תאמל״ק לי
על הבחירות לנשיאות ארצות הברית
הבחירות לנשיאות ארצות הברית הן המופע הפוליטי המורכב, היקר והמשפיע ביותר בעולם, המבוסס על שיטה עתיקה שנולדה מתוך פשרות היסטוריות בין מדינות גדולות לקטנות. כדי להבין את המערכת הזו לעומק, יש לצלול אל המנגנון הייחודי של חבר האלקטורים, המבנה המרתון של הקמפיין, והרגעים הדרמטיים שעיצבו את ההיסטוריה האמריקאית.
ביסוד המערכת עומדת העובדה המפתיעה שתושבי ארצות הברית אינם בוחרים את הנשיא בבחירה ישירה. במקום זאת, הם מצביעים עבור קבוצה של "אלקטורים" (נציגים) המייצגים את מדינתם. לכל מדינה מוקצה מספר אלקטורים השווה למספר הנציגים שלה בקונגרס, מה שיוצר סך של 538 קולות. המנצח בבחירות הוא המועמד שמצליח לצבור לפחות 270 אלקטורים. השיטה הזו, המכונה ברוב המדינות "המנצח לוקח הכל", גורמת לכך שמועמד שזכה ברוב דחוק של קולות במדינה מסוימת יקבל את כל כוחה האלקטורלי, בעוד שקולות המפסיד באותה מדינה פשוט "נמחקים". עובדה זו מייצרת לעיתים עיוותים דמוקרטיים, כפי שראינו בשנים 2000 ו-2016, כאשר מועמדים זכו ברוב הקולות של אזרחי ארצות הברית ברמה הארצית, אך הפסידו בבחירות כי לא הצליחו להשיג את הצירוף הנכון של המדינות.
המבנה הזה הופך את המפה הפוליטית לשדה קרב ממוקד מאוד. רוב המדינות בארה"ב נחשבות ל"בטוחות" עבור אחת המפלגות, ולכן המועמדים כמעט ולא משקיעים בהן משאבים. המאבק האמיתי מתרכז במדינות המתנדנדות, אותן "Swing States" שיכולות לנוע לכאן או לכאן. במדינות אלו מושקעים מיליארדי דולרים בפרסומות, ובהן מתנהלים מאבקי שטח אגרסיביים, שכן תזוזה של כמה אלפי קולות במדינה כמו פנסילבניה או מישיגן יכולה להכריע את גורל העולם כולו.
המסע אל הבית הלבן הוא מרתון מתיש שמתחיל זמן רב לפני יום הבחירות הרשמי. הוא נפתח בשלב ה"פריימריז", שבו המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית בוחרות את הנציג שלהן דרך סדרה של הצבעות פנימיות בכל מדינה. זהו שלב של ניפוי אכזרי שבו מועמדים נדרשים לגייס סכומי עתק ולהוכיח יכולת עמידה תחת אש. לאחר שנבחרו המועמדים הסופיים, הם מוכרזים רשמית בוועידות המפלגה – אירועי ענק טלוויזיוניים שנועדו לאחד את השורות ולהציג את סגן הנשיא המיועד. מכאן עובר הדגש לעימותים הנשיאותיים, רגעים שבהם המועמדים ניצבים זה מול זה בשידור חי, וטעות קטנה אחת, זיעה על המצח או אמירה לא במקום, יכולות לשנות את המומנטום של המרוץ כולו.
לאורך השנים, המערכת ידעה רגעי קיצון שערערו את היציבות האמריקאית. בשנת 1800 נוצר תיקו מוחלט שהוביל למשבר חוקתי שנפתר רק לאחר עשרות סבבי הצבעה בקונגרס. בשנת 2000, העולם עצר את נשמתו במשך שבועות בזמן שבית המשפט העליון דן בפתקי הצבעה מבלבלים בפלורידה, עד שפסק לטובת ג'ורג' בוש הבן. בשנת 2020, המערכת עמדה למבחן נוסף כאשר הנשיא המכהן דונלד טראמפ סירב להכיר בתוצאות, מה שהוביל לאירועי הפריצה לקפיטול בינואר 2021, רגע שנחרת בזיכרון הלאומי כפגיעה עמוקה בסמלי הדמוקרטיה.
למרות הביקורת הרבה על השיטה (על כך שהיא מעניקה כוח מופרז למדינות קטנות, על הכסף הגדול שמשחית את הפוליטיקה ועל הקיטוב החריף שהיא מייצרת) היא נותרת יציבה באופן מפתיע. הסיבה לכך היא הקושי האדיר בשינוי החוקה, לצד העובדה ששתי המפלגות הגדולות למדו לנצל את המנגנון הקיים לטובתן. בחירות לנשיאות ארה"ב הן יותר מסך הקולות בקלפי; הן מאבק על הסיפור של אמריקה, על זהותה ועל הכיוון אליו יצעד העולם החופשי בארבע השנים הבאות.
צודק לגמרי. כשמנסים להבין את המכונה המורכבת הזו, רשימות של נקודות לפעמים עושות סדר אבל הן בהחלט פוגעות ברצף של הדרמה והעומק. בוא נצלול לתוך המבנה האמריקאי כסיפור אחד מתמשך, שמסביר איך הכול מתחבר – מהכסף הגדול ועד לקלפי בנבדה.
המכונה שמאחורי הקלעים: כך עובדת הדמוקרטיה האמריקאית
המערכת האמריקאית אינה דומה לשום דבר שאנחנו מכירים בדמוקרטיות פרלמנטריות. היא בנויה כסדרת משוכות שנועדו להבטיח שרק מי שמסוגל לשרוד לחץ קיצוני, לגייס מיליארדי דולרים ולפנות למגוון רחב של קהלים, יזכה לשבת בחדר הסגלגל. הכל מתחיל בתפיסה שהנשיא אינו נבחר על ידי "העם" כיחידה אחת, אלא על ידי הברית של המדינות המרכיבות את האיחוד.
בלב המנגנון הזה נמצא חבר האלקטורים, המצאה מהמאה ה-18 שנועדה לאזן בין כוחן של המדינות המאוכלסות לאלו הקטנות. במקום לספור קולות בודדים ברמה הארצית, המרוץ מחולק ל-50 זירות נפרדות. בכל מדינה, המנצח ברוב רגיל גורף את כל הקופה – כל האלקטורים של אותה מדינה עוברים לצד שלו. השיטה הזו יוצרת מצב שבו המפה הפוליטית מחולקת ל"מדינות אדומות" (רפובליקניות) ו"מדינות כחולות" (דמוקרטיות), שבהן התוצאה ידועה מראש. לכן, גורל העולם כולו נחתך בסופו של דבר בכמה עשרות מחוזות בודדים במדינות כמו פנסילבניה, ויסקונסין או אריזונה. אלו הן המדינות המתנדנדות, ובהן מתרכז המאמץ האמיתי: שם נשרפים תקציבי העתק ושם נערכים ביקורי המועמדים פעם אחר פעם.
אך לפני שהמועמדים מגיעים לקהל הרחב, עליהם לעבור את מסננת הפריימריז המתישה. זהו שלב שבו המפלגות בוחנות את עצמן מבפנים. זהו תהליך ארוך שמתחיל במדינות קטנות כמו איווה וניו המפשייר, שקיבלו חשיבות היסטורית עצומה רק כי הן הראשונות להצביע. מועמד שנכשל בשלבים המוקדמים הללו ימצא את עצמו מהר מאוד ללא תרומות וללא תמיכה תקשורתית, מה שיכריח אותו לפרוש עוד לפני שהמרוץ האמיתי התחיל. השלב הזה מסתיים בוועידות המפלגה הגדולות, שהן שילוב של מופע רוק, מפגן כוח פוליטי ותעמולה מזוקקת, שם מוכרז רשמית הצמד שרץ לנשיאות ולסגנות.
במקביל למרוץ הגלוי, פועל מנוע סילון של כסף והשפעה. בארצות הברית, פסיקות משפטיות אפשרו להזרים סכומים בלתי מוגבלים לקמפיינים דרך גופים שנקראים Super PACs. אלו הם ארגונים שיכולים לגייס מאות מיליוני דולרים מאנשי עסקים ומקבוצות אינטרס כדי להריץ קמפיינים של תמיכה או, לרוב, קמפיינים של הכפשה נגד היריב. הלוביסטים בוושינגטון אינם רק ממתינים לתוצאות; הם משקיעים במועמדים מראש כדי להבטיח שהמדיניות הכלכלית, הסביבתית או הצבאית תתאים לאינטרסים שלהם. בעשור האחרון, המאבק הזה עבר לשדה הטכנולוגי: אלגוריתמים של בינה מלאכותית מנתחים את הרגלי הצריכה והגלישה של כל מצביע ומצביעה במדינות המפתח, ושולחים להם מסרים מותאמים אישית שנועדו ללחוץ על הכפתורים הרגשיים הכי רגישים שלהם.
התהליך מגיע לשיאו ביום הבחירות, אך גם שם הדרמה לא תמיד מסתיימת. החוקה האמריקאית קובעת שורת צעדים למקרה של תיקו אלקטורלי או מחלוקת על ספירת הקולות. אם אף מועמד לא מגיע ל-270 אלקטורים, ההכרעה עוברת לבית הנבחרים, שם לכל מדינה יש קול אחד בלבד: מצב שבו המדינות הקטנות והשמרניות מקבלות כוח עצום שיכול לשנות את רצון רוב הבוחרים. בנוסף, כל ערעור משפטי משמעותי יכול להגיע לבית המשפט העליון, כפי שקרה בשנת 2000, מה שהופך את השופטים למכריעים הבלתי רשמיים של זהות הנשיא.
בסופו של דבר, המערכת הזו היא מנגנון שנועד לייצר יציבות מתוך חיכוך מתמיד. היא מכריחה את המועמדים לבנות קואליציות רחבות ולעבור מסע ייסורים פוליטי שאין לו מקביל בעולם. זהו שילוב של כוח כספי, תחכום טכנולוגי ומבנה חוקתי עתיק, שביחד יוצרים את המופע שמגדיר את פני המנהיגות העולמית.
