החיבוק האיטלקי: סיפורו של הפועל שהתאהב במונה ליזה וגנב אותה

גניבת המונה ליזה: איך שוד אמנות מבריק, שבוצע על ידי עובד הלובר לשעבר, הפך את יצירת המופת של דה וינצ'י לסמל תרבות עולמי?

גניבת המונה ליזה כונתה "שוד האמנות של המאה", אך המבצע עצמו היה בסיסי למדי. בערב יום ראשון, 20 באוגוסט 1911, נכנס אדם משופם למוזיאון הלובר בפריז והגיע אל אולם קארה (Salon Carré), שם שכן ציורו של דה וינצ'י לצד יצירות מופת אחרות. האבטחה במוזיאון הייתה רפויה, כך שהאיש מצא שקל לו להסתתר בארון אחסון. הוא נשאר חבוי שם עד הבוקר למחרת, כאשר הלובר היה סגור ותנועת האנשים הייתה דלילה. בסביבות השעה 7:15 בבוקר הוא יצא כשהוא לבוש בסינר לבן, אותו פריט לבוש שלבשו עובדי המוזיאון. לאחר שבדק שהשטח פנוי, הגנב ניגש אל המונה ליזה, הסיר אותה מהקיר ונשא אותה לחדר מדרגות שירות סמוך, שם הוציא את קנבס העץ שלה ממסגרת הזכוכית שהגנה עליה.

שוד האמנות של המאה

התקלה היחידה בתוכניתו של הגנב התרחשה כשניסה לצאת מחדר המדרגות לחצר. כשמצא את הדלת נעולה, הניח את המונה ליזה, שהייתה כעת עטופה בסדין לבן, על הרצפה וניסה לפרק את ידית הדלת. הוא התקדם מעט מאוד לפני שאחד השרברבים של הלובר הופיע במדרגות. במקום לעצור אותו, השרברב חשב שהאיש הוא עמית לעבודה שנתקע וסייע לו לפתוח את הדלת. עם תודה ידידותית, הגנב נמלט. רגעים ספורים לאחר מכן, הוא צעד החוצה מהלובר כשמתחת לסינר שלו אחד הציורים היקרים ביותר בעולם.

במשך למעלה מיום לא היה לצוות הלובר מושג בכלל שהמונה ליזה נגנבה. ציורי המוזיאון הוסרו לעיתים קרובות מהקירות לצורך ניקוי או צילום ולכן עוברי אורח לא שמו לב במיוחד לחלל הריק שבו היה ממוקם הדיוקן בדרך כלל. לבסוף, בסביבות צהרי יום שלישי, אמן אורח ביקש משומר שיאתר את הציור. כשהשומר לא הצליח למצוא אותו, המוזיאון הזעיק את המשטרה הפריזאית והחל חיפוש קדחתני. רק אז התגלתה מסגרת הזכוכית של המונה ליזה בחדר מדרגות השירות. באותו ערב הודיע פקיד מוזיאון על הגניבה לציבור ולעולם. "המונה ליזה נעלמה," אמר. "עד כה אין לנו שמץ של מושג מי ביצע את הפשע הזה."

הידיעה על ההיעלמות עוררה סערה ציבורית בצרפת. "איזה פושע חצוף, איזו הטעיה, איזה אספן, מאהב מטורף, ביצע את החטיפה הזו?" תהה המגזין הפריזאי "ל'אילוסטרסיון" (L'Illustration). צבא של בלשים הגיע ללובר כדי לאסוף טביעות אצבעות ולתשאל עדים. מכוניות, נוסעי ספינות קיטור והולכי רגל נערכו לחיפוש במחסומים והמשטרה הפיצה "כרזות מבוקשים" של חיוכה החידתי למחצה של המונה ליזה. כשהלובר נפתח מחדש לבסוף שבוע לאחר מכן, אלפי אנשים הגיעו לבהות בקיר הריק שבו נתלה הציור בעבר.

קצוות חוט מבטיחים

למרות הקרקס התקשורתי, חקירת המשטרה הניבה מעט מאוד קצוות חוט מבטיחים. חשוד בולט אחד היה גיום אפולינר, משורר אוונגרדי שקרא בעבר לשרוף את הלובר. אפולינר נעצר בספטמבר 1911 לאחר שהמשטרה קישרה אותו לגניבה מוקדמת יותר של שני פסלונים עתיקים, שנגנבו מהלובר על ידי מזכירו. במהלך חקירתו הוא הפליל את חברו הקרוב פבלו פיקאסו, אמן ספרדי בן 29 שרכש את הפסלונים והשתמש בהם כמודלים בציוריו. בעוד שהרשויות תשאלו את אפולינר ופיקאסו בקשר להיעלמות המונה ליזה, שני אגדות האמנות העתידיות נוקו מאוחר יותר מחשד עקב חוסר ראיות.

ככל שהימים הפכו לחודשים, הספקולציות לגבי מקום הימצאה של המונה ליזה השתוללו. "הניו יורק טיימס" כתב כי "מספר רב של אזרחים הפכו לשֶרְלוק הוֹלמֶסים חובבים, וממשיכים להעלות תיאוריות יוצאות דופן ביותר." היו שטענו כי איל הבנקאות האמריקאי ג'יי.פי. מורגן הזמין את השוד כדי לחזק את אוסף האמנות הפרטי שלו; אחרים עדיין האמינו שהגרמנים תכננו זאת כדי לבייש את הצרפתים. דיווחים לכאורה על ראיות נשמעו ממקומות רחוקים כמו ברזיל, רוסיה ויפן, אך יותר משנתיים חלפו בסופו של דבר ללא פריצת דרך בתיק. רבים החלו להאמין שיצירת המופת בת 400 השנים של דה וינצ'י אבדה לנצח.

האשם

עם זאת, ללא ידיעת המשטרה, המונה ליזה עדיין הייתה בצרפת. למעשה, מהיום שנגנבה, היא שכנה בדירת חדר בפרברי פריז. הגנב היה וינצ'נצו פרוג'יה (Vincenzo peruggia), מהגר איטלקי שעבד בעבר בלובר כאיש תחזוקה. הוא אף סייע בבניית המסגרת שהגנה על המונה ליזה. לאחר שנמלט עם הציור באוגוסט 1911, האיש בן ה-29 החביא את היצירה בביתו בתוך ארגז עץ בעל תחתית כפולה. כעובד לובר לשעבר, הוא נחקר על הגניבה בשתי הזדמנויות שונות, אך המשטרה מעולם לא ראתה בו חשוד רציני. פרוג'יה שמר את המונה ליזה מוסתרת במשך שנתיים בזמן שחיכה שהמצוד ידעך. "נפלתי קורבן לחיוכה ושזפתי את עיניי באוצר שלי כל ערב," אמר מאוחר יותר. "התאהבתי בה."

פרוג'יה ניסה סוף סוף למכור את "האוצר" שלו בדצמבר 1913. תחת השם הבדוי "לאונרד", הוא שלח מכתב לסוחר אמנות פלורנטיני בשם אלפרדו גרי והודיע לו שהוא גנב את המונה ליזה ורוצה להשיב אותה לאיטליה. לאחר שהתייעץ עם ג'ובאני פוג'י, מנהל גלריית אופיצי, גרי הזמין את פרוג'יה לפירנצה והסכים להעיף מבט בציור. כמה ימים לאחר מכן, שלושת הגברים התכנסו בחדר המלון של פרוג'יה, שם הוא שלף חפץ מסתורי עטוף במשי אדום. "הנחנו אותו על המיטה," כתב גרי מאוחר יותר, "ולעינינו המשתאות הופיעה המונה ליזה האלוהית, שלמה ושמורה להפליא." הפלורנטינים סידרו מיד שהציור יועבר לאופיצי. הם גם הסכימו למחיר המכירה של פרוג'יה, 500,000 לירות, אך לא הייתה להם כוונה לרכוש את המונה ליזה באמת. במקום זאת, לאחר שאימתו את האותנטיות של הדיוקן, הם דיווחו על הגנב לרשויות. בצהרי יום חמישי, 11 בדצמבר 1913, המשטרה עצרה את פרוג'יה במלון שלו.

המונה ליזה מוחזרת

לאחר סיור קצר במולדתו של דה וינצ'י, המונה ליזה הוחזרה לבסוף ללובר בינואר 1914. פרוג'יה, בינתיים, הואשם בגניבה והועמד למשפט באיטליה. במהלך עדותו, הוא טען שגאווה לאומית דרבנה אותו לגנוב את הציור, שלדעתו היצירה נבזזה מאיטליה מולדתו במהלך תקופת נפוליאון. אך פרוג'יה טעה, דה וינצ'י עצמו הביא את המונה ליזה לצרפת ב-1516, והמלך פרנסואה הראשון רכש אותה מאוחר יותר באופן חוקי. אך הטענה הפטריוטית במשפט זיכתה את פרוג׳יה בהמוני מעריצים. גם לאחר שהתביעה הציגה עדויות לכך שתכנן למכור את הציור לסוחרי אמנות למטרות רווח, איטלקים רבים עדיין ראו בו גיבור לאומי. בסופו של דבר, הוא נידון לשנת מאסר ו-15 ימים, אך ריצה שבעה חודשים בלבד לפני שזכה לשחרור בערעור. מאוחר יותר הוא לחם בצבא האיטלקי במהלך מלחמת העולם הראשונה לפני שחזר לצרפת, שם מת ב-1925.

בעוד שפרוג'יה נשכח בסופו של דבר, השוד הנועז רק הפך את המונה ליזה למפורסמת יותר. לפחות 120,000 אנשים הגיעו לראות את הציור ביומיים הראשונים לאחר שהיצירה הוחזרה ללובר. חובבי אמנות ומבקרים הפיצו ספקולציות חדשות לגבי חיוכה המסתורי של המצולמת והיא הוזכרה באינספור קריקטורות, פרסומות, פרודיות, גלויות ושירים. "המונה ליזה עזבה את הלובר כיצירת אמנות," כתבה מאוחר יותר דיאן היילס. "היא חזרה כרכוש הציבור, אייקון האמנות ההמוני הראשון."

כיום, הציור המוכר ביותר בעולם עדיין מוצג בלובר, שם היצירה תלויה בתיבה מבוקרת אקלים המוגנת בזכוכית חסינת כדורים. מדי שנה כ-8 מיליון מבקרים מגיעים למוזיאון הלובר רק כדי לצפות בה.