איראן על הקצה: מה העולם לא מבין

במשך עשורים, האיראנים התעמתו עם אחת המערכות הסמכותניות המבוצרות בעולם בעזרת חוסן ונחישות קולקטיבית בלבד. אך לא ניתן לשאת ולתת על עתידה של איראן מבלי שהעם האיראני יהיה במרכזו – אז האם הקהילה הבינלאומית תכבד את הריבונות הפרסית?

ההפגנות מתפשטות שוב ברחבי איראן בהיקף ובעוצמה שלא נראו מאז התקוממויות ב־2022 ו-2023, הידועות בשם "ג'ין, ג'ייאן, אזאדי" ("אישה, חיים, חופש"). ההפגנות פרצו בערים מרכזיות וכן במקומות שנחשבו זמן רב לעמודי התווך של לגיטימיות הרפובליקה האסלאמית, כולל העיר קום, המרכז הדתי שבו גובשה הסמכות הדתית לקראת המהפכה האסלאמית ב־1979.

פרוץ המחאות במקומות כאלה מסמן קרע מעמיק בין החברה לבין היסודות האידיאולוגיים של המדינה.
לא ניתן להסביר את סבב המחאה הנוכחי באיראן פשוט על ידי קריסת המטבע, אינפלציה, סנקציות וקשיים כלכליים, שכן המדינה עמדה באלה בעבר. פחות נבדקו הכוחות ההיסטוריים, התרבותיים, הדתיים והרגשיים שמעצבים את הרגע הזה ומדוע גורמים אלו מגבילים כעת את יכולתו של המשטר לבלום את ההתנגדות.

איראן אינה מובנת כהלכה

איראן מנותחת לעיתים קרובות דרך מסגרות שפותחו עבור מדינות פוסט-קולוניאליות או עדתיות אחרות, המדגישות תביעות אתניות מתחרות וגבולות שברירים. מסגרות אלו אינן תואמות את המציאות ההיסטורית של איראן והובילו שוב ושוב לפרשנות מוטעית לגביה.

איראן היא אחת הציוויליזציות הרציפות העתיקות בעולם ומבין הדוגמאות המוקדמות ביותר למדינת לאום טריטוריאלית. המגוון שבה התפתח בתוך מרחב פוליטי ותרבותי משותף במשך מאות שנים, מה שיצר תחושה חזקה של בעלות קולקטיבית על הארץ ולא תביעות מתחרות עליה. לכן, איומים בהתדרדרות היציבות אינם מונעים מכוחות פנימיים.

גבולותיה המודרניים של איראן עוצבו מאובדן טראומטי של שטחים למעצמות אימפריאליות, במיוחד לרוסיה, שנותרו מרכזיים בזיכרון ההיסטורי האיראני. הבנת עומק ההתנגדות האיראנית לאבסולוטיזם אידיאולוגי דורשת מיקום של התסיסה הנוכחית בתוך זיכרון ציוויליזציוני ארוך בהרבה. הכיבוש הערבי-מוסלמי במאה השביעית, שבא בעקבות קריסת האימפריה הפרסית, נותר קרע מכונן בתודעה ההיסטורית האיראנית. בעוד שהאסלאם השתרש בחברה האיראנית, הפרסים שמרו על שפתם ועל רציפות תרבותית, תוך שילוב האמונה האסלאמית במסורות אתיות ופילוסופיות עתיקות בהרבה המושרשות בזורואסטריות.

היסטוריה זו עיצבה התנגדות מתמדת לאבסולוטיזם ואימוץ מקביל של מגוון תרבותי ודתי, המבוסס על האמונה שמונופול אידיאולוגי יכול להתיש ציוויליזציה ששרדה אימפריות, פלישות ושינויים עמוקים. השינוי החברתי בתוך איראן כבר בעיצומו. מחקר סקרים של מכון GAMAAN משנת 2020 הצביע על ירידה חדה בזיהוי הדתי ותמיכה גוברת בממשל חילוני, מה שמדגיש את הפער המתרחב בין האידיאולוגיה של המדינה למציאות החברתית. סקרים עתידיים שייערכו בתנאים של חופש פוליטי יחשפו ככל הנראה העדפות חילוניות חזקות עוד יותר.

ניכוס ומחיקת המורשת התרבותית של איראן

לצד תהפוכות פוליטיות, חוסר ביטחון כלכלי ומשברים סביבתיים – כמו היעלמותו של אגם אורמיה – המורשת התרבותית נותרה נקודת התייחסות קבועה עבור איראנים רבים, המעגנת זהות, זיכרון ורציפות מוסרית על פני מסגרות אידיאולוגיות ודתיות משתנות.
ככל שהמשטר ייצג את איראן לעולם החיצון דרך הפריזמה הצרה של ביטחון ומיליטנטיות, התרבות נשאה יותר ויותר את כובד הריבונות עצמה והפכה לאחת הזירות הבודדות שבהן ניתן עדיין לעמוד על בעלות קולקטיבית ורציפות היסטורית.

ברם גם זה עומד תחת איום. בעשורים שלאחר 1979, הרפובליקה האסלאמית המעיטה באופן שיטתי בערכם והרסה אלמנטים של התרבות הפרסית, כולל אתרים היסטוריים הקשורים למדינה הקדם-מהפכנית, כשהיא מתייגת אותם כ"לא אסלאמיים" או "מונרכיסטיים". נסיגה אידיאולוגית זו לא רק החלישה את הניהול התרבותי הפנימי, אלא גם יצרה ואקום שבו המורשת ההיסטורית של איראן הפכה פגיעה לניכוס חיצוני.
סכסוכים מואצים על השם "המפרץ הפרסי", תביעות על איים איראניים וניכוס של משוררים ומדענים פרסים בהיסטוריה הבינלאומית (המוצגים לעיתים קרובות כדמויות מוסלמיות גנריות) נתפסים בתוך איראן כחלק משחיקה רחבה יותר של ההכרה הלאומית. הפסיביות של המשטר בהגנה על מורשת זו נתפסת כהפקרות פוליטית, המחלישה עוד יותר את תביעתו לאפוטרופסות על האומה ומעצימה את הדרישות לשינוי יסודי.

כיול פוליטי מחדש

הגישות המשתנות של ארה"ב כלפי איראן מאז המהפכה האסלאמית, מהנטישה הנתפסת של השאה תחת ג'ימי קרטר, להסכם הגרעין השנוי במחלוקת של אובמה ב־2015, הטלת הסנקציות מחדש תחת טראמפ ב-2017 וההקלה המוגבלת תחת ג'ו ביידן ב-2023 – בשילוב עם הירידה באוטונומיה הדיפלומטית של איראן והתלות המעמיקה בסין ורוסיה, העניקו למשטר הישרדות אך מעט שגשוג לאומי והותירו את איראן פגיעה כלכלית וסגורה אסטרטגית.

מדיניות תנודתית זו נכשלה שוב ושוב ביישור קו עם המציאות הפוליטית בתוך איראן, מה שחיזק את התחושה ששחקנים בינלאומיים אינם מבינים ואינם מתעדפים את החברה האיראנית עצמה. נתק זה מוחמר מטעויות חישוב מערביות בזיהוי שחקני אופוזיציה אמינים. תוך התייחסות לקבוצות כמו ה"מוג'אהדין ח'לק" כנציגות של האופוזיציה האיראנית הרחבה, למרות חוסר הפופולריות הנרחב של הקבוצה הזאת בתוך איראן בשל שיתוף הפעולה שלה עם סדאם חוסיין בזמן המלחמה, שחקנים חיצוניים עיוותו עוד יותר את ההבנה הבינלאומית של ההתנגדות. עבור איראנים רבים, זה חיזק את האמונה שממשלות זרות ממשיכות להציג מצג שווא או לבטל את השאיפות האמיתיות העולות מתוך המדינה. מה שמייחד את הרגע הנוכחי הוא גם התשישות הממושכת ממודל פוליטי שבו "רפורמה" הוצעה שוב ושוב כתחליף לשינוי מבני, מה שדחף את החברה לסבול דיכוי בשם היציבות. עם הזמן, הרפורמה תפקדה פחות כשינוי ממשי ויותר כבלימה.

כשהדרישות העממיות חרגו מהמגבלות המאושרות על ידי המערכת, הפחד גויס שוב ושוב, במיוחד באזהרות שקריסת המשטר תוביל להתפרקות טריטוריאלית של איראן. דמויות רפורמיסטיות ניצלו שוב ושוב את הפחד הזה. נשיא איראן לשעבר מוחמד ח'אתמי, למשל, הזהיר כי קריסת הרפובליקה האסלאמית עלולה לסכן את אחדות איראן. במקביל, המדינה הגבירה באופן סלקטיבי תנועות פאן-אתניות שוליות כדי לחזק נרטיב זה, למרות תמיכתן המקומית המוגבלת. ככל שהבטחות הרפורמה נכשלו שוב ושוב, אמינותה נשחקה והותירה את תנועות המחאה חסרות רצון לתעל את ההתנגדות דרך מסגרות שהן כבר לא מאמינות שיכולות להביא לשינוי.

איראן: מתה תלמידה שנעצרה בגין אי חבישת חיג׳אב

ההתקוממות ברוח "אישה, חיים, חופש" (ژن، ژیان، ئازادی) משנת 2022 סימנה נקודת מפנה מכרעת. בעוד שנשים עמדו במרכזה הסמלי, המפגינים היו מודעים היטב לאופן שבו התקוממויות קודמות דוללו ועוותו. החיג'אב הכפוי תפקד כטריגר גלוי ולא כנקודת הסיום ושימש צינור לטענות רחבות יותר הקשורות לסמכותנות, קריסה כלכלית, השפלה לאומית ושחיקת הריבונות. התקופה שלאחר ההתקוממות חשפה פגיעות מוכרת. רגע קצר של אחדות פינה את מקומו לקואליציה קצרת ימים, פרגמנטציה ותביעות מתחרות לייצוג. דמויות שמשכו בתחילה תשומת לב רחבה (כולל כלת פרס נובל לשלום נרגיס מוחמדי והאקטיביסטית מסיח אלינז'אד) הפכו יותר ויותר למושא לספקנות בקרב איראנים רבים בשל שאלות של לגיטימיות ייצוגית, קרבה למסגרות פוליטיות רפורמיסטיות או חיצוניות ועייפות גוברת מאופוזיציה המונהגת על ידי "סלבריטאים". חוסר הרצון שלהן לבטא ניתוק מוחלט מהרפובליקה האסלאמית חיזק את תחושת המרחק מהדרישה המרכזית של התנועה.

כדי להישמר מפני פרשנויות מצמצמות, סיסמאות המחאה התפתחו באופן מכוון מאוד. הרחבת הסיסמה "אישה, חיים, חופש" ל"גבר, מולדת, שגשוג" שיקפה מאמץ למסגר את ההתקוממות כפרויקט של חילופי משטר ולא כתנועה פמיניסטית או סיעתית בלבד. תוספת זו סימנה מאמץ להפוך את התנועה לאוניברסלית מעבר למגדר ("גבר"), לעגן אותה בריבונות לאומית ("מולדת") ולבטא חזון צופה פני עתיד של יציבות חומרית ופריחה קולקטיבית ("שגשוג").

בעוד כלי תקשורת זרים ממשיכים להפיץ את הסיסמה בצורתה המקוצרת, רוב האיראנים בשטח משתמשים בה בזהירות ועומדים על כך שרק הניסוח המלא שלה תופס את דרישת הליבה שלהם: קץ המשטר והשבת הריבונות הלאומית.

ניסיון פוליטי מצטבר זה תומצת לסיסמאות שנבנו בקפידה המתנגדות לניכוס על ידי זרמים פוליטיים אחרים (כולל פלגים רפורמיסטיים) וכעת הן נקראות בהרחבה ברחובות איראן במהלך סבבי המחאה האחרונים. סיסמה אחת כזו דוחה במפורש שלושה כוחות שהמפגינים רואים בהם איומים קיומיים על האומה: השלטון הדתי, השמאל האידיאולוגי ("צ'אפי") והמוג'אהדין ח'לק. סיסמה פופולרית זו מכריזה: "מוות לשלושת המושחתים: המוּלה, השמאלני והמוג'אהד". תיעודים המופצים ברשתות החברתיות מימי המחאה הראשונים של 2026 מראים מפגינים קוראים סיסמה זו יחד עם "יחי השאה" ברגעים של עימות עם נרגיס מוחמדי, שנתפסת כמי שמציגה מצג שווא או מסיטה את דרישות התנועה.

יותר משבוע לאחר תחילת ההפגנות ואחרי ההלם הראשוני, המשטר חזר לטקטיקות מוכרות של חניקת הגישה לאינטרנט וקידום סיסמאות מעורפלות בכדי לבלום ולהסיט את ההתנגדות. סיסמאות כמו "ח'אמנאי הוא לא המנהיג שלי" נתפסות על ידי רבים כהסחת דעת כזו. אמנם היא נראית לעומתית, אך היא מרמזת על אפשרות של מנהיג חלופי בתוך המערכת הקיימת, ובכך נופלת מהדרישה הברורה של התנועה לשינוי משטר. אבחנה זו זוהתה במהירות על ידי המפגינים המפוכחים יותר.

החיפוש אחר כיוון וההתקרבות למשפחת פהלווי

באווירה זו של תשישות, חוסר ודאות ופיכחון פוליטי צצה הערכה מחדש של מנהיגות העבר וההווה כאחד. תקופת פהלווי, שהושמצה זמן רב על ידי הרפובליקה האסלאמית, החלה להיבחן מחדש מתוך ניגוד להווה. הישגים בבניית המדינה, חינוך נשים, שימור תרבותי ואוטונומיה במדיניות החוץ עמדו מול עשורים של שלטון אידיאולוגי, בידוד ודעיכה. בעוד שרוב האיראנים ממשיכים לשאוף לדמוקרטיה ולא לחזרה למונרכיה אבסולוטית, הכישלון הממושך של זרמי האופוזיציה לייצר מנהיגות אמינה, לצד מאמצים בלתי פוסקים לעשות דה-לגיטימציה זה לזה, העמיקו את התסכול הציבורי. בהקשר שבו המדינה נראתה כמתקרבת לדעיכה בלתי הפיכה, יורש העצר רזא פהלווי הפך עבור רבים למוקד היחיד הזמין המסוגל לעגן מעבר דמוקרטי, למרות שהוא נותר דמות מקטבת עם מתנגדים נחרצים. בניגוד לדמויות אופוזיציה מקוטעות, הוא מייצג המשכיות ומחויבות ברורה למעבר דמוקרטי חילוני שייקבע במשאל עם.

עבור איראנים רבים, התחושה שזהו רגע מכריע לשינוי מערכתי נובעת לא רק מתלונות פנימיות אלא גם מהניסיון ההיסטורי עם מדיניות החוץ כלפי טהראן. ממשל טראמפ השני, המזוהה עם קו נוקשה יותר כלפי טהראן, חיזק את האמונה שהסובלנות הבינלאומית כלפי הרפובליקה האסלאמית עשויה להצטמצם.
במקביל, הנראות והמעורבות המתמשכת של רזא פהלווי במהלך ההתקוממות הנוכחית הובילו מספר גדל והולך של ממשלות וקובעי מדיניות להתייחס אליו כאל בן שיח רציני מהאופוזיציה ולא כדמות סמלית בלבד. בניגוד גמור, המנהיג העליון עלי ח'אמנאי נותר נעדר במידה רבה מההנהגה ציבורית, אפילו במהלך העימות בן 12 הימים עם ישראל, מה שפגע משמעותית בלגיטימיות שלו כמנהיג.

יחד, דינמיקות אלו חיזקו את התפיסה שמתהווה נתיב אמין מעבר לרפובליקה האסלאמית, שבו המנהיגות, העיתוי וההקשר הבינלאומי מיושרים לראשונה מזה עשורים.

עתיד איראן והזכות לבחור

במשך עשורים, האיראנים התעמתו עם אחת המערכות הסמכותניות המבוצרות בעולם בעזרת חוסן ונחישות קולקטיבית בלבד. ההתנהגות הפוליטית האיראנית מעוצבת על ידי זיכרון היסטורי ארוך שבו ההגנה על הארץ, התרבות והרציפות הציוויליזציונית דרשה לעיתים קרובות הקרבה. הניסיון המצטבר הזה הוא שממסגר את האופן שבו איראנים רבים מבינים כעת את השינוי הפוליטי עצמו.

מעבר משלטון אנשי הדת נתפס אפוא לא רק כשינוי פוליטי, אלא כהשבת הריבונות הלאומית המאפשרת זהות פלורליסטית המעוגנת במורשת הפרסית של איראן, שמכבדת באופן מלא מגוון תרבותי, אתני ודתי. שינוי כזה ישנה גם את הדינמיקה האזורית ויאתגר את המשיכה של מודלים תיאוקרטיים וסמכותניים מעבר לגבולות איראן. לא ניתן לשאת ולתת על עתידה של איראן מבלי שהאיראנים יהיו במרכזו.

הספקנות המתמדת כלפי זרמים פוליטיים מקומיים ובינלאומיים – במיוחד חלקים מהשמאל הפרוגרסיבי העולמי שהתקשו להתמודד עם המציאות באיראן – משקפת ניסיון עם מסגרות אידיאולוגיות שסיננו, דיללו או פירשו שוב ושוב באופן מוטעה את הדרישות העממיות.

השאלה המרכזית עבור הקהילה הבינלאומית אינה איזו תוצאה היא מעדיפה, אלא האם היא מוכנה להכיר ולכבד את הריבונות הפוליטית של העם האיראני עצמו. העולם חייב להיות מוכן לשינוי כזה ולקבל אותו.