עבור בנימין נתניהו, חיסולו של מנהיג חמאס יחיא סינוואר היה יכול לספק את צילום הניצחון המוחלט. אבל ניצחון הוא כמעט לא הרושם שנותר כשמסתכלים על ההצהרות והמעשים הפומביים של ההנהגה במדינה.
הדבר מוסיף לחשדות כי ראש ממשלת ישראל אינו מעוניין לסיים את הסכסוך ולהשיב את החטופים, אלא מונחה ממניעים נסתרים. בהיעדר כל סיכוי להפסקת אש, האפשרות המדאיגה היא שלב ממושך של שפיכות דמים איומה — מלחמה שעלולה להפוך ל"נורמלי החדש", אך עדיין לגבות מחיר יומי כבד מאזרחי מדינת ישראל, בייחוד תושבי הצפון ועשרות האלפים שאינם יכולים לשוב לביתם.
סינוואר היה האיש מספר 1 ברשימת החיסולים של ישראל על תפקידו בתכנון הזוועות של ה־7 באוקטובר וללא קשר לכל עסקת חטופים והסכם הפסקת אש, מנהיג חמאס, כמו כולם, ידע שכוחות הביטחון הישראליים ירדפו אחריו לא משנה כמה זמן זה ייקח. מעטים בחמאס הבינו את הלך הרוח של ישראל כמו סינוואר, שלמד על הלך הרוח הזה במהלך יותר מ־20 שנותיו בכלא הישראלי – ולכן ידע שישראל לעולם לא תרפה בנחישותה לנקום במי שגורמים לה נזק, יהא היקף הנזק אשר יהיה. עם זאת, היה משהו מטריד ביותר בפרסום התמונות הגרפיות של גופתו. להילחם באויב שלך זה דבר אחד, להרוג אותם בשדה הקרב הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה; אבל עבור חברה מתורבתת, מותו של סינוואר פירושו שהתוצאה הוסדרה, ללא צורך בתמונות המבעיתות ובהשפלה שלאחר המוות. אפשר לראות בזה רק חלק ממה שעובר על החברה הישראלית מאז זוועות ה־7 באוקטובר. ממש מדינה בטראומה.
עד עכשיו ישראל חיסלה את רוב הנהגת חמאס וחיזבאללה, אבל האם זה סיפק את ה"ניצחון המוחלט" החמקמק שנתניהו כל כך חושק בו? התשובה הפשוטה היא לא ומהסיבה שלא רק ש"ניצחון מוחלט" מעולם לא הוגדר לא במונחים צבאיים או פוליטיים, אלא גם משום שהאופן שבו זה הוצג יכול להצביע רק על ניצחון שיתעכב עד חיסול אחרון החמושים. בכלל, אם מדינה כלשהי צריכה לדעת שזו לא מטרה ברת השגה, היא ישראל: מניסיונותיה בלבנון מאז 1982, 77 שנות מלחמה ביהודה ושומרון ובעזה גרם לעשרות אלפי פלסטינים וכעת לעם הלבנוני, חמושים ואזרחים כאחד, לשנוא עוד יותר את ישראל וליבה את יצר השנאה שלהם. כל זה לא שיפר את ביטחונה לטווח הארוך, את המוניטין הבינלאומי או את אחדותה הלאומית.
אין ספק שיש לנו את היכולות המתקדמות ביותר בעולם וזרועה הארוכה של ישראל יכולה להגיע עד לטהרן ולהשמיד את מערכות ההגנה האווירית ולחזור בשלום ללא פגיעה בכוחותינו.
ובכל זאת, ללא אסטרטגיה או תוכנית מדינית ועם החיפוש האינסופי אחר יעדים צבאיים נוספים, ישראל נגררת למלחמה שמתעצמת בכמה חזיתות וללא סוף נראה באופק. ויש גם את החטופים שטרם חזרו. לא יאומן שאוטוטו 400 ימים והם עדיין בשבי חמאס והחמולות בעזה.
יהיה זה שטחי ולא מדויק לטעון שהמקרה של חמאס וחיזבאללה וגישת ישראל אליהם זהים, אבל יש מספיק קווי דמיון כדי ליצור הקבלות, ואף אחד מאלה לא משרה ביטחון שהסכסוכים האלה קרובים לסיום. מלכתחילה, הרעיון שחיסול הנהגת התנועה פירושו תבוסתה התברר שוב ושוב כאשליה כוזבת: חמאס עדיין מקשיח עמדות ולא מתפשר וממשיך לנסות לפגוע בחיילינו ולגייס מחבלים בעזה, ולמרות היחלשותו, חיזבאללה ממשיך לשגר רקטות וכטב״מים ולהילחם ביתר שאת בלוחמי צה״ל בלבנון. אפשר להתנגד בתוקף לסיכולים ממוקדים מסיבות פוליטיות ומוסריות מלכתחילה, אבל כשהן מתרחשות, השאלה הבלתי נמנעת היא: לאיזו מטרה? אם מדובר בנקמה, הרי שזה מביא רק סיפוק מיידי, לרוב קצר מועד. אם מדובר בהרתעה והשארת הארגון ללא מנהיגות ובכך להפריע לפעילותו, זה מתברר כפתרון זמני. תמיד צצה מנהיגות חדשה, כזו שאינה בהכרח תורמת או מבינה יותר את האינטרסים הישראליים ובמקרה של חיזבאללה, אם קודם התמודדנו עם דמות תקשורתית שאהבה לנאום ולאיים ללא הרף, כעת הארגון הזה מנוהל ישירות על ידי ראש הנחש: איראן ומשמרות המהפכה שלה.
האם ראש ממשלת ישראל אינו מעוניין לסיים את הסכסוך ולהחזיר את החטופים? זו שאלה שאין לנו תשובה. אם הייתה תחושת אכזבה מחיסולו של סינוואר, מכך שהוא לא נהרג במבצע מתוכנן היטב אלא כתוצאה מהיתקלות מקרית עם חיילים ישראלים. מכאן שזה תפס את ההנהגה הישראלית לא מוכנה; אבל במקום לעבור במהירות לתחום הפוליטי-דיפלומטי, אופוריה ירדה על ממשלת ישראל והעומד בראשה, מתוך אמונה שישראל יכולה להמשיך להילחם במספר חזיתות ולכפות החלטה כלשהי, במקום לנהל משא ומתן. נותר רק לקוות שהדיונים בקטאר ישיגו תוצאות משביעות רצון, אם כי עצם העובדה שמתנהל משא ומתן מול ארגון טרור מובס כמו החמאס מעוררת יותר שאלות מתשובות: מה מצב החטופים? האם כל החטופים מוחזקים אצלו? ומה עם החמולות העזתיות שאינן נשלטות על ידו ומחזיקות בחטופים? שוב, שאלות רבות ללא תשובות.
אלא אם ממשלת ישראל תוכל לשנות הילוך ולעבור לשלב שמתעדף הפסקת אש, שחרור חטופים ושיקום הצפון, ניתן לצפות למלחמה ממושכת ומסוכנת שתגבה מחיר כבד מהמילואימניקים ומהחברה הישראלית בכללותה, במקביל ללחץ גובר מתוך הקואליציה, כולל הקבינט, בדרישה ליישוב מחדש של עזה, שעד כמה שירצו בזה, עדיין יש שם מיליוני פליטים פלסטינים ורובם ככולם אינם שוחרי שלום.
ויש גם את השאלות הקוצניות, שהרי אם מחקת את ההנהגה של האויב שלך, עם מי אתה מנהל משא ומתן? זה יכול להיות גם כאב ראש עבור המתווכות. כבר לפני מאות רבות של שנים האסטרטג הסיני סוּן צוּ הבין את הצורך "לבנות ליריב שלך גשר זהב לסגת ממנו" — ליצור לאויבך סביבה לקבל את זה שידך היא על העליונה, אבל בלי להשפיל אותו ולהשאיר מקום לשלום שאחרי המלחמה.
ישנן שתי סיבות נפרדות, אך קשורות, לכך שישראל לא חתמה על העצה הנכונה הזו וחסרה את אקט הסיום. ראשית, האופי המפתיע והמזעזע של התקרית שעוררה את המלחמה הזו, אותו טבח המוני נורא ואונס נשים מזעזע כמו גם חטיפה של אזרחים חפים מפשע, שגרם לכך שמאז, ממשלת ישראל פועלת רק ברמה הטקטית ולא האסטרטגית. לא פחות ממדאיג הוא שהלחימה מנוהלת על ידי ראש ממשלה שהישרדותו בשלטון ורצונולהסיט את תשומת הלב הציבורית ממשפט השחיתות שלו חייבו אותו להקיף את עצמו באנשי ימין עם דעות משיחיות ובפוליטיקאים חסרי כישורים, שלא מבינים את חומרתה של מלחמה רב־זירתית ממושכת, בייחוד כשחלק מהקבינט הזה מייצג ציבור שמשתמט מגיוס לצה״ל.
מלחמה ללא פתרון מדיני באופק או, אסטרטגיה מסודרת היא בעייתית. באופן טרגי, המלחמה הפכה לסיוט עבור כל מי שמעורב בה, כולל המעצמות האזוריות וחלק גדול מהקהילה הבינלאומית. השאלה היא כיצד ישראל תשכיל לסיים את הלחימה הקשה הזו כשידה עדיין על העליונה, כשאויביה מובסים באמת ולא יהוו איום על אזרחיה וחשוב מכל, כשחטופינו שוב בביתם?
אם משתמשים בחומר כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
