על הכרזת העצמאות האמריקאית

ההיסטוריון האמריקאי דייוויד מוזי כנראה ביטא זאת בצורה הטובה ביותר בספרו תולדות ארצנו (A History of Our Country) משנת 1943, כאשר כתב:

"הכרזת העצמאות טיהרה את האוויר. היא שמה קץ לסתירה שבין לחימה נגד המלך לבין המשך ההצהרה על נאמנות אליו."

עד אמצע המאה ה־18, המתחים בין הכתר הבריטי למושבות האמריקאיות התעצמו מעבר לכל תקנה — הגיע העת לעצמאות.

לקראת עצמאות

המהפכה האמריקאית החלה הרבה לפני שתומאס ג'פרסון חיבר את הכרזת העצמאות. שורה של מיסים ותקנות חדשות שהטיל הפרלמנט הבריטי לאחר מלחמת צרפת והאינדיאנים בשנות ה-60 של המאה ה-18, שבה נלחמו כוחות בריטיים וקולוניאליים נגד הצרפתים הקנדים ובעלי בריתם האינדיאנים, החריפה את המתחים בין בריטניה למושבות האמריקאיות.

בלב התלונות הקולוניאליות עמדה התחושה שאמצעים אלה (כגון חוק הבולים, חוקי טאונסהנד, חוקי ההסגרה ועוד) פגעו בזכויותיהם של המתיישבים הבריטיים כאנגלים והתייחסו אליהם כאזרחים סוג ב' — מה שלמעשה הם היו. הקריאות נגד "מיסוי ללא ייצוג" בפרלמנט הבריטי הפכו במהרה ללעג גלוי כלפי השיטה הבריטית ויחסה כלפי נתיניה.

מה שהחל במקור כמאמץ לגיבוש תגובה מאורגנת לתקנות הבריטיות, הפך למשהו הרבה יותר משמעותי עם כינוס הקונגרס הקונטיננטלי הראשון בספטמבר 1774. עד שהתכנס הקונגרס הקונטיננטלי השני במאי 1775, הקרבות הראשונים כבר החלו בלקסינגטון ובקונקורד. הגיע הזמן לתאם את מאמצי ההתנגדות והלחימה.

ניסוח ואימוץ ההכרזה

כאשר המלחמה כבר בעיצומה וג'ורג' וושינגטון קיבל את הפיקוד על צבא המתנדבים האמריקאי, התשוקה לעצמאות כבר לא הייתה ניתנת לריסון. עד 1776, חוברו חיבורים משפיעים כגון ״שכל ישר״ מאת תומאס פיין, אשר לא רק קראו להילחם על זכויות תחת השיטה הבריטית הקיימת, אלא דרשו ניתוק מוחלט. פיין כתב:

"אבל בריטניה היא ארץ האם, טוענים אחדים. אם כך, חרפה גדולה היא דרכה. אפילו חיות טרף אינן טורפות את צאצאיהן ואף פראים אינם נלחמים בבני משפחותיהם."

ב־11 ביוני 1776, מינה הקונגרס הקונטיננטלי ועדה בת חמישה חברים לניסוח מגילת העצמאות הרשמית. הוועדה כללה כמה מהמוחות הדגולים ביותר באמריקה: ג'ון אדמס, בנג'מין פרנקלין, רוג'ר שרמן ורוברט ליווינגסטון, אך הבחירה לכתיבת הטיוטה הראשונה נפלה על הצעיר שבחבורה, תומאס ג'פרסון. ג'פרסון, איש אשכולות שקט אך מבריק מווירג'יניה, שאב השראה מרעיונות עידן הנאורות, תוך שילוב מושגים מהפכניים בנוגע לממשל, זכויות טבעיות והחוזה החברתי.

בהשפעתם של הוגים כגון ג'ון לוק, שתורתו גרסה כי ממשלות שואבות את כוחן מהסכמת הנשלטים וכי לעם יש זכות למרוד ברודנות, כתב ג'פרסון כי:

"כל בני האדם נבראו שווים ויש להם זכויות בלתי ניתנות לערעור לחיים, לחירות ולרדיפת האושר."

לאחר מספר תיקונים, כולל הסרת הקביעה של ג'פרסון בנוגע לעוולות העבדות כדי לא להרחיק את המדינות הדרומיות, אימץ הקונגרס הקונטיננטלי באופן רשמי את הכרזת העצמאות ב־4 ביולי 1776. עם זאת, מרבית הצירים לא חתמו עליה עד אוגוסט וחלקם אף מאוחר יותר. חמישים ושישה נציגים מכל שלוש-עשרה המושבות חתמו ואישרו את מחויבותם לעצמאות.

ההכרזה

מגילת העצמאות האמריקאית כוללת ארבעה חלקים, כאשר החלק הראשון הוא ״ההקדמה״, המהווה הצהרה על מטרת המסמך. במקרה זה, ההקדמה כוללת את הסיבות הכלליות להחלטת המושבות להתנתק מבריטניה. החלק השני של ההכרזה מתמקד בבסיס הפילוסופי שלה וברעיון הזכויות הטבעיות. הוא קובע כי ממשלות מוקמות כדי להבטיח ולהגן על זכויות היסוד של האדם — "חיים, חירות ורדיפת האושר" — וכי כאשר ממשלה פוגעת בזכויות אלה, יש לעם הזכות לשנותה או לבטלה ולהקים ממשלה חדשה.

החלק השלישי והארוך ביותר בהכרזה הוא רשימת התלונות נגד המלך הבריטי, המתארת כיצד הוא פגע בזכויות המתיישבים. מתוך עשרים ושבע תלונות כלליות, כמה מהבולטות שבהן כוללות הטלת מיסים ללא הסכמת הנציגים, שלילת הזכות למשפט הוגן, החזקת צבא קבע בזמן שלום וכפיית המתיישבים לשכן חיילים בבתיהם, וכן פיזור בתי מחוקקים קולוניאליים.

לאחר רשימת התלונות הארוכה, המסמך מסתיים בהצהרה חד-משמעית על עצמאות מבריטניה:

"שהן [המדינות] מנותקות לחלוטין מכל נאמנות לכתר הבריטי, ושכל הקשרים הפוליטיים בינן לבין ממלכת בריטניה הגדולה נותקו וצריכים להישאר מנותקים לחלוטין…"

ב־9 ביולי 1776, הורה ג'ורג' וושינגטון לקרוא את ההכרזה בפני חייליו בניו יורק. בהוראת הקריאה נכתב:

"הגנרל מקווה כי אירוע חשוב זה ישמש תמריץ לכל קצין וחייל לפעול במסירות ואומץ, ביודעם כי כעת השלום וביטחון המדינה תלויים לחלוטין בהצלחת נשקנו."

והשאר כבר היסטוריה…