מורה נבוכים למערכת הממשל בארצות הברית

המערכת הפוליטית בארצות הברית יכולה להיראות מסובכת ומבלבלת. מה עושים זרועות הממשל השונות? מה ההבדל בין ממשלות פדרליות לממשלות מדינתיות?

מבנה הממשל האמריקאי מוגדר בחוקה האמריקאית. כאן נסכם כל אחת משלוש זרועות הממשל, תוך הסבר גם על המערכת הפדרלית.

על הבחירות ותהליך ההצבעה תוכלו לקרוא כאן.

הממשל האמריקאי הוא במידה רבה השתלה פרנקופונית, בהשפעת הפילוסוף מונטסקייה מהמאה ה-18, אשר בספרו "רוח החוקים" דוגל בהפרדת רשויות לשלוש רשויות נפרדות:

• רשות מבצעת
• רשות מחוקקת
• רשות שופטת

חלוקת סמכות זו (יחד עם מערכת של איזונים ובלמים) נועדה למנוע את צמיחתו של שלטון אוטוקרטי.

הרשות המבצעת

הרשות המבצעת מנוהלת כולה על ידי נשיא ארצות הברית, שנבחר באמצעות מערכת המכונה "מועצה אלקטורלית". הנשיא (המתגורר בבית הלבן ומנהל ממנו את תפקידו) הוא ראש המדינה והמפקד העליון של הכוחות המזוינים והוא אחראי בעיקר על אכיפת החוקים שאושרו על ידי הרשות המחוקקת. כדי לאכוף את החוק בצורה יעילה יותר, הנשיא בוחר 15 חברי קבינט, המתמחים בתת-קבוצה מסוימת של מדיניות ומשמשים כיועצים לנשיא. אם הנשיא אינו מסוגל עוד למלא את תפקידו כראש מדינה, סגן הנשיא, גם הוא חבר ברשות המבצעת, חייב לקחת את התפקיד.

משרדי הממשל בארצות הברית מכונים מחלקות מאחר והם מהווים מחלקות ביצוע של הנשיא, משום שבארצות הברית אין משרת ראש ממשלה ואת תפקידיו מבצע הנשיא עצמו. כדי לבלום את כוחה של הרשות המחוקקת, הנשיא רשאי, לפי שיקול דעתו, להטיל וטו (או לדחות) חוק שאושר על ידי הגוף המחוקק.

הרשות המחוקקת

בית הנבחרים (House of Representatives)

אם בממלכה המאוחדת יש את בית הנבחרים (House of Commons) ואת בית הלורדים (House of Lords). באופן דומה, יש שני בתים בקונגרס האמריקאי. בית הנבחרים הוא הבית התחתון של הקונגרס ומורכב מנציגים נבחרים מכל רחבי המדינה, בדומה מאוד לכנסת שלנו.

לרשות המחוקקת שני תפקידים בסיסיים: לכתוב את החוקים השולטים במדינה ולהקצות כספים הדרושים לניהול הממשל. על מנת להעביר חוק בהצלחה, רוב מכל בית חייב להצביע בעד החקיקה. הקונגרס רשאי לבטל וטו של הנשיא אם שני שלישים מכל בית מצביעים בעד. כדי לבצע משימות אלה, הרשות המחוקקת בארצות הברית מחולקת לשני בתים (במה שמכונה בית מחוקקים דו-ביתי):

בית הנבחרים (המכונה לעיתים הבית התחתון) נועד לייצג ישירות את רצון העם. ישנם 435 חברים בעלי זכות הצבעה בבית הנבחרים ולכל מדינה בארצות הברית מוקצה מספר שונה של נציגים על בסיס האוכלוסייה שלה, קליפורניה היא הגדולה ביותר עם 53, בעוד שלשבע מדינות יש רק נציג אחד. הנציגים מכהנים כהונה של שנתיים וכל הבית עומד לבחירה מחדש בכל נובמבר של שנים זוגיות. כחלק מהרשות המחוקקת של הקונגרס, בית הנבחרים שולט באיזו חקיקה מגיעה להצבעה. יש לציין כי בבית יש 6 חברים ללא זכות הצבעה המייצגים את פוארטו ריקו, גואם, חבר העמים של איי מריאנה הצפוניים, סמואה האמריקאית, איי הבתולה ומחוז קולומביה (הידוע בכינויו וושינגטון די.סי.).

בניגוד לסנאט, בית הנבחרים רשאי להגיש חקיקה בנוגע להכנסות, לבחור את הנשיא במקרה של תיקו ולהדיח פוליטיקאים ברמה הפדרלית. הסנאט נועד לייצג את רצון המדינות. לכל אחת מ־50 המדינות בארצות הברית ניתנים 2 נציגים, מה שמביא לסך של 100 סנאטורים בבית העליון. כל סנאטור מכהן בתפקיד במשך 6 שנים.

במקור, הסנאט נבחר על ידי בתי המחוקקים של המדינות, אך מאז אשרור התיקון ה-17 לחוקה, בשנת 1913, בית הנבחרים נבחר ישירות בהצבעה עממית. סגן הנשיא משמש כנשיא הסנאט ויכול להיקרא על ידי בית הנבחרים להצביע בבחינת "שובר שוויון". כדי לבדוק עוד יותר את כוחו של הנשיא, הסנאט חייב לאשר כל חבר קבינט לפני שהוא נכנס לתפקידו. הסנאט רשאי גם לשפוט ולהרשיע פקידים פדרליים שהודחו על ידי בית הנבחרים.

הסנאט (Senate)

הבית העליון ידוע בשם הסנאט ונועד במקור להיות גוף רגולטורי המספק איזונים ובלמים לעבודת הנציגים, אך הוא הפך לגוף הדומיננטי מאז אמצע המאה ה-19. בסנאט יש פחות חברים – רק 100 – כאשר לכל מדינה יש שני סנאטורים, ללא קשר לגודלה.

סנאטורים נבחרים בבחירה ישירה ומכהנים כהונה של שש שנים ללא מגבלות כהונה, ורבים משרתים במשך כמה עשורים. הסנאטור האמריקאי שכיהן את התקופה הארוכה ביותר היה הדמוקרט רוברט בירד, שייצג את וירג'יניה המערבית במשך 51 שנים לפני שמת בעודו מכהן ב-2010. סגן הנשיא האמריקאי ממלא תפקיד מוביל בסנאט, ומשמש כנשיא הסנאט. לסנאט יש סמכות לאשר או לחסום כל חוק חדש, לדון ולאשר מינויים נשיאותיים לתפקידים בכירים (לפי הצורך) וגם לערוך משפטי חקירה נגד הנשיא בתהליך המכונה הדחה (Impeachment).

יחד, הסנאט ובית הנבחרים יוצרים את הקונגרס, המורכב מ-535 חברים נבחרים.

הרשות השופטת

לרשות השופטת (הכוללת את בית המשפט העליון, 94 בתי משפט מחוזיים ו-13 בתי משפט מחוזיים) יש שתי סמכויות יסוד: לפרש את החוק וליישם את פרשנויותיו על מקרים ספציפיים, לקבוע האם חוק נתון עומד בעקרונות חוקת ארצות הברית.

בית המשפט העליון (Supreme Court) הוא הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר בארצות הברית (כמו בג״ץ שלנו) והוא אחראי לוודא שכל חוק שחוקקה הרשות המחוקקת עומד בקנה אחד עם החוקה – מערכת הכללים והחוקים העליונה, שנכתבה לראשונה על ידי "האבות המייסדים" והמהווה את המקור לסמכויות הממשל.

לבית המשפט ממונים תשעה שופטים – כל משרה מועמדת כאשר היא מתפנה על ידי הנשיא ומאושרת על ידי הסנאט. המושבים בבית המשפט ניתנים לכל החיים, ובדרך כלל נוצרות משרות פנויות רק כאשר שופט פורש או מת בתפקיד, כפי שקרה בספטמבר 2020 בעקבות מותה של רות ביידר גינסבורג, שכיהנה 27 שנים. ברגע שבית המשפט העליון מוציא החלטה בנוגע לפרשנות חוק, בתי המשפט הפדרליים הנמוכים יותר חייבים לדבוק בפסיקה זו.

מאז 1869, כיהנו 9 שופטי בית המשפט העליון, אם כי מספר זה נקבע טכנית על ידי הקונגרס ולכן עשוי להשתנות. השופטים ממונים על ידי הנשיא ומאושרים על ידי הסנאט והם מחזיקים במושבלכל אורך חייהם – או עד שהם בוחרים לפרוש. עם זאת, ניתן להדיח אותם מתפקידם באמצעות הליך הדחה שיוזם בית הנבחרים.

השיטה הפדרליסטית

ארצות הברית היא דוגמה חיה לפדרליזם. במערכת כזו, שני מבנים ממשלתיים חופפים יכולים לפעול על אותה חלקת אדמה. לכל אחת מ-50 המדינות יש ממשל עצמאי, וכל ממשלת מדינה רשאית לכתוב ולאכוף חוקים משלה, כל עוד חוקים אלה אינם סותרים את החוקים הפדרליים.

צורה מסוימת זו של פדרליזם ידועה בשם ריבונות כפולה ומתוארת בסעיף העליונות של החוקה, הקובע את הדברים הבאים: "חוקה זו וחוקי ארצות הברית אשר ייעשו מכוחה; וכל האמנות שנעשו, או שייעשו, תחת סמכותה של ארצות הברית, יהיו החוק העליון של הארץ; והשופטים בכל מדינה יהיו מחויבים בכך, למרות כל דבר בחוקה או בחוקי כל מדינה הסותרים זאת."

בארצות הברית, לכל מדינה (State) יש סמכויות משלה ושליטה על ההוצאות. ממשלת המדינה אחראית על נושאים כמו קיום בחירות ואספקת שירותי ביטחון הציבור, בריאות ורווחה. התיקון העשירי מעניק במפורש סמכות למדינות, כל עוד סמכויות אלה לא הועברו על ידי החוקה לממשל הפדרלי.

משמעות הדבר היא שממשלות מדינות יכולות לעשות דברים כמו:

• לנהל מערכת בתי משפט ממלכתית
• להקים בתי ספר
• לפקח על הרשויות המקומיות
• לווסת את הסחר התוך-מדינתי
• ממשלות מדינות יכולות גם לבצע תפקידים במקביל לממשל הפדרלי. הן יכולות, למשל ליישם מערכת מס, לבנות ולהפעיל תשתיות, כגון כבישים ורכבות ולפקח על הליך הבחירות.

בעוד שהרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת מרכיבות את הממשל הלאומי הפדרלי, מערכות אלה משוכפלות בתוך המדינות עצמן. במדינות יש מושלים (Governors) שמקבלים על עצמם את התפקיד המבצע, בדומה לנשיא ברמה הלאומית. למעט נברסקה, לכל 49 המדינות הנותרות יש שני בתים – בית עליון, או סנאט המורכב מסנאטורים מדינתיים, ובית תחתון (הידוע כבית הנבחרים, האספה או בית הנציגים). בנברסקה, משאל עם משנת 1936 הביא לבחירת התושבים לבטל את מערכת שני הבתים לטובת בית אחד – בית המחוקקים של נברסקה (Nebraska Legislature), המורכב מסנאטורים מדינתיים.

למדינות יש גם בתי משפט עליונים משלהן המשמשים כבית המשפט הגבוה ביותר לערעורים במדינה ומפרשים את חוקי המדינה. במספר מדינות מתקיימות בפועל בחירות למשרות הפנויות בבית המשפט העליון שלהן. משמעות הדבר היא שחלק מהמצביעים לפעמים לא רק מחליטים מי יהיה הנשיא שלהם, אלא גם מקבלים החלטות לגבי חברי בית הנבחרים של המדינה שלהם, סנאטורים, מושלים מדינתיים, מחוקקים, שופטים ופקידים אחרים, וכן לגבי סדרה של משאלי עם ברמת המדינה.

הממשל הפדרלי, או הממשל הלאומי, מטפל בנושאים כמו הגירה, יחסי חוץ והטבעת כסף. סמכויות אחרות, כגון מיסוי, חקיקה ואכיפת חוק, משותפות לממשלות המדינה והממשל הפדרלי. הכוח הפדרלי מחולק לשלוש רשויות ממשל שונות – הרשות המבצעת (הנשיא והקבינט שלו), הרשות השופטת (בית המשפט העליון) ושני בתי הקונגרס של ארצות הברית שמהווים את הרשות המחוקקת.

המערכת הפוליטית של ארצות הברית עשויה להיראות מסועפת למי שמתבונן בה מבחוץ, אך היא נשענת על מבנה ברור שנקבע כבר בסוף המאה ה־18. החוקה האמריקאית יצרה מודל של שלוש רשויות נפרדות ומערכת פדרלית שבה הממשל הלאומי והממשלות המדינתיות פועלים בו זמנית. העיקרון שמחזיק את הכל יחד: איזון שנועד למנוע ריכוז כוח ולשמר יציבות פוליטית.