כשחושבים על מרידות היסטוריות, לרוב עולה לראש תמונה של דגלים מתנופפים, נאומים חוצבי להבות וקרבות עקובי דם. אבל ב-1791, בארצות הברית הצעירה, המרד פרץ בגלל סיבה הרבה יותר… משכרת.
מסתבר שאין דבר שמאחד אנשים כמו וויסקי – חוץ אולי מהניסיון לגבות עליו מס. כשהחקלאים של מערב פנסילבניה גילו שהממשלה הפדרלית מנסה לקחת להם לגימה מהבקבוק, הם החליטו להרים כוסית ולצאת לקרב. במאה ה-18 האלכוהול היה התירוץ לשפיכות דמים מבית. התקוממות הוויסקי (הידועה גם כמרד הוויסקי) הייתה מחאת מיסים אלימה שהתרחשה בארצות הברית החל משנת 1791 והסתיימה ב-1794, במהלך כהונתו של הנשיא ג'וֹרְג' ווֹשִינְגְטוֹן.
לאורך ההיסטוריה, אלכוהול מזוקק הוכיח את עצמו כהרבה יותר ממוצר צריכה פופולרי; הוא הפך לסמל של ריבונות, לכלי משחק דיפלומטי, ולעילה של ממש לפרוץ מרידות חמושות. זהו סיפורו של מרד ויסקי שונה בתכלית, התקוממות מס חמושה ודרמטית שהעמידה במבחן קיומי וחסר תקדים את יציבותה של ממשלת ארצות הברית הצעירה.
ב-1789, לאחר אשרור חוקת ארצות הברית, החלה לפעול ממשלה פדרלית חדשה. הממשל המרכזי הקודם (תחת תקנון הקונפדרציה) נטול יכולת לגבות מיסים, שקע בחובות עצומים: כ-54 מיליון דולר כדי לממן את מלחמת העצמאות האמריקאית, בעוד שממשלות המדינות צברו חוב נוסף של 25 מיליון דולר. מזכיר האוצר, אלכסנדר הֶמִילְטוֹן, קיווה לאחד את החוב הלאומי והמדינתי כדי לקדם מערכת פיננסית חזקה שתעודד אחדות לאומית ושגשוג. צעד זה אושר בקונגרס ביוני ויולי 1790 לאחר שהוצג ב"דו"ח על האשראי הציבורי" שלו.
עד דצמבר 1790, הבין המילטון שמסי היבוא הגיעו לתקרת הגבייה האפשרית. לפיכך, הוא הוביל מהלך להטלת מס בלו על משקאות מזוקקים מתוצרת מקומית – המס הראשון אי פעם שהוטל על ידי הממשל הלאומי על מוצר מקומי. המס אושר כחוק בחודש מרץ 1791, ובנובמבר אותה שנה הגדיר הנשיא וושינגטון את מחוזות ההכנסה ומינה את המפקחים. המילטון האמין שמס על הוויסקי – משקה שצריכתו זינקה בשלהי המאה ה-18, יהיה מס מותרות שיתקבל בהבנה, ואף זכה לתמיכת רפורמטורים חברתיים שקיוו כי "מס חטאים" שכזה יעלה את המודעות הציבורית לנזקי האלכוהול. המציאות בשטח הייתה שונה לחלוטין.
זעם החוואים ואי-השוויון במערב
בשנת 1790, אוכלוסיית מערב פנסילבניה מנתה כ-75,000 תושבים. עבור חוואי אזור הספר שחיו ממערב להרי האפלצ'ים, המציאות הכלכלית הייתה קשה. הוצאות השינוע של תבואה מזרחה היו גבוהות להחריד, ולכן הם נהגו לזקק את עודפי השיפון, השעורה, החיטה, התירס או תערובות דגנים מותססות ליצירת ויסקי, שהיה משתלם וקל בהרבה להעברה על גבי ההרים.
החוק פגע קשות בתחרותיות של החוואים הקטנים. יתרה מזאת, כסף מזומן (מטבעות זהב וכסף) היה מצרך נדיר בספר. לעיתים קרובות הוויסקי עצמו שימש כאמצעי תשלום וסחר חליפין, אך החוק קבע במפורש כי ניתן לשלם את המס רק במטבע קשה. עבור אנשים עניים שקיבלו את שכרם בוויסקי, המס היה למעשה מעין מס הכנסה שעשירי המזרח לא נאלצו לשלם. ותיקי מלחמה רבים הרגישו נבגדים, בתחושה שמיסוי ללא ייצוג – העיקרון שלשמו נלחמו במהפכה – קם לתחייה.
הקצף יצא גם על האופן שבו עוצב המס: הוא העניק הקלות בלתי הוגנות למזקקות הגדולות במזרח. למזקקים ניתנו שתי אפשרויות, לשלם תשלום קבוע (לכל מזקקה) או לשלם לפי גלון. יצרנים גדולים יכלו להרשות לעצמם את התשלום הקבוע, וככל שייצרו יותר כך שילמו פחות לגלון (עד כדי 6 סנטים בלבד). לעומתם, חוואי המערב שלא הפעילו את דודיהם בכל ימות השנה שילמו לפי גלון (9 סנטים). מכיוון שוויסקי נמכר במחיר נמוך יותר במערב מחוסר המזומנים מאשר במזרח העשיר, החוואים נאלצו לשלם חלק גדול יותר מערך המוצר שלהם.
חוואים רבים, שלעיתים היו חסרי השכלה או אנאלפביתים, חששו מזרועם של גובי מס מושחתים והאמינו שהמילטון ניסח את החוק במכוון כדי לרושש אותם לטובת עסקים גדולים. ההיסטוריון תּוֹמַאס סְלוֹטֶר (Thomas Slaughter) טען אומנם כי "קשה לתעד קונספירציה מסוג זה", אך אין ספק שהיצרנים הגדולים זיהו את היתרון המסחרי שהוענק להם ותמכו במס. בנוסף, החוק דרש שכל דודי הזיקוק יירשמו, ואלו שנכשלו בתשלום נאלצו להופיע בבתי משפט פדרליים מרוחקים, כאשר בית המשפט הקרוב ביותר שכן בפילדלפיה, מרחק של כ-480 ק"מ מפיטסבורג הקטנה.
אזרחי המערב נשאו על גבם תלונות נוספות. "מלחמת האינדיאנים הצפון-מערבית" התנהלה באופן גרוע ורשמה הפסדים קשים ב-1791, וספרד (ששלטה אז בלואיזיאנה) חסמה את נהר המיסיסיפי לניווט מסחרי. החוואים הרגישו כי הממשל הלאומי מפקיר את ביטחונם ורווחתם.
עלייתה של ההתנגדות החמושה
המחאות בכתב והעצומות לא הועילו. תושבים בארבעה מחוזות בדרום-מערב פנסילבניה (אלגני, פאייט, וושינגטון ווסטמורלנד) החלו לארגן כינוסים חוץ-חוקיים במטרה לבטל את החוק. כינוס ראשוני נערך ב-27 ביולי 1791 ב"רדסטון אולד פורט" במחוז פאייט, ובעקבותיו התקיימה אסיפה בפיטסבורג בתחילת ספטמבר. את האסיפה בפיטסבורג הובילו מתונים כמו יוּ הֶנְרִי בְּרֶקֶנְרִידְג' (Hugh Henry Brackenridge), שניסו למנוע שפיכות דמים. הם שלחו עצומות לבית הנבחרים בפילדלפיה. בעקבות כך, החוק שונה במאי 1792 והופחת בסנט אחד בעקבות הצעתו של וִילִיאַם פִינְדְלִי (William Findley), חבר קונגרס ממערב פנסילבניה. אך גם זה לא סיפק את החוואים.
ב-6 בספטמבר 1791, הותקף גובה מס בשם רוֹבֶּרְט ג'וֹנְסוֹן במחוז וושינגטון; חבורה מחופשת מרחה אותו בזפת ובנוצות. אדם שנשלח להגיש צווי הבאה לתוקפיו סבל מגורל זהה ואף הוצלף. בעקבות האלימות, המס כמעט לא נגבה כלל במהלך 1791 ותחילת 1792. ההתנגדות לא הוגבלה רק לפנסילבניה – המס נותר בלתי נגבה בכל מדינות הספר באפלצ'ים (מרילנד, וירג'יניה, קרוליינה הצפונית, קרוליינה הדרומית וג'ורג'יה), ובמדינת קנטקי לא נמצא איש שיאכוף את החוק או יעמיד לדין את המעלימים.
באוגוסט 1792 נערך כינוס נוסף בפיטסבורג, הפעם בהיעדרם של מתונים כמו ברקנרידג' ופינדלי, מה שאפשר השתלטות מצד גורמים רדיקליים מקבוצת "אגודת מינגו קריק". מזכיר האוצר העתידי, אַלְבֶּרְט גָּלָטִין, נכח בכינוס זה לחרטתו העמוקה מאוחר יותר. הרדיקלים הציבו עמודי חירות, השתלטו על המיליציה המקומית, יצרו בית משפט חוץ-חוקי ומנעו תהליכי גביית חובות ועיקולים.
המילטון החליט לשלוח לאזור את פקיד המס ג'וֹרְג' קְלַיְימֶר במסווה. תחקיר של קליימר רק הלהיט את השטח, אך הדוח המוגזם שלו השפיע על הנשיא וושינגטון. מאחר שהבירה באותם ימים הייתה בפנסילבניה, הממשל הרגיש מבוכה עמוקה מחוסר המשילות. ב-15 בספטמבר 1792, וושינגטון חתם על כרוז שניסח המילטון ועודן על ידי התובע הכללי אֶדְמוּנְד רַנְדוֹלְף, המגנה את ההתנגדות החמושה.
פקח המס הפדרלי של מערב פנסילבניה היה גנרל ג'וֹן נֶוִויל, אדם עשיר ומזקק גדול בפני עצמו, שהתנגד למס בתחילה אך שינה את דעתו בהמשך והכעיס את התושבים. באוגוסט 1792 שכר משרד בפיטסבורג, אך בעל הבית סילק אותו עקב איומי אגודת מינגו קריק. אזרחים ששיתפו פעולה עם השלטונות ספגו איומים בעיתונים, שהגיעו מגורם אנונימי בשם "טום הטינקר". איומים אלו לוו בשריפת אסמים ובהשמדת מזקקות. ביוני 1793 שרפו כ-100 תושבים דמות בדמותו של נוויל במחוז וושינגטון. ב-22 בנובמבר 1793 פרצו חמושים לביתו של גובה מס בשם בֶּנְגָ'מִין וֶלְס במחוז פאייט וכפו עליו לוותר על תפקידו. המצב הידרדר גם בווירג'יניה, כאשר ב-9 באוגוסט 1794, הקיפו 30 אנשים את ביתו של גובה המס וִילִיאַם מֶקְ׳לִירִי במורגנטאון. מקלירי נאלץ להתחפש לעבד, לברוח מביתו ולחצות את הנהר בשחייה כדי להציל את חייו, אירוע שהתפתח למצור בן שלושה ימים על העיירה.
הקרב על גבעת באוור וצעדת הזעם
התופת פרצה בקיץ 1794. במאי אותה שנה, התובע הפדרלי וִילִיאַם רוֹל הוציא למעלה מ-60 זימונים לדין למזקקים שלא שילמו את המס. רק ב-5 ביוני העביר הקונגרס חוק המאפשר קיום משפטים פדרליים ברמה המקומית, אך עד אז המרשל האמריקאי דֵייוִיד לֶנוֹקְס כבר היה בדרכו למסור את צווי ההבאה לפילדלפיה. ויליאם פינדלי האשים מאוחר יותר שהמילטון ניסה לעורר את המרד בכוונה, גישה שההיסטוריון גֵ'ייקוֹב קוּק כינה "תזת קונספירציה מופרכת", אך חוקרים כמו וִילִיאַם הוֹגְלַנְד ב-2006 תמכו ברעיון שהמילטון והתובע הכללי וִילִיאַם בְּרַדְפוֹרְד רצו לייצר צידוק לשימוש בכוח צבאי.
ב-15 ביולי ליווה גנרל נוויל את לנקוס באזור אלגני. יריות אזהרה נורו לעברם בחווה של משפחת מילר, במרחק של כ-16 ק"מ (10 מיילים) מדרום לפיטסבורג. למחרת, ב-16 ביולי, כ-30 מאנשי המיליציה של מינגו קריק הקיפו את ביתו המבוצר של נוויל שעל גבעת באוור (Bower Hill). נוויל ירה לעבר ההמון ופצע אנושות את אוֹלִיבֶּר מִילֶר. המורדים נסוגו כדי להביא תגבורת.
ב-17 ביולי שבו המורדים עם 600 איש בפיקודו של המייג'ור הוותיק גֵ'יימְס מֶקְפַארְלַאן. נוויל זכה אף הוא לתגבורת של 10 חיילים פדרליים תחת פיקודו של גיסו, המייג'ור אֵיְבְּרָהָם קִירְקְפָּטְרִיק (Abraham Kirkpatrick), בעוד שנוויל עצמו הוסתר בנקיק קרוב. מרשל לנוקס ובנו של נוויל, פְּרֶסְלִי נֶוִויל, ניסו להגיע לבית אך נתפסו כבני ערובה. לאחר שהנשים והילדים פונו מהבית, החלו חילופי יריות. מקפארלאן הורה על הפסקת אש, אך ברגע שיצא לשטח הפתוח נורה למוות מהבית. ההמון הזועם העלה את הבית והמגורים באש, וקירקפטריק נכנע.
הלווייתו של מקפארלאן נערכה ב-18 ביולי והלהיטה עוד יותר את ההמונים. מנהיגים רדיקליים כמו דֵייוִיד בְּרַדְפוֹרְד עלו לגדולה; ב-26 ביולי קבוצתו שדדה את דואר ארצות הברית בפיטסבורג וחשפה מכתבים שהשמיצו אותם. ברדפורד, שהושווה למקסימיליאן רובספייר, קרא לאסיפה צבאית של 7,000 בני אדם בשדה בראדוק, כ-13 ק"מ (8 מיילים) מזרחית לפיטסבורג, ב-1 באוגוסט. רבים מהנוכחים דרשו לשרוף את "סדום" (פיטסבורג) ואף להכריז עצמאות מארצות הברית באמצעות דגל ייעודי בעל שישה פסים. מנהיגי העיירה מיהרו לגרש את כותבי המכתבים, וברקנרידג' הצליח להרגיע את ההמון ולהמיר את הזעם במצעד מחאה רגיל דרך העיר, שבו נשרף רק אסם של קירקפטריק.
ועידת "וויסקי פוינט" והתגובה הפדרלית
ב-14 באוגוסט 1794, התכנסו 226 מורדים מששת המחוזות באזור "פארקינסון פרי", מקום הידוע כיום כ"וויסקי פוינט", בעיר מונונגהילה. הוועידה דנה בשורת החלטות שנוסחו על ידי ברקנרידג', גלטין, ברדפורד ומטיף תמהוני בשם הֶרְמַן הַזְבֶּנְד, שהיה נציג ממחוז בדפורד ולקח בעבר חלק בתנועת "הרגולטורים" בקרוליינה הצפונית.
הוועידה המקומית מינתה ועדה שתפקידה היה להיפגש עם נציבי השלום שנשלחו למערב על ידי הנשיא וושינגטון. באותו מעמד, אלברט גלטין נשא נאום רהוט ומרשים בעד פתרון של שלום, בניסיון לבלום את דרישותיו של דייוויד ברדפורד להמשך המרד.
הנשיא ג'ורג' וושינגטון ניצב בפני התקוממות חמושה לכל דבר, אך פעל בזהירות כדי לשמר את הלגיטימציה הציבורית. הוא שאל לעצת הקבינט שלו, וכולם ללא יוצא מן הכלל המליצו על שימוש בכוח, מלבד מזכיר המדינה אֶדְמוּנְד רַנְדוֹלְף שהפציר בו לפעול למען פיוס. וושינגטון בחר בגישה משולבת: הוא שלח ועדה למשא ומתן עם המורדים, אך במקביל החל בהקמת צבא. כדי להוציא את המהלך הצבאי לפועל במסגרת "חוק המיליציה מ-1792", קבע שופט בית המשפט העליון גֵ'יימְס וִילְסוֹן ב-4 באוגוסט כי מערב פנסילבניה שרויה במצב של מרד. שלושה ימים לאחר מכן, פרסם הנשיא כרוז רשמי שהורה למורדים להתפזר עד ה-1 בספטמבר.
שלושת הנציבים ששלח וושינגטון – התובע הכללי וִילִיאַם בְּרַדְפוֹרְד, שופט בית המשפט העליון של פנסילבניה גְ'סְפֶּר יֵיטְס והסנטור גֵ'יימְס רוֹס – נפגשו ב-21 באוגוסט עם ועדה מערבית שכללה את ברקנרידג' וגלטין. הדרישה הייתה חד-משמעית: ויתור מוחלט על אלימות, ציות לחוקי ארצות הברית ועריכת משאל עם כדי לאשרר זאת. משאל העם, שנערך ב-11 בספטמבר, הניב תוצאות מעורבות וההתנגדות באזורים העניים נותרה עיקשת. לאור זאת, ב-24 בספטמבר המליצו הנציבים לנשיא על שימוש בכוח צבאי. ביום שלמחרת, זימן וושינגטון את המיליציות של ניו ג'רזי, פנסילבניה, מרילנד ו-וירג'יניה. שליחי המורדים, ויליאם פינדלי ודֵייוִויד רֶדִיק, ניסו לפגוש את וושינגטון והמילטון כדי לעצור את הצבא, אך סורבו בתואנה שהאלימות תשוב מיד אם הכוחות ייסוגו.
משלחת המיליציה והלילה הנורא
צבא המיליציה שהוקם מנה 12,950 גברים, כוח עצום במונחי אותה תקופה. בשל חוסר רצון להתנדב, הונהג גיוס חובה שהצית מחאות רבות אפילו במזרח. מושל מרילנד, תּוֹמַאס סִים לִי, שלח 800 איש לדכא מהומות גיוס בעיירה האגרסטאון, שם נעצרו 150 מתפרעים. במהלך המסע מערבה, נהרגו שני אזרחים: ילד לא חמוש שנורה בשוגג ב-29 בספטמבר, ו"אדם נודד" שנדקר למוות בכידון ב-1 באוקטובר תוך כדי התנגדות למעצר, בסמוך לצוות עבודה אירי שחפר תעלה בנהר סקולקיל. הנשיא הורה לעצור את החיילים היורים, אך שופט מקומי שחרר אותם בטענה שמדובר בתאונות.
וושינגטון, בפעם היחידה בהיסטוריה שבה נשיא מכהן הוביל אישית כוחות צבא בשטח, יצא מפילדלפיה ב-30 בספטמבר. ב-2 באוקטובר הוא הגיע לווּמֶלְסְדוֹרְף. הקצין ג'וֹנְתַן פוֹרְמַן מרגימנט הרגלים השלישי של ניו ג'רזי תיאר את המפגש עימו: ב-9 באוקטובר הגיע וושינגטון לבדפורד, והעביר את הפיקוד לידי מושל וירג'יניה, הֶנְרִי "לַיְיטְהוֹרְס הַארִי" לִי. תחתיו פיקד המייג'ור גנרל דָּנִיּאֵל מוֹרְגַּן, שנשאר באזור גם לאחר תום המרד עד 1795, עם כ-1,200 חיילים (אחד מהם היה לא אחר מ-מֶרִיוֶדֶ'ר לוּאִיס).
המרד קרס ללא ירייה אחת, אך הדיכוי היה אכזרי. בליל ה-13 בנובמבר, במה שכונה בפי המקומיים "הלילה הנורא" ("the Dreadful Night"), חיילי המיליציה פשטו על בתים וגררו חשודים ועדים כאחד ממיטותיהם, כשהם יחפים ובכותנות לילה. החשודים הוצעדו בדרכים הבוציות ונכלאו במרתפים חסרי רצפה ובמכלאות חיות. כ-150 איש נעצרו, בעוד כ-2,000 אחרים ברחו להרים. למרות שהמילטון קיווה לתלות בוגדים בכירים כמו דייוויד ברדפורד, המיליציה נאלצה להסתפק ב-20 חשודים זוטרים למדי שנלקחו לפילדלפיה למשפט ראווה, אליה הגיעו ביום חג המולד לקול לעגו של ההמון המקומי ברחובות. בנו של גנרל נוויל, פרסלי, אמר עליהם: "לא יכולתי שלא לרחם עליהם."
מתוך 24 גברים שהואשמו בבגידה, רק עשרה עמדו למשפט, ושניים בלבד הורשעו: פִּילִיפ וִיגְל שהכה גובה מס ושרף את ביתו וג'וֹן מִיטְשֶׁל, אדם פשוט שפותה על ידי ברדפורד לשדוד את הדואר. השניים נידונו למוות בתלייה, אך זכו לחנינה נשיאותית.
מורשת המרד הייתה עמוקה. למרות כישלון האלימות, גביית המס נותרה בעייתית (במיוחד בקנטקי, שם הורשעו מעל 175 מזקקים). הזעם הוביל בשנת 1800 לניצחונו של תּוֹמַאס גֶ'פֶרְסוֹן על ג'וֹן אָדַמְס בבחירות לנשיאות, וב-1802 המס על הוויסקי בוטל כליל. ההיסטוריון סטיבן בויד טען שדיכוי המרד הוביל את מתנגדי החוקה לקבל אותה ולחפש שינוי דרך הקלפיות, בעוד שקרול ברקין הוסיפה כי הצלחתו של וושינגטון לדכא את המרד מבלי לגלוש לעריצות חיזקה את הלאומיות האמריקאית.
רוצים ללמוד עוד על הרגעים שבהם כוסית הפכה לסמל של התנגדות פוליטית? המשיכו לקרוא באתר שלנו וגלו איך ההיסטוריה נכתבת לפעמים עם עט, ולפעמים עם שוט וויסקי ביד.
חומר מעשיר לצפייה (והאזנה)
The Volunteers הוא מחזמר משנת 1795 (שנכתב ממש בסמוך לאירועים) מאת השחקנית והמחזאית סוזנה רוסון, בשילוב מוזיקה מאת אלכסנדר ריינגל. היצירה, שבה צפו וושינגטון ואשתו מרתה, מהללת את אנשי המיליציה הפדרלית כגיבורים אמריקאים שהכניעו את המרד. הטקסט אבד, אך השירים ששרדו מעידים על נקודת מבט פרו-פדרליסטית.
The Temperance Lecture הוא מערכון קומי משנת 1946 מאת השחקן W.C. Fields, בו הוא דן בדרכו של וושינגטון בדיכוי מרד הוויסקי ומשתעשע בשאלה האם הנשיא שתה קצת מהחומר בעצמו.
One Last Time היא אחת מגרסאותיו המוקדמות של השיר מתוך מחזמר הלהיט "המילטון", אשר כללה בעבר קטע המתאר את המילטון ווושינגטון מובילים כוחות למערב פנסילבניה כדי לסיים את המרד.
Copper Kettle הוא שיר מוכר שנכתב על ידי אלברט פרנק בדו, והתפרסם בביצועים של ג'ואן באאז, בוב דילן, וג'יליאן וולש, השואב השראה מרוח המרדנות וייצור הוויסקי המקומי.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
The Latimers: A Tale of the Western Insurrection of 1794 הוא ספר שיצא לאור ב-1898 מאת איש הדת הנרי כריסטופר מק'קוק. הספר משתמש באירועי מרד הוויסקי כדי לטוות עלילה על רקע ההתקוממות ההיסטורית במערב.
The Delectable Country, נכתב ב-1939 על ידי לילנד בולדווין. היצירה מציגה פן ספרותי של האירועים ההיסטוריים ומתכתבת באופן הדוק עם אופי ההתנגדות סביב חוקי הוויסקי של המילטון.
Wilderness Boy הוא רומן לבני נוער מאת מרג'רי אוונדרן משנת 1955, שמתאר בצורה נגישה את חייהם של אנשי המערב בתקופת ההתקוממות האלימה.
The Probability Broach הוא רומן היסטוריה חלופית מאת ל. ניל סמית' (1980) השייך לסדרת הקונפדרציה הצפון אמריקאית שהוא כתב. בגרסה זו, גלטין מצטרף למרד של 1794 שמצליח להפוך למהפכה השנייה, מסלק את וושינגטון מהשלטון, וגלטין עצמו ממונה לנשיא השני.
The Whiskey Rebels הוא רומן היסטורי משנת 2008 מאת דייוויד ליס, הבוחן את האירועים בשנים 1788-1792 שהובילו למרד. הספר מציג דמויות היסטוריות אמיתיות כגון המילטון, ברקנרידג', ארון בר, וויליאם דואר ועוד.
Baldwin, Leland. Whiskey Rebels: The Story of a Frontier Uprising. Pittsburgh: University of Pittsburgh Press, 1939.
Hogeland, William. The Whiskey Rebellion: George Washington, Alexander Hamilton, and the Frontier Rebels who Challenged America’s Newfound Sovereignty. New York: Simon & Schuster Paperbacks, 2006.
Slaughter, Thomas. The Whiskey Rebellion: Frontier Epilogue to the American Revolution. New York: Oxford University Press, 1986.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
