תאמל״ק לינשים היו מעורבות בכל היבטי המהפכות הרוסיות בשנים 1905 ו-1917, כאשר סוציאליסטים רדיקלים ומגזרים אחרים בחברה ערערו על שלטונו הסמכותני של הצאר ניקולאי השני (ששלט בשנים 1894-1917). כסופרות, פעילות, מפגינות, שובתות, חברות מפלגה ואפילו רוצחות, נשים דחפו לא רק לשינוי חברתי ולחברה הוגנת יותר, אלא במיוחד לזכויות והזדמנויות טובות יותר לנשים מכל המעמדות. נשים השתתפו בתנועה המהפכנית הרחבה יותר, ולאו דווקא הבולשביקית, ותמכו במגוון ארגונים, הן אלו שתקפו את המשטר הצארי והגנו עליו ועל יורשו, הממשלה הזמנית קצרת הימים של 1917. אז מי הן הנשים הבולטות שמילאו תפקידים משמעותיים בתקופה סוערת זו בהיסטוריה של רוסיה.
יקטרינה ברשקו-ברשקובסקיה
יקטרינה ברשקו-ברשקובסקיה, הידועה גם כקתרין ברשקובסקי (1844-1934), הייתה פעילה וחברה בתנועת המהפכנים הסוציאליסטים, אך היא פעלה למען זכויות נשים גדולות יותר מאז שנות ה-60 של המאה ה-19, במיוחד בקרב האיכרים. ברשקו-ברשקוסקיה ייסדה קומונה סוציאליסטית בקייב בשנת 1881, נעצרה על ידי האוכרנה בגין תסיסה לרפורמה ונשלחה לסיביר בשנת 1878. היא נסעה לסיור בארה"ב בשנת 1904 כדי לגייס כספים עבור המהפכנים הסוציאליסטים. היא נעצרה בשובה לרוסיה ושוב נשלחה לעבודות פרך בסיביר, אך היא עדיין הייתה מעורבת בפוליטיקה מהפכנית במהלך מהפכת 1917 כשחזרה מהגלות כדי לתמוך בממשלה הזמנית המתונה. כאשר הבולשביקים עלו לשלטון, היא חיה בגלות בצ'כוסלובקיה, שם ייסדה בית ספר לשפה הרוסית ונודעה כ"באבושקה" או "הסבתא" של המהפכה הרוסית.
אנה שבנובה
אנה שבנובה (1848-1932) הייתה "הדמות המובילה באגף המתון של תנועת הנשים מסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 ועד 1917". התעניינותה של שבנובה בזכויות נשים החל בגיל צעיר; בגיל 16 בלבד, היא נעצרה ונידונה לשישה חודשי מאסר בגין שייכות לקבוצת נשים בלתי חוקית. היא סיימה את לימודיה כרופאה בשנת 1878 ועבדה משנת 1883 כרופאת ילדים. שבנובה הייתה חברה מייסדת של האגודה הפילנתרופית ההדדית לנשים רוסיות שאינה פוליטית וכיהנה כנשיאת האגודה מ-1896 עד 1917.
ורה פיגנר
ורה פיגנר (1852-1943) התמחתה כרופאה בציריך וחזרה לרוסיה כדי לעזור לאנשים עניים כעוזרת רפואית. פיגנר, שכמעט והייתה מוצפת מרמת העוני ברוסיה הכפרית, התייאשה מהדיונים חסרי היעילות של אינטלקטואלים סוציאליסטים, שלא עשו דבר כדי לסייע לעניים באופן מעשי. כתוצאה מכך, היא הפכה לדמות מובילה של תנועת ״נארודניה ווליה״ (רצון העם) המהפכנית בשנות ה-80 של המאה ה-19, קבוצה שהאמינה שניתן להשיג שינוי חברתי רק באמצעות פעולות טרור נגד המשטר הצארי. לאחר ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני (1855-1881), פיגנר נמלטה אך לבסוף נעצרה, נשפטה ונכלאה בשנת 1884. פיגנר בילתה את 20 השנים הבאות במעצר במבצר שלוסלבורג, אך עם שחרורה, היא כתבה מדי פעם מאמרים על זכויות נשים והצטרפה לצעדות שקראו לשינוי בזכויות נשים.
מריה פוקרובסקאיה
מריה פוקרובסקאיה (נולדה ב-1852) הייתה מורה ולאחר מכן רופאה שעבדה עם עניים בסנט פטרסבורג הבירה משנת 1886. פוקרובסקאיה פעלה במיוחד נגד זנות ברישיון ממלכתי. היא יצרה וערכה את כתב העת הפמיניסטי הפוליטי הוותיק ביותר "ז'נסקי וסטניק" (ידיעון הנשים) בשנת 1904. בשנה שלאחר מכן, פוקרובסקאיה, שתמיד חששה ממפלגות הנשלטות על ידי גברים, ייסדה את מפלגת הנשים הפרוגרסיבית. כמבקרת של הבולשביקים, גורלה של פוקרובסקאיה לאחר 1917 אינו ידוע.
זיניידה איוואנובה (הידועה גם כמירוביץ')
זיניידה איוואנובה (1865-1913) הייתה סופרת (שם עט מירוביץ') ומתורגמנית במקצועה. היא טיילה רבות במערב אירופה בשנות ה-90 של המאה ה-19. היא הייתה אחת ממנהיגות איגוד שוויון הזכויות לנשים, שפעל משנת 1905 ועד שדוכא על ידי המשטר הצארי בשנת 1908. איוואנובה המשיכה להילחם למען זכויות נשים ברוסיה ופרסמה סוגיות נשים בחו"ל באמצעות מאמריה, עד מותה בשנת 1913.
יקטרינה קוסקובה
יקטרינה קוסקובה (1869-1958) התעניינה לראשונה בנושאים סוציאליסטיים בשנות ה-80 של המאה ה-19. היא נעצרה ב-1893 בשל קשריה לתנועה המהפכנית והוגלתה לשנה אחת למרכז רוסיה. ב-1894 עברה קוסקובה לגרמניה והצטרפה לאיגוד הסוציאל-דמוקרטים הרוסיים בניכר שפעל בברלין. ב-1898, כשחזרה לרוסיה, היא הייתה חברה מייסדת של איגוד השחרור ולאחר מהפכת 1905, איגוד האיגודים המקצועיים. קוסקובה סייעה בהקמת המפלגה הדמוקרטית החוקתית (הקד״טים) וכיהנה לזמן קצר בוועד המרכזי של המפלגה לפני שהחליטה לקדם שינוי חברתי ללא תלות במפלגה מסוימת. קוסקובה האמינה ש"מאבק פוליטי הוא הסחת דעת והתנועה הסוציאל-דמוקרטית צריכה לשים את הדגש על מאבק כלכלי – כלומר המאבק היומיומי בין מעסיקים לעובדים למען שכר ותנאים טובים יותר". קוסקובה, כותבת פורה של מאמרים שמתחו ביקורת על המשטר הקיסרי, מילאה תפקידים פעילים בפרסומים סוציאליסטיים שונים, ארגונים קואופרטיבים ואף בתנועת הבונים החופשיים. היא התנגדה למטרות המהפכניות של הבולשביקים והתמודדה כמועמדת לאסיפה המכוננת של 1918. ברם, קוסקובה הוגלתה על ידי המשטר הסובייטי בשנת 1921 וחיה את שארית חייה בז'נבה.
נדייז'דה קרופסקאיה
נדייז'דה קרופסקאיה (1869-1939) נישאה לוולדימיר לנין (1870-1924), מנהיג הבולשביקים, ב-22 ביולי 1898. לזוג לא היו ילדים ובמשך רוב חייהם חיו בגלות במקומות מגורים ספרטניים באזורים נידחים ברוסיה או מחוץ למדינה, בעיקר בפריז, קרקוב וז'נבה. קרופסקאיה, מהפכנית בזכות עצמה, הייתה מרקסיסטית מאז 1891 וארגנה שביתות פועלים לאורך שנות ה-90 של המאה ה-19. היא נעצרה יחד עם בעלה בשנת 1896, וכאשר הוגלתה לסיביר, הצטרפה אליו והפכה למזכירתו האישית. קרופסקאיה שימשה כרואת חשבון ומזכירת הפלג הבולשביקי וביטאון "איסקרה" מ-1903 עד 1917. תחום מומחיות נוסף היה הפקת דרכונים מזויפים, שאפשרו למהפכנים המבוקשים על ידי הרשויות לעזוב בסתר את רוסיה. לאחר מהפכת 1917, קרופסקאיה שימשה כסגנית הקומיסר העממי לנאורות, תפקיד שאיפשר לה לנסות ולשפר את מערכת החינוך, מטרה שאולי תמיד הייתה יקרה לליבה ביותר. קרופסקאיה סייעה להקים פולחן ללנין, למרות שמחתה על הרעיון לחנוט את גופת בעלה ולהציגה לציבור במאוזוליאום ליד הקרמלין במוסקבה.
אריאדנה טירקובה
אריאדנה טירקובה (1869-1962) הייתה סופרת ועיתונאית לענייני נשים, שנודעה כחברה בוועד המרכזי של המפלגה הדמוקרטית החוקתית, האישה היחידה שעשתה זאת אי פעם. טירקובה נעצרה בשנת 1903 כאשר נתפסה מבריחה לרוסיה עותק של כתב העת האסור "Osvobozhdenie" (שחרור). היא ברחה אך חזרה לרוסיה שנתיים לאחר מכן, כשהחלה לשאת נאומים פומביים וקראה לזכויות מוגברות לנשים. משנת 1907, היא מילאה תפקיד בוועד המרכזי של מפלגת הקד״טים עד שעזבה את רוסיה לאחר המהפכה הבולשביקית.
אלכסנדרה קולונטאי
אלכסנדרה קולונטאי (1872-1952) הצטרפה לראשונה לתנועה הסוציאליסטית לאחר שראתה את תנאי העבודה הירודים של 12,000 עובדים במפעל טקסטיל בשנת 1896. היא השתתפה במהפכה של 1905 והייתה חברה במפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (RSDLP). היא נשאה נאומים רבים וכתבה רבות. היא הצטרפה לסיעה הבולשביקית של המפלגה בשנת 1914, הייתה חברה בוועדת המערכת של העיתון הבולשביקי "העובדת" (Rabotnitsa), ומונתה לחברה בוועד המרכזי הבולשביקי. היא מונתה לקומיסרית העם לרווחה חברתית במדינתו החדשה של לנין ונשאה בתואר "האישה הראשונה בעולם שכיהנה בתפקיד שרה". היא הצליחה "להנהיג חוקים לקידום שחרור נשים ושוויון" והאמינה ב"אהבה חופשית" וכתבה חוברות רבות בטענה שנישואין הם בסך הכל מלכודת בורגנית. עבור קולונטאי, במצבה האידיאלי, "נשים יהיו חופשיות לבחור כל סוג של קשר רומנטי שיענה על צרכיהן".
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, קולונטאי הובילה את ז'נאוטדל, מחלקת הנשים בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, שקידמה אוריינות בקרב נשים, ניהלה מטבחים קהילתיים וטיפלה בילדים נטושים. קולונטאי הסתכסכה עם לנין, כי האמינה שהמדינה הופכת לביורוקרטית מדי, ולכן הצטרפה לסיעת האופוזיציה, אופוזיציית הפועלים, שדחפה למעורבות גדולה יותר של פועלים ואיכרים (למשל, באמצעות מועצות סובייטיות, איגודי עובדים והמפלגה הקומוניסטית עצמה). בין השנים 1930 ל-1945, קולונטאי שימשה כשגרירת ברית המועצות בשוודיה. הרומן שלה "אהבת דבורי הפועלות" הוא אלגוריה על מערכת היחסים בין לנין, קרופסקאיה ואינסה ארמנד (שתיכף נלמד עליה…).
אינסה ארמנד
אינסה ארמנד (1874-1920) נולדה בצרפת אך בילתה את ילדותה המאוחרת ברוסיה. היא ייסדה בית ספר לילדי איכרים, ובשנת 1900 מונתה לנשיאת האגודה המוסקבאית לשיפור מצבן של נשים. מאמציה של ארמנד להקים עיתון שהתמקד בנושאים של נשים ותפקידן בחברה דוכאו על ידי המשטר הצארי. בשנת 1903 הצטרפה ארמנד למפלגה הסובייטית הסוציאליסטית. היא נעצרה ביוני 1907 והוגלתה לצפון רוסיה הקפואה. ארמנד הצליחה להימלט והשתתפה באומץ בקונגרס הנשים שנערך בסנט פטרסבורג בדצמבר 1908 לפני שעזבה את רוסיה, ובסופו של דבר התיישבה בפריז, שם התרועעה עם מהגרים בולשביקים רוסים, כולל לנין, איתו כנראה ניהלה רומן. ארמנד הייתה מזכירת ועדת הארגונים הזרים, שתיאמה את הקבוצות הבולשביקיות השונות ברחבי אירופה. לאחר שנדרשה לעשות זאת על ידי לנין, ארמנד חזרה באופן בלתי חוקי לרוסיה בשנת 1912 והקימה מחדש את הוועדה הבולשביקית בבירה. ארמנד נעצרה בספטמבר ונידונה לשישה חודשי מאסר. לאחר ששוחררה, ארמנד ייסדה וערכה את העיתון "העובדת" (Rabotnitsa), שלא נסגר על ידי המשטר הצארי. במהלך מלחמת העולם הראשונה (1914-1918), ארמנד התגוררה בשווייץ והייתה שותפה לארגון הוועידה הבינלאומית של נשים סוציאליסטיות שנערך בברן במרץ 1915. כשלנין חזר לרוסיה ברכבת באפריל 1917 כדי להוביל את המהפכה, גם ארמנד הייתה שם. ארמנד המשיכה לדחוף לשינוי לאחר המהפכה, היתה חברה בוועד הפועל של הסובייט במוסקבה, והפכה לראשונה לעמוד בראש מחלקת הנשים בוועד המרכזי של המפלגה (ז'נאוטדל) לאחר ייסודה באוגוסט 1919. ז'נאוטדל קראה לשוויון גדול יותר לנשים ולהזדמנויות רבות יותר לעבודה. תפקיד המחלקה היה "לעצב אישה סובייטית חדשה – פרולטרית גאה, עצמאית, פעילה בחזית המפלגה כמנהיגה ובונת תודעה". בשנת 1920, ארמנד ארגנה את הוועידה הבינלאומית הראשונה של נשים קומוניסטיות. ארמנד מתה לססוף מכולרה מאוחר יותר באותה שנה ב-24 בספטמבר ונקברה ליד חומת הקרמלין במוסקבה.
מריה ספירידונובה
מריה ספירידונובה (1885-1941) הייתה אחות מוסמכת שהפכה לאחת המנהיגות המרכזיות של המפלגה הסוציאל-מהפכנית. ספירידונובה התנדבה לנקום באנשי משטרת הצאר שדיכאו באכזריות מרד איכרים ליד טמבוב, עיר הולדתה. בהקשר זה, היא ירתה והרגה את מפקח המשטרה לוז'נובסקי בינואר 1916. לאחר מכן היא נעצרה, הוכתה, עונתה והוגלתה לסיביר. לאחר ששוחררה ב-1917, ספירידונובה פוצצה מיד תחנת משטרה בעיר צ'יטה. ספירידונובה הובילה מפלגה חדשה, המהפכנים הסוציאליסטים השמאליים (אינטרנציונליסטים). היא גם נבחרה ליו"ר הקונגרס השני של סובייט האיכרים ושל האסיפה המכוננת ב-1917. ספירידונובה היא שהורתה על ההתנקשות בשגריר גרמניה כדי למנוע מלנין לחתום על חוזה ברסט-ליטובסק (שקבע את תנאי הנסיגה של רוסיה ממלחמת העולם הראשונה). החוזה נחתם בכל זאת, וספירידונובה נעצרה ונידונה ל-20 שנות מאסר. ב-1941, כשהכוחות הגרמניים התקדמו במבצע ברברוסה במהלך מלחמת העולם השנייה (1939-45), היא נורתה ונהרגה על ידי הרשויות הסובייטיות כדי למנוע את נפילתה לידי האויב.
מריה 'יאשקה' בוצ׳קארבה
היו, כמובן, נשים שתמכו במשטר הצארי ובממשלה הזמנית של רוסיה משנת 1917, ששלטה עד להפלתה על ידי לנין במהפכה הבולשביקית של נובמבר. דמות אחת כזו היא מריה 'יאשקה' בוצ׳קארבה (1889-1920). בוצ׳קארבה התנדבה להצטרף לצבא vצאר במלחמת העולם הראשונה ועתרה לצאר ניקולאי כדי שיותר לה לעשות זאת. בוצ׳קארבה הייתה הצלחה מבריקה… היא נפצעה ארבע פעמים ועוטרה שלוש פעמים… היא נלכדה ונמלטה; קודמה לדרגת רב"ט ולאחר מכן לסמלת. כאשר הממשלה הזמנית עלתה לשלטון לאחר התפטרות הצאר במרץ 1917, הוטל עליה להקים את גדוד המוות הראשון של נשים. הרעיון המרכזי היה ש-300 הנשים המאומנות והממושמעות של גדוד זה (שכולן גילחו את ראשן) יביישו חיילים גברים להיות ממושמעים יותר בעצמם ויעוררו השראה בקרב גברים רבים יותר להצטרף לכוחות המזוינים הרוסיים. זו הייתה תקופה שבה הכוחות המזוינים ספגו תבוסות רבות, חסרו ציוד והמשמעת התפרקה בעקבות חדירת הבולשביקים ונטישה של היררכיית הקצינים המסורתית. מספר גדודי נשים נוספים הוקמו בקיץ 1917, כולל יחידה ימית. גדוד בוצ׳קארבה הנחיל תבוסה קשה לצבא גרמני בחזית הדרום-מערבית ביולי, ניצחון שכלל את לכידתן של 2,000 שבויות גרמניות.
גדוד בוצ׳קארבה אף זכה להערצתן של מקדמות זכויות נשים בולטות nחוץ למדינה ובמיוחד הסופרג'יסטית הבריטית אמלין פנקהרסט (1858-1928), שביקרה בפטרוגרד (השם החדש של סנט פטרסבורג) כדי לראות את הנשים הלוחמות הללו. כמגינת הממשלה הזמנית והסטטוס קוו, הבולשביקים המהפכנים שנאו את בוצ׳קארבה והיא נעצרה והוכתה על ידם, אם כי עדיין סירבה להצטרף אליהם בפברואר 1918. בוצ׳קארבה הוצאה להורג על ידי הצ'קה, המשטרה החשאית הקומוניסטית, ב-16 במאי 1920 במסגרת הטרור האדום; זיכרונותיה נרשמו על ידי אייזק דון לוין ופנקהרסט תיארה פעם את בוצ׳קארבה בתור "האישה הגדולה ביותר של המאה".
