בגיל 35 הפך אולריך זיגמונד מפוליטיקאי אזורי וכוכב טיקטוק לפנים של ניצחון היסטורי של AfD במדינת סקסוניה־אנהלט. ■ מאחורי החיוך, הטוסטוס המזרח־גרמני והקמפיין המלוטש נמצאים ויכוח חריף על הגירה, כלכלה, זהות גרמנית, קיצוניות פוליטית והגבול שבין מחאה דמוקרטית לאיום על הדמוקרטיה הגרמנית עצמה.
כשהשבועון הגרמני "דר שפיגל" הציב באוגוסט 2026 על שערו צילום דמוי תמונת מעצר של אוּלְרִיךְ זִיגְמוּנְד והכתיר אותו בכינוי "האיש המסוכן ביותר בגרמניה", אפשר היה לצפות מפוליטיקאי צעיר בעיצומה של מערכת בחירות לנסות להחליף נושא. זיגמונד עשה את ההפך. הוא אימץ את השער, השתמש בו בקמפיין, חילק למעריציו עותקים חתומים והעלה את התמונות לרשתות החברתיות. מה שנועד להיות כתב אזהרה הפך, בידיו, לחומר שיווקי. עבור אדם שלמד כיצד התנהגות, מסרים ואפילו ריחות משפיעים על החלטות צרכניות, היה בכך משהו כמעט מקצועי.
"כולם קנו את 'דר שפיגל', שנמכר כמו לחמניות חמות, ועכשיו הם כאן, ואני צריך לחתום על כולם!" נאנח המועמד. "אני מתייחס לכל זה בהומור: אם לא עבריין, או טרוריסט, או רוצח נחשב למסוכן, אלא אני, שאוהב את המדינה הזאת, רוצה ליישר אותה ולהשיב את החוק והסדר, זה אומר הכול. אתם יכולים לראות בעצמכם מה אנשים חושבים." הוסיף בריאיון לתקשורת. שירותי ביטחון הפנים וסניפי סקסוניה־אנהלט של הלשכה הפדרלית להגנת החוקה סיווגו את הסניף האזורי של AfD כ"ארגון קיצוני של הימין הקיצוני" בשנת 2023, ומאז הסניף נתון לפיקוח מוגבר.
ב־6 בספטמבר 2026 התברר עד כמה השיווק הפוליטי הזה הצליח. מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", AfD, הגיעה למקום הראשון בבחירות למדינת סקסוניה־אנהלט שבמזרח גרמניה בפער עצום. הבוחרים העניקו לה 43.8% מהקולות השניים, יותר מכפליים מ־20.8% שקיבלה המפלגה ב־2021. מפלגת האיחוד הנוצרי־דמוקרטי, CDU, נותרה סביב 17%. בכך, AfD קיבלה 39 מתוך 83 המושבים בפרלמנט המקומי, כאשר 42 נדרשו לרוב מוחלט. שיעור ההצבעה הגיע לכ־77%, שיא לעומת 60.3% ב־2021. זיגמונד לא קיבל את הרוב המוחלט שעליו אמר כי הוא מבקש לבסס ממשלה, אבל קיבל משהו אחר: הוכחה שמפלגה שהממסד הפוליטי הגרמני ניסה במשך שנים להחזיק מעבר ל"חומת האש" מסוגלת להתקרב מאוד למחצית מהבוחרים במדינה גרמנית.
זיגמונד, יליד 25 באוקטובר 1990, חבר בפרלמנט של סקסוניה־אנהלט מאז 2016 והיה מועמד AfD לראשות ממשלת סקסוניה בבחירות 2026. בתוך פחות מעשור הפך מחבר פרלמנט אזורי לאחד השמות הבולטים בימין הגרמני. הסיפור שלו משתלב בעלייה הרחבה בהרבה של AfD, מפלגה שהחלה את דרכה סביב ביקורת כלכלית על גוש האירו, התחזקה בעקבות משבר ההגירה והפכה בחלקים נרחבים של מזרח גרמניה לערוץ המרכזי לביטוי תסכול כלכלי, תרבותי ופוליטי. אלא שבאותה דרך צברו זיגמונד ומפלגתו גם רשימה ארוכה של עימותים עם מוסדות המדינה, מעקבים של הלשכה הפדרלית להגנת החוקה (BfV), האשמות בקיצוניות, קשרים עם דמויות מהימין הרדיקלי ומחלוקת עמוקה סביב השאלה מה בדיוק קורה לדמוקרטיה כאשר מפלגה שמיליונים מצביעים לה מסווגת במקביל כאיום עליה.
להיוולד שלושה שבועות אחרי האיחוד
אוּלְרִיךְ זִיגְמוּנְד נולד ב־25 באוקטובר 1990 בהָאבֶלְבֶּרְג שבגרמניה, בסקסוניה־אנהלט, כשלושה שבועות בלבד לאחר איחוד גרמניה. הוא גדל בטַנְגֶרְמִינְדֶה, עיירה שבה הוא מתגורר גם בבגרותו. העובדה שנולד ממש לאחר היעלמותה של גרמניה המזרחית מעניקה לפרטי הביוגרפיה שלו נימה כמעט סמלית, משום שחלק ניכר מן הקריירה הפוליטית שלו נבנה בקרב ציבור שעבורו האיחוד לא פתר את תחושת הפער בין מזרח למערב.
כנער עבר זיגמונד הכשרה מקצועית בתחום הסיטונאות וסחר החוץ. לאחר מכן למד פסיכולוגיה עסקית ומינהל עסקים ב־Europäische Fernhochschule בהַמְבּוּרְג. פסיכולוגיה עסקית, כפי שתוארה בהקשר שלו, עוסקת בין השאר בהתנהגות ארגונית, בקבלת החלטות ובשיווק. בהמשך הקריירה שלו הפך התחום הזה לפרט ביוגרפי שמושך תשומת לב מיוחדת, בעיקר לנוכח האופן המחושב שבו בנה לעצמו תדמית פוליטית.
לפני שהפוליטיקה הפכה לעיסוקו המרכזי ניהל זיגמונד פעילות עסקית. הוא עבד חברה קטנה לשיווק מטהרי אוויר ובשמים. הוא אף הציע לחברת התחבורה הציבורית של ברלין להשתמש בניחוחות שפיתח כדי להפחית מקרי אלימות בתחנות הרכבת התחתית. את עבודת התואר הראשון כתב על האופן שבו ריחות מסוימים עשויים להשפיע על נכונותם של צרכנים לפתוח את הארנק. יריבים פוליטיים לעגו לו וכינו אותו "מוכר נרות ריחניים", אך דווקא הניסיון במכירה ובהבנת צרכנים הפך ברבות השנים לאחד המאפיינים המזוהים ביותר עם הפוליטיקה שלו.
חייו האישיים התנהלו הרחק יותר מן הזרקורים. זיגמונד נשוי ליוּלְיָה זִיגְמוּנְד ויש לו בת ממערכת יחסים קודמת. המשפחה מתגוררת בטנגרמינדה. בשנת 2017 הפסיק את חברותו בכנסייה הקתולית הגרמנית, אך לאחר מכן אמר כי הוא עדיין רואה בעצמו קתולי וכי הערכים הקתוליים "קרובים ללבו".
ממחנה המרכז־ימין אל אלטרנטיבה לגרמניה
דרכו הפוליטית של זיגמונד החלה ב־CDU, המפלגה הנוצרית־דמוקרטית מהמרכז־ימין. ב־2014 הצטרף ל־AfD, שהוקמה זמן קצר קודם לכן. בשנותיה הראשונות הוצגה המפלגה כמעין "מפלגת פרופסורים", שמרנית וליברלית מבחינה כלכלית, שהתנגדה לחבילות החילוץ של גוש האירו והביעה ספקות לגבי מקומה של גרמניה במערכת המטבע המשותף. עם השנים השתנה מרכז הכובד שלה. משאלות הנוגעות לאירו ולכלכלה היא עברה לעסוק יותר ויותר באסלאם, בהגירה, בזהות לאומית ובביקורת על השינויים התרבותיים שחלו בגרמניה.
אחת מנקודות המפנה הייתה החלטתה של הקנצלרית אַנגֶלָה מֶרְקֶל לפתוח את שערי גרמניה להגירה בשנת 2015. AfD התחזקה בעקבותיה, אך התסכול שהזין את התמיכה בה לא נולד באותה שנה. מזרח גרמניה נשא במשך שנים תחושות של דה־תיעוש, אובדן מקומות עבודה ופיגור ברמת השגשוג ובאפשרויות התעסוקה ביחס למערב. אזורים תעשייתיים איבדו מפעלים ומקומות עבודה כחלק מתהליכי מודרניזציה, והמפלגות המסורתיות לא הצליחו למלא את החלל הפוליטי שנוצר.
במרץ 2016 נכנס זיגמונד למועצת המדינה, הפרלמנט של סקסוניה־אנהלט, מטעם AfD. בתוך המפלגה התקדם בהתמדה. ב־2022 הציע אוֹלִיבֶר קִירְכְנֶר, יו"ר הסיעה של AfD בסקסוניה־אנהלט, כי שניהם יוכלו לשמש מועמדים מובילים. זמן קצר לאחר מכן החל זיגמונד לכהן לצדו כיו"ר משותף של הסיעה. תיאור אחר מציב את תחילת כהונתו כאחד משני ראשי הסיעה כבר ב־2021. כך או כך, בשנים שלאחר כניסתו לפרלמנט עבר בהדרגה מן הספסלים האזוריים אל מרכז הבמה של המפלגה.
בשנת 2025, בוועידת המפלגה במַגְדֶבּוּרְג, בירת סקסוניה־אנהלט, נבחר זיגמונד למועמד המוביל של AfD לבחירות למדינה. בנתון אחד הוא קיבל 98.3 אחוזים מקולות חברי המפלגה, ובתיאור אחר 97 אחוזים. הפער בין שני המספרים אינו משנה את התמונה הפוליטית: התמיכה הפנימית בו הייתה כמעט מוחלטת.
האיש שמכר את AfD בחיוך
זיגמונד לא נראה, לפחות בחזותו הציבורית, כמו הקריקטורה המקובלת של פוליטיקאי קיצוני. הוא בן 35, מקפיד על תספורת קצרה ומסודרת, מרבה לחייך, לשתות בירה עם מצביעים, ללחוץ ידיים ולהצטלם לתמונות סלפי. באירועי "פיקניק משפחתי" של AfD ובעצרות בחירות ברחבי סקסוניה־אנהלט הקיפו אותו תומכים. סביב האירועים נמכרו חולצות וספלי קפה עם דמותו.
"הוא כמו חבר טוב", אמר בריאיון לתקשורת תומך בן 19 בעת שזיגמונד הצטלם עם מעריצים. המשפט הקצר הזה תפס היטב את המוצר הפוליטי שזיגמונד ניסה לבנות. במקום מנהיג זועם שמטיח האשמות מן הבמה, הוא הציג עצמו כאדם שאפשר לפגוש בכיכר השוק.
מאות אלפים עקבו אחריו בטיקטוק, באינסטגרם ובפלטפורמות נוספות, ובתיאורים אחרים דובר על סרטונים שהופצו למיליוני עוקבים. הסרטונים היו מהוקצעים, המסרים קצרים וברורים והפנייה נגעה לא פעם בנושאים יומיומיים כמו יוקר המחיה, ביטחון, שירותים ציבוריים, כלכלה והגירה. הוא ביקש להציג את AfD לא רק כמפלגת מחאה, אלא כחלופה שלטונית.
בניגוד למנהיגים ארציים במפלגה, ובהם אַלִיס וַיְדֶל, שנוטים לעתים למתקפות חריפות נגד הממשלה, זיגמונד העדיף בדרך כלל חזות רגועה יותר. הוא סייר בשווקים, לחץ ידיים במשך שעות והציב את "האזרח הפשוט" במרכז הקמפיין. התדמית הזאת סייעה לו לפנות גם לקהלים שבעבר לא זוהו בהכרח עם AfD. התוצאה בבחירות הראתה תמיכה רחבה בקרב גברים ונשים, קבוצות גיל שונות, ובפרט בקרב צעירים ועובדים.
אחד הסמלים המדויקים ביותר של הקמפיין הופיע ביום הבחירות. זיגמונד הגיע להצביע כשהוא רכוב על "סימסון", טוסטוס תכול שיוצר בגרמניה המזרחית הקומוניסטית והפך לסמל קאלט. הבחירה נגעה ישירות בנוסטלגיה של חלק מתושבי המזרח. זיגמונד ביסס את הקמפיין על מסר של החזרת "הימים הטובים", בלי להגדיר תמיד במדויק אם כוונתו לחיים לפני איחוד גרמניה או לשנות ילדותו בשנות התשעים.
באירועי AfD הופיעו גם סמלים אחרים של גרמניה המזרחית. חלק מן המשתתפים הציגו את סמל המחוגה והפטיש של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, המדינה המזרח־גרמנית שהייתה נתונה להשפעת מוסקבה. עבור מצביעים שחשים כי אחרי עשרות שנים הם עדיין נתפסים כאזרחי דרגה שנייה, הזיכרון הזה לא היה בהכרח געגוע למשטר כשלעצמו אלא לסדר שאבד ולתחושת מקום בעולם.
כשהכלכלה והזהות נפגשות
הכוח של AfD במזרח גרמניה אינו מוסבר באמצעות הגירה בלבד. וולְפְגַנְג מוּנְכָאוּ, עיתונאי גרמני שספרו "קפוט" עוסק בקריסת המודל הכלכלי של המדינה, תיאר את צמיחתה המקורית של המפלגה על בסיס כלכלי: היא הייתה מפלגה שמרנית וליברלית מבחינה כלכלית, ספקנית כלפי גוש האירו, ורק עם השנים שינתה את מוקדיה.
בסקסוניה־אנהלט, מדינה שתוארה כענייה וככזאת שמתרוקנת מתושביה, השילוב בין כלכלה מדשדשת, אובדן תעשייה, פערים מול מערב גרמניה והגירה יצר מצע פוליטי נוח במיוחד. AfD ליבתה את התסכול הכלכלי בשיח חריף נגד הגירה, אך חלק מן הניתוחים הכלכליים שהופיעו סביב עלייתה הזהירו שהפתרונות שהיא מציעה עלולים בעצמם להחמיר את המשבר.
סקרי דעת קהל לאחר הבחירות הארציות הוצגו כראיה לכך שמצביעים רבים אינם רואים ב־AfD מפלגה ניאו־פשיסטית או אפילו מפלגת אנטי־הגירה בלבד. מבחינתם היא ערוץ לתסכול כלכלי ותרבותי מתמשך. תושבים רבים במזרח חשים שהאליטות הפוליטיות מרוחקות, שהאזור הוזנח ושמערכת פוליטית שלמה אינה מסוגלת לדבר בשפתם.
סגן נשיא ארצות הברית גֵ'יי־דִי וַאנְס תיאר את AfD כ"מפלגה המייצגת ביותר" של גרמניה המזרחית. כאשר דיבר על מצביעיה כעל ציבור שלא זוכה לייצוג הולם, הוא נגע באחד היסודות שעליהם בנויה הצלחת המפלגה: "גרמניה השנייה", ציבור גדול שאינו בהכרח מחזיק באותה תפיסה של המציאות שממנה יוצאת האליטה הפוליטית בברלין.
"פחות ווק, יותר משפחתית ויותר פטריוטית"
זיגמונד ביקש לתרגם את התסכול הזה לתוכנית פוליטית. הוא דיבר על סקסוניה־אנהלט פחות רב־תרבותית, פחות "ווק", יותר משפחתית ויותר פטריוטית בגלוי. הוא טען שמדיניות כזאת תוכל לשכנע גרמנים שעזבו לחזור, לסייע לשיקום הכלכלה המדשדשת ולשנות את מסלולה של מדינה שלדעתו מתקדמת בכיוון הלא נכון.
"כאן במדינה הזאת, הממשלה הנוכחית מסתמכת אך ורק על הגירה", אמר בריאיון ל־AFP בשבוע שלפני הבחירות. "אנחנו יכולים לראות לאן זה הביא אותנו. אנחנו כבר לא רוצים שהדברים ימשיכו כך".
במרכז הקו הזה עמדה הבטחה לגרש מהגרים השוהים בגרמניה שלא כחוק "מהדקה הראשונה". זיגמונד מזוהה גם עם מדיניות "רמיגרציה", מושג המשמש גורמים בימין הקיצוני לתיאור החזרה נרחבת של מהגרים למדינות מוצאם. עבור רבים מן התושבים שנולדו מחוץ לגרמניה, ההבטחות האלה אינן סיסמת בחירות מופשטת אלא סיבה ממשית לחשש.
האג'נדה שהציג בקמפיין כללה גם הפסקת פרויקטים של חוות רוח, איסור גורף על הנפת דגלי גאווה בבתי ספר וחידוש החובה לשיר את ההמנון הלאומי במוסדות החינוך. הוא הציע לשנות את הסיסמה הרשמית של סקסוניה־אנהלט מ"תחשבו מודרני" ל"תחשבו גרמני".
גם בתחום מדיניות החוץ הציג קו מובהק. הוא קרא להפסיק מיד את התמיכה הצבאית והכספית באוקראינה וטען כי הסיוע האירופי המתמשך לא הציל ולו חיי אדם אחד אלא האריך את המלחמה ללא תכלית. היחס החיובי יותר של AfD כלפי וְלָדִימִיר פּוּטִין היה אחד השיקולים שהוזכרו בהחלטתם של השמרנים הגרמנים להמשיך ולהתרחק ממנה.
פוטסדאם והרעיון של "הגירה מחדש"
מאחורי הקמפיין הרך יותר התנהל ויכוח חריף על גבולות האידיאולוגיה של זיגמונד. ב־25 בנובמבר 2023 השתתף בפגישה של אנשי ימין קיצוני בפוֹטְסְדָאם, סמוך לברלין. בפגישה נדונו בין היתר רעיונות של "הגירה מחדש" ותוכניות להרחיב מאוד את הרחקתם של מהגרים מגרמניה, עד כדי גירוש מיליוני בני אדם בעלי רקע של הגירה.
זיגמונד היה אז יו"ר ועדת הרווחה, או הוועדה לעניינים חברתיים, בפרלמנט של סקסוניה־אנהלט. עצם השתתפותו בפגישה הפכה לאחת הפרשות המזוהות עמו. בפברואר 2024 הצביע הפרלמנט על הדחתו מתפקיד יו"ר הוועדה בשל השתתפותו. בהמשך ניסה להמעיט בחשיבות המפגש וכינה אותו "קפה קלאטש", מפגש חברתי ולא מחייב על כוס קפה.
אולי יעניין אותך
הפרשה נותרה עבור מתנגדיו דוגמה לפער בין תדמיתו המלוטשת לבין סביבתו הפוליטית. ארבעה מיועצי הקמפיין הקרובים שלו תוארו כחברים לשעבר בארגון הניאו־נאצי "נוער גרמני נאמן למולדת", Heimattreue Deutsche Jugend, שהוצא מחוץ לחוק בשנת 2009 לאחר שאימץ סממנים ואידיאולוגיה שנקשרו לנוער ההיטלראי של הרייך השלישי.
זיגמונד לא התנער מן היועצים. בשיחה עם העיתון "ולט" אמר: "אלה אנשים מצוינים. הרקורד שלהם נקי לחלוטין. לא מעניין אותי מה קרה לפני 20 או 25 שנה".
AfD תחת זכוכית המגדלת של המדינה
הוויכוח סביב זיגמונד אינו נפרד מן המאבק הרחב יותר בין AfD לבין מנגנוני המדינה הגרמנית. כבר ב־2021 סיווג המשרד הפדרלי להגנת החוקה, BfV, כמה חלקים במפלגה כחשודים בקיצוניות, ובהם אגף הנוער שלה והסניף בתוּרִינְגְיָה בראשות בְּיוֹרְן הֶקֶה. אגף הנוער פורק לבסוף, אך הסיווגים הללו פגעו בתדמית המפלגה.
בסקסוניה־אנהלט עצמה סווג סניף AfD על ידי גוף ביטחון הפנים המקומי כגורם ימין קיצוני מובהק. במאי 2025 החריף המאבק עוד יותר כאשר המשרד הפדרלי להגנת החוקה סיווג את AfD ברמה הארצית כ"ארגון קיצוני". הסיווג העניק לסוכנות סמכויות פיקוח רחבות, ובהן שימוש במודיעים, האזנות ומעקב מצולם, על בסיס הטענה שהמפלגה מהווה איום מערכתי על הסדר הדמוקרטי בגרמניה.
ההחלטה התבססה על דו"ח בן 1,100 עמודים שבו נטען כי AfD מקדמת "תפיסה אתנית־גזעית של זהות לאומית, אשר מדירה באופן שיטתי מיעוטים ומהגרים מזכויות אזרח שוות". הוזכרה בו "הסתה מתמשכת" נגד מוסלמים, פליטים וקבוצות חלשות ודפוסים לשוניים וחברתיים שהוגדרו כסותרים את עקרונות החוקה הגרמנית שלאחר מלחמת העולם השנייה.
הטענות לא נשענו רק על מסמכים מופשטים. בְּיוֹרְן הֶקֶה הורשע פעמיים בשימוש בסיסמאות נאציות אסורות בעצרות בחירות. אַלִיס וַיְדֶל התבטאה במהלך מערכת בחירות נגד "נערות עוטות צעיפי ראש" ו"גברים חמושים בסכינים שמקבלים קצבאות מהמדינה". אַלֶכְּסַנְדֶר גָאוּלַנְד, לשעבר יו"ר סיעת AfD ועדיין חבר פרלמנט מטעמה, תיאר את השואה כ"כתם לשלשת ציפורים" על פני אלף שנות היסטוריה גרמנית "מפוארת". חבר הפרלמנט האירופי מַקְסִימִילְיָאן קְרָא אמר לעיתון איטלקי כי "חיילי האס־אס לא בהכרח היו פושעים".
כמה מחברי המפלגה היו גם קשורים לקשר של תנועת "הרייכסבורגר" לבצע הפיכה בגרמניה בשנת 2022. AfD התנערה מן החברים שנקשרו למזימה, אך ה־BfV טען כי הקשרים הללו אינם מקריים וכי הם משקפים חפיפה רעיונית עם כוחות אנטי־דמוקרטיים.
מנגד, AfD טענה כי המדינה משתמשת במנגנוני הביטחון כדי להילחם ביריבה פוליטית. ב־5 במאי 2025 הגישה המפלגה תביעה נגד סוכנות הביון הפנימית בבית המשפט המנהלי בקֶלְן. שני מנהיגיה הארציים, טִינוֹ כְרוּפָּאלָה ואליס ויידל, כינו את המהלך ניצול כוח לרעה שנועד לדכא יריב פוליטי ו"לעוות את התחרות הדמוקרטית". לדבריהם, מדובר בניסיון "לשלול את הלגיטימציה ממיליוני קולות" באמצעות הפחדה פוליטית.
סְטֶפָן בְּרַנְדְנֶר, חבר הנהגת המפלגה, אמר לסוכנות DPA: "החלטה זו של המשרד להגנת החוקה היא שטות גמורה מבחינה מהותית, אין לה שום קשר לחוק ולצדק, והיא חלק מהמאבק הפוליטי שמנהלות מפלגות הקרטל נגד ה־AfD".
רוביו, ואנס והוויכוח מחוץ לגרמניה
המאבק הפך במהירות גם לעניין בינלאומי. מזכיר המדינה האמריקני מַרְקוֹ רוּבְּיוֹ הגדיר את המהלך "עריצות בתחפושת" וטען כי גרמניה העניקה לסוכנות הביון שלה סמכויות לרגל אחר האופוזיציה. לדבריו, מה שקיצוני באמת אינו AfD, אלא מדיניות ההגירה של הממסד שעליה המפלגה מערערת.
ג'יי־די ואנס האשים גם הוא את הממסד הביורוקרטי בניסיון "להשמיד" את AfD והגן עליה כמפלגה המייצגת היטב את מצביעי מזרח גרמניה. משרד החוץ הגרמני השיב: "זוהי הדמוקרטיה", והדגיש כי ההחלטה התקבלה לאחר חקירה יסודית ועצמאית שנועדה להגן על החוקה ועל שלטון החוק.
העימות התרחש ממש בעת חילופי שלטון בגרמניה. ב־6 במאי 2025, לאחר סבב הצבעה שני, הושבע פְרִידְרִיךְ מֶרְץ, מנהיג גוש CDU-CSU, לקנצלר גרמניה בראש קואליציה עם הסוציאל־דמוקרטים, SPD. הברית כונתה "שחורים־אדומים", על שם צבעי המפלגות. היא נולדה למרות הפערים ביניהן ובמידה רבה משום שהמפלגות המרכזיות סירבו לשתף פעולה עם AfD, שקיבלה בבחירות הארציות בפברואר יותר מ־20 אחוזים מהקולות והגיעה למקום השני.
AfD הצביעה על עיתוי הסיווג נגדה וטענה כי מדובר ב"בעיטת פרידה" מצד שרת הפנים נַנְסִי פֵייזֶר מהשמאל, ימים לפני החלפתה על ידי איש הימין אַלֶכְּסַנְדֶר דוֹבְּרִינְדְט בממשלת מרץ. תומכי הסיווג השיבו כי הדו"ח נבנה במשך שנים וכי ה־BfV, אף שהוא חלק ממשרד הפנים, הוקם ב־1950 כגוף עצמאי שנועד לנטר איומים פנימיים על הדמוקרטיה ולמנוע את עלייתם של גורמים קיצוניים. ברקע עמדה הטראומה של 1933 והשתלטות הנאצים על הפרלמנט והממשלה.
למה בגרמניה כל קו אדום נראה עבה יותר?
בכל אירופה עלו בשנים האחרונות תנועות פופוליסטיות שהשתמשו בתסכול מהגירה, מחוסר ביטחון כלכלי ומשינוי תרבותי. במובן הזה AfD חולקת מאפיינים עם תנועתה של מַרִין לֶה־פֶּן בצרפת ועם המחנה שהוביל את ג'וֹרְגָ'ה מֶלוֹנִי באיטליה. גם הן צמחו על רקע אובדן אמון באליטות שנתפסו כמנותקות, מסואבות או כפופות מדי לאיחוד האירופי.
אלא שבגרמניה יש משקל שאין לו מקבילה מלאה במדינות שכנות: ההיסטוריה הנאצית. שיח שיכול להיחשב קיצוני אך חוקי במקום אחר עלול להפוך בגרמניה לעבירה פלילית. מכאן גם הזכוכית המגדלת שמופעלת על כל שימוש בסיסמאות, סמלים ורעיונות שנקשרים לרייך השלישי.
הסוציולוג הגרמני מַתִּיאָס קְוֶונְט תיאר את AfD כ"מגנט לקיצוניים מבית" וכ"איום ממשי על הדמוקרטיה". מבחינתו, השיח נגד מהגרים ומוסלמים, החפיפה הרעיונית עם תנועות לאומניות והיעדר עיצומים מספקים כלפי חברים שמביעים עמדות קיצוניות מראים שהגבול בין פופוליזם לרדיקליזם כבר נחצה.
מן הצד האחר ניצבת שאלה דמוקרטית לא פשוטה: האם אפשר להתייחס כמפלגת שוליים לכוח שמקבל יותר מחמישית מן הקולות ברמה הארצית וכמעט מחצית במדינה במזרח גרמניה? השימוש במושג "דמוקרטיה" כדי להצדיק הגבלות על תנועות פוליטיות אינו ויכוח גרמני בלבד. גם בישראל מתמודדות מפלגות, ובהן עוצמה יהודית של אִיתָמָר בֶּן גְּבִיר, עם טענות של דה־לגיטימציה ועם שאלות לגבי הגבול שבין השתתפות דמוקרטית לבין עמדות הנתפסות כאיום על הסדר הדמוקרטי.
אפילו בתוך הימין האירופי נמצאו גבולות. לאחר דבריו של מקסימיליאן קרא על אנשי האס־אס, הודיעה מפלגת האיחוד הלאומי הצרפתית של מרין לה־פן כי תפסיק לשתף פעולה עם AfD בפרלמנט האירופי. העובדה שגם מפלגה פופוליסטית מן הימין מצאה את העמדות הגרמניות קיצוניות מדי סיפקה למבקרי AfD טיעון חזק: אולי לא מדובר רק בהחמרה גרמנית רגישה מדי.
הטוסטוס היהודי של הקמפיין הלאומני
ה"סימסון" שעליו הגיע זיגמונד להצביע נשא עמו אירוניה היסטורית שלא השתלבה בנוחות במסר הקמפיין. הטוסטוס, שהפך לסמל של נוסטלגיה מזרח־גרמנית ולאומיות מקומית, יוצר במקור בידי משפחה תעשיינית יהודית שנאלצה לנטוש את רכושה ולברוח מגרמניה הנאצית.
דֶנִיס בָּאוּם, יורש המשפחה המתגורר בארצות הברית, מחה על השימוש הזה במורשת משפחתו. הוא הגדיר את AfD מפלגה אנטישמית ואמר שכל קשר בין המפלגה לבין שם משפחתו מעורר סלידה ומהווה עלבון.
זיגמונד דחה את האשמות האנטישמיות. בראיון בנובמבר 2025 טען כי הטענות על אנטישמיות בתוך AfD מופרכות וכי המפלגה מתייחסת ליהודים בכבוד ובהערכה עמוקה. חברי AfD אף מציגים לעתים את ישראל כמודל חיובי למדיניות הגירה ולשמירה על גבולות וטוענים שהם מגינים על יהודי גרמניה מפני קיצוניות אסלאמית.
אלא שגם כאן התמונה מורכבת. באותה שנה נשאל זיגמונד ישירות אם הוא רואה בשואה את הפשע החמור ביותר בהיסטוריה האנושית, והוא לא נתן תשובה ישירה. בכירים אחרים ב־AfD השמיעו טענות שלפיהן ישראל מנצלת את גרמניה מבחינה כלכלית בגלל זיכרון השואה ומתחו ביקורת על מדיניות ישראל כלפי מהגרים מאפריקה. בתוך המפלגה קיימים גם זרמים המבקשים להפסיק שיתוף פעולה וסיוע צבאי לישראל.
יוֹזֶף שוּסְטֶר, נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, הגדיר את מערכת הבחירות בסקסוניה־אנהלט "מבחן לקמוס" למרכז הדמוקרטי וכינה את זיגמונד "אויב מוצהר וגלוי של החברה הפתוחה שלנו".
6 בספטמבר 2026: המבחן מגיע לקלפי
הבחירות למועצת המדינה התשיעית של סקסוניה־אנהלט נערכו ב־6 בספטמבר 2026. זיגמונד היה מועמדה של AfD לראשות ממשלת המדינה, Minister-President, והיה אמור לעמוד בראש הממשלה אילו השיגה המפלגה רוב מוחלט.
התוצאה הייתה היסטורית. AfD קיבלה 43.8% מהקולות השניים, לעומת 20% ב־2021 ושיעור ההצבעה הגיע לכ־77% לעומת 60.3 אחוזים ב־2021, נתון שהעניק לתוצאה משקל נוסף. מאחר שלא מדובר בהישג שנולד משיעור השתתפות נמוך או מאדישות. ציבור גדול במיוחד יצא להצביע, וכמעט מחצית ממנו בחר ב־AfD.
זיגמונד הכריז ש"עשינו היום היסטוריה" ואמר כי המפלגה השיגה בדיוק את מטרתה והביע נכונות לפנות למפלגות אחרות שמבקשות שינוי פוליטי, אך הבהיר כי AfD לא "תתכופף" כדי להגיע לשלטון. לפני הבחירות הוא התנה את קבלת תפקיד ראש הממשלה ברוב מוחלט.
ראשת המפלגה, אליס ויידל, הגדירה את התוצאה "מנדט ברור למשול". מבחינת הנהגת AfD, זה היה יותר מניצחון במדינה אחת. לאחר שנים שבהן כמעט כל המפלגות האחרות סירבו לשתף איתה פעולה, מיליוני מצביעים שלחו מסר שקשה יותר ויותר להחזיק מחוץ למערכת הקואליציונית.
"שינוי טקטוני"
עבור מפלגת השלטון CDU הייתה התוצאה תמונת ראי קודרת. המפלגה השמרנית ששלטה בסקסוניה־אנהלט במשך שנים התרסקה לכ־17% ואף לא זכתה במנדט ישיר אחד במדינה. הקנצלר פרידריך מרץ הגיב במילים חריגות בעוצמתן: "גרמניה ניצבת בפני שינוי טקטוני במבנה המפלגות. השינוי הזה מזעזע את מפלגת ה־CDU עד היסוד, אנחנו לא יכולים פשוט להמשיך כרגיל".
אבל מיד לאחר ההכרה בעוצמת המפלה הגיע גם הקו האדום.
CDU, SPD, הירוקים ומפלגת השמאל הבהירו כי לא ישבו בקואליציה עם AfD. בגרמניה מכונה המדיניות הזאת "חומת האש", התחייבות של מפלגות המיינסטרים שלא להקים קואליציה עם מפלגת הימין הקיצוני ולא להסתמך על קולותיה.
התוצאה בסקסוניה־אנהלט הפכה את חומת האש למבחן מתמטי כמעט. כאשר מפלגה מחזיקה ב־39 מתוך 83 מושבים, הקמת רוב בלעדיה אפשרית, אך האפשרויות נעשות מורכבות יותר. AfD ניסתה למצוא תמיכה או הימנעות שיאפשרו לזיגמונד להגיע לראשות הממשלה, בעוד המפלגות האחרות המשיכו לטעון שהחרם אינו נתון למשא ומתן. בתוך CDU החלו מיד דיונים על משמעות התבוסה ועל אחריות ההנהגה הארצית. בכירים מיהרו להתייצב לצד מרץ ולדחות דרישות להחליפו, אך השאלה נותרה בעינה: כיצד אמורה מפלגת מרכז־ימין להתמודד עם מפלגה שמושכת חלק הולך וגדל מהבוחרים שלה מימין בלי לשתף איתה פעולה ובלי להותיר לה מונופול על המחאה?
חומת האש ופרדוקס הבידוד
הבחירה של מרץ שלא לשתף פעולה עם AfD אינה חדשה. לאחר הבחירות הארציות בפברואר, שבהן קיבלה AfD יותר מ־20 אחוזים והגיעה למקום השני, העדיף CDU-CSU להקים קואליציה עם SPD. ההחלטה השתלבה במסורת הגרמנית של הפרדה בין המרכז־ימין לבין הימין הקיצוני, אך היא גם סיפקה ל־AfD טיעון פוליטי יעיל: המפלגות האחרות, כך היא טוענת, מוכנות להתאחד זו עם זו כדי להחזיק אותה ואת בוחריה מחוץ לשלטון.
זהו אחד הפרדוקסים המרכזיים. כי ככל שהמפלגות הממוסדות מבודדות את AfD בגלל עמדותיה, היא יכולה להציג את עצמה כקורבן של קרטל פוליטי. ככל שהיא מתחזקת, קשה יותר להמשיך ולהתייחס אליה כאל תופעת שוליים. וככל שהחרם עליה נעשה גורף יותר, כך קל יותר לה להציג כל קואליציה נגדה כהוכחה לכך שהמערכת מפחדת מן הציבור שבוחר בה.
זיגמונד עצמו השתמש בטיעון הזה לאחר הבחירות. הוא האשים את שאר המפלגות בכך שהחרימו את AfD במשך עשור. מבחינתו, הוא אינו מבקש להתכופף כדי לקבל תפקיד בכל מחיר. הוא ביקש רוב ברור שיאפשר לו למשול בתנאים שלו. השאלה אם יצליח לפרוץ את חומת האש נותרה פתוחה. אבל גם בלי לשבת בלשכת ראש ממשלת סקסוניה־אנהלט, הוא כבר שינה את מעמדו. מי שהיה דמות אזורית הפך לפוליטיקאי ששמו מוכר בכל גרמניה.
הדור הבא של AfD?
ברמה הפדרלית עדיין עומדים בראש AfD אליס ויידל וטינו כרופאלה. אבל זיגמונד מייצג משהו מעט אחר. הוא צעיר יותר, מלוטש יותר, מחובר יותר לרשתות החברתיות ומכוון את המסרים שלו אל חיי היום־יום. הוא אינו מוותר על עמדות נוקשות בנושא הגירה, לאומיות וזהות, אך אורז אותן בסגנון שונה.
עבור מתנגדיו, דווקא זהו מקור החשש. השאלה אינה רק אם הרעיונות שלו קיצוניים, אלא אם הוא מסוגל להפוך אותם לנורמליים בעיני קהלים שבעבר היו מסתייגים מהם. פוליטיקאי שמחייך, מצטלם עם צעירים, מדבר על יוקר המחיה ורוכב על טוסטוס נוסטלגי יכול להכניס רעיונות על גירוש המוני, "רמיגרציה" ופטריוטיות תקיפה למרכז השיח בדרך שפוליטיקאי צורח מעל במה מתקשה לעשות.
בין מחאה לשלטון
הבחירות בסקסוניה־אנהלט אינן פותרות את הוויכוח על AfD. הן רק מקשות להתעלם ממנו. מצד אחד נמצאת מפלגה שסניפים וחברים שלה נקשרו לסיסמאות נאציות, לארגוני ימין קיצוני, למזימת "הרייכסבורגר", לפגישת פוטסדאם ולרעיונות של "הגירה מחדש". המשרד הפדרלי להגנת החוקה רואה בה איום מערכתי, ומפלגות פוליטיות מכל המרכז הגרמני מסרבות לשבת איתה.
מן הצד האחר נמצאים מיליוני מצביעים. בסקסוניה־אנהלט הם כבר אינם מיעוט זועם בשולי המפה, אלא הכוח הפוליטי הגדול ביותר במדינה. רבים מהם מצביעים מתוך כעס על הגירה, אך גם מתוך תסכול כלכלי, תחושת קיפוח של מזרח גרמניה ואובדן אמון במפלגות המסורתיות.
הגל הפוליטי הזה אינו מוגבל לגרמניה. באירופה הימין הפופוליסטי המשיך להתחזק גם כאשר במקומות אחרים במערב, כמו קנדה ואוסטרליה, נרשמו ניצחונות של מפלגות שמאל. ניצחונו של מרץ בגרמניה היה יכול להיתפס כבלם לימין הרדיקלי, אך החלטתו לפנות ל־SPD ולהותיר את AfD באופוזיציה עלולה להמשיך להזין את הסיפור שהמפלגה מספרת לבוחריה.
זיגמונד ניצב בדיוק בנקודת המפגש הזאת. איש עסקים לשעבר שלמד כיצד לגרום לאנשים לפתוח את הארנק למד כיצד לגרום להם גם לפתוח את פתק ההצבעה הנכון מבחינתו. הוא מציע להם נוסטלגיה, פטריוטיות, גירוש מהגרים, התנגדות ל"ווק", ביקורת על תמיכה באוקראינה והבטחה להחזיר שליטה. רבים במערכת הפוליטית רואים באותה חבילה סכנה ממשית.
דבר אחד קשה עוד להכחיש: בין אם רואים ב־AfD ביטוי לגיטימי של ציבור שננטש ובין אם רואים בה איום על הסדר החוקתי, אי אפשר עוד לדבר עליה כאילו היא עומדת מחוץ לפוליטיקה הגרמנית. בסקסוניה־אנהלט היא ניצחה את המערכת שבתוכה ביקשה להשתלב, והמערכת עדיין אינה יודעת מה לעשות עם הניצחון הזה.
זיגמונד עצמו כבר סיפק את הכותרת שלו לערב הבחירות: הם עשו היסטוריה. השאלה שנותרה פתוחה היא איזה פרק בדיוק נכתב שם, והאם גרמניה תצליח לקרוא אותו לפני שתיאלץ להחליט כיצד הוא נגמר.
אם הסיפור של זיגמונד עורר בכם עניין, כדאי להמשיך ולקרוא באתר על הרגעים שבהם שינויים כלכליים, פחדים חברתיים ודמויות פוליטיות נפגשים ומייצרים מציאות חדשה. ואם הכתבה נתנה לכם חומר למחשבה, שתפו אותה עם מי שעוד חושב שהיסטוריה פוליטית מתרחשת רק אחרי שכולם כבר יודעים כיצד היא הסתיימה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מי הוא אולריך זיגמונד?
כמה קולות קיבלה AfD בבחירות בסקסוניה־אנהלט ב־2026?
מדוע אולריך זיגמונד נחשב לדמות שנויה במחלוקת?
מדוע AfD חזקה במיוחד במזרח גרמניה?
האם אולריך זיגמונד יכול להפוך לראש ממשלת סקסוניה־אנהלט?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
