של האבות המייסדים ממפלגות פוליטיות, ההיסטוריה האמריקאית הוכיחה שמחלוקות אידיאולוגיות הן חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה. המאבק בין תפיסות שונות של שלטון פדרלי, חירות מדינות וזהות לאומית הוליד מערכת דו-מפלגתית יציבה אך מגבילה, שבה מרבית הבוחרים נאלצים לבחור בין שתי אלטרנטיבות בלבד. שיטת הבחירות בארצות הברית, המבוססת על "המנצח לוקח הכול", חיזקה את המבנה הזה והפכה אותו לעמוד השדרה של הפוליטיקה האמריקאית המודרנית. כך, המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית ממשיכות לשלוט במגרש הפוליטי כבר למעלה ממאתיים שנה, כשהמאבק ביניהן ממשיך לעצב את פני האומה ואת דרכה הדמוקרטית עד היום.
