לשתף?

בית האופרה בסידני: יצירה דנית

הידעתם שבית האופרה בסידני נבנה על ידי דני? והרעיון הגיע בכלל מקילוף תפוזים…

בית האופרה של סידני הוא כנראה הבניין המפורסם ביותר באוסטרליה ואחד הבניינים הקלים ביותר לזיהוי בעולם, זהו אתר מורשת עולמית של אונסק"ו ומבקרים בו כשני מיליון איש בשנה (יותר מ־3,000 הצגות), במבנה עצמו מבקרים יותר מ־10 מיליון איש.

פרי תכנון דני

אז למה אדריכל דני תכנן פתאום בניין אופרה באוסטרליה? הגרסה הברורה ביותר היא שיוֹרן אוּטזוֹן היה אדריכל מפורסם בקנה מידה עולמי, שהוזמן לאוסטרליה הרחוקה כדי לפתח וליצור פרויקט ייחודי.

אבל לא.

בית האופרה בסידני הוא הבניין הידוע היחיד שתיכנן יוֹרְן אוֹבֶּרג אוּטזוֹן (Jørn Oberg Utzon).

אוּטזוֹן נולד בקופנהגן, דנמרק, ב־1918. הוא השלים את לימודיו באקדמיה המלכותית הדנית לאמנויות יפות, את שנות מלחמת העולם השנייה העביר בשוודיה הנייטרלית.

ולאחר מכן טייל הרבה: הוא טייל ברחבי אירופה, העריץ את האדריכלות של בתי חימר במרוקו, ביקר בארצות הברית ובמקסיקו, שם התאהב בפירמידות – הוא אהב את הרעיון שבני המאיה ניסו להתקרב לאלוהים באמצעות אדריכלות שמכוונת לשמים. ואז — נסע לאסיה (סין, יפן, הודו) ולבסוף הגיע לאוסטרליה ב־1954. או אז יצא לדרך מכרז לפרויקטים של בית האופרה המקומי.

לסגנון של אוטזון יש שם ספציפי, שהוא עצמו המציא – ארכיטקטורה מוסיפה. יוֹרְן שילב גישה אדריכלית נורדית מודרנית (הערך החברתי של הבניין חשוב) והמשכיות של צורות טבעיות, דוגמה אחת הייתה חלוקי הנחל האינסופיים על החוף. זה בדיוק הייתה הסיבה שהסבירה את חיבתו למקדשים סיניים.

וכך נראה דגם האצטדיון בעיר ג׳דה בערב הסעודית, שתכנן אוטזון.

במכרז האוסטרלי השתתפו 233 אדריכלים מ־32 מדינות. הלא נודע יכול היה לעכב את אוטזון – הוועדה הראשונה דחתה את העיצוב, אבל קצת מאוחר יותר הצטרף לשופטים האמן המפורסם אירו סארינן, שכינה את הפרויקט של יורן גאוני ואמר שפשוט אין לו מתחרים.

בשלבים המאוחרים של הבחירה היה זה סארינן שהוכיח את הפוטנציאל של עבודתו של אוטזון ושכנע את עמיתיו.

היו חילוקי דעות לגבי חוסר האמינות של הפרויקט, אבל השופטים – למשל, קובדן פארקס, האדריכל הממשלתי של מדינת ניו סאות' ויילס (בתחומה נבנה התיאטרון) — היו משוכנעים שהוא נבחר לא רק בגלל שאיפתו הייחודיות, אלא גם השכנוע המעשי של הרעיון.

אוטזון אמר שהרעיון לפרויקט הגיע אליו תוך כדי קילוף תפוזים – 14 "פרוסות" מהתיאטרון מהוות כדור אידיאלי. מאוחר יותר הזכיר שהוא קיבל השראה מהגבעות המלאכותיות של מונטה אלבן במקסיקו, שהיו קיימות לפני מסעו של קולומבוס.

אבל היו כאלה שאמרו שבית האופרה בסידני מזכיר ארמדיל, אחרים השוו אותו לכיסויי הראש של הנזירות…

בנייה מהגיהנום

בניית תיאטרון הייתה פשוט תהליך מהגיהנום. אוטזון פשוט הובעט החוצה.

בתחילה, תקציב הבנייה (שהחלה ב־1959) עמד על שבעה מיליון דולר אוסטרלי ותוכנן להסתיים בתוך ארבע שנים. אבל במהלך הבנייה הופיעו כ־100 תכניות ושרטוטים מפורטים שונים מהסקיצה הראשונית. כתוצאה מכך, במקום שיושלם ב־1963, בנייתו הסתיימה רק ב-1973. בדו״חות, שנחשפו רק ב-1997, נחשף שהעלות הסופית היתה יותר ממאה מיליון. ואוטזון עזב בשערוריה.

התעוררו קשיים בכל הרמות. בהתחלה הכל התקלקל בשל תנאי האקלים – הבנייה הואטה בגלל הגשמים הקבועים.

ואז נוצר קושי ארכיטקטוני — את המפרשים של אוטזון, שתוכננו כמו פרבולה, אי אפשר היה להשלים. הדני הבין שלמרות שלכל מפרש צורה שונה, אפשר לייצר אותם מאותה עקומה. המטאפורה הכתומה עלתה שוב: אפשר לקחת עץ הדר בקוטר 150 מטר ולבנות בית אופרה מחתיכות הקליפה שלו. מכיוון שזה אותו כתום (כדור), כל המפרשים מתכופפים באותו אופן. כך שניתן לייצר את הצלעות של כל מפרש מאותם קטעים.

אבל איך מכינים את המסגרת? אוטזון סירב לתמיכת פלדה. הפתרון הומצא על ידי המהנדס הבריטי אוֹבֶה ארוּפּ, שאוטזון הזמין לפרויקט והם רבו ללא הרף, אבל היה זה ארופּ שמצא פתרונות פונקציונליים לרעיונות החלומיים של אוטזון.

אובֶה הכניס חישובים ממוחשבים לעבודה והציע מסגרת עשויה מקוביות בטון רחבות. אך ללא יציקת מסגרות ענק, אלא באמצעות טכניקת מתיחת חיזוק על הבטון לחיבור קוביות בטון מוכנות. בלעדיהם לא היה צורך לבנות עמודים תומכים בתוך המבנה עצמו.

בעיה נוספת היתה התכווצות והתרחבות של מבני הבטון עקב שינויי הטמפרטורה. ברם, באמצע המאה ה־20 חלה מהפכה בעולם השיניים המלאכותיות – הופיע דבק אפוקסי לתותבות. כך התפרים בין קוביות הבטון הודבקו היטב.

הקושי השלישי היה חברתי-פוליטי. בשנת 1965, ניו סאות' ויילס החליפה את ראש ממשלתה, רוברט אסקין. הוא ראה כיצד הציבור כועס מהעלויות הגבוהות של המבנה המיותר ודרש מאוטזון לספק דו״חות כספיים יציבים תוך הקפדה על מועדי בנייה.

נקודת האל-חזור הייתה הסכסוך של אוטזון עם השר החדש לעבודות ציבוריות, דייוויס יוז — אוטזון עזב את הפרויקט, הקבוצה האדריכלית והאופוזיציה הפוליטית של אסקין דרשו את החזרת הדני, אך אסקין הציע לו רק את תפקיד האדריכל-מעצב ללא סמכויות פיקוח. אוטזון סירב באומרו ש"ההריסות יפות בכל מקרה. גם בית האופרה יהפוך יום אחד להריסות".

הבנייה הושלמה על ידי פיטר הול עם עוד כמה אדריכלים אוסטרלים צעירים.

אוטזון הזכיר פעמים רבות שהוא בונה לא סתם בניין, אלא פסל, וקרא לעצמו פַּסָּל, לא אדריכל. בחלקו הוא גם הפך לשעיר לעזאזל, כי לפני תחילת העבודה ניתנו לו ערבויות לעבודה שקטה ללא בעיות מימון. עם זאת, הוא היה בהלם כאשר כבר ביום הראשון להגעתו לסידני, הפך לאדם המפורסם ביותר באוסטרליה.

אבל לא רק הפקידים המקומיים היו אשמים. אוטזון לקח חופשות באופן קבוע, חיפש פרויקטים אחרים וסירב להאציל סמכויות.

הוא מעולם לא ראה את בית האופרה בסידני המוגמר. אבל השלים עם השלטונות האוסטרליים. הוא זכה במסדר המדינה, אות הכבוד הגבוה ביותר במדינה, הוא קיבל לידיו את מפתח העיר סידני ותואר דוקטור לשם כבוד לארכיטקטורה מאוניברסיטת סידני.

בשנת 1998, ממשלת ניו סאות' ויילס הזמינה את יורן לבצע תיקונים ושיפוץ – אוטזון סירב, בטענה כי פרש, אך הבטיח שהוא לא כועס עוד. ב־2007 הסכים אוטזון סוף סוף לשפץ את האולם עם במה קטנה יותר. אך הפרויקט לא יצא לפועל: יורן הלך לעולמו ב־2008.

את שנות חייו האחרונות בילה אוטזון במיורקה. בחירה יוצאת דופן עבור סקנדינבי, אבל האדריכל הסביר שהוא מאוד נהנה לגור באוסטרליה בזמן הבנייה ובאי הספרדי נראה שהוא מצא מזג אוויר דומה מספיק. יורן אף הודה כי היה רוצה להישאר באוסטרליה לאחר סיום הפרויקט, אך זה לא הסתייע. עם זאת, הקשר לאוסטרליה לא נעלם לגמרי — לין, בתו של יורן, נישאה לאחר מכן לאוסטרלי…

עם זאת, אוטזון מעולם לא ביקר בסידני לאחר שעזב ב־1966. ולא היה רואה את בית האופרה באמת, גם אם היה מתחיל בשיפוץ.

עוד בשנת 2003, יאן אוטזון, בנו, אמר שאביו איבד את ראייתו. לדבריו, זה לא יפריע לעבודתו: "כיוצר בית האופרה, הוא רואה אותו אפילו בעיניים עצומות". הוא הציע השוואה בין שחמטאי ולוח שחמט – השחמטאי יודע את מיקומם של הכלים גם בעיניים עצומות.

חומר מעשיר לקריאה

Philip Drew, "The Masterpiece: Jørn Utzon: a secret life", Hardie Grant Books, 1999.
Elias Duek-Cohen, Utzon and the Sydney Opera House, Morgan Publications, Sydney, 1967–1998.
Peter Murray, "The Saga of Sydney Opera House: The Dramatic Story of the Design and Construction of the Icon of Modern Australia", Publisher Taylor & Francis, 2004
Helen Pitt. The House: The Dramatic Story of the Sydney Opera House and the People who Made it. Allen & Unwin.
Stübe, Katarina and Utzon, Jan, Sydney Opera House: A Tribute to Jørn Utzon. Reveal Books, 2009.
Watson, Anne (editor), "Building a Masterpiece: The Sydney Opera House", Lund Humphries, 2006.
Peter Webber, "Peter Hall: The Phantom of the Opera House", The Watermark Press, 2012.
John Yeomans, Building the Sydney Opera House, Hornibrook Group