לפעמים נדמה שהיסטוריה היא כמו מסע במצרים העתיקה – מלא הרפתקאות, הפתעות ואפילו כמה פניות מפתיעות במסלול תת-קרקעי. אצל ז'אן-דומיניק ויוואן דנון, המסע הזה הפך לקריירה שאין שניה לה: מהפכות, מסעות במצרים, ביזות אמנותיות וכל זה עטוף בכישרון של אמן, תחריטן, סופר ודיפלומט.
קורות חייו ופועלו
ז'אן-דומיניק ויוואן דנון נולד ב-4 בינואר 1747 בשאלון-סור-סון שבצרפת, למשפחה מהמעמד הבינוני הנאיבי של אז – petite noblesse. עד המהפכה הצרפתית הוא חתם בשם אביר נון (le chevalier de Non), ולאחר מכן צמצם את שמו כדי להתרחק מהחלק האצילי. למרות שנשלח לפריז ללמוד משפטים, ליבו נמשך לאמנות ולספרות, והוא ויתר על הקריירה המשפטית לטובת רישום, ציור ותחריט. כבר בגיל 23 יצר קומדיה בשם Le Bon Pére, שהשיגה הצלחה מסוימת ובעיקר פתחה לו דלתות לחברה הגבוהה בזכות כריזמה ויכולת שיחה יוצאת דופן.
דנון החל את דרכו בשירות החוץ של צרפת ב-1773, כשגריר בסנקט פטרבורג, ובהמשך שירת כדיפלומט בסטוקהולם ובז'נבה. מ-1779 עד 1785 שירת בממלכת נאפולי, שם עסק באמנות ובארכאולוגיה כשצייר מונומנטים עתיקים, יצר תחריטים ואסף ממצאים וחפצי אמנות. התקופה הזו סללה את דרכו להתקבל ב-1787 כחבר מן המניין באקדמיה המלכותית לציור ולפיסול. דנון חי זמן מה בוונציה, ולאחר פרוץ המהפכה הצרפתית נאלץ לשוב לפריז ב-1793, בתקופת שלטון הטרור של רובספייר. הודות לידידותו עם הצייר ז'אק-לואי דויד ניצל מהוצאה להורג ואף מונה לשמש כ"אמן הרפובליקה". קשריו עם ז'וזפין דה בוארנה קרבו אותו לחוג מקורביו של הגנרל הצעיר נפוליאון בונפרטה.
מצרים והלובר
דנון ליווה את נפוליאון במסע למצרים (1798–1801) כיועצו לאמנות. שם תיעד בסדרת רישומים את נופיה ואתריה ההיסטוריים, וכתב את חיבורו ״מסעות במצרים התחתית והעילית ב-1798 ו-1799״ (פורסם ב-1802), שהיווה בסיס לאגיפטולוגיה המודרנית. דנון דאג להעברת אוצרות עתיקים ממצרים לפריז, ב-19 בנובמבר 1802 מונה למנהל הכללי של המוזיאון המרכזי לאמנויות – לימים מוזיאון נפוליאון ולבסוף מוזיאון הלובר המפורסם. תחת פיקודו, מוזיאון הלובר הפך למרכז תרבות עולמי. דנון ניהל משלחות בזירה האירופית הכבושה על ידי נפוליאון, אסף יצירות אמנות מכל רחבי איטליה, ספרד, מדינות השפלה וגרמניה והעשיר את המוזיאון ביצירות שהפכו אותו למוזיאון הגדול בעולם. חלק ניכר מהאוספים הללו נותרו בלובר גם כיום. הוא קידם את חשיבותם של האמנים האיטלקים הקדומים והביא לאימוץ סגנון "החייאה מצרית" באמנות ובאדריכלות. אך אי אפשר לשכוח מתרומתו לגניבת יצירות מכל רחבי אירופה…
דנון היה גם סופר. פרסם מאמרי ביקורת אמנות ויצירות אירוטיות, כולל הנובלה ״ללא מחר״ (1776) וסדרת תחריטים פורנוגרפיים. בשנותיו האחרונות התמקד בטיפוח אוספיו הפרטיים בביתו שעל גדת הסן בפריז, ושכלל טכניקות הדפסי אבן. דנון מת לבסוף ב-27 באפריל 1825 בפריז, ערירי והאוספים שהשאיר מאחור הועמדו למכירה פומבית.
ב-1803 עוטר דנון באות לגיון הכבוד הצרפתי, וב-1812 קיבל את התואר ברון. האגף הדרומי משלושת האגפים המרכזיים של מוזיאון הלובר נקרא על שמו – Denon, כמו גם מרכז המחקר של המוזיאון. בתקופת נפוליאון השלישי הוענק שמו לפביליון המרכזי באגף הדרומי של הלובר ובפרויקט Grand Louvre בשנות ה-80 של המאה ה-20 נקראה כל האגף הדרומי על שמו.
על אף שכל חייו עמדו סביב אמנות, דיפלומטיה ומדע, דנון ידוע גם כסיפור של הישרדות ואומץ לב – ניצל מהוצאה להורג בתקופת הטרור של המהפכה הצרפתית, הצטרף למסעות הצבאיים של נפוליאון והפך את הלובר למוזיאון המרכזי בעולם, אולי באמצעות גניבת יצירות אמנות מכל רחבי אירופה. כך או כך, דנון הותיר את חותמו על ההיסטוריה של מוזיאון הלובר כאוצר המוזיאון הראשון.
חומר מעשיר לקריאה
- ראובן מירן, ״ציוני דרך בחייו של ויוואן דנון״, בתוך: ללא מחר, הוצאת נהר ספרים, 2011.
- ויוואן דנון, ״ללא מחר״ (תרגם מצרפתית: ראובן מירן; אחרית דבר: נדין קופרטי-צור), המפעל לתרגום ספרות מופת והוצאת נהר ספרים, 2011
