ויקטור צוי ולהקת "קינו": האגדה, המיתוסים והאמת שמאחורי קולו של דור

מותו הטראגי של ויקטור צוי בקיץ 1990 הותיר את ברית המועצות בהלם, הוליד תיאוריות קונספירציה והפך אותו למיתוס. ■ אולם, מעבר לאגדות על סוכני ק.ג.ב. ושירי מחאה, מסתתר סיפור מורכב על אמן רב-תחומי, צאצא לגולים קוריאנים, ששינה את פני התרבות הרוסית לנצח.

15 באוגוסט 1990. כביש שקט בלטביה. מכונית "מוסקוויץ'-2141" חדשה דוהרת על האספלט במהירות של למעלה מ-100 קמ"ש. מאחורי ההגה יושב צעיר בן 28, שקיבל את רישיון הנהיגה שלו רק ב-22 ביוני, פחות מחודשיים קודם לכן. שניות ספורות לאחר מכן, הנהג המתחיל מאבד שליטה, סוטה אל נתיב התנועה הנגדי ומתנגש בעוצמה חזיתית באוטובוס. כך, ברגע אחד של חוסר זהירות, הקיץ הקץ על חייו של וִיקְטוֹר צוֹי, סולן להקת "קינו", קולו של דור שלם, ואחד מסמליה המובהקים של תקופת המעבר הסובייטית.

ויקטור צוי (1962–1990) נולד בלנינגרד והפך לגיבור תרבות של ממש, תוך שהוא מותיר אחריו מורשת של מוזיקת רוק, קולנוע ואמנות פלסטית. חייו הקצרים, יחד עם השפעתו העצומה, יצרו סביבו הילה של מסתורין שהולידה אינספור שמועות ומיתוסים: ממעורבות סוכני ביון במותו, דרך היותו מאסטר באמנויות לחימה, ועד לפירושים פוליטיים שגויים ליצירותיו. סיפורו הוא מסע מרתק אל נבכי התרבות האלטרנטיבית בברית המועצות של שנות השמונים.

שורשים של גלות: מקוריאה עד לנינגרד

הסיפור של משפחת צוי מתחיל הרחק מבירת התרבות הרוסית. אבותיו של ויקטור התגוררו במחוז קאנגוואן שבמרכז קוריאה. אבי-סבו של המוזיקאי עקר אל אזור פרימוריה ברוסיה והמשפחה החלה בתהליך הדרגתי של רוסיפיקציה.

בשנת 1937, תחת מסע טיהורים סובייטי שנועד "לדכא ריגול יפני", גורשה משפחת צוי באכזריות לקזחסטן, אל העיר קזיל-אורדה. שם נולד אביו של ויקטור, רוֹבֶּרְט מַקְסִימוֹבִיץ', אשר לימים עבר ללנינגרד כדי ללמוד בפקולטה להנדסה באוניברסיטה הטכנית הממלכתית הבלטית ("ווֹאֶנְמֶך"). בלנינגרד הקים רוברט משפחה יחד עם וַלֶנְטִינָה וַסִילְיֶבְנָה, מורה לחינוך גופני, ובשנת 1962 נולד בנם, ויקטור.

כישרונו האמנותי של ויקטור התגלה הרבה לפני שהרים גיטרה. אמו העידה כי נטייתו לציור בלטה כבר בגן הילדים. הוא המשיך ללמוד בסטודיו לאמנות ובבית ספר לציור. לאחר שסיים שמונה שנות לימוד, התקבל צוי הצעיר למחלקה לעיצוב באקדמיה לאמנות על שם סרוב. אולם, כעבור שנה בלבד הוא סולק מלימודיו עקב היעדרויות תכופות, שנבעו מהקדשת זמן הולך וגובר למוזיקה.

למרות הסילוק, צוי לא זנח את עבודת הכפיים. הוא השלים את לימודיו בבית הספר המקצועי SPTU-61 וקיבל הכשרה של גלף עץ. לזמן קצר הוא עבד בשחזור תקרות גבס בארמון קתרינה שבעיר פושקין, אך העבודה לא עוררה בו השראה והוא עזב במהרה. לאחר מכן, הועסק בתאגיד גנים ופארקים כגלף של פסלי עץ עבור גני שעשועים. מקורביו העידו כי יצר פסלוני "נצקה" (אמנות גילוף יפנית זעירה) במיומנות כה רבה, עד כי היה נדמה שלמד את המלאכה אצל מאסטרים מן המזרח. את יצירותיו, שכללו גם מאפרות עץ, נהג להעניק בנדיבות לחבריו. למעשה, הופעתו הראשונה של צוי בטלוויזיה בשנת 1981 לא הייתה כמוזיקאי, אלא במסגרת כתבה שהציגה אותו כיוצר מוכשר של פסלוני עץ.

גם כשהפך לכוכב רוק מוכר, לא פסק צוי מלעסוק באמנות פלסטית וגרפית. יצירותיו נעשו בטכניקות מגוונות: ציור בטושים על נייר וקרטון, וציור באקריליק על ניילון ובד. הוא צייר את עטיפות האלבומים של להקתו, יצר פורטרטים, ציורים מופשטים, ורישומי הווי אירוניים מלאי משמעויות נסתרות. הציור האחרון שיצר בחייו, באופן מצמרר למדי, היה של אדם מאחורי הגה של מכונית. מעבר לכך, הוא עסק בתפירה ואף כתב פרוזה, כמו סיפורו רווי האלגוריות והסמלים "רומנסה".

הומור, ברוס לי ומרתפי לנינגרד

צוי היה ידוע באהבתו העזה לסרטיו של ברוס לי. הוא נהג לחקות את תנועותיו ואת אופן עמידתו, ואף התעניין באמנויות לחימה מזרחיות.

כדי להתפרנס ולפרנס את משפחתו – בשנת 1984 נשא לאישה את מַרְיָאנָה רוֹדוֹבַנְסְקָיָה, עובדת קרקס, וב-1985 נולד בנם היחיד, אָלֶכְּסַנְדֶּר – וכדי לחמוק מאישום פלילי של "טפילות" (תקנה סובייטית שאסרה על אבטלה), צוי לא בחל בשום עבודה. הוא שטף רצפות במרחצאות ציבוריים, אך מצא נחמה במשרה אחרת: מסיק בחדר הדוודים המפורסם "קמצ'טקה", ברחוב בלוחינה. משמרות של יממה אחת ולאחריה שלושה ימי חופש התאימו בדיוק לאורח חייו, ואפשרו לו להקדיש זמן ליצירה מבלי להזניח את חובותיו האזרחיות.

בסתיו 1983, חיילי צבא ברית המועצות דפקו על דלתו של צוי עם צו גיוס. כדי לחמוק משירות, רקמו ויקטור וארוסתו מריאנה תוכנית נועזת. מריאנה הגיעה להסדר עם בית החולים הפסיכיאטרי מס' 2 (המוכר כ"פְּרְיָאזְ'קָה"), לפיו צוי יקבל אישור רפואי הפוטר אותו משירות, אך לשם כך היה עליו להגיע למקום באמבולנס תחת עילה מוצדקת.

העילה שנבחרה הייתה ניסיון התאבדות מדומה. צוי נדרש לחתוך את ורידיו, אך בשל הפחד העמוק שלו מדם, הוא רק שרט את פרקי ידיו שריטות ורודות ובלתי משכנעות בעליל. כשהגיעו הסניטרים, הם בכל זאת אספו אותו לבית החולים. צוי הוחזק שם במשך חודש וחצי, נבדק בחשד להתחזות, ולבסוף טופל כחולה פסיכיאטרי לכל דבר. הוא שוחרר עם אבחנה רשמית כסובל ממאניה-דפרסיה, כשהוא כחוש עד כדי כך שמריאנה תיארה אותו כ"כמעט שקוף". המחיר הגופני והנפשי היה כבד, אך המטרה הושגה: הוא קיבל "כרטיס לבן", הפוטר אותו משירות צבאי. החוויה הקשה מצאה את דרכה אל השיר "טראנקוויליזטור" (סם הרגעה).

ההרכב המוזיקלי הראשון של צוי קם בשנת 1981 ונשא את השם הכבד "גארין וההיפרבולואידים", כמחווה לספר המדע הבדיוני של אלכסיי טולסטוי, "ההיפרבולואיד של המהנדס גארין". תחת שם זה הם ביצעו שירים כגון "מצב הרוח שלי" ו"הקדשה למארק בולאן", ואף קיימו הופעה אקוסטית בדירה.

אולי יעניין אותך

משר למרגל: סיפורו של סרגיי טרטיאקוב והבגידה שעלתה לו בחייו

״מילה של בחור״: על כנופיות הפשע הטטאריות

סאידה אריפובה: האישה שסיכנה הכל מול הנאצים והק.ג.ב.

המלכודת הכפולה של קונאקרי: כיצד הפך המושיע של גינאה לרודן מודח?

במרץ 1982 שונה שם הלהקה ל"קינו". ההחלטה התקבלה, לפי אחת הגרסאות, לאחר שהמוזיקאים טיילו ברחובות לנינגרד, הבחינו בשלט מואר של בית קולנוע (Кино) והחליטו לאמץ את המילה הקצרה והקליטה, שהתאימה היטב לתדמית "הרומנטיקנים החדשים". למרות זאת, צוי נהג למסור לגרסאות שונות לעיתונאים ששאלו אותו על מקור השם, פשוט משום שמאס בשאלה החוזרת. באותה שנה גם שוחרר אלבום האולפן הראשון של הלהקה, אשר נקרא "45".

שינויים, מיתוסים ופרשנויות שגויות

עם צאת אלבומם "קבוצת דם" ב-1987, החלה נסיקתה המטאורית של "קינו". באופן אירוני, שירים רבים פורשו על ידי הקהל באופן שונה לחלוטין מכוונת המשורר. אף על פי שצוי לא שירת בצבא, מוטיבים צבאיים נשמעו בשיריו כמו ב"אזור נטול גרעין". השיר "קבוצת דם" נקשר בתודעה הציבורית לחיילים הסובייטים באפגניסטן, למרות שבפועל הוא נכתב בהשראת סרטי "מלחמת הכוכבים".

כך קרה גם עם ההמנון האלמותי "אני רוצה שינויים!". השיר, שהפך לפסקול תקוות הפרסטרויקה של מיכאיל גורבצ'וב, נכתב ללא כל הקשר חברתי מובהק.

אגדה נפוצה נוספת ברשת הרוסית גורסת כי הלהבה האולימפית באצטדיון "לוז'ניקי" הובערה בפעם השנייה בהיסטוריה לכבוד הופעתו של צוי. המציאות הפוכה: קערת האש, שפורקה לבסוף בשנת 1996, הודלקה חמש פעמים במועדים שונים. הפעם הראשונה באולימפיאדת 1980, השנייה בפסטיבל הנוער ב-1985, השלישית במשחקי הרצון הטוב ב-1986, הרביעית בפסטיבל השלום ב-1989, והחמישית והאחרונה הייתה ב-24 ביוני 1990 – הופעתה האחרונה אי פעם של להקת "קינו", במסגרת פסטיבל של העיתון "מוסקובסקי קומסומולץ".

חבריו של צוי סברו כי לולא מותו המוקדם, הוא היה שוקע כל כולו בעולם הקולנוע. הוא השתתף בסרטים קצרים כמו "יָא-חָה" ו"סוף החופשה", שיחק בתפקיד אורח בסרט "אסא", ולבסוף כיכב בתפקיד הראשי בסרט המצליח "המחט" (1987), תפקיד שהעניק לו את התואר השחקן הטוב ביותר של שנת 1989.

במקביל ליציאת האלבום "כוכב ושמו שמש" (1989), פרצה הלהקה את גבולות ברית המועצות. הם הופיעו שלוש פעמים באירופה – בדנמרק, באיטליה ופעמיים בצרפת. בפברואר 1989 טס צוי לארצות הברית בהזמנתה של ג'ואנה סטינגריי, זמרת ואשתו של גיטריסט הלהקה, יוּרִי קַסְפָּרְיָאן. שם הם הציגו את הסרט "המחט" מחוץ לתחרות בפסטיבל "סאנדנס", וקיימו מופע אקוסטי. באפריל 1990 ביקר צוי ביפן כדי לדון בשיתופי פעולה אפשריים. במקביל, נרקמה יוזמה להפקת סרט חדש בכיכובו תחת בימויו של רַשִׁיד נוּגְמָנוֹב (במאי "המחט"), בשיתוף פעולה עם וִילְיַאם גִיבְּסוֹן ("אבי הסייברפאנק"), ובמעורבות מפיקים אמריקאים ויפנים.

התאונה בלטביה וסוד הקלטת של "האלבום השחור"

לקראת קיץ 1990, רכש מפיק הלהקה, יוּרִי אַיְזֶנְשְׁפִּיס, רכב מדגם "מוסקוויץ'" עבור צוי (שהרכב הוסע עבורו על ידי יוֹסִיף פְּרִיגוֹזִ'ין). צבעו של הרכב נותר נתון במחלוקת – יש הטוענים כי היה בצבע "אספלט רטוב" ויש הגורסים כי היה כחול כהה. באוגוסט אותה שנה יצא צוי לחופשה בלטביה עם המכונית החדשה.

התאונה שאירעה ב-15 באוגוסט לוותה בחקירה משטרתית אשר קבעה כי לא נמצא אלכוהול בדמו של הזמר. תנאי הכביש, מהירות הנסיעה הגבוהה וחוסר ניסיונו הובילו להתנגשות, אם כי קיימת גם תיאוריה בלתי ניתנת להוכחה ולפיה הוא פשוט נרדם על ההגה בשל עייפות.

שמועה עיקשת במיוחד טענה כי צוי הסיט את מבטו מהכביש כדי להפוך קלטת ובה סקיצות לאלבומו החדש. יורי קספריאן הכחיש זאת, וטען כי לקח עמו את קלטת ההדגמה בטרם עזב את לטביה לביתו. מנגד, חברים שליוו את זוגתו של צוי, נַטַלְיָה רַזְלוֹגוֹבָה, אל החוקר, טענו כי היא ביקשה מהם לחלץ מהמכונית ההרוסה את קלטת האלבום. הביוגרף של הלהקה, וִיטָלִי קַלְגִין, מיישב את הסתירה: היו שני עותקים. קספריאן לקח אחד, והעותק השני נותר אצל צוי. בכל מקרה, לו הקלטת הייתה מתנגנת בטייפ המכונית בזמן ההתנגשות, היא הייתה נהרסת כליל ולא ניתן היה לשלוף אותה – כך שאם נוגנה מוזיקה ברכב, מדובר היה בקלטת אחרת.

האלבום, שהוקלט בחודשים האחרונים לחייו של צוי, הושלם ועבר מיקס בצרפת על ידי חברי הלהקה שנותרו מאחור, כשהם נעזרים בהקלטות של קולו. הוא ראה אור בשנת 1991. מעריצי הלהקה כינו אותו "האלבום השחור" על שום צבע העטיפה, ששיקפה את האבל העמוק. צוי עצמו נטמן בבית העלמין "בוגוסלובסקויה" שבלנינגרד. 22 שנים לאחר מכן, ב-2012, שוחרר לעולם שיר נוסף ואבוד שלו, "אטמאן", שהוקלט במקור בגרסה אקוסטית ועבר עיבוד מחודש. מורשתו של צוי הוסיפה להדהד גם עשורים לאחר אותו בוקר גורלי.

ההיסטוריה, בדיוק כמו שיריו של ויקטור צוי, מוכיחה פעם אחר פעם שהאדם הקטן מסוגל לפרוץ את גבולות הזמן ולהשאיר חותם שמהדהד עמוק אל תוך הנצח. הצטרפו לניוזלטר שלנו כדי להמשיך לגלות את הסיפורים המפתיעים, המורכבים והמרתקים ביותר שמאחורי הקלעים של ההיסטוריה האנושית.

חומר מעשיר להאזנה

״אני רוצה שינויים״, זה אולי השיר המזוהה ביותר עם ויקטור צוי ולהקתו ״קינו״.

השיר זכה לאינספור קאברים, כולל גרסת כיסוי ששימשה כפסקול לסרט הקומיקס הרוסי ״מייג׳ור גרום: רופא המגפה״.

חומר מעשיר לצפייה

המחט (Игла) הוא סרט דרמה משנת 1988 בו גילם צוי את התפקיד הראשי וזכה בגינו לתואר השחקן הטוב ביותר בשנת 1989.

אסא (Асса) היה סרט בו השתתף צוי בתפקיד קמע קטן אך בלתי נשכח, המסמל את רוח התקופה.

יָא-חָה (Йа-хха) וסוף החופשה (Конец каникул) היו סרטים קצרים שהיוו את דריסת הרגל הראשונה של צוי בעולם המשחק לפני הפריצה הגדולה שלו.