הוויקינגים ידועים בפשיטות הנרחבות על אירופה, עוד פחות ידוע על הפשיטות הממוקדות על חבל פרנקיה, היא צרפת של ימינו…
במהלך המאה התשיעית לספירה, הפשיטות הוויקינגיות על אזור פרנקיה (צרפת של ימינו בערך) גברו בתדירותן, ערערו את היציבות באזור והטילו אימה על האוכלוסייה. נראה כי הפשיטות באו בעקבות מותו של הקיסר הרומאי קרל הגדול בשנת 814 לספירה או, לפחות, קרו במקביל לידיעות שנפוצו על מותו.
קרל הגדול (שנודע בכינוי הצרפתי ״שארלמאן״) היה מלך הפרנקים, בשנים 768-814 לספירה וקיסר רומא הקדושה, 800-814 לספירה. הוא הוביל מסעות צבאיים רבים על סקסוניה במהלך מלחמות סקסוניה (722-804 לספירה), טבח באלפים ונראה בלתי מנוצח בקרב. כשהסקסונים פנו לדנים בבקשה לעזרה, הדנים עשו ככל יכולתם לסייע.
עם זאת, כל עוד קרל הגדול חי, לא הייתה להם תקווה ולו המועטה להצלחה, אך לאחר מותו לא היה אתגר אמיתי לפלישות הדניות. הפשיטה הוויקינגית הראשונה על פרנקיה דרך נהר הסיין התרחשה בשנת 820 לספירה ועוד תבוא בעקבותיה, המצור הדרמטי על פריז בשנים 845 לספירה ובשנים 885-886 לספירה.
קרל הגדול ומלחמות הסקסונים
קרל הגדול בילה את רוב ימי שלטונו בכיבושים צבאיים, וביסס את כוחו ואת כוחה של הכנסייה. מסעותיו נגד תושבי סקסוניה היו אכזריים במיוחד והתגלמו בטבח ורדן בשנת 782 לספירה, כאשר הוציא להורג 4,200 סקסונים; אירוע שאותו ביקרו בחומרה אפילו היסטוריונים פרנקים, שנאבקו להעמיד אותו באור חיובי.
לפני מלחמות הסקסונים, הדנים והפרנקים הכירו באמצעות מסחר ואין עדות לסכסוך צבאי ביניהם עד אז. ברם, במהלך המלחמות ביקש מנהיג הסקסונים ווידוקינד סיוע מהמלך הדני זיגפריד שהסכים לאפשר לפליטים סקסונים שנמלטו מאימת צבאו של קרל הגדול אל ממלכתו. קרל הגדול בלם את המהלך בשנת 798 לספירה אך כאשר סקסוניה נכבשה בשנת 804 לספירה, המלך הדני גודפרד תקף ולקח בכישרון את פריז מהפרנקים. קרל הגדול יצא בראש משלחת לגרש את כוחותיו כאשר גודפרד מת ויורשו תבע במהירות חוזה שלום ונסוג.
הקלות שבה הצליח גודפרד להכניע את פריז, פיתוי עושרם של הפרנקים, ואולי הצורך לנקום את ההרוגים במלחמות הסקסונים, עודדו מנהיגים סקנדינביים אחרים לנסות את כוחם בפלישה לפרנקיה. שהרי שכבת האצולה שגודפרד הקים רכשה תיאבון למעמד ולעושר. לאחר מותו, האצילים המאוכזבים אולצו להשיב את ההפסדים שלהם ממקום אחר. ואיפה יותר טוב מאשר באימפריה הפרנקית? בדור בערך שלאחר מותו של קרל הגדול ב-814, כמות העושר הפרנקי הנראה לעין המשיכה לגדול.
כך, הפשיטה הוויקינגית הראשונה הגיעה בשנת 820 לספירה כאשר 13 ספינות עשו את דרכן במעלה הסיין ועלו לחוף. עם זאת, לפושטים לא היה מושג למה לצפות, והם הובסו במהירות על ידי שומרי החוף. הניצולים נסוגו לאניותיהם ונמלטו.
את קרל הגדול ירש בנו לואי הראשון (החסיד, 814-840 לספירה) ששלטונו המשיך את השגשוג והיציבות של האזור ואשר הרחיק את הוויקינגים באמצעות שוחד וטובות הנאה; אבל עם מותו שלושת בניו התחרו זה בזה על השלטון והעימות התפתח למלחמת אזרחים.
מלחמות אלו הסתיימו לבסוף בהסכם ורדן משנת 843 לספירה שחילק את האימפריה בין בניו של לואי הראשון. לואי הגרמני (בשנת 843-876 לספירה) קיבל את מזרח פרנקיה, לותאיר (843-855 לספירה) כבש את פרנקיה התיכונה, וקרל הקירח ישלוט במערב פרנקיה. אף אחד מהאחים לא היה מעוניין לעזור לאחרים בשום צורה וכל אחד מהם, במידה רבה או פחותה, יישאר להיאבק בפשיטות ויקינגיות על ממלכותיו בעצמו.
המצור על פריז
הפשיטה הוויקינגית המשמעותית הראשונה התרחשה במאי 841 לספירה, שנה לאחר מותו של לואי הראשון, כאשר ראש הוויקינגים אסגייר שרף את רואן ובזז את מנזר פונטנל ואת מנזר סן-דני. כמות הגזל ומספר השבויים היו משמעותיים. אותם אסירים שמשפחותיהם או חבריהם יכלו לשלם לוויקינגים כופר הוחזרו הביתה; אחרים נמכרו כעבדים. אסגייר השאיר את האזור כשטח עשיר וזה עודד את רגינהרוס לנסות להשיג פרס גדול עוד יותר מרואן: את העיר פריז.
דברי הימים של סן-ברטין (בסביבות 840-880 לספירה), המתעדים את הפשיטות הוויקינגיות, מכנים את מנהיג המצור על פריז ב-845 לספירה בשם רג׳ינפרד או רגינהרוס, שידוע רק בשל אותה פשיטה. רגינהרוס הגיע עם צי של 120 ספינות בסוף מרץ בשנת 845 לספירה ועשה את דרכו במעלה נהר הסיין לכיוון פריז. קרל הקירח הרכיב צבא במהירות וגייס אותם משני צדי הנהר כדי להגן על העיר אך שתי הדיוויזיות לא היו שוות במספרן.
רגינהרוס הסיע את ספינותיו נגד הכוח הקטן יותר, הביס ותלה 111 מהשורדים. מכיוון שלא היה גשר מעבר לנהר הסיין בשלב זה, שאר צבאו של קרל לא יכול היה לעשות דבר כדי לעצור את רגינהרוס והוא הפליג לפריז, והגיע לעיר ביום ראשון של חג הפסחא. נראה שזה התקדם לפי התוכנית מכיוון שהוויקינגים הבינו שהשלל היקר ביותר – האזרחים – יהיה בכנסייה ויילקח בקלות.
קרל הנחה את צבאו להציל את מנזר סן דני, והשאיר את פריז לדאוג לעצמה. אולם הידיעות על הגעת הוויקינגים לעיר, וכאשר הגיע רגינהרוס הוא גילה שרוב האוכלוסייה נמלטה עם חפצי הערך שלה.
ֶכך העיר עצמה התגלתה כמקום מתסכל עבור הוויקינגים.חלק גדול מהאוצר הועבר אל האזור הכפרי שמסביב על ידי התושבים המבוהלים. הוויקינגים יכלו לשלוח משלחות בחיפוש אחריהם, אבל זה חשף אותם לאפשרות של מארב או תקיפה מצד צבאו של קרל. למעשה, בכל רגע שבו רגינהרוס בילה בפריז, מצבו החמיר. המלך הפרנקי אסף תגבורת, ועתה עמד בראש צבא ניכר בעמדה לחסום את הבריחה הוויקינגית. מדאיגה עוד יותר הייתה העובדה שהוויקינגים החלו להראות סימנים של דיזנטריה, מה שהפחית עוד יותר את יכולת הלחימה שלהם.
רגינהרוס שלח שליחים לקרל בציינו שהוא פתוח לנהל משא ומתן. במקום לסרב לבקשה זו וללחוץ על היתרון הברור שהיה לו, קרל הסכים לשלם למפקד הוויקינגים בזהב וכסף כדי לעזוב את העיר, ובהמשך, אפשר לו ולאנשיו לשמור את כל מה שלקחו מפריז. לקרל לקח חודשיים לגייס את הכסף, ובמהלכו סבלו הוויקינגים מדיזנטריה בתוך ומסביב לחומות פריז. הפריזאים טענו שזהו גמול אלוהי שנשלח מז'רמן הקדוש מפריז (שחי בסביבות 496-576 לספירה), בישוף העיר לשעבר, ששרידיו שוכנו במנזר סן ז'רמן דה פרה, אותו תקף רגינהרוס. ויקינגים רבים מתו מדיזנטריה בפשיטה על פריז.
לאחר ששולם לרגינהרוס, הוא עשה את דרכו חזרה במורד הסיין תוך שהוא שורף ובוזז תוך כדי – וחוזר הביתה כדי להציג את ניצחונו, שכלל שבויים ושלל אחר למלך הדנים הוריק.
הוריק שלח קודם לכן צי ספינות במעלה נהר האלבה כדי לתקוף את מזרח פרנקיה, לשרוף ולבזוז את המבורג, אך לא הצליח להשיג את מטרותיו. אנשיו של הוריק שרפו כנסיות ומנזרים בהמבורג בדיוק כשרגינהרוס תקף את המנזר של סן ז'רמן ושל סנט ברטין במערב פרנקיה והידיעות על התערבותו לכאורה של הקדוש הפרנקי בקושי התקבלו בברכה. יתר על כן, שליחים מלואי הגרמני הגיעו לחצרו של הוריק כאשר רגינהרוס הציג את שללו והם מיהרו לנצל את הסיפור, והזהירו את הוריק מפני פלישה צפויה של לואי הגרמני, ללא ספק מגובה בכוחו העל טבעי של הקדוש שלהם.
הוריק הסכים במהירות לתנאים ושלח שליחים ללואי הגרמני עם הצעה לשחרר את כל השבויים שנלקחו על ידי הפולשים בראשות רגינהרוס והבטיח כי ינסה לשחזר את האוצר הגנוב ולהחזירו לבעליו החוקיים. מחשש מפעולות תגמול נוספות מצד הקדוש הפרנקי, הוריק הוציא להורג את כל אנשיו של רגינהרוס שהוא יכול היה לשים עליהם יד, אם כי רגינהרוס עצמו נמלט כמו רבים מלוחמיו שכבר עזבו את דנמרק עם השלל שלהם.
המצור בשנת 845 לספירה העשיר כמעט בוודאות את רגינהרוס ואת אלה מאנשיו ששרדו, אך משמעותו המתמשכת הייתה התקדים שיצר קרל הקירח לשלם למנהיג ויקינגי עבור שלום. העסקה של קרל עם רגינהרוס מסמנת את הדוגמה המתועדת הראשונה לתשלום דמי חסות שהוויקינגים ישתמשו מאוחר יותר בהצלחה רבה באנגליה. לאחר שזכר הגמול כביכול של סן ז'רמן נמוג מזיכרון הוויקינגים, הסכום הגדול ששולם לרגינהרוס עודד אחרים להכות באזורי פרנקיה.
הוויקינגים חוזרים לפריז
הוויקינגים חזרו לפריז בשנים 851-852 לספירה והפעם בהנהגתו של אסגייר שבזז כרצונו מבסיס שהקימו ברואן. קרל הקירח נלחם לסירוגין או ניסה לנהל משא ומתן עם הפושטים אך ללא הצלחה.
בשנת 858 לספירה ביורן איירונסייד, כביכול בנו של רגנאר לות'ברוק יחד סטיין (הידוע גם בשם הייסטינג) שרפו את מנזר פונטנל וכבשו את המנזרים של פריז, והחזיקו בהם כופר עד שקיבלו תשלום מקרל. בשנת 860 לספירה, קרל יצר קשר עם המפקד הוויקינגי וילנד כדי להילחם עבורו נגד גדודי ויקינגים אחרים בתמורה לתשלום כספי וכך וילנד פעל, בהצלחה פחות או יותר, כדי להבטיח את אזור הסיין התחתון.
ובכל זאת, הפושטים המשיכו להגיע ובשנת 876 לספירה הפליג צי של 100 ספינות במעלה הסיין כדי לשרוף ולבזוז את האזור סביב רואן. סביר להניח שרולו היה מעורב בפשיטה זו, אם לא היה המנהיג שלה, וקרל שוב היה חסר אונים בנסיונותיו למנוע מהוויקינגים לבזוז את האדמה ולקחת את אנשיו בשבי כדי למכור או לפדותם בחזרה. ההשתוללות הוויקינגית הסתיימה רק כאשר קרל שילם להם כדי ללכת הביתה.
ממלכת מערב פרנקיה תחת קרל הקירח הפכה אפוא למקור פרנסה קל עבור הוויקינגים. אם, כמו בפשיטות של 851-852 לספירה, הם מצאו ששווה לבזוז באזורים הכפריים והקהילות ההרוסות, הם פשוט יכלו להתרחק קצת יותר עד שהמלך היה משלם להם לעזוב.
זה היה ברור כעת שמדיניות הפיוס וברית עם מנהיגים ויקינגים בודדים רק עודדה אותם לדחוף חזק יותר. הטקטיקות שננקטו על ידי לואי החסיד, לותר, קרל הקירח וקרל השמן יצרו תקדימים ברורים עבור האדמות סביב רואן והסיין התחתון. הפרנקים העדיפו לשלם כדי לא להיאבק בוויקינגים.
בשנת 885 לספירה חזרו הוויקינגים לפריז. לאחר מותו של קרל הקירח בשנת 877 לספירה, כס המלכות הוחזק בידי צאצאיו עד שהאחרון מת בשנת 884 לספירה ללא יורש ואצילי מערב פרנקיה הזמינו את קרל השמן (בנו הצעיר של לואי הגרמני) למלוך. קרל השמן היה מעורב בענייניו במזרח פרנקיה, וחוץ מזה, לא נטה להתקשרויות צבאיות. כשהוויקינגים עלו על הסיין, ההגנה על העיר הייתה בידיו של אודו, רוזן פריז (לימים מלך מערב פרנקיה, 888-898 לספירה) שיהפוך לגיבור הפרנקי של המצור בשנים 885-886 לספירה.
הם הגיעו לפריז עם צי של 700 ספינות מפרש. בשלב מסוים מימיו של נהר הסיין בקושי נראו, משום שהתמלא כולו בערב רב של ספינות, שכיסו את הנהר.
לפי אחד מנזירי העיר, מנהיג הוויקינגים זיגפריד נפגש תחת הסכם שביתת נשק עם הבישוף של העיר, גוזלין, והרוזן אודו כדי להציע להם תנאים, אך אלה נדחו. למחרת בבוקר החלה ההתקפה על פריז כשהוויקינגים תקפו את המגדל והגשר על פני הסיין שנבנו כדי להגן מפני הפשיטות בעקבות המצור של רגינהרוס בשנת 845 לספירה. המגדל היה נתון להגנת הכוחות הפרנקים בראשות אודו ואחיו הצעיר רובר (לימים רובר הראשון, 922-923) והוחזק על ידם; הוויקינגים גורשו חזרה לספינותיהם. הפרנקים בילו את הלילה בתיקון נזקים לקירות המגדל, ובבוקר, הוויקינגים הכו שוב ושוב נהדפו.
כך הוויקינגים לא הצליחו לכבוש את המגדל או לפרוץ את חומות העיר והטילו מצור ארוך. כך סבלה פריז לא רק מהחרב שבחוץ אלא גם ממגפה שפרצה והביאה למותם של גברים אצילים רבים. בין החומות לא הייתה קרקע לקבור בה את המתים. אודו, המלך לעתיד, נשלח אל קרל, קיסר הפרנקים, כדי להביא עזרה לעיר המוכה.
קרל הגיע כדי להקל על העיר בשנת 886 לספירה, אך במקום להשתתף בקרב, שילם לוויקינגים לעזוב והציע להם להרוס את בורגונדי במקום את מערב פרנקיה. הוויקינגים קיבלו את הכסף ועשו כפי שהוא הציע אבל תושבי פריז נגעלו מהטקטיקה של קרל. הוא הודח ואודו הפך למלך במקומו. אודו ימלוך בעשר השנים הבאות עד שבעצמו יתבקש לפרוש לטובת קרל הפשוט (ז' 893-923 לספירה), נכדו של קרל הקירח, שהוכתר למלך בשנת 893 לספירה על ידי אצילי מערב פרנקיה אך לא החזיק בכוח ממשי כל עוד אודו עדיין היה המלך.
האצולה לחצה על אודו לוותר על שלטונו והוא איבד בהתמדה את כוחו אך מת לפני שניתן היה לקחת ממנו את התואר; לאחר מכן תפס קרל הפשוט את כס המלכות ללא התנגדות, בשנת 898 לספירה.
רולו וברית ההגנה
לאחר המצור על פריז בשנים 885-886 לספירה, רולו מנורמנדי נשאר במערב פרנקיה ופשט במעלה ובמורד הסיין. המפקדים תחת קרל הפשוט השיגו כמה הישגים נאים בשנים 897-898 לספירה בהבסת הוויקינגים, אך הם לא יכלו לעקור אותם או לעצור את הפשיטות לגמרי.
בהכירו בכך שאין תקווה לעליונות צבאית על מתנגדיו, הציע קרל עסקה לרולו: הוויקינג יקבל אדמה ואת בת המלך, ג׳יסלה, ככלה בתמורה להתנצרותו ולהיות הוואסל הנאמן והמגן של קרל.
רולו הסכים להצעה זו וכך נחתם חוזה סן קלייר סור אפט בשנת 911 לספירה. נאמן למילתו, רולו הפך לנציג המלך והפשיטות הוויקינגיות במעלה הסיין באזור הכפרי שמסביב נפסקו. רולו בנה מחדש את הקהילות שנהרסו בפשיטות הקודמות, הנהיג חוקים יעילים יותר והצטרף לקרל למסע מאוחר יותר כדי להשיב את הסדר על כנו באזורים אחרים ולאחר מכן כדי לעזור לו לשמור על כסאו כשאוים (ומאוחר יותר הודח) על ידי רובר הראשון בשנת 923 לספירה.
אז רולו התפטר מתפקידו כשליט נורמנדי בשנת 927 לספירה, ומת בסביבות 930 לספירה. קרל אומנם נשאר בשבי עד למותו בשנת 929 לספירה, אך הוא הותיר מאחוריו מורשת של יציבות וחופש מפשיטות ויקינגיות במערב פרנקיה לראשונה מאז שלטונם של קרל הגדול ולואי החסיד.
הפשיטות הוויקינגיות על פריז מתוארות בסדרת הטלוויזיה ״ויקינגים״ שבה רגנאר לות'ברוק תוקף את העיר וכובש אותה ורולו מגן עליה מאוחר יותר. הסדרה היא בידור, לא היסטוריה ולכן לוקחת חופשיות רבה עם העובדות הידועות כדי להשיג את מטרותיה.
ולמרות כל חריגות הסדרה מהעובדות, תיאורי הסדרה את הפשיטות הוויקינגיות על פריז מספקים הצצה מרתקת לתקופה מרתקת בהתפתחותה של המדינה הצרפתית.
ההסכם בין קרל ורולו קבע את התקופה הראשונה של שלום בר קיימא מאז נוסדה ממלכת מערב פרנקיה בשנת 843 לספירה והיווה את הבסיס לאזור יציב. עם הזמן, ולאחר תסיסה נוספת, יציבות זו תאפשר למערב פרנקיה לשגשג תחת שלטונו של אִיג קַאפֶּה (987-996 לספירה), מייסד ממלכת צרפת ואבי האומה הצרפתית.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
