ב-1949, בשיא גל העלייה למדינת ישראל הצעירה, צעד על אדמת הארץ מהגר חדש בשם גבריאל וייסמן. הוא הציג את עצמו כניצול שואה, פליט שנחלץ ממחנות המעצר בקפריסין וחיפש להתחיל חיים חדשים במולדת היהודית. וייסמן אף גויס לצה"ל, התקדם בסולם הדרגות ואף הגיע לדרגת קפטן בחיל התותחנים. אלא שמתחת לפני השטח, התגלתה אחת מפרשיות הריגול וההונאה הגדולות ביותר בתולדות המדינה: גבריאל וייסמן לא היה יהודי ואפילו לא ניצול. הוא היה אולריך שְנַאפְט (1923–2013), חייל לשעבר בוואפן אס-אס, שפעל כמרגל מטעם מצרים…
חייו המוקדמים
אולריך שְנַאפְט נולד בקניגסברג, גרמניה, בשנת 1923. בהיותו בן לאם חד הורית, הוא הושם בבית יתומים. בית היתומים לילדים נטושים ששכן בכיכר בית היתומים (Weisenhausplatz) 2/1 בעיר קניגסברג נוסד על ידי המלך הפרוסי הראשון, פרידריך הראשון, ביום הכתרתו, 18 בינואר 1701 ואף נקרא בשם בית היתומים המלכותי. בשנת 1925 הובא לשם שנאפט. לדברי השכנים, אמו, שגידלה אותו לבדה, לא הופיעה בבית במשך שבוע. הילד, על פי המסמכים, בילה את שנות חייו הראשונות במקלט זה עד שאומץ על ידי זוג גרמני. עם הזמן, הוא סיים בית ספר תיכון ובבית ספר מקצועי השתלם כטכנאי מכונות וקיבל התמחות במכונאות רכב וסיים את לימודיו ב-1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.
ב-1941 גייס הרייך השלישי את שְנַאפְט, שהיה אז בן שמונה עשרה לצבא הגרמני ושלח אותו במסגרת הוואפן-אס-אס לחזית המזרחית להילחם נגד הצבא האדום. ליד לנינגרד ב-1942 הוא נפצע מרסיס ואושפז בגרמניה. מבית החולים שלחו אותו שוב להילחם, הפעם ליוגוסלביה, ואחר כך לאיטליה, שם בקיץ 1944 נפל בשבי לידיהם של חיילים אמריקאים במהלך לחימה ליד נהר הפו באיטליה. הוא נותר במחנה שבויים עד אמצע 1947, אז שוחרר לאחר שלא נמצאה כל ראיה שהיה מעורב בפשעי מלחמה.
זהות שאולה
לאחר שחרורו, עבר שְנַאפְט למינכן, שם התגורר בחדר שכור. שותפו לחדר היה יהודי צעיר וממנו למד שְנַאפְט על ארגוני הצדקה המסייעים לניצולי שואה, במיוחד ה'ג'וינט' (American Jewish Joint Distribution Committee), שחילק חבילות מזון וסיוע כספי. מצבה הכלכלי של גרמניה שלאחר המלחמה, שהייתה תחת כיבוש בעלות הברית, היה קטסטרופלי: התשתיות הרוסות ומיליוני אזרחים חסרי בית ומחיה. שְנַאפְט, שלא הצליח למצוא פרנסה או מזון, החליט להתחזות לניצול שואה על מנת לקבל את הסיוע החיוני מהג'וינט.
בשל תנאי החיים הקשים, החליט שְנַאפְט לחפש עתיד במקום אחר, ושמע על קבוצות יהודים המנסות להיכנס לארץ ישראל המנדטורית במסגרת 'עלייה ב'. באוקטובר 1947, כשהוא מתחזה לפליט יהודי בשם גבריאל זִיסְמָן, הצטרף לקבוצת עקורים. הקבוצה נסעה ברכבת למרסיי, צרפת ושהתה במחנה של המוסד לעלייה ב' במשך חודשיים. בדצמבר 1947 עלה וייסמן-שְנַאפְט על אוניית מעפילים בדרך לארץ ישראל. האונייה יורטה על ידי הצי המלכותי הבריטי, והנוסעים, כולל שְנַאפְט, הועברו למחנה מעצר בקפריסין. במחנה, הצטרף שְנַאפְט לחוליה של 'ההגנה', ואף היה מעורב בשני ניסיונות בריחה שארגן הארגון.
באמצע מאי 1948, ישראל, שהכריזה על עצמאותה, דרשה מהבריטים לשחרר לאלתר את כל העצורים במחנות בקפריסין. עם זאת, ממשלת הלייבור בראשות קלמנט אטלי אישרה רק לקשישים, לנשים ולחולים לעזוב את המחנות. רק בינואר 1949 הודיע שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, על סגירה מוחלטת של המחנות בקפריסין. אז גורש שְנַאפְט עם שאר העצורים שנותרו לישראל והגיע לנמל חיפה. הוא שוכן זמנית בקיבוץ קריית ענבים, שם למד עברית.
קצין בצה"ל, מרגל לטובת מצרים
באוגוסט 1949, גויס שְנַאפְט לצה"ל והשלים קורס מפקדי כיתות. כששירותו הסדיר הסתיים, מפקדיו, שהתרשמו מידיעותיו וכישוריו הצבאיים, הזמינו אותו לשוב לצבא כקצין. הוא קיבל את ההצעה, עבר קורס קצינים ולאחר שסיים את הכשרתו וקיבל דרגת סגן בחיל התותחנים, הוא החליט לעשות קריירה צבאית והגיש בקשה למעבר משירות מילואים לשירות קבע. ניתן לשער שזו הייתה התקופה המאושרת ביותר בחייו. היו לו חברים, עבודה וקורת גג. באותה תקופה צה״ל היה קטן מאוד, מספר תפקידי הקצינים בו היה מוגבל ביותר ולכן נערכה סלקציה קפדנית של המועמדים לקצונה.
ב-1952, חבריו ליחידה שמו לב להתנהגותו המוזרה, וסיפרו למפקדיו כי שְנַאפְט הראה להם תמונה שלו במדי אס-אס והתוודה על זהותו הבדויה, כל זה בזמן שהיה בגילופין. מפקדיו החליטו שלא להאריך את שירות הקבע שלו. לא ברור, עם זאת, מדוע לא נפתחה מיד חקירה בעקבות הגילויים שחשף כשהיה שתוי. כך או אחרת, זִיסְמָן ששוחרר מהצבא נותר שוב ללא כסף. הוא שכר חדר באשקלון מזוג יהודים גרמנים, והחל להתפרנס מעבודות מזדמנות, כשהוא שוב חושב לרדת מהארץ.
הוא, שהיה צעיר ונאה, התקרב לאשתו הגרמנייה של בעל הדירה שלו, מרגוט. אהבתם הסוערת והנלהבת לא הופרעה על ידי העובדה שהיא הייתה מבוגרת ממנו בכמעט 20 שנה. עד מהרה דרש בעל הבית שזִיסְמָן יסתלק, וכך עשה, אך לקח עמו את מרגוט. הזוג החדש התיישב בחיפה, כשהוא חולם לחזור לגרמניה, שבה בינתיים תוכנית מרשל היתה בעיצומה והתחולל "הנס" של לידה מחדש מהאפר של מה שעתידה להיות הכלכלה האירופית החזקה ביותר: 'הנס הכלכלי' (Wirtschaftswunder) במערב גרמניה.
שנתיים לאחר מכן, הם הפליגו לגנואה, שם פנו לקונסוליה של מערב גרמניה. אבל בעוד מרגוט שמרה על המסמכים הגרמניים, לזיסמן היה רק דרכון ישראלי, שאיתו לא ניתן היה להיכנס לגרמניה. מעט מדי זמן חלף מאז השואה: ישראל החרימה את גרמניה והדגישה זאת במסמכיה. גם גרמניה סירבה לאשר בקשות לאשרות כניסה בדרכונים ישראליים. שְנַאפְט המתוסכל החליט להתוודות על הכול בפני הקונסול הגרמני וסיפר לו את סיפורו האמיתי. אך בעיני הקונסול, זה נשמע כפנטזיה מוחלטת ולכן שְנַאפְט פשוט גורש מהקונסוליה. כשנודע למרגוט כי אהובה אינו יכול לנסוע לגרמניה, היא עזבה אותו בגנואה ונסעה לבדה. זמן קצר לאחר מכן בעלה לשעבר הלך אחריה, אך זִיסְמָן-שְנַאפְט לא ידע זאת אז ואינסטינקט ההישרדות שלו דחף אותו להרפתקה נוספת.
עם 20 דולר בלבד, החליט למכור סודות צבאיים ישראליים למצרים. הוא יצר קשר עם הקונסוליה המצרית בגנואה והציע למכור מידע בתמורה לסיוע בכניסתו לגרמניה. הקונסול המצרי התרשם ולקח אותו ברכבת לרומא, שם פגש את הנספח הצבאי בשגרירות מצרים. בינתיים, הנספח הצבאי המצרי באיטליה הודיע למודיעין הצבאי המצרי על האורח הבלתי שגרתי, וקיבל הוראה שלא לבצע שום עסקה במקום, אלא לשלוח את שנאפט למצרים לצורך בדיקה. בכירי המודיעין חששו ששְנַאפְט פועל בהוראת המוסד והוחלט להטיסו לקהיר לתחקור מעמיק על ידי מומחי מודיעין. הוא מסר את דרכונו הישראלי וקיבל דרכון מצרי בשם רוברט חייאת. במשך חודש בקהיר הוא נחקר ומסר תיאורים מפורטים על יחידות צה"ל, בסיסים, כלי נשק, תוכניות אימונים ושמות קצינים שפגש. לאחר שבדקו את פרטי סיפורו מול המידע שהיה ברשותם, המצרים השתכנעו שהוא דובר אמת והציעו לו לחזור לישראל כסוכן רדום, אך הוא סירב ואמר שכל רצונו הוא לחזור לגרמניה. החזרה לישראל לא באה בחשבון מבחינתו. הוא רצה לפגוש את מרגו שוב. לבסוף הסכימו וב-16 במרץ 1954 הוא טס במטוס של חברת תעופה מצרית לרומא עם דרכונו המצרי וקיבל כמה מאות דולרים כפרס.
המלכודת: המוסד והשב"כ סוגרים עליו
עם שובו לגרמניה, החליט שְנַאפְט לעבור לפרנקפורט, אך לפני כן איתר את אהובתו לשעבר בברלין, שם חייתה עם בעלה. הוא הגיע לביתה, התוודה על עברו הנאצי וסיפר לה כי ריגל למען מצרים. האישה סירבה לעזוב את בעלה, והוא מסר לה את כתובתו בפרנקפורט למקרה שתשנה את דעתה. בפרנקפורט הוא התיישב אצל אמו המאמצת, גברת קליין.
לא ידוע מה יותר עורר במרגוט הלם: האם זה ששְנַאפְט-זִיסְמָן היה איש אס-אס, או שהוא הפך לבוגד. כך או אחרת, היא דחתה את כל תחנוניו והודיעה שהיא נשארת עם בעלה וסיפרה לו על ההתוודות של שנאפט. הבעל כתב לשירות הביטחון הישראלי (השב"כ) על שְנַאפְט. המכתב, עם תמונה מצורפת, הגיע לידי השב"כ באוקטובר 1955. ראשי המודיעין הישראלי הכירו בכך שהנזק שגרם שְנַאפְט כקצין זוטר בחיל התותחנים היה מינימלי, אך ביקשו לשדר מסר נחוש: ישראל מסוגלת להגיע לכל מקום, וראוי לעשות ממנו דוגמה. לאחר שנדחתה הצעה לחסל אותו, הוחלט להביאו למשפט. סוכני שב"כ נשלחו לפרנקפורט, גילו את מקום הימצאו ועקבו אחריו במשך שבועות, כשהם מגלים ששְנַאפְט שב למעגל העוני. סוכני 'המוסד' הופעלו, ונרקמה תוכנית לפתות אותו לחזור לישראל.
בתקופה זו, חייו של שנאפט הידרדרו סופית. הוא הרוויח מעט, אבל שתה הרבה וכמעט הגיע לשפל. סוכן המוסד, שמואל מוריה, ממוצא עיראקי-יהודי, פגש את שנאפט במפגש חברתי, וסיפר לו על שירותו בוואפן אס-אס. כשהוא מתחזה לאזרח עיראקי בשם עַדְנָאן בֶּן-עַדְנָאן, הזמין מוריה את שְנַאפְט לארוחת צהריים בברלין. במהלך הארוחה, הפיל מוריה בכוונה תעודת קצין עיראקי מזויפת. שנאפט הרים אותה, וגילה את זהותו האמיתית של מארחו. שנאפט בתגובה התוודה כי היה קפטן בצבא הישראלי. השניים התיידדו ועדנאן לידידו הגרמני החדש לעשות "עבודה קטנה" במדינה היהודית. דובר על ריגול כלכלי. עדנאן אמר כי לפי דיווחים מסוימים, נפט התגלה לאחרונה בישראל ליד אשקלון. בעיראק, שעבורה הפקת נפט היא עניין כלכלי ראשון במעלה, קיבלו מידע זה בדאגה רבה והם להוטים לגלות פרטים. כל מה שנדרש משְנַאפְט היה להגיע לישראל ולצלם את תשתית הפקת הנפט ליד אשקלון.
אף על פי שלא מיד, שנאפט הסכים. הם סיכמו הן על המחיר והן על מועד היציאה. את השבוע האחרון לפני העזיבה הם בילו יחד בפריז. עדנאן הסיע את שְנַאפְט למסעדות ולברים. שְנַאפְט שְנַאפְט הביע שנאה ליהודים ולישראל אך חשש בגלוי לחזור לישראל, מחשש מהשב"כ, אך הקפטן העיראקי הצליח לשכנע את חברו שהוא אינו בסכנה כלל עם המסמכים החדשים וכי הממשלה העיראקית מעוניינת רק במידע על המצב הכלכלי בישראל וכי לא יימצא בסכנה. לבסוף, ב-2 בינואר 1956, מטוס של אייר פראנס הביא את אולריך שְנַאפְט ללוד. חצי שעה לאחר מכן הוא נעצר ונלקח לחקירה.
ענישה ומורשת
שְנַאפְט הובא למתקן החקירות של השב"כ ביפו, שם הודה בכל. הוא הועמד לדין, הורשע ונידון לשבע שנות מאסר. בזמן שהותו בכלא, דווח כי התיידד עם זאב עקשטיין, המתנקש ברודולף קסטנר. ב-1961 שוחרר על תנאי לאחר חמש שנים בכלא, בשל התנהגות טובה, וחזר לפרנקפורט. שנאפט מעולם לא גילה כי ידידו העיראקי היה למעשה אחד הסוכנים המובילים של המוסד, שארגן את לכידתו של המרגל חסר המזל. אולריך נידון לשבע שנות מאסר בגין מגע עם המודיעין המצרי והעברת מידע לאויב. לא הוגש כתב אישום בגין ריגול, מכיוון ש"הגיוס העיראקי" היה למעשה חלק מהמבצע.
על פי מידע לא מאומת בספר שפרסם עקשטיין, שותפו לתא, שְנַאפְט הוסמך מאוחר יותר לכומר לותרני בגרמניה והפך ל"ידיד ישראל". מי יודע, אולי זה נכון, שבסופו של דבר, עבור הנאצי לשעבר והמרגל חסר המזל, השירות בצה״לֹ היה כנראה התקופה המאושרת ביותר בחייו המוזרים.
