"אנחנו", הרומן האנטי-אוטופי שכתב יבגני זמיאטין ב-1920, מתאר עולם שבו בני אדם הפכו למספרים, החיים מתוזמנים עד הדקה וגם האהבה כפופה לתקנות. ■ הספר לא הודפס בברית המועצות עד 1988, אך השפעתו הגיעה אל כמה מן הסופרים הגדולים של המאה ה-20.
יש רגע אחד לקראת סופו של "אנחנו" שבו נדמה שהמדינה המושלמת של יֶבְגֶנִי זַמְיָאטִין השיגה סוף סוף את מבוקשה. לא עוד התלבטות, לא עוד תשוקה, לא עוד קנאה, לא עוד דמיון. המתמטיקאי D-503, שהיה מסוגל קודם לכן להתאהב, לפחד, לשקר, למרוד ולהתייסר, יושב בשלווה בחדר העינויים וצופה באישה שאהב עוברת חקירה. הוא מבחין בשיניה הלבנות והחדות וחושב שהן יפות. האיש שהיה לו, כדברי אחד מרופאיו, משהו חמור בהרבה ממחלה רגילה, "נוצרה לו נשמה", נרפא לבסוף. הטיפול הצליח. האדם כמעט נעלם.
הרומן "אנחנו" נכתב בשנת 1920 ומתאר חברה עתידית, בערך במאה ה-32, שבה המדינה אינה מסתפקת בציות של אזרחיה אלא מבקשת לארגן מחדש את האדם עצמו. שמות ומשפחה הוחלפו באותיות ובמספרים, דירות עשויות זכוכית, לוח זמנים מרכזי מכתיב את סדר היום, יחסי המין מפוקחים באמצעות כרטיסים ורודים, אמנות מגויסת לתעמולה ושליט המכונה "המיטיב" נבחר שוב ושוב בהצבעה שאין בה חלופה אמיתית. הספר לא פורסם בברית המועצות עד 1988, לאחר שנחשב "עוין מבחינה אידאולוגית" ו"משמיץ", אך השפיע על יוצרים בני המאה ה-20 ובהם אַלְדוֹס הַקְסְלִי, ג'וֹרְג' אוֹרוֶול, רֵיי בְּרֶדְבֶּרִי, וְלָדִימִיר נַבּוֹקוֹב וקוּרְט ווֹנֶגוּט.
מדינה שבה אפילו לאהבה יש לוח זמנים
זמיאטין בנה את "אנחנו" כיומנו של D-503, מתמטיקאי מבריק ואחד מבוני "אינטגרל", ספינת החלל שהיא הישג השיא הטכנולוגי של המדינה האחת. העיתון הממלכתי קורא לאזרחים לסייע בכתיבת מסר לתושבי כוכבי לכת רחוקים שהצוות עתיד לפגוש. זהו מסע תעמולה בין-כוכבי: תושבי העולמות האחרים אמורים להשתכנע להקים אצלם חברה זוהרת, מוחלטת ומושלמת בדמותה של המדינה האחת שעל פני כדור הארץ. D-503, אזרח מודע וגאה, מקבל עליו למעשה את תפקיד המסביר הלאומי. באמצעות סיפור חייו הוא מבקש להראות מדוע המשטר שבו הוא חי הוא פסגת ההיגיון, ודווקא משום שאינו מכיר דרך חיים אחרת, ראשית יומנו היא עדות נלהבת של אדם שאינו יודע שהוא כלוא.
הסדר במדינה האחת כמעט גיאומטרי. "החומה הירוקה" מפרידה בין עיר-המדינה העצומה לבין הטבע שמחוצה לה. "לוח השעות" מווסת את חיי האוכלוסייה דקה אחר דקה. הדירות זהות, קירותיהן זכוכית והריהוט בהן סגפני. באמצעות "הכרטיסים הוורודים" ו"שעת המין" מעניקה המדינה, כביכול, לכל אחד זכות לכל אחד אחר, משום שהיקשרות אישית לאדם מסוים היא סכנה לסדר הציבורי. "לשכת השומרים" ממלאת את תפקיד מנגנון הביטחון, והוצאה להורג נעשית באמצעות מכונה שממיתה את הנידון מיד והופכת אותו לשלולית מים. המיטיב, השליט הכול-יכול, נבחר פה אחד בהצבעה שאין בה מועמד חלופי ואילו האמנות אינה נדרשת לשאול שאלות אלא להלל את המדינה.
אלא שמתחת לכל הזכוכית, המספרים והחישובים נשאר דבר מטריד במיוחד מבחינת כל מערכת טוטליטרית מושלמת: בני אדם. D-503 מעדיף לבלות את שעות המין שלו עם O-90, צעירה נמוכה, ורודת לחיים ומלאת גוף, שאינה נלהבת במיוחד להזמין אליה גברים אחרים. עם זאת, גם לה יש בן זוג נוסף, R-13, משורר מצליח ואחד מתועמלני המדינה האחת. הוא כותב ומקריא בפומבי שירים רהוטים, מדויקים מבחינה אידאולוגית ומועילים לחלוטין למשטר. D-503 ו-R-13 חברים, ו-D-503 אף מכנה ביומנו את O ו-R "המשפחה" שלו. אפילו במדינה שבה נעשה מאמץ לבטל את רעיון המשפחה, השפה הישנה ממשיכה איכשהו להתגנב פנימה.
האישה בעלת השיניים הלבנות
A-330 נכנסת לחייו של D-503
המבנה המתמטי מתחיל להיסדק כאשר D-503 פוגש את A-330, אישה רזה וכהת עיניים, ששיניה מתוארות כ"לבנות וחדות באופן יוצא דופן". עבודתה כוללת נגינה חיה בכלי נגינה כדי להמחיש מוזיקה לאזרחים שהתרגלו ליצירות המופקות באמצעות מכונות מוזיקליות על פי תוכניות, וכן הופעה בדמויות שונות במחזות תעמולה. כבר מהמפגש הראשון חש D-503 איום שאינו יודע להגדיר. A מתעקשת להתקרב אליו, פגישותיהם מתרבות ולעיתים הן מתקיימות בשעות שבהן שניהם אמורים להיות בעבודה. בעולם שבו הזמן עצמו שייך למדינה, איחור לפגישה רשמית כבר דומה להתחלה של מהפכה.
A מביאה אותו אל "הבית העתיק", מוזיאון פתוח שהוא למעשה דירה מהמאה ה-20 שנשמרה בצורתה המקורית. שם היא נותנת לו לטעום אלכוהול ולעשן טבק, חומרים ממכרים האסורים לחלוטין במדינה האחת. D-503 מגלה בהדרגה שהוא מתאהב בה במובן "העתיק" של המילה. הוא אינו מסוגל לחיות בלעדיה, נענה לבקשותיה גם כאשר ברור לו שמעשיו פליליים, ובמקום להתפעל מהדיוק המתמטי של חייו הוא מתחיל להתנהל על פי כוח שהמדינה מתקשה לכמת.
A מגלה לו שהיא פועלת למען מהפכה. כאשר D-503 מזכיר שהמהפכה האחרונה כבר התרחשה והולידה את המדינה האחת, היא משיבה שאין דבר כזה מהפכה אחרונה, בדיוק כשם שאין מספר אחרון. סביב המורדים נחשפת בהדרגה רשת סיוע. הזקנה העובדת במוזיאון מסייעת להם, גם רופא מסייע להם, ואפילו חלק מאנשי מנגנון השמירה אינם נאמנים לחלוטין למערכת. האנשים הללו מאפשרים בדרכים שונות את מפגשיהם של D-503 ו-A-330.
במקביל לסיפורו עם A מתרחש אירוע נוסף המערער את חוקי המדינה. O-90 מגיעה אל D-503 ללא כרטיס ומבקשת ממנו ילד. במדינה האחת גם ההורות מוסדרת. הילדים גדלים במסגרת המכונה "גידול ילדים", בבתי ספר שבהם המורים הם רובוטים, ורק מבוגרים העומדים ב"נורמות האבהיות והאימהיות" רשאים להעמיד צאצאים. או נמוכה בכעשרה סנטימטרים מהנדרש ולכן אינה עומדת בתקן. ובכל זאת היא נכנסת להיריון מ-D-503, כשהיא יודעת מראש כי אם הדבר יתגלה צפויים לה עינויים ומוות.
D-503, שבתחילת יומנו ידע להסביר כמעט כל דבר באמצעות נוסחה, מתחיל להתפרק תחת רצף המצבים שפעם היו נראים לו בלתי אפשריים. הוא פונה לבדיקה רפואית, ורופא פסיכותרפיסט בלשכה הרפואית מוסר לו אבחנה מעוררת אימה: נוצרה לו "נשמה". הרופא אף מציין כי לאחרונה מתרבים מקרים מסוג זה. במדינה שביקשה להנדס את האדם עד הפרט האחרון, מתברר לפתע שהמחלה מתפשטת.
מה נמצא מעבר לחומה הירוקה?
A-330 לוקחת את D-503 אל מעבר לחומה הירוקה, ושם מתגלה אחת האמיתות שהמדינה הסתירה מתושביה: בני אדם חיים גם מחוץ לעיר. אלה הם "פראים" מכוסי שיער ארוך באופן בלתי רגיל. במשך דורות האמינו מיליוני תושבי המדינה האחת כי פרט להם לא נותרו עוד בני אדם על פני כדור הארץ. אך המציאות, כצפוי, מורכבת יותר.
המדינה האחת קמה לאחר "המלחמה הגדולה בת מאתיים השנים". מיליארדים מתו ברעב, במחלות ובמלחמה עצמה. מיליוני הניצולים האחרונים הסתגלו לחיים חדשים שבהם אפילו המזון הוא תוצר של זיקוק נפט ומחולק לכולם באופן שווה בצורת קוביות זהות. הגזעים נעלמו, אף שתכונות אנתרופולוגיות מסוימות נותרו אצל יחידים כרמז למוצא הקדום. D-503, למשל, שעיר יותר מן המקובל, ואילו ל-R-13 מיוחסות בטקסט שפתיים עבות המתוארות במונח גזעי שהיה נהוג בתיאור המקורי של הדמות.
המהפכנים מכנים את עצמם "מפי". בכוונתם להסתמך על המוני האנשים החיים מעבר לחומה, לפוצץ את החומה הירוקה במקומות רבים ולתת לטבע עצמו לפרוץ אל העיר שהתנתקה ממנו במשך דורות. אולם לפני כן מגיע "יום האחדות", החג הלאומי המרכזי שבמהלכו נבחר המיטיב מחדש וכל הנוכחים אמורים להצביע פה אחד בעדו. הפעם A-330 ומספר ניכר של אזרחים מצביעים נגדו. מאחר שדבר כזה לא אירע במשך מאות שנים, פורצת בהלה בקרב מי שאינם אנשי מפי, אף שהשומרים מצליחים להחזיר את הסדר.
בתוך המהומה רואה D-503 את R-13 נושא בזרועותיו את A-330 לאחר שהופלה וכמעט נרמסה בידי ההמון המבוהל. הדבר עשוי לרמוז שגם המשורר הרשמי קשור למפי, אולם בנקודה הזאת נקטע סיפורו של R-13. השומרים מתחילים לעבור מדירה לדירה ולעצור כל אדם שנראה חשוד. D-503 כמעט נופל בגלל יומנו שלו, אבל אנשי הביטחון קוראים רק את הדף העליון, שעליו הספיק לכתוב כמה משפטים מבולבלים בשבח המיטיב.
המהפכנים מתכננים מהלך נועז בהרבה מההצבעה ביום האחדות. הם מבקשים להשתלט על "אינטגרל", ספינת החלל שזה עתה הושלמה, ולהפנות את מנועיה אל העיר. D-503, שכבר נשלט כמעט לחלוטין בידי רגשותיו כלפי A, מסייע למהלך. אלא שבטיסת הבכורה, ברגע שבו אמורה הספינה לעבור לשליטת מפי, מתגלים על סיפונה כמה שומרים שהסתתרו שם. הם מודיעים כי הרשויות יודעות על התוכנית. המורדים מבינים שאיבדו את יתרון ההפתעה ומבטלים את הפעולה.
עבור D-503 הכישלון מקבל מיד ממד אישי. הוא מתחיל לחשוד ש-A השתמשה בו משום שהיה אחד מבוני הספינה. כאשר הוא מבקר לראשונה בדירתה הוא רואה כרטיסים ורודים רבים. בתחילה נדמה לו שכולם נושאים את המספר שלו, אך אז הוא מבחין בכרטיס נוסף. הוא אינו זוכר אפילו את המספר שעליו, רק את האות "פ". הוא נמלט בזעם. המדינה שהכריזה מלחמה על קנאה אינה מצליחה למנוע אותה דווקא מאחד המהנדסים הטובים ביותר שלה.
המדינה מכריזה מלחמה על הדמיון
תגובת המדינה האחת אינה מסתפקת במעצרים. כל האוכלוסייה נדרשת לעבור את "הניתוח הגדול", הליך פסיכוסומטי שנועד להסיר באמצעות קרני רנטגן את "מרכז הדמיון" מהמוח. מי שעובר את הטיפול הופך למעשה למכונה ביולוגית, במצב המזכיר לובוטומיה. אם מקור הסכנה הוא היכולת האנושית לדמיין מציאות אחרת, הפתרון של המשטר פשוט להפליא: לא לתקן את המציאות, אלא להסיר את היכולת לדמיין.
מפי מגיבים בפיצוץ החומה הירוקה ובהשבתת כיפת שדה הכוח הבלתי נראית. הטבע פורץ אל העיר בעוצמה שאזרחיה אינם רגילים אליה. רבים נכנסים למצב של פסיכוזה המונית ואופוריה. אנשים מקיימים יחסי מין מבלי להוריד את הווילונות, כביטוי גלוי לבוז לחוק שעת המין. הגבול בין סדר לבין כאוס, בין עיר לבין טבע ובין הגוף הפרטי לבין חוק המדינה קורס כמעט בבת אחת.
בתוך הכאוס מצליחים D-503 ו-A-330 לסייע ל-O-90, שכבר נמצאת בהיריון מתקדם, לברוח מעבר לחומה. גורלה בהמשך אינו ידוע. S רק אומרת ל-D-503: "היא כבר שם, מעבר לחומה. היא תחיה". היא יודעת שהוא אביו של הילד.
אל מעגל הנשים הקשורות ב-D-503 מצטרפת גם U, השומרת בכניסה לבניין מגוריו, שעובדת אף היא בתחום גידול הילדים. במשך זמן רב התייחסה אליו כאילו היה אחד הילדים שבאחריותה, וניסתה להזהיר אותו מפני פעולות פזיזות. בהמשך מתברר שהיא מאוהבת בו, גם אם אהבתה כמעט בלתי מודעת. לעומת זאת, החלטתה לדווח עליו לשומרים מודעת לחלוטין. מבחינתה ההלשנה נעשית מתוך כוונה להציל אותו מן הדרך הפלילית שאליה הידרדר.
כאשר D-503 מגלה שהיא הלשינה עליו הוא תוקף אותה בזעם. U המבוגרת אינה מבינה את מקור התפרצותו, מסירה את לבושה ומציעה לו את גופה. D-503 פורץ בצחוק מטורף, אינו מסוגל להרוג אותה ועוזב את דירתו. מערכת היחסים הזאת היא עוד דוגמה לדרך שבה העולם של "אנחנו" מצליח לייצר צורות משונות של אהבה, דאגה, נאמנות ובגידה, לעיתים כולן בתוך אותו אדם.
אולי יעניין אותך
בשלב הזה מזמן המיטיב את D-503 לשיחה אישית. לראשונה רואה המהנדס מקרוב את האיש שעומד בראש המבנה העצום שסביבו סבבו חייו. התוצאה כמעט מאכזבת: המיטיב הוא אדם מבוגר למדי, עייף מהחיים ובסופו של דבר לא מרשים במיוחד. D-503 מבין שגם השליט הוא במידה מסוימת עבד של מערכת המדינה האחת, אף שהוא עומד בראשה באופן רשמי.
מעמדו של D-503 כאחד מבוני "אינטגרל" מציל אותו מעונש מיידי והמיטיב מסתפק בנזיפה תיאטרלית. אבל הוא פוגע בו במקום אחר. לדבריו, A-330 כלל לא ראתה ב-D-503 אהוב, אלא השתמשה בו משום שהיה אחד מבוני הספינה. אין ל-D-503 דרך לדעת אם זו אמת, מניפולציה או שילוב של השתיים. בפגישתו האחרונה עם A בחדרו היא מנסה לברר על מה שוחח עם המיטיב. גם כאן לא ברור אם היא באה משום שאכפת לה ממנו או משום שהיא רוצה מידע.
אחרי ש-A עוזבת, D-503 אינו יודע כיצד להמשיך. במצב של סערה הוא רץ אל לשכת השומרים כדי להתוודות. שם הוא פוגש את השומר S-4711, שעקב אחריו לאורך האירועים. D-503 מתחיל לספר באופן מבולבל את הדברים שמייסרים אותו, אבל S-4711 מגיב בחיוך. D-503 מסיק שגם האיש הזה משתף פעולה עם המורדים ונמלט מהלשכה.
במהלך שיטוטיו בעיר הנמצאת בפאניקה הוא נתקל באזרח הטוען שגילה כי היקום אינו אינסופי. האיש יושב במקרה בתא השירותים הסמוך לזה של D-503. D-503 חוטף מידיו דפי נייר וכותב עליהם את רשימותיו האחרונות בעודו עדיין בעל תודעתו הישנה. זמן קצר לאחר מכן נלקחים כל הנוכחים אל אולם מספר 112, אותו אולם שבו חווה בעבר לראשונה רגשות חיים כאשר שמע את A-330 מנגנת בפסנתר. הם נקשרים אל שולחנות ועוברים את הניתוח הגדול.
מרגע שהדמיון מוסר ממנו, D-503 עושה את מה שרצה לעשות בעבר אך לא הצליח להביא את עצמו לבצע. הוא מוסר לשלטונות מידע על המהפכנים, תוכניותיהם ומיקומיהם. הוא מסגיר גם את A-330, האישה שאהב. מבחינת המדינה, זהו ניצחון רפואי, פוליטי ומתמטי מושלם. מבחינת האדם שהיה D-503, השאלה כבר אינה קיימת.
בסיומו של הרומן יושב D-503 עם המיטיב בחדר הגזים וצופה בחקירתה של A-330. היא מסרבת לדבר גם כאשר היא מוכנסת שוב ושוב אל מתקן המכונה "הפעמון", שבו נשאב האוויר סביבה. היא מאבדת את הכרתה, מוחזרת באמצעות אלקטרודות ומוכנסת מחדש. הדבר נעשה שלוש פעמים. A אינה אומרת דבר.
"בערב אותו יום ישבתי, לראשונה, ליד שולחן אחד איתו, עם המיטיב, בחדר הגזים המפורסם. הביאו את האישה ההיא. בנוכחותי היה עליה למסור את עדותה. האישה שתקה בעקשנות וחייכה. הבחנתי ששיניה חדות ולבנות מאוד ושזה יפה.
אחר כך הכניסו אותה אל מתחת לפעמון. פניה נעשו לבנות מאוד, ומכיוון שעיניה היו כהות וגדולות, זה היה יפה מאוד. כשהחלו לשאוב את האוויר מתחת לפעמון היא הטתה את ראשה לאחור, עצמה למחצה את עיניה והידקה את שפתיה. זה הזכיר לי משהו. היא הביטה בי, אוחזת בחוזקה בידיות הכיסא, והביטה עד שעיניה נעצמו לגמרי. אז הוציאו אותה, החזירו אותה במהירות להכרה באמצעות אלקטרודות והושיבו אותה שוב מתחת לפעמון. כך חזר הדבר שלוש פעמים, והיא עדיין לא אמרה מילה.
אי אפשר לדחות. ברבעים המערביים עדיין יש כאוס, שאגות, גופות, חיות ולמרבה הצער מספר ניכר של מספרים שבגדו בתבונה.
אבל בשדרה הרוחבית ה-40 הצליחו להקים חומה זמנית מגלי מתח גבוה. ואני מקווה שננצח. יותר מזה: אני בטוח שננצח. מפני שהתבונה חייבת לנצח."
האזרחים האחרים שהובאו עם A נשברים מהר יותר, ורבים מתחילים לדבר כבר בפעם הראשונה. D-503 כותב כי למחרת הם יעלו במדרגות אל "מכונת המיטיב". במערב העיר עדיין יש כאוס, גופות, חיות ואזרחים רבים ש"סטו מהתבונה", אך בשדרה הרוחבית ה-40 מוקמת חומה זמנית מגלים במתח גבוה. D-503 מסיים את יומנו כשהוא בטוח שהמדינה תנצח, משום שלדבריו התבונה חייבת לנצח. אלא שהאדם שכותב את המשפט הזה כבר אינו אותו אדם שהתחיל את היומן.
הספר שנכתב ב-1920 ולא הורשה להופיע בברית המועצות
זמיאטין כתב את "אנחנו" בשנת 1920, בימים שלאחר המהפכה הרוסית ובתקופת מלחמת האזרחים. בזמן המהפכה ומלחמת האזרחים היה קרוב לסוציאל-רבולוציונרים השמאליים, והקשר הזה ניכר גם ברומן. "המהפכה הרביעית" של המורדים בספר מקבילה במפורש לרעיון "המהפכה השלישית" של אנרכיסטים ושל הסוציאל-רבולוציונרים השמאליים. זמיאטין ניסח את השקפתו הספרותית גם במאמר "אני מפחד". בעיניו, ספרות אמיתית אינה נוצרת מתוך משמעת משרדית נוחה.
בברית המועצות לא פורסם הרומן במשך עשרות שנים. מבקרי ספרות ראו בו קריקטורה מרושעת של החברה הסוציאליסטית והקומוניסטית העתידית, והוא כלל גם רמיזות לאירועים במלחמת האזרחים, ובהן "מלחמת העיר בכפר".
בסוף שנות ה-20 התנהל נגד זמיאטין מסע רדיפה מצד הממסד הספרותי. הבטאון הספרותי "ליטרטורנאיה גזטה" ניסח את עמדתו באופן שאינו משאיר מקום רב לספק באשר לאווירה שסביבו.
לאחר מכן איבד זמיאטין את האפשרות לפרסם את כתביו ועזב את ברית המועצות. כך, אדם שכתב על מדינה שבה החריגה מהקו הרשמי הופכת אדם לבעיה, מצא את עצמו בעולם האמיתי מוגדר כסופר שהמדינה יכולה להסתדר בלעדיו.
מסע הפרסום המוזר של "אנחנו"
הספר הופיע במלואו לראשונה באנגלית בשנת 1924, ארבע שנים לאחר כתיבתו. הגרסה הראשונה ברוסית פורסמה בפראג בגיליונות 2 עד 4 של כתב העת "ווליה רוסיי" בשנת 1927, אך לא הייתה זו הדרך הרגילה שבה סופר היה רוצה לראות את יצירתו מופיעה. הטקסט פורסם ללא ידיעתו וללא הסכמתו של זמיאטין, בגרסה מקוצרת ובתרגום חוזר מהשפה הצ'כית.
הגרסה הרוסית המלאה פורסמה בשנת 1952 בידי "הוצאת צ'כוב" של מהגרים. בברית המועצות עצמה נאלץ הספר להמתין עד 1988, אז הודפס בכתב העת "זנאמיה". בשנת 2011 הופיעה לראשונה מהדורה מדעית ברוסית שהתבססה על העותק היחיד שנותר בידי המחבר, כתב יד מודפס הכולל תיקונים של אשתו, ל. נ. זמיאטינה, משנות ה-30. העותק נשמר בארכיון ספריית אוניברסיטה בעיר אולבני שבארצות הברית, בקרן המוקדשת לסופר.
ספר ששנאו והעריצו אותו באותה התלהבות
מעטים הדברים שמבהירים את מעמדו השנוי במחלוקת של "אנחנו" טוב יותר מהמרחק שבין תגובות קוראיו.
אָלֶכְּסַנְדְר ווֹרוֹנְסְקִי גינה את זמיאטין על מה שכינה "פחד אמיתי מהסוציאליזם". וִיקְטוֹר שְׁקְלוֹבְסְקִי מצא דמיון בין כמה מפרטי הרומן לבין הסיפור הפרודי "האוטופיה החדשה" של ג'רוֹם קְלַאפְּקָה ג'רוֹם, וחשב שהספר עצמו נכשל.
"הגיבורים אינם רק מרובעים, אלא גם חושבים בעיקר על שוויון הזוויות שלהם. […] לדעתי העולם שאליו הגיעו גיבורי זמיאטין דומה פחות לעולם של סוציאליזם כושל ויותר לעולם שנבנה בשיטת זמיאטין… כל אורח החיים… הוא פיתוח של המילה 'לבצע אינטגרציה'."
שקלובסקי אף כינה את זמיאטין חקיין של אַנְדְרֵיי בֶּלִי. קוֹרְנֵיי צ'וּקוֹבְסְקִי היה חריף לא פחות. ביומנו כתב שהוא שונא את "אנחנו" וטען שזמיאטין תוקף למעשה את הפורייריזם, שאותו הוא מזהה בטעות עם הקומוניזם.
"הרומן 'אנחנו' של זמיאטין שנוא עליי. צריך להיות סריס כדי לא לראות אילו שורשים יש בסוציאליזם הנוכחי. כל מה שזמיאטין אומר בארסיות על הסדר העתידי מכה בפורייריזם, שאותו הוא מקבל בטעות כקומוניזם. ואת הפורייריזם כבר קרעו לגזרים בכישרון רב יותר מזמיאטין: בשורה אחת של דוסטויבסקי יש יותר שכל וזעם מאשר בכל הרומן של זמיאטין."
פורייריזם הוא זרם של סוציאליזם אוטופי שהתפתח סביב רעיונותיו של ההוגה הצרפתי שארל פורייה בראשית המאה ה-19. פורייה ביקש להחליף את החברה התחרותית בקהילות שיתופיות מאורגנות, שבהן העבודה, החיים החברתיים והכלכלה יתבססו על שיתוף פעולה ועל התאמה לנטיותיהם הטבעיות של בני האדם. הוא האמין שחברה המתוכננת נכון יכולה ליצור הרמוניה בין האינטרסים האישיים לבין טובת הכלל. הפורייריזם קדם לסוציאליזם המרקסיסטי והיה אחד הזרמים הבולטים של המחשבה הסוציאליסטית האוטופית.
גם אַנְדְרֵיי טַרְקוֹבְסְקִי, שקרא את הספר בשנת 1970, לא התרשם. ביומנו כתב: "חלש מאוד ויומרני. מין פרוזה קטועה, 'דינמית' כביכול. משהו די דוחה". מנגד, אָלֶכְּסַנְדְר סוֹלְזֶ'נִיצִין תיאר אותו כ"יצירה מבריקה, נוצצת בכישרון", והדגיש כי נדיר בספרות הפנטסטית למצוא דמויות חיות שגורלן מעורר רגש כה עז.
ההיסטוריון יוּרִי ז'וּקוֹב דחה את עצם הצגתו של "אנחנו" כיצירה "אנטי-סובייטית" וכינה את הסיווג הזה שטות גמורה. לדבריו, הרומן הוא תגובה לאוטופיה של אַלֶכְּסֵיי גַסְטֶב, שפורסמה בשנת 1919.
מהדף למסך: הסרט "אנחנו" שמעולם לא הגיע לבתי הקולנוע
בשנת 2017 נודע על תוכנית להפיק ברוסיה עיבוד קולנועי ל"אנחנו". הסרט, בבימויו של הַמְלֶט דוּלְיָאן, נועד להיות סרט מדע בדיוני המבוסס על האנטי-אוטופיה של זמיאטין. במקור תוכננה הקרנת הבכורה בבתי הקולנוע לשנת 2019. ביוני 2020 פורסם הטיזר הראשון וב-2021 הופץ קדימון שבו נמסר כי הסרט ייצא בסתיו אותה שנה.
אלא שההפקה נדחתה בעקבות מגבלות הקורונה, ותאריך ההפצה החדש נקבע ל-1 בדצמבר 2022. אלא שגם התאריך הזה חלף. הקרנת הבכורה בוטלה, והסיבה לביטול לא נמסרה. כך נוצר מצב משונה למדי: אחד הספרים המפורסמים על עולם שבו הכול אמור להתנהל לפי תוכנית קבועה זכה לעיבוד קולנועי שדחה את מועדו פעם אחר פעם ולבסוף כלל לא הגיע אל הקהל.
עלילת הסרט נועדה להתרחש לאחר "אפוקליפסה", בעולם שבו לכל אדם הוקצה מספר סידורי. במרכזו ניצב המהנדס D-503, העוסק בבניית ספינת חלל. יֶגוֹר קוֹרֶשְׁקוֹב לוהק לתפקיד D-503, יֶלֵנָה פּוֹדְקַמִינְסְקָיַה לתפקיד A-330, פִילִיפּ יַאנְקוֹבְסְקִי לתפקיד S-4711, יוּרִי קוֹלוֹקוֹלְנִיקוֹב לתפקיד פנדה, ודְמִיטְרִי צֶ'בּוֹטַרְיוֹב לתפקיד R-13. לצדם לוהקו סוֹפְיָה דוֹנְיַאנְץ לתפקיד O-90, סֶרְגֵיי אִיוַנְיוּק לתפקיד שלא צוין, וַסִילִי קוֹפֵּייקִין כמוזיקאי, מַרְיָאנָה סְפִיבַק בתפקיד A-2248 ואַנְדְרֵיי רֶבֶּנְקוֹב בתפקיד הרופא. אך הסרט נגנז.
אם הגעתם עד לכאן, ייתכן שגם אצלכם טרם הוסר לחלוטין "מרכז הדמיון". אפשר לשתף את הכתבה עם קוראים נוספים, ולהמשיך לגלות ב-HistoryIsTold סיפורים שבהם ההיסטוריה, הספרות והרעיונות הפוליטיים מסתבכים זה בזה בדרכים שהמנגנונים הגדולים ביותר מתקשים לתכנן.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
