הוא היה מהנדס חזון וגאון טכנולוגי – האיש שהנחית את ארצות הברית על הירח והפך לסמל של חקר החלל. אך מאחורי החזון וההישגים המדעיים מסתתר סיפור מורכב של שיתוף פעולה עם המשטר הנאצי, עבודת כפייה אכזרית, והחלטות מוסריות שממשיכות לעורר מחלוקת עד היום.
סיפורו של וורנר פון בראון הוא מסע מרתק משדות הקרב של מלחמת העולם השנייה ועד לשיאי התהילה בנאס”א והוא חושף את המחיר האנושי של המרוץ לחלל.
ילדות וחלום
וורנר מגנוס מקסימיליאן פון בראון נולד ב-23 במרץ 1912 בעיירה וירזיץ (Wyrzysk), אז היא היתה חלק מהאימפריה הגרמנית וכיום בשטח פולין. משפחתו השתייכה לאצולה הפרוסית ואביו שירת בתפקידים בכירים בממשל. כילד, וורנר נמשך לעולם המוזיקה והמדעים ובגיל צעיר התעניין בכוכבים וברעיון של מסעות לחלל, אך נקודת המפנה בחייו הגיעה כשהוא נתקל בספרו של הרמן אוברט, מהוגי מדע הטילים, בשם ״טיל אל החלל הפלנטרי״ (Die Rakete zu den Planetenräumen).
הספר הצית את דמיונו והוביל אותו להתעמק במדע הטילים. למרות שלא הצטיין במתמטיקה בתחילת דרכו, הוא התעקש ללמוד את החומר כדי להבין כיצד ניתן להפוך את החלום על מסע לחלל למציאות. בשנת 1934 השלים דוקטורט בפיזיקה מאוניברסיטת ברלין עם מחקר פורץ דרך על רקטות דלק נוזלי בתחום שעתיד היה לשנות את פני המלחמה וההיסטוריה.
באותה תקופה, וורנר הצטרף לארגון חובבי החלל הגרמני VfR, שם החל לערוך ניסויים ראשוניים בטילים קטנים. אך מהר מאוד הבין שמימון אזרחי לא יספיק להגשמת חלומותיו. באותה עת, הצבא הגרמני, שנחוש היה לעקוף את מגבלות הסכם ורסאי, זיהה את הפוטנציאל בטכנולוגיה החדשה והחל לממן את המחקר.
בשנת 1937 הוקם בפינמונד (Peenemünde), על חופי הים הבלטי, מרכז מחקר חשאי לפיתוח טילים. פון בראון מונה למנהל הטכני של הפרויקט בגיל צעיר יחסית. שם פיתח את טילי סדרת A, כשבין השאר נולד הטיל המפורסם A-4, שזכה לשם שייזכר לדורות: ה־V-2.
V-2 היה פריצת דרך: הטיל הבליסטי הראשון בעולם שפרץ את מחסום הקול ויכול היה להגיע לטווח של מאות קילומטרים. הוא שוגר לגובה של עשרות קילומטרים ונחשב לפלא טכנולוגי באותה תקופה. הניסוי המוצלח הראשון נערך ב-3 באוקטובר 1942 והיטלר התרשם כל כך מהפוטנציאל ההרסני של הנשק החדש, עד שהוא הכריז כי מדובר ב”נשק הפלא” שיביא לניצחונה של גרמניה הנאצית. הטכנולוגיה שפון בראון פיתח מהווה את אב-הטיפוס לטילים הבליסטיים המודרניים. הפרויקט קיבל מימון צבאי כמדיניות הגנתית ותוך עקיפת האיסורים שקבע חוזה ורסאי ביחס לחימוש גרמניה.
במהלך השנים הבאות שוגרו אלפי טילים לעבר לונדון, אנטוורפן וערים נוספות וגרמו להרס רב ולפחד עצום בקרב האוכלוסייה האזרחית. עם זאת, מבחינה צבאית הטילים לא הצליחו לשנות את מהלך המלחמה. במהלך שנות ה-30 וה-40, וורנר פון בראון היה חלק אינטגרלי מהממסד הצבאי של גרמניה. כדי להבטיח את המשך פרויקט הטילים, הוא הצטרף למפלגה הנאצית ואף קיבל דרגת קצונה בארגון Allgemeine SS, אם כי ישנה מחלוקת בקרב היסטוריונים לגבי מידת מעורבותו האידיאולוגית.
הכתם הנאצי
עם ההחמרה במלחמה וקצב ההפצצות על פיינמונד, הייצור של V-2 הועבר למפעל תת-קרקעי שנקרא Mittelwerk, שבו הועסקו אסירים מהמחנה Mittelbau-Dora בעבודת כפייה בתנאים קשים. אלפי אסירים מתו בתהליך וקיום הקשר בין הפיתוח הטכנולוגי לשימוש בעבודת כפייה הוא נקודת מחלוקת מוסרית מרכזית סביב מורשתו של פון בראון. היסטוריונים וארגונים מובילים בחקר המלחמה תיארו את מעורבות המערכתית ועסקו בשאלה עד כמה פון בראון עצמו ידע או סייע בהסתרת המידע על שימוש באסירים ממחנות הריכוז לעבודות כפייה.
מצד אחד, פון בראון הצהיר לאחר המלחמה שהוא לא היה נאצי ושחברותו במפלגה נבעה מצורך מעשי בלבד – שמירה על מעמדו ומימון לפרויקטים. מצד שני, מסמכים ועדויות מצביעים על כך שהוא היה מודע היטב לכך שהמשטר עושה שימוש בעבודת כפייה ואף ביקר במחנות העבודה שבהם הורכבו הטילים.
כך למשל, לאחר שהפצצות בעלות הברית הרסו חלקים גדולים ממפעל פינמונד, הועבר הייצור למתקן תת-קרקעי בשם Mittelwerk שבהרי הרץ. ליד המפעל הוקם מחנה ריכוז בשם Mittelbau-Dora, שבו הועסקו עשרות אלפי אסירים בתנאים בלתי אנושיים. האסירים עבדו 12-18 שעות ביממה, בתוך מנהרות לחות וחשוכות, ללא אוורור, מים נקיים או טיפול רפואי. הרעב והמחלות גבו מחיר כבד ועשרות אלפים מתו בעבודת פרך או בהוצאות להורג. היסטוריונים מעריכים שכ-20,000 אסירים מצאו את מותם בתהליך הייצור של טילי V-2, יותר ממספר ההרוגים שנגרמו מהטיל עצמו בשדה הקרב.
השאלה עד כמה פון בראון ידע על תנאי המחנה ומעורבותו הישירה בהפעלתו היא נושא מחקר חם עד היום. ברור שהוא ביקר במתקן לפחות כמה פעמים, והעובדה שלא נקט צעדים משמעותיים כדי למחות או לעצור את ההתעללות נחשבת לכתם מוסרי עמוק במורשתו.
מבצע מהדק נייר
עם סיום המלחמה במאי 1945, הבינו הן ארצות הברית והן ברית המועצות את הערך העצום של המומחיות הטכנולוגית הגרמנית. שתי המעצמות ניסו לגייס כמה שיותר מדענים גרמנים לצידן. פון בראון וצוותו הבינו שהם יעד חשוב לשני הצדדים. פון בראון הוביל קבוצה של יותר ממאתיים מדענים, מהנדסים ובני משפחותיהם לעבר אזור שבשליטת האמריקאים, מתוך בחירה מכוונת להימנע מליפול לידי הסובייטים.
המבצע להעברתם לארצות הברית קיבל את השם ״מבצע מהדק נייר״ (Operation Paperclip). תחת מעטה סודיות, המדענים הוטסו לאמריקה, שם קיבלו זהויות חדשות ונקלטו בפרויקטים צבאיים, כולל בפרויקט מנהטן לייצור פצצת האטום ומחקרי חלל בנאס״א. המעבר עורר ביקורת ציבורית קשה, במיוחד כשנחשפו קשריהם של המדענים למשטר הנאצי. אך הממשל האמריקאי בחר להעדיף שיקולים אסטרטגיים על פני שיקולים מוסריים, מתוך רצון למנוע את בריחתם לברית המועצות.
אל החלל
בארצות הברית, וורנר פון בראון הוצב תחילה בבסיס Fort Bliss בטקסס, שם עבד עם הצבא האמריקאי על ניסויים בטילים. בהמשך, הוא עבר למרכז טילים בניו מקסיקו, שם שוגר ה־V-2 הראשון תחת דגל אמריקאי. במהלך שנות ה-50 פיתח את טיל ה-Redstone, ששימש מאוחר יותר לשיגור הלוויין האמריקאי הראשון Explorer 1, בשנת 1958.
באותה שנה הוקמה סוכנות החלל האמריקאית, NASA ופון בראון מונה למנהל מרכז מרשל לפיתוח טילים וחלל (Marshall Space Flight Center). תפקידו היה לבנות את משפחת טילי Saturn – ובעיקר את Saturn V, שהיה לב הסיפור של תוכנית אפולו, שמטרתה הייתה לשגר אדם לירח.
ב-20 ביולי 1969, כשהאסטרונאוט ניל ארמסטרונג דרך על אדמת הירח, עמד פון בראון בשיא הקריירה שלו. ה־Saturn V שהוביל לפיתוחו היה הטיל החזק ביותר שנבנה אי פעם ויכולת הניהול שלו אפשרה לנאס”א לבצע פרויקט ענק בהצלחה מרשימה.
פון בראון לא היה רק מהנדס; הוא היה גם מספר סיפורים וכריזמטי. הוא שיתף פעולה עם וולט דיסני בסדרת תוכניות טלוויזיה פופולריות בשם “Man in Space”, שהסבירו לקהל הרחב את החזון של מסעות לחלל. בסדרות הללו הוצגו רעיונות מהפכניים – תחנות חלל, טיסות בין-כוכביות, ומסעות למאדים. השילוב בין מדע, בידור וחזון סחף את הציבור האמריקאי ויצר תמיכה פוליטית וכלכלית בפרויקטים הגדולים של נאס”א.
פון בראון גם פרסם ספרים ומאמרים והפך לדמות ציבורית אהובה, כמעט סלב, בזכות כריזמה נדירה ויכולת להסביר מדע מסובך בשפה פשוטה.
אבל לצד התהילה, הביקורת לא פסקה. כבר בשנות ה-70 החלו להתפרסם עדויות חדשות של ניצולי מחנות העבודה ב-Dora, שסיפרו על התנאים האיומים ועל ביקוריו של וורנר פון בראון במקום. היסטוריונים כמו מייקל נויפלד ניתחו לעומק את מסמכי התקופה, במטרה להבין האם פון בראון היה “מדען חולם” שנאלץ לשתף פעולה או היווה חלק ממנגנון פשע מרצון. המסקנות היו מורכבות: מצד אחד, אין עדויות שהוא הורה אישית על התעללות או הוצאות להורג. מצד שני, קשה להאמין שיכול היה להיות מנותק לחלוטין ממה שהתרחש מתחת לאפו. בייחוד כשביקר לא אחת במפעליו.
הדילמה הזו, האם אפשר להפריד בין הישג טכנולוגי עצום לבין התנאים הלא מוסריים שבהם הוא הושג, ממשיכה ללוות את המורשת שלו עד היום.
לאחר הצלחת טיסת אפולו 11, מעמדו של פון בראון בנאס”א החל להיחלש. הוא אומנם עבר לעבוד בחברת חלל פרטית, אך השפעתו הישירה על תוכניות החלל פחתה. ב-1975 העניק לו הנשיא ג’רלד פורד את מדליית המדע הלאומית (National Medal of Science), כהוקרה על תרומתו האדירה.
בשנת 1977, כשהוא בן 65 בלבד, מת פון בראון מסרטן בכליות (או סרטן הלבלב). הוא נקבר בבית הקברות Ivy Hill באלכסנדריה, וירג’יניה ועל מצבתו מופיע פסוק מספר תהילים: “השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע” (תהילים י”ט, א’).
סיפורו של וורנר פון בראון הוא עדות מרתקת למפגש שבין חזון מדעי, פוליטיקה ומוסר. מצד אחד, הוא היה האדם שבזכותו הצליחה האנושות להגיע לירח ולפתוח את הדלת לחקר החלל. מצד שני, ההישגים הללו הושגו על בסיס סבל אנושי נורא, במחנות ריכוז נאציים. הדיון סביבו נמשך עד היום: האם לזכור אותו כגיבור של המדע או כשותף לפשעי מלחמה? אולי התשובה טמונה בכך שהוא היה גם וגם: סמל לחזון האנושי ולמורכבות האנושית כאחד.
הוא היה דמות מעוררת השראה ומחלוקת גם יחד. אך סיפורו הוא שיעור היסטורי חשוב על המחיר שבחדשנות ועל האתגרים המוסריים שמלווים אותה. אם נרצה להבטיח שפריצות הדרך של העתיד יעמדו גם בסטנדרטים מוסריים ולא רק טכנולוגיים, עלינו ללמוד מהעבר ולזכור את כל ההיבטים שלו, גם את המפוארים וגם את האפלים.
הצטרפו אלינו למסע נוסף במרחבי ההיסטוריה – קראו עוד כתבות, שתפו והעמיקו בהבנת הסיפורים שעיצבו את העולם שלנו.
