במשך יותר משישה עשורים האקס-מן עברו אינספור מוטציות: מדפי הקומיקס של מארוול, דרך סרטי פוקס ששינו את קולנוע גיבורי-העל ועד להצטרפותם ליקום הקולנועי של מארוול. ■ זהו הסיפור המלא של המוטנטים, ההצלחות והכישלונות, צירי הזמן שהסתבכו, הסיפורים שעיצבו אותם והדרך אל סרט "אקס-מן" החדש שיגיע ב־2028.
הדיבורים הראשונים על עיבוד קולנועי להרפתקאות המוטנטים החלו כבר בשנות ה-80. באותה תקופה גילו ג'יימס קמרון וקתרין ביגלו עניין ב"אקס-מן". בגרסה שלהם היה אמור בוב הוסקינס לגלם את וולברין ואנג'לה באסט את סטורם. הכול ירד לטמיון כאשר סטן לי הצליח לעניין את קמרון בפרויקט על ספיידרמן, שגם הוא, בסופו של דבר, מעולם לא יצא לפועל.
בשנות ה-90 עלתה סדרת האנימציה המצליחה למדי "אקס-מן". אולפני פוקס המאה ה-20 השתכנעו שלקהל יש עניין במוטנטים ורכשו ממארוול קומיקס את הזכויות על הדמויות, בתקופה שבה מארוול מכרה את זכויות הקולנוע לגיבוריה במחירים נמוכים מאוד.
התסריט נכתב מחדש פעמים רבות, ובין מי שהספיקו לעבוד עליו היה אפילו ג'וס וידון. האולפן שקל למנות לבמאי את רוברט רודריגז, ברט ראטנר ופול ו. ס. אנדרסון, אך לבסוף בחר בבריאן סינגר. סינגר בדיוק סיים את "החשוד המיידי", זוכה האוסקר, וחיפש פרויקט מדע בדיוני מושך. "אקס-מן" משכו אותו בזכות האפשרות לספר סיפור על קבוצה של אנשים הנמצאים בשולי החברה ושנואים בידי הרוב.
"אקס-מן", 2000
"אקס-מן" הראשון יצא, באופן סמלי למדי, בשנת 2000. תקופה חדשה הייתה זקוקה לגיבורי-על חדשים. רק זמן קצר קודם לכן אנשים עדיין עיקמו את האף מול סרטים כאלה, בין היתר בגלל סיוט הלטקס של ג'ואל שומאכר, "באטמן ורובין", אבל הסרט של סינגר החזיר לגיבורי-העל את אמונם של האולפנים ואת אהדת הקהל.
צוות האקס-מן תמיד היה מטאפורה נוחה לייצוג מיעוטים, דבר שמצא חן גם בעיני איאן מקלן, שגילם את מגנטו. כך ניתן היה להציג את עלילות הקומיקס כמראה אפלה של העולם המודרני. גם הליהוק מילא תפקיד עצום. האולפן גייס כמה מהשחקניות המדוברות של אותה תקופה. אנה פקווין, שגילמה את רוג, כבר זכתה באוסקר על "הפסנתר", ואילו האלי ברי, שגילמה את סטורם, זכתה באותה תקופה באמי ובגלובוס הזהב. פטריק סטיוארט גילם את פרופסור אקסבייר החכם, ולתפקיד וולברין, אחת הדמויות המרכזיות של מארוול, נבחר יו ג'קמן, שהיה אז שחקן אלמוני יחסית.
"אקס-מן" זכה להצלחה גדולה. המבקרים שיבחו את הפרטים הריאליסטיים בעלילה. בסרט יש אפילו סצנה המתרחשת במחנה ריכוז, אירוע שמשפיע על מגנטו הצעיר כיהודי ולא כמוטנט. בקיצור, במקום בגדי גוף צבעוניים קיבלנו רצינות וגבות מכווצות.
סינגר העניק לקולנוע גיבורי-העל חיים חדשים. בלעדיו, אפשר לטעון, לא היינו מקבלים את "ספיידרמן" של סם ריימי, את טרילוגיית באטמן של כריסטופר נולאן, את "השומרים" של זאק סניידר ובסופו של דבר גם את היקום הקולנועי של מארוול.
התסמינים הראשונים
הסרט השני לא איחר להגיע, והוא נוצר לפי העיקרון של "כמו המקור, רק גדול יותר". הפעם העימות המרכזי כבר לא היה בין פרופסור אקס למגנטו, אלא בין המדינה לבין המוטנטים האנטי-חברתיים והמרדניים. הסרט הכניס 407 מיליון דולר מול תקציב של 110 מיליון, ושוב זכה לביקורות חיוביות.
מעניין שכיום שני הסרטים הראשונים עדיין נראים מכובדים, אבל כבר לא כיצירות יוצאות דופן במיוחד. הנואר הקודר של נולאן עקף את "אקס-מן" בכל הנוגע לרמיזות פוליטיות ולפילוסופיה, ואילו סרטי מארוול התגלו כמצחיקים, דמוקרטיים ונגישים הרבה יותר, כ"קולנוע לכולם".
על הרקע הזה, "אקס-מן" נראים כמעט כבני משפחה עניים. לא היה בהם מספיק אומץ או ידע כדי להפוך לאמירה קולנועית רדיקלית באמת, אבל גם לא מספיק חופש פנימי וחוצפה כדי לאמץ לחלוטין את חוקי הקולנוע ההמוני ולשחק איתם בצורה שנונה. מעט מדי בדיחות ואפקטים, יותר מדי לטקס וספנדקס.
סינגר היה אמור לביים גם את הסרט שסוגר את הטרילוגיה, אבל אז התעניין ב"סופרמן חוזר" והאולפן נאלץ למצוא במהירות במאי חלופי. מתיו ווהן הצעיר עזב במפתיע את הפרויקט משום שלדעתו התסריט לא היה מוכן והזמן שהאולפן הקציב לעבודה היה בלתי מציאותי.
בסופו של דבר הופקד הסרט בידיו של ברט ראטנר, שלא היה בקיא במיוחד בקומיקס. ג'יימס מרסדן, שגילם את סייקלופס בסרטים הקודמים, עזב עם סינגר לטובת "סופרמן חוזר", ולכן נאלצו להרוג את דמותו כבר בתחילת "אקס-מן: המפלט האחרון". את התסריט, שבו ג'ין גריי חוזרת מהמתים בדמות הפניקס האפלה ההרסנית, כתבו זאק פן וסיימון קינברג. כדאי לזכור את השם הזה.
מבחינת הכנסות, "המפלט האחרון" הצליח, אבל המבקרים כבר היו הרבה פחות אוהדים. הסרט ספג ביקורת על התסריט החלש, על הסיום המטושטש של הטרילוגיה ועל היחס חסר הנשמה של ראטנר לדמויות האהובות. כדי להגביר את הרושם והראווה הוא פשוט הקריב אותן בזו אחר זו.
וולברין נשלח להציל את הזיכיון
צריך היה להציל את הזיכיון. הדמות המובילה שלו הייתה וולברין הכריזמטי, שהפך את יו ג'קמן לכוכב אהוב. לכן הסרט העצמאי הראשון שתוכנן הונח על כתפיו הכמעט בלתי פגיעות והתוצאה הייתה גרועה אפילו יותר מ"המפלט האחרון".
הבעיות של "אקס-מן המקור: וולברין" התחילו עוד לפני יציאתו. גרסת עבודה של הסרט, שבה האפקטים עדיין לא הושלמו, דלפה לרשת כחודש לפני הבכורה והסרט נקטל כמעט על הכול, מלבד הופעתו של ג'קמן עצמו.
קטעי פעולה חסרי ייחוד, שפע הופעות אורח שלא היו נחוצות להתקדמות העלילה, והחטא החמור ביותר בעיני המעריצים: שלל סתירות עם הסרטים הקודמים וגם עם הסרטים שיבואו אחר כך. סייברטות', שמתגלה ב"וולברין" כאחיו של לוגאן, לא הפגין כלפיו שום רגש משפחתי בסרט הראשון.
אמה פרוסט, מוטנטית טלפתית חזקה במיוחד בקומיקס, היא כבר אישה בוגרת ב"אקס-מן: ההתחלה", שמתרחש בשנות ה-60. לעומת זאת, בסרט העצמאי של וולברין, שמתרחש בשנות ה-80, היא עדיין ילדה.
המעריצים כעסו גם על מה שנעשה לדדפול. אחת הדמויות הפטפטניות ביותר בקומיקס מסתובבת במשך חלק גדול מהסרט כשפיה תפור, כנראה כדי שלא תגיד בטעות משהו שיצדיק דירוג צפייה למבוגרים. הסרט עצמו דורג PG-13, אף שהתסריט המקורי של דייוויד בניוף היה אמור להיות אלים ובוגר יותר. בעיני המעריצים, כל העניין נראה כמו לעג לקאנון.
הפוגה
האתחול הרך של הזיכיון הועבר למתיו ווהן. עד אז הוא כבר ביים את "קיק-אס" האנרגטי והפרוע, ולכן היה ברור ש"אקס-מן: ההתחלה" נמצא בידיים טובות. בסרט, העוסק באקסבייר ובמגנטו הצעירים לפני שהפכו לאויבים מושבעים, כמעט לא נשאר דבר מהטרילוגיה הקודרת יחסית של סינגר וראטנר.
המעריצים קיבלו מעין מותחן ריגול אירוני על משבר הטילים בקובה ועל קבוצת גיבורי-על בחליפות צהובות מגוחכות, שהעניקו קריצה נוסטלגית לקומיקס המקורי. ההצלחה המסחרית של "אקס-מן: ההתחלה" לא הייתה מסחררת. הוא הכניס כ-146 מיליון דולר בארצות הברית וכ-353 מיליון בעולם מול תקציב של 160 מיליון. אבל המבקרים אהבו אותו.
ווהן לא נשאר לביים את סרט ההמשך, ובריאן סינגר חזר ל"אקס-מן: העתיד שהיה". הסרט זכה אפילו לאהדה גדולה יותר. סינגר החליט לחבר בין הטרילוגיה המקורית לבין סרטי הפריקוול. העלילה מתמקדת בוולברין, הנשלח מעתיד קודר אל שנות ה-70 כדי למנוע את יצירתם של רובוטים שאמורים להשמיד את המוטנטים.
הטריק הפשוט של מסע בזמן אפשר לאחד את מגנטו ואקסבייר המבוגרים עם הגרסאות הצעירות שלהם. כך מצא את עצמו פטריק סטיוארט באותו סרט עם ג'יימס מקאבוי, ואיאן מקלן עם מייקל פסבנדר.
אבל שירות המעריצים הזה, למרות יתרונותיו, העלה לא מעט שאלות. עלילת המסע בזמן ביטלה למעשה את אירועי הטרילוגיה המקורית, והאינטרנט התמלא במהירות בתרשימים שניסו להסביר את ציר הזמן הנכון של הסדרה. בסופו של דבר, "העתיד שהיה" היה הסרט המצליח האחרון באמת על קבוצת המוטנטים. משם הדברים החלו להשתבש שוב.
אפוקליפסה
הסרט השלישי בטרילוגיה החדשה, "אקס-מן: אפוקליפסה", לא היה כישלון בקופות. הוא הכניס 543 מיליון דולר ברחבי העולם. אבל הוא הכניס פחות מן הציפיות והפסיד למתחרים. "דוקטור סטריינג'" הכניס 677 מיליון דולר, ואילו "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" עבר את רף מיליארד הדולר והמבקרים היו חסרי רחמים. הנושא המרכזי של דיכוי המוטנטים המסכנים כבר נמאס על רבים, והקרב הסופי שוב נתפס כלא מרשים במיוחד, בדומה ל"המפלט האחרון".
לעומת זאת, סרטי הספין-אוף הצליחו הרבה יותר. ג'יימס מנגולד ביים תחילה את הסרט העצמאי על הרפתקאותיו של וולברין ביפן, ולאחר מכן קבר את הגיבור בקול תרועה רמה לצלילי שיריו של ג'וני קאש.
"לוגאן", שסיים את סיפורו הקולנועי של וולברין ואת הטרילוגיה העצמאית שלו, נחשב לאחד הסרטים החזקים ביותר ביקום אקס-מן.
הסרט מתעלם כמעט בהתרסה מעצם קיומו של הזיכיון, וממקם את יו ג'קמן המזדקן בעולם נוארי ופוסט-אפוקליפטי שבו כמעט אין מוטנטים אחרים. וולברין המזדקן, שכמעט איבד את כוחותיו, עובד כנהג לימוזינה בעולם שבו כמעט כל שאר האקס-מן הושמדו, בעוד פרופסור אקסבייר סובל מדמנציה ואינו מסוגל לשלוט בכוחותיו הטלפתיים. זהו דיוקן כן מאוד של הזקנה, שאינה חסה אפילו על גיבורי-על, ובלדה עצובה על בדידות. דבר כזה לא היה קודם בזיכיון.
גם "דדפול" חייב חלק גדול מהצלחתו לכך שהתרחק מסרטי אקס-מן המרכזיים. הנבל חד הלשון בחליפה האדומה ירה בדיחות מתחת לחגורה, שבר את הקיר הרביעי ודיבר ישירות אל הקהל. בשלב מסוים הוא אפילו שאל מי מגלם כרגע את פרופסור אקסבייר, ג'יימס מקאבוי או פטריק סטיוארט, וכך צחק על ציר הזמן המבולבל של הזיכיון עצמו.
כרומוזום מיותר
כל התוהו ובוהו הזה של מסעות בזמן, ביטול אירועי הטרילוגיה הישנה, החלפת שחקנים, במאים ותסריטאים פגע קשות ביקום אקס-מן. אחרי "העתיד שהיה", כמעט כל סרט חדש הגיע עם צורך להסביר מתי בדיוק הוא מתרחש. וזה עוד היה נסבל, אלמלא הדבר יצר שוב ושוב טעויות תסריטאיות, סתירות ואנכרוניזמים.
בפלאשבקים בטרילוגיה המקורית ובסרט הראשון של וולברין, פרופסור אקסבייר עדיין מסוגל ללכת משום שעוד לא נפצע. אבל בסיום "אקס-מן: ההתחלה" כדור פוגע בעמוד השדרה שלו ומשתק אותו. והרי לפי ציר הזמן הפנימי של הזיכיון, זהו הסיפור המוקדם ביותר.
אקסבייר עצמו גם נראה כמעט כשקרן כפייתי. הוא מספר שהכיר את מגנטו כשהיה נער, אבל בתחילת "ההתחלה" השניים כלל אינם מכירים. אותו סרט מתרחש בשנות ה-60 ומציג את מוירה מקטאגרט, סוכנת CIA הנראית כבת 30 לפחות. ב"המפלט האחרון" היא אמורה כבר להיות בת יותר מ-80, אבל נראית כאילו הזדקנה בעשר שנים בלבד. לדמות אין כל יכולת-על שמאפשרת לה להתנגד להזדקנות.
גם בוליבר טראסק, ממציא רובוטי הסנטינל, נראה ב"המפלט האחרון" כאדם שחור ואילו הפריקוול "העתיד שהיה" מציג את אותה דמות כאדם לבן ונמוך קומה. יש גם שאלות לגבי מקורו של "סרברו", המכשיר המגביר את יכולותיו של צ'ארלס אקסבייר. בסרט "אקס-מן" המקורי אקסבייר אומר שהוא ומגנטו בנו אותו יחד. אבל ב"אקס-מן: ההתחלה" דווקא ביסט בונה אותו.
ואיפה הסיפורים האישיים?
בעיה נוספת בזיכיון היא המחסור בסיפורים אישיים. המוטנטים פועלים בעיקר כקבוצה, ולכן הפוטנציאל העצום של הדמויות אינו תמיד מקבל מקום. נכון, דדפול ולוגאן קיבלו בסופו של דבר גרסאות ראויות משלהם, גם אם לא בניסיון הראשון.
אבל מה עם השאר?
גמביט, שצ'נינג טייטום כל כך רצה לגלם, הופיע ב"אקס-מן המקור: וולברין", אבל מעולם לא זכה לסרט עצמאי. הפרויקט שלו בוטל והוחזר לחיים שוב ושוב. גם סרט עצמאי על מגנטו נתקע במשך שנים בגיהינום הפיתוח ו"המוטנטים החדשים", ספין-אוף בסגנון סרט אימה, היה אמור לצאת שנה קודם לכן אך נדחה שוב ושוב. הדחיות והשמועות על צילומים מחדש גרמו לציבור אפילו לחשוד שהסרט לעולם לא יגיע לבתי הקולנוע. גם השחקנים נראו עייפים מן התפקידים.
יו ג'קמן, סוס העבודה של הזיכיון, תלה את הטפרים והבהיר שאינו מתכוון לחזור. ג'ניפר לורנס, שגילמה את מיסטיק בסרטי הפריקוול, הודיעה על עזיבתה עוד לפני שהתברר כי "הפניקס האפלה" יהיה הסרט האחרון. גם מקאבוי רמז על עייפות מסוג התפקידים האלה ואף התלונן על כך שנמאס לו לגלח את ראשו עבור אקסבייר.
השיר האחרון?
אתחול מלא של "אקס-מן" כבר היה נחוץ מזמן, אבל פוקס ניסתה במשך שנים להחזיק את היקום המתפורר יחד באמצעות סרט דביק ולהסתפק בתיקונים קוסמטיים. "הפניקס האפלה" נראה כדוגמה מושלמת לפרויקט כושל. העלילה שעליה הוא מבוסס, הכוח ההרסני של ג'ין גריי מתוך "סאגת הפניקס האפלה", כבר עובדה קודם לכן ב"המפלט האחרון". הקדימון עצמו חושף מראש את מותה של אחת הדמויות המרכזיות בסדרה. בדומה ל"המוטנטים החדשים", גם הסרט עבר צילומים מחדש. לפי הדיווחים, הקרב הסופי בחלל הזכיר יותר מדי סצנה דומה ב"קפטן מארוול". בסופו של דבר החליפו את החלל ברכבת.
אלא שגם קרב על רכבת הוא קלישאה קולנועית ותיקה, שאפשר למצוא בכל מקום, מ"סקייפול" ועד "ספיידרמן 2" של סם ריימי. על כיסא הבמאי ישב אחד מתסריטאי "המפלט האחרון", סיימון קינברג. במשך שנים הוא התלונן על כך שברט ראטנר הרס את סיפור הפניקס האפלה האהוב עליו, ולכן הפעם החליט להרוס אותו בעצמו. עד אז "המפלט האחרון" נחשב לסרט אקס-מן הגרוע ביותר, אבל "הפניקס האפלה" הצליח לשבור אפילו את השיא הזה, וקיבל 24% בלבד ב-Rotten Tomatoes.
מהן הטענות נגדו? קודם כול, איפה וולברין?
משולש האהבה לוגאן, סייקלופס וג'ין גריי היה חלק חשוב מסיפור הפניקס האפלה בקומיקס, אבל בסרט אפילו לא מזכירים את הדמות. נכון, יו ג'קמן עזב את הזיכיון והגיבור שלו מת ב"לוגאן", אבל הסרט הזה מתרחש בשנת 2029. "הפניקס האפלה", לעומת זאת, מתרחש בשנות ה-90. קינברג הסביר שלא רצה ליצור אי-נוחות אצל הקהל באמצעות הצגת קשר רומנטי בין גבר מזדקן לבין אישה בת 20, אף שהפרשי גיל מסוג זה קיימים גם בקומיקס.
קו ביקורת נוסף היה שהכול רציני מדי. הפאתוס היה תמיד אחת הבעיות של אקס-מן, אבל לעיתים נראה היה שהמצב משתפר, למשל ב"דדפול". כאן אפילו קוויקסילבר, מוטנט שבסרטים הקודמים סיפק סצנות קומיות נהדרות בזמן שהוא רץ בהילוך איטי, משתמש בכוחותיו רק בסצנות קרב הרואיות. ובסופו של דבר, הקהל פשוט התעייף מזיכיון שהבטיח הרבה ולעיתים קרובות אכזב.
כל הסתירות בציר הזמן, שהצטברו לאורך 12 סרטים, הפכו למשקל מת שסחב כל סרט חדש. "הפניקס האפלה" אפילו אינו מצליח לשמש כפרידה מרגשת. זהו עוד סרט פעולה חסר ייחוד, עם פרצופים חמורי סבר ואותו אוסף נושאים מוכר: גזענות, משפחה וקבלה עצמית.
ואז מארוול חזרה לתמונה
לזיכיון שסבל מכל כך הרבה מוטציות עלילתיות ובעיות היה קשה להתחרות ביקום הקולנועי של מארוול, שבו כל צעד של התסריטאים מתוכנן בקפידה ואפילו במספר גדול יותר של סרטים כמעט שאין סתירות משמעותיות. בקשת קומיקס מפורסמת נפגשו פעם האוונג'רס והאקס-מן פנים אל פנים. העימות הסתיים בסוג של שביתת נשק ובהתאחדות לכדי קבוצה אחת.
משהו דומה קרה גם בעולם הקולנוע.
פרופסור אקסבייר והמוטנטים שלו מצטרפים ליקום הקולנועי של מארוול וזה קורה אחרי שפוקס המאה ה-20 נרכשה בידי דיסני. כלומר, קבוצת הגיבורים המנודים חוזרת הביתה, לידיהם המיומנות, אך חסרות הרחמים, של המפיקים המנצחים. ובדיעבד, "הפניקס האפלה" לא היה סוף האקס-מן בקולנוע. הוא היה סוף של גרסה אחת שלהם.
"המוטנטים החדשים": הסרט האחרון של העולם הישן
"המוטנטים החדשים" עדיין נראה כמעט כמו סרט מקולל. הוא נדחה שוב ושוב, עבר תקופה ארוכה של חוסר ודאות, והיו אפילו ספקות אם יגיע לבתי הקולנוע בכלל. בסופו של דבר הוא אכן הגיע. "המוטנטים החדשים" יצא בארצות הברית ב-28 באוגוסט 2020, בבימויו של ג'וש בון, והציג את בלו האנט, מייזי ויליאמס, אניה טיילור-ג'וי, צ'ארלי היטון והנרי זאגה כחמישה מוטנטים צעירים הכלואים במוסד מסתורי. אולפני המאה ה-20 עצמם הגדירו אותו כשילוב של גיבורי-על, התבגרות ואימה. במובן מסוים זה היה ניסוי שהיה צריך להגיע שנים קודם לכן. במקום עוד סרט שבו פרופסור אקס ומגנטו מתווכחים על עתיד המוטנטים, קיבלנו קבוצת צעירים שהכוחות שלהם קשורים ישירות לפחדים ולטראומות שלהם. והרעיון לא הומצא עבור הסרט.
"המוטנטים החדשים" קיימים בקומיקס מאז שנות ה-80. מארוול מתארת אותם כדור של מוטנטים צעירים מרחבי העולם, והופעתם הראשונה הגיעה ב-Marvel Graphic Novel #4 בשנת 1982, לפני שקיבלו סדרה משלהם. אלא שבזמן שהסרט הגיע לבסוף למסך, העולם שאליו היה אמור להשתייך כבר חדל למעשה להתקיים.
אבל לפני שממשיכים לקולנוע: מי הם בעצם האקס-מן?
כדי להבין באמת את אקס-מן, צריך לרגע לשכוח את יו ג'קמן, פטריק סטיוארט, מייקל פסבנדר ואפילו את סרטי מארוול החדשים. הסרטים הם רק עיבוד של חלק קטן מאוד מעולם שנבנה במשך יותר משישה עשורים, ובמקרים רבים הם גם שינו, צמצמו או ערבבו סיפורים שבקומיקס היו גדולים ומורכבים בהרבה.
האקס-מן אינם סדרת קומיקס אחת עם התחלה, אמצע וסוף, אלא מעין היסטוריה מתמשכת של עם בדיוני שלם. במשך השנים נולדו מתוכה עשרות קבוצות, בהן X-Force, X-Factor, New Mutants, Excalibur ו-Generation X; חברים הפכו לאויבים ואויבים הפכו למנהיגים; דמויות מתו, חזרו לחיים, עברו לעתידים חלופיים, שינו גוף וזהות, איבדו כוחות וקיבלו אותם מחדש; והרעיון הבסיסי של "בית ספר לצעירים בעלי כוחות" התפתח לשאלות על גזע, מדינה, לאומיות, דת, אבולוציה, משפחה, טרור, הישרדות ואפילו על משמעותו של המוות עצמו. מארוול עדיין מגדירה את המשימה הבסיסית של הקבוצה כהגנה על עולם ששונא את המוטנטים ופוחד מהם, אבל ההיסטוריה הארוכה של הקומיקס שוב ושוב שאלה מה קורה כאשר העולם הזה אינו משתנה, גם אחרי שהגיבורים מצילים אותו פעם אחר פעם.
זו גם הסיבה שאין דרך אחת ויחידה "נכונה" לקרוא אקס-מן. אפשר להתחיל ב-1963 ולנסות להתקדם כרונולוגית, אבל מדובר באלפי חוברות. אפשר להתחיל בתקופת כריס קלרמונט בשנות ה-70, שבה נוצרה במידה רבה הגרסה המוכרת כיום של המיתולוגיה. אפשר לקפוץ לשנות ה-90 ולצוותים הכחול והזהוב שהשפיעו על סדרת האנימציה. אפשר להתחיל ב-New X-Men של גרנט מוריסון מראשית שנות ה-2000, או אפילו ב-House of X ו-Powers of X מ-2019, שהפכו את כל תפיסת העולם המוטנטי על ראשה. לכן המדריך הבא אינו ניסיון לתת רשימה של כל חוברת שפורסמה, אלא להסביר את התקופות ששינו את אקס-מן, מה קרה בכל אחת מהן, אילו סיפורים חשובים באמת, ומה כדאי לקורא חדש לדעת לפני שהוא בוחר מאיפה להיכנס.
1963: האקס-מן המקוריים נולדים
הכול התחיל בספטמבר 1963 עם X-Men #1, מאת סטן לי וג'ק קירבי. כבר בחוברת הראשונה הופיעו כמעט כל הרעיונות שעליהם תיבנה המיתולוגיה: צ'ארלס אקסבייר, טלפת רב-עוצמה שמקים בית ספר לצעירים מוטנטים; קבוצת תלמידים שלומדת לשלוט ביכולות שנולדה איתן; וחזון שלפיו בני אדם ומוטנטים יכולים לחיות זה לצד זה למרות הפחד והשנאה. מולם ניצב מגנטו, שמופיע כבר בגיליון הראשון ומייצג תפיסה שונה לחלוטין לגבי עתיד היחסים בין שני המינים. ההרכב הראשון כלל את סקוט סאמרס, סייקלופס, שיורה אנרגיה אופטית מעיניו ואינו מסוגל לעצור אותה ללא משקפיים מיוחדים; ג'ין גריי, שבאותם ימים נקראה Marvel Girl; האנק מקוי, ביסט; בובי דרייק, אייסמן; ווורן וורת'ינגטון השלישי, אנג'ל. זהו מה שמכונה כיום Original Five, או O5. וולברין לא היה שם, סטורם לא הייתה שם, נייטקרולר לא היה שם ורוג אפילו לא נוצרה עדיין. אם מכירים את אקס-מן בעיקר דרך הסרטים, זו אחת ההפתעות הראשונות: רבים מן המוטנטים שהפכו עם השנים לפנים של המותג כלל אינם חלק מן התפיסה המקורית שלו.
הגרסה הזאת של אקס-מן הייתה גם שונה בטון. בשנותיה הראשונות היא הייתה קרובה יותר לקומיקס גיבורי-העל של התקופה: תלמידים צעירים, אימונים בחדר הסכנה, מפגשים עם נבלים ואיומים חדשים, וסיפור מתמשך על צ'ארלס אקסבייר שמנסה להכין את תלמידיו לעולם שאינו מבין אותם. כבר כאן נבנים רעיונות שיעברו עשרות גלגולים. סייקלופס אינו רק אדם שיורה קרניים מעיניו, אלא צעיר שהכוח שלו מסוכן אם הוא מאבד שליטה ולכן החיים שלו בנויים על משמעת. ג'ין אינה רק "הבחורה בקבוצה", אלא טלפת וטלקינטית שכוחה ילך ויגדל עד שיהפוך לאחד הצירים הקוסמיים המרכזיים במארוול. ביסט הוא מדען מבריק שחי בתוך גוף שהופך במשך השנים לפחות ופחות אנושי למראה. ואנג'ל, בן למשפחה עשירה שנולד עם כנפיים, מגלם בדרך אחרת את השאלה האם יכולת מוטנטית היא ברכה, קללה או פשוט חלק מן הזהות. כבר מההתחלה המוטציה אינה רק מנגנון שמסביר כוחות-על. היא משהו שהדמויות צריכות לחיות איתו.
עם זאת, אקס-מן של שנות ה-60 עדיין לא היה המותג העצום שהוא כיום. נקודת המפנה האמיתית לא הגיעה ב-1963 אלא יותר מעשור לאחר מכן, כאשר מארוול החליטה למעשה להמציא את הקבוצה מחדש.
1975: Giant-Size X-Men והלידה השנייה של המוטנטים
אם X-Men #1 הוא תעודת הלידה של הקבוצה, Giant-Size X-Men #1 מ-1975 הוא הרגע שבו נולדה הגרסה של אקס-מן שרוב העולם מכיר. פרופסור אקסבייר נזקק לקבוצה חדשה לאחר משימה שהסתבכה, ולכן גייס מוטנטים ממקומות שונים בעולם. פתאום אקס-מן לא היה מועדון קטן של צעירים אמריקאים שנראים כמעט כמו חברים מאותו בית ספר. הקבוצה החדשה הייתה בינלאומית, רב-תרבותית, צבעונית ולעיתים גם מסוכסכת מאוד. אליה הצטרפו אורורו מונרו, סטורם; קורט וגנר, נייטקרולר; פיוטר רספוטין, קולוסוס; שון קאסידי, באנשי; ג'ון פרודסטאר, ת'אנדרבירד; סאנפייר; וגם וולברין, שכבר הופיע קודם לכן בעולם מארוול אך מצא כאן את הבית שיהפוך אותו לאחת הדמויות המפורסמות ביותר בתולדות החברה. מארוול עצמה מציגה את Giant-Size X-Men #1 ואת Uncanny X-Men #94 שבא בעקבותיו כרגע שבו החל העידן שהקפיץ את אקס-מן למעמד חדש לחלוטין.
אולי יעניין אותך
השינוי בהרכב שינה גם את האפשרויות הסיפוריות. סטורם היא אישה אפריקאית שגדלה בנסיבות שונות לחלוטין מחבריה האמריקאים; נייטקרולר נראה במבט ראשון כמעט כמו שד כחול, אך הוא אחד מחברי הקבוצה הרגישים והרוחניים ביותר; קולוסוס מגיע מברית המועצות בעיצומה של המלחמה הקרה; וולברין הוא מבוגר יותר, אלים יותר, מחוספס יותר ופחות ממושמע מן התלמידים שעליהם אקסבייר רגיל לפקד. השוני בין הדמויות כבר אינו רק כוח אחר לכל גיבור, אלא תרבויות, אמונות, שפות, עבר אישי ותפיסות מוסריות שונות. מכאן מתחיל להיווצר הרעיון שאקס-מן אינם רק צוות אלא משפחה שנבחרה, קבוצה של אנשים שאינם בהכרח מתאימים זה לזה אבל מוצאים זה אצל זה בית משום שהעולם שבחוץ אינו יודע מה לעשות איתם.
ומכאן מגיעים אל האיש שהשפיע אולי יותר מכל אדם אחר על המיתולוגיה של אקס-מן: כריס קלרמונט.
כריס קלרמונט: האיש שבנה את עולם האקס-מן
קלרמונט החל לכתוב את הסדרה באופן קבוע עם Uncanny X-Men #94 ונשאר מזוהה איתה במשך תקופה עצומה. מארוול עצמה מציגה את תקופתו כעידן שהעניק לעולם סיפורים כמו "סאגת הפניקס האפלה" ו"ימי עבר עתידי", אבל ההשפעה שלו רחבה בהרבה משני הסיפורים האלה. קלרמונט הפך את אקס-מן מסדרת הרפתקאות על מוטנטים לקומיקס אופרת סבון במובן הטוב ביותר של המושג: מערכות יחסים משתנות לאורך שנים, החלטה בסיפור אחד חוזרת לרדוף דמות עשרות גיליונות אחר כך, דמויות משנה הופכות בהדרגה למרכזיות, אויבים מקבלים עומק, חברי צוות עוזבים וחוזרים, ורעיונות שנזרקים ברקע מבשילים רק שנים מאוחר יותר. אצל קלרמונט, החיים בין הקרבות חשובים כמעט כמו הקרבות. מי מאוהב במי, מי מקנא, מי מרגיש שהוא אינו שייך, מי מטיל ספק באקסבייר, מי מסוגל לסלוח למגנטו ומי עדיין רואה בו טרוריסט, כל הדברים האלה הופכים לחלק מהעלילה.
בתקופה הזאת מתעצבת גם סטורם כאחת המנהיגות החשובות בהיסטוריה של הקבוצה. וולברין מפסיק להיות רק הבריון הקנדי עם הטפרים ומקבל שכבות של עבר, כבוד, זעם ויכולת להיקשר לאחרים. קיטי פרייד נכנסת לתמונה כנערה צעירה שמאפשרת לקורא לראות את העולם דרך עיניים חדשות. רוג מתחילה בכלל כאויבת ובהמשך מוצאת מקום בתוך האקס-מן. מגנטו עובר תהליך משמעותי במיוחד: הוא כבר אינו רק "האיש הרע עם הקסדה" אלא אדם שחוויות חייו, הפחד שלו מפני רדיפת מוטנטים והיחסים המורכבים שלו עם אקסבייר מעמידים פעם אחר פעם את הקורא מול שאלה לא נוחה: אולי חלק מהדברים שהוא מפחד מהם אכן עומדים לקרות. אחד הסיפורים שמארוול מדגישה מתקופה זו הוא אף משפטו של מגנטו ב-Uncanny X-Men #200, ביטוי לכיוון שבו הדמות כבר הפכה למורכבת בהרבה מנבל טיפוסי.
הפניקס: כיצד ג'ין גריי הפכה לאחד הסיפורים החשובים של מארוול?
אחת העלילות המזוהות ביותר עם תקופת קלרמונט היא הסיפור של ג'ין גריי והפניקס. בקומיקס זה אינו אירוע קצר שמתחיל כאשר ג'ין פתאום מאבדת שליטה, אלא מסלול ארוך שבו עוצמתה והקשר שלה לכוח הפניקס הופכים בהדרגה לחלק מרכזי בזהותה. "סאגת הפניקס האפלה", המזוהה בעיקר עם עבודתם של כריס קלרמונט וג'ון ביירן, מגיעה לשיאה ב-Uncanny X-Men #129-137 ונחשבת עד היום לאחת מאבני היסוד של הקאנון. מארוול עצמה כוללת אותה כמעט בכל מדריך כניסה מרכזי לאקס-מן. ג'ין מקבלת עוצמה הקרובה לכוח של אלוהות, אבל הסיפור אינו רק "גיבורה חזקה מדי משתגעת". הוא עוסק בפיתוי, בזהות, באחריות, באהבה ובשאלה מה נשאר מן האדם כאשר כוח בלתי נתפס מאפשר לו לעשות כמעט כל דבר.
זה בדיוק החלק שהעיבודים הקולנועיים התקשו לשחזר. כאשר מנסים לדחוס שנים של קשר בין ג'ין, סקוט, פרופסור אקס, וולברין ושאר האקס-מן לסרט אחד, מקבלים את נקודות העלילה הגדולות בלי כל המשקל שהביא אותן לשם. בקומיקס, הקורא כבר מכיר את ג'ין ואת מערכות היחסים שלה כאשר העולם שלה מתחיל להתפרק, ולכן ההידרדרות שלה אינה רק איום קוסמי אלא טרגדיה אישית של משפחה שלמה. זו גם הסיבה שסיפור הפניקס חוזר שוב ושוב במיתולוגיה. הפניקס אינה סתם "שדרוג כוח" של ג'ין. היא הפכה עם השנים לרעיון קוסמי של מוות, חיים, הרס ולידה מחדש, ולכן גם כאשר מארוול משנה פרטים בפרשנות שלה, הסיפור ממשיך ללוות את ג'ין ואת צאצאיה האפשריים, את סייקלופס ואת כל עולם המוטנטים.
ימי עבר עתידי: הסיפור שלימד את אקס-מן לפחד מהעתיד
מיד לאחר אחד הסיפורים האיקוניים ביותר הגיע אחר. קשת הסיפור ״ימי עבר עתידי״ (Days of Future Past), שהתפרסם ב-Uncanny X-Men #141-142 מאת כריס קלרמונט וג'ון ביירן, הציג עתיד שבו הפחד האנושי ממוטנטים כבר אינו רק הפגנות, פוליטיקאים עוינים או רובוט אחד שנשלח לתקוף את בית הספר. הסנטינלים השתלטו, מוטנטים וגיבורי-על נרדפים, ורבים מן האקס-מן נהרגו או נכלאו. מארוול מתארת אותו כציר הזמן החלופי הגדול הראשון שאקס-מן נתקלו בו, וכאחד העתידים האפלים ביותר בתולדות הקבוצה. מה שהופך את הסיפור לכל כך חשוב הוא לא רק מסע בזמן, אלא הרעיון שהרדיפה שמלווה את המוטנטים בהווה יכולה להפוך, אם איש לא יעצור אותה, למערכת שלמה של דיכוי והשמדה.
ההשפעה של שני הגיליונות האלה על אקס-מן עצומה. מרגע שהקורא ראה עתיד שבו הכול נכשל, כמעט כל ויכוח פוליטי בעולם המוטנטים מקבל משמעות אחרת. כאשר מגנטו אומר שהאנושות תנסה בסופו של דבר להשמיד אותם, הקורא כבר ראה עולם שבו זה קרה. כאשר אקסבייר ממשיך להאמין בדו-קיום, האופטימיות שלו נבחנת מול עתידים אפשריים שהקומיקס עצמו מציג. מכאן גם צומח אחד המאפיינים המזוהים ביותר של קומיקס אקס-מן: עתידים חלופיים. פעם אחר פעם נראה עולם שבו החלטה אחרת יצרה מציאות נוראה, ומשם מגיעות דמויות כמו בישופ, רייצ'ל סאמרס וקייבל, שכל אחת מהן נושאת איתה גרסה אחרת של עתיד שכדאי למנוע. הסרט "אקס-מן: העתיד שהיה" לקח את הליבה של הרעיון, אבל בקומיקס זה היה רק הצעד הראשון במסורת שלמה של עתידים אפשריים.
God Loves, Man Kills: הסיפור שמסביר למה אקס-מן הוא יותר מקומיקס גיבורי-על
אם קורא רוצה להבין לא רק מי הדמויות אלא על מה אקס-מן באמת מדבר, אחד הסיפורים החשובים ביותר הוא X-Men: God Loves, Man Kills. במקום איום קוסמי או נבל שרוצה להשתלט על העולם, הסיפור מעמיד את המוטנטים מול ויליאם סטרייקר ומסע אידאולוגי של שנאה. זה סיפור שבו עצם קיומם של המוטנטים מוצג בעיני קיצונים כחטא וכאיום, ואקס-מן נאלצים להתמודד עם אויב שאינו מבקש כסף או כוח אלא מאמין באמת ובתמים שהעולם יהיה טוב יותר אם אנשים מסוג מסוים לא יהיו בו. מארוול מציגה את הסיפור כאחד מן הקלאסיקות שבהן האקס-מן ומגנטו, אויבים ותיקים, נאלצים להתאחד מול מסע שנאה נגד מוטנטים.
החשיבות שלו עצומה גם ביחס לסרטים, משום ש"אקס-מן 2" לקח ממנו את ויליאם סטרייקר ואת הרעיון של מסע השמדה נגד מוטנטים, אף ששינה את הדמות ואת נסיבותיה. אבל בקומיקס, God Loves, Man Kills מזקק בצורה כמעט מושלמת את השאלה שנמצאת מתחת לרוב סיפורי אקס-מן הטובים: מה גיבור אמור לעשות כאשר הבעיה אינה נבל אחד אלא מערכת של פחד, אמונה ושנאה? אי אפשר פשוט לירות קרן אופטית בגזענות ולסיים את הסיפור. אפשר להביס את סטרייקר, אבל אי אפשר להכריח את החברה להפסיק לפחד ממי ששונה ממנה. זו הסיבה שאקס-מן חוזרים לאותו קונפליקט במשך עשרות שנים מבלי שהוא מרגיש בהכרח כמו חזרה על עצמו. כל דור של כותבים שואל מחדש כמה זמן אפשר להמשיך להאמין בחלום של אקסבייר כאשר העולם ממשיך לייצר סנטינלים, מחנות, חוקים וארגונים שמטרתם לשלוט במוטנטים או להשמיד אותם.
העולם מתרחב: המוטנטים החדשים, המורלוקים וקבוצות חדשות
בשנות ה-80 העולם כבר היה גדול מכדי להיכנס לסדרת קומיקס אחת. The New Mutants הציג דור צעיר יותר של תלמידים והרחיב את הרעיון של בית הספר של אקסבייר. הקבוצה נולדה ב-Marvel Graphic Novel #4 ולאחר מכן קיבלה סדרה משלה. במקום פשוט לשחזר את האקס-מן עם דמויות צעירות יותר, New Mutants יצר קבוצה בעלת זהות שונה ופתח את הדלת לדמויות כמו דניאל מונסטאר, קאנונבול, סאנפוט, וולפסביין ומג'יק, שחלקן יהפכו לשחקניות חשובות מאוד בעולם המוטנטים. גם הסרט "המוטנטים החדשים" נולד מהענף הזה, אבל הוא השתמש רק בחלק קטן מן ההיסטוריה והיחסים שנבנו לאורך שנות הקומיקס.
במקביל הופיעו המורלוקים, מוטנטים שחלקם אינם מסוגלים "לעבור" כבני אדם רגילים ולכן חיים בשולי החברה ובמנהרות שמתחת לניו יורק. מארוול עצמה מגדירה אותם במדריך הקריאה שלה כמוטנטים שהם "יותר מדי מוטנטים" מכדי להשתלב בקלות בחברה. הרעיון שלהם מוסיף שכבה חשובה למטאפורה של אקס-מן. רבים מחברי הקבוצה הראשית יכולים להסתובב ברחוב מבלי שאדם זר ידע שהם מוטנטים, כל עוד אינם משתמשים בכוחותיהם. המורלוקים אינם מקבלים את הפריבילגיה הזאת. כך הקומיקס מתחיל לשאול שאלות גם בתוך הקהילה המוטנטית עצמה: האם כל המוטנטים חווים רדיפה באותה צורה? האם האקס-מן, שחיים באחוזה מפוארת של מיליארדר טלפתי, באמת מייצגים את מי שאין לו מקום אחר ללכת אליו?
Mutant Massacre: כשהסכנה הפכה לטבח
השאלות האלה הופכות לאימה ממשית בקשת הסיפור Mutant Massacre. קבוצת המראודרס של מיסטר סיניסטר פולשת אל מנהרות המורלוקים וטובחת בחלק גדול מן הקהילה. מארוול מתארת את האירוע כרגע ששינה את אקס-מן באופן יסודי, השמיד חלק ניכר מהמורלוקים והותיר כמה מחברי הקבוצה פצועים קשה. זהו אירוע חשוב גם משום שהקומיקס מתחיל לעבור מתקופה שבה הקבוצה יכולה בדרך כלל לחזור הביתה בסוף ההרפתקה למצב שבו למלחמות יש השלכות מתמשכות. דמויות נפצעות, קבוצות משתנות, וחלק מן התמימות של בית הספר הולכת לאיבוד.
כאן גם מתחילה להתחדד דמותו של מיסטר סיניסטר, נתניאל אסקס, אחת הדמויות שעשויות להיות משמעותיות במיוחד גם לעתיד הקולנועי. בניגוד למגנטו, שהקונפליקט שלו עם אקסבייר הוא אידאולוגי ופוליטי, סיניסטר רואה במוטנטים חומר גנטי למחקר. הוא אובססיבי לשושלות, מניפולציות, שיבוטים וניסויים, ובעיקר למשפחת סאמרס. מארוול קושרת אותו במפורש ל-Mutant Massacre ול-Inferno, שני אירועים חשובים בעיצוב דמותו. עבור קורא שמכיר רק את הסרטים, הוא דוגמה מצוינת לכמות החומר שעולם אקס-מן הקולנועי עדיין כמעט לא נגע בה.
Inferno והתקופה שבה החיים האישיים נעשו מסוכנים כמו הנבלים
קשת הסיפור Inferno הוא דוגמה מצוינת לדרך שבה קומיקס אקס-מן לוקח שנים של עלילות אישיות ומחבר אותן לאירוע ענק. בלי להיכנס לכל פיתול, משום שחלק מן הכיף הוא לגלות את הדברים במהלך הקריאה, האירוע קשור באופן עמוק לסייקלופס, ג'ין גריי, מדלין פריור, מיסטר סיניסטר ומג'יק, ומערב גם פלישה דמונית למנהטן. מה שעל הנייר נשמע כמו כאוס מוחלט עובד משום שהסיפורים האישיים כבר נבנו במשך שנים. זו תכונה שחוזרת שוב ושוב באקס-מן: אירוע גדול אינו רק "נבל חדש הגיע", אלא נקודת התפוצצות של מערכות יחסים, סודות והחלטות שנצברו במשך עשרות גיליונות.
התקופה הזאת גם מסבירה מדוע קשה מאוד לקחת סיפור קומיקס מסוים ולעבד אותו ישירות לסרט. כדי לעבד Inferno במלואו צריך קודם לבנות את משפחת סאמרס, להסביר מי היא מדלין פריור, לבסס את מג'יק ואת New Mutants, להציג את סיניסטר ולהוביל את הדמויות למקום הרגשי הנכון. סרט יכול להשתמש בשם, באויב או ברעיון, אבל בלי שנות ההיסטוריה שמאחוריו מתקבל סיפור אחר. זו אחת הסיבות שקורא שמגיע מן הסרטים מגלה מהר מאוד שהקומיקס אינו "גרסה מפורטת יותר של הסרטים". לעיתים הסרטים הם רק קולאז' של שמות ורעיונות שנלקחו מסיפורים שונים לחלוטין.
1991: ג'ים לי, הצוות הכחול והזהוב והאקס-מן של דור שלם
בתחילת שנות ה-90 אקס-מן עברו עוד שינוי עצום. X-Men #1 משנת 1991, מאת כריס קלרמונט וג'ים לי, חילק את הקבוצה לשני צוותים מרכזיים, הכחול והזהוב, בהנהגת סייקלופס וסטורם. מארוול מתארת את הגיליון כרב-מכר ששימש אחת מנקודות ההגדרה הגדולות של אקס-מן בשנות ה-90. זו גם התקופה שעיצבה במידה רבה את האקס-מן שנחרתו בתרבות הפופולרית: תלבושות צבעוניות, וולברין בצהוב וכחול, סייקלופס עם מגן העיניים הגדול, רוג, גמביט, ג'ובילי, ביסט הכחול, סטורם, ג'ין גריי ופרופסור אקס. סדרת האנימציה של שנות ה-90 נשענה במידה רבה על האסתטיקה וההרכב הזה, ולכן גם X-Men '97 חוזרת שוב ושוב לשפה החזותית ולמערכות היחסים שנקשרו בתקופה.
זה גם העידן שבו הקומיקס של אקס-מן הופך למערכת גדולה של סדרות מקבילות. כדי לעקוב אחרי הכול כבר לא מספיק לקרוא כותר אחד. X-Factor, X-Force, Excalibur וסדרות נוספות מספרות סיפורים שמצטלבים ביניהן, ודמויות עוברות מקבוצה לקבוצה. מצד אחד, זו התקופה שבה העולם מרגיש גדול וחי יותר מאי פעם. מצד שני, כאן מתחילה אחת הבעיות שמלוות את הקומיקס עד היום: לקורא חדש קשה לפעמים לדעת איפה להתחיל. חוברת יכולה להסתיים בהפניה לסדרה אחרת, אירוע יכול להתפרש על כמה כותרים, ודמויות מגיעות עם שנים של היסטוריה. לכן מי שרוצה להיכנס דווקא לשנות ה-90 אינו חייב לקרוא כל דבר.
X-Men #1 של 1991 הוא נקודת פתיחה טובה משום שהוא נבנה במפורש סביב ארגון מחדש של הצוות ומוצג גם על ידי מארוול כנקודת כניסה מרכזית.
Age of Apocalypse: מה קורה אם ההיסטוריה נשברת?
אחד השיאים של שנות ה-90 הוא Age of Apocalypse, אירוע שבו שינוי בעבר יוצר מציאות חלופית שלמה. במקום העולם המוכר, אפוקליפס שולט במציאות שבה ההיסטוריה של המוטנטים התפתחה אחרת לחלוטין. דמויות מוכרות מקבלות תפקידים שונים, יחסים משתנים, גיבורים יכולים להפוך לנבלים ולהפך, והקורא רואה כיצד אנשים שהכיר במשך שנים היו מתפתחים אילו הנסיבות שעיצבו אותם השתנו. מארוול ממשיכה להציג את Age of Apocalypse כאחד האירועים הגדולים והמזוהים ביותר עם אקס-מן.
חשוב להדגיש: הסרט "אקס-מן: אפוקליפסה" אינו עיבוד של Age of Apocalypse. הוא משתמש בנבל אפוקליפס ובכמה רעיונות מהמיתולוגיה שלו, אבל האירוע הקומיקסי הוא משהו הרבה יותר שאפתני. זו עוד דוגמה לאופן שבו הסרטים יכולים ליצור רושם מוטעה לגבי חומר המקור. אם יצאתם מהסרט במחשבה שאפוקליפס הוא בסך הכול נבל עתיק שרוצה לאסוף ארבעה פרשים ולפוצץ דברים, הקומיקס מספק תמונה רחבה בהרבה של הדמות ושל המקום שלה בהיסטוריה המוטנטית.
New X-Men: גרנט מוריסון מכניס את המוטנטים למאה ה-21
בתחילת שנות ה-2000 הגיע New X-Men של גרנט מוריסון ופרנק קווייטלי, אחד האתחולים הרעיוניים החשובים ביותר של התקופה המודרנית. מארוול עצמה מציבה את הסדרה כאחת מנקודות הכניסה המרכזיות לאקס-מן ומדגישה אותה במדריכים המוקדשים לקומיקס של שנות ה-2000. מוריסון הסתכל על השאלה "מה אם מוטנטים הם באמת השלב הבא באבולוציה?" ולקח אותה ברצינות.
במקום כמה עשרות אנשים עם כוחות שמתחבאים באחוזה, המוטנטים מתחילים להיראות יותר ויותר כתופעה חברתית חדשה. נוצרות תת-תרבויות, אופנות, זהויות וקהילות. בית הספר של אקסבייר גדל ומקבל תלמידים רבים יותר, והמוטציה הופכת מתופעה נדירה למשהו שהעולם כולו חייב להתמודד איתו.
גם מבחינה חזותית הייתה זו תגובה ברורה לעידן הקולנועי. התלבושות הצבעוניות הוחלפו בתקופה מסוימת במראה שחור ומאופק יותר, דומה במידה מסוימת לזה שאומץ בסרט משנת 2000. אבל השינוי הגדול באמת היה ברעיונות ובדמויות. אמה פרוסט, למשל, שהחלה את דרכה כאויבת המזוהה עם Hellfire Club, מקבלת תפקיד משמעותי יותר ויותר בתוך עולם האקס-מן ובהמשך הופכת לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם ההנהגה המוטנטית. אם מארוול אכן תעניק לה מקום גדול בסרטי העתיד, יש לה עשרות שנים של חומר שלא קיבל כמעט שום ביטוי בסרטי פוקס.
Astonishing X-Men: גשר מצוין לקורא שמגיע מהסרטים
לאחר New X-Men הגיעה Astonishing X-Men של ג'וס וידון וג'ון קסאדיי, שגם אותה מארוול ממליצה כנקודת כניסה משמעותית. זו סדרה שימושית במיוחד לקורא שמגיע מסרטי גיבורי-על, משום שהיא משלבת את ההמשכיות העשירה של הקומיקס עם מבנה יחסית נגיש וקולנועי. הקבוצה כוללת דמויות מרכזיות כמו סייקלופס, אמה פרוסט, ביסט, קיטי פרייד ו-וולברין, והסדרה מצליחה לדבר על יחסים, אמון, בית הספר, זהות מוטנטית ואיומים גדולים בלי לדרוש מהקורא לשלוט בכל חוברת שפורסמה מאז 1963.
זו גם תקופה חשובה במיוחד לסייקלופס. הסרטים של פוקס הפכו אותו לעיתים קרובות ל"בן הזוג של ג'ין שעומד בדרכו של וולברין", אבל בקומיקס סקוט הוא אחת הדמויות המורכבות והמרכזיות ביותר של אקס-מן. במשך השנים הוא הופך מתלמיד הממושמע ביותר של אקסבייר למנהיג שמוכן לערער על דרכו של המורה שלו, לקבל החלטות קשות ולהעמיד את הישרדות המוטנטים לפני האידיאלים הישנים. הדרך הזאת תהיה קריטית בשנים הבאות.
House of M: שלוש מילים שכמעט מחקו עם שלם
בשנת 2005 הגיע House of M, אירוע שחיבר את האוונג'רס והאקס-מן סביב וונדה מקסימוף, סקרלט וויץ'. מארוול מתארת אותו כאירוע שהותיר השפעה על עולם הקומיקס במשך שנים. מבלי לפרט כל טוויסט, משום שכדאי לקרוא את הסיפור עצמו, התוצאה המפורסמת שלו היא אירוע M-Day, שבו רוב עצום של אוכלוסיית המוטנטים מאבד את כוחותיו. מארוול מתייחסת באופן עקבי לתוצאה הזאת כ"דסימציה" של המין המוטנטי, תקופה שבה עצם העתיד הביולוגי של המוטנטים נראה בסכנה.
המעבר הזה חשוב מאוד להבנת קומיקס אקס-מן של סוף שנות ה-2000. במשך שנים הסיפור היה "אנחנו המיעוט שהעולם מפחד ממנו". עכשיו נוסף לכך פחד קיומי: אולי לא יהיה דור הבא. מוטנטים קיימים איבדו את מה שהיה חלק מזהותם, כמעט לא נולדים מוטנטים חדשים, והקבוצה כבר אינה רק מגינה על אנשים מפני שנאה אלא מנסה להבטיח שלעם שלה בכלל יהיה עתיד. מכאן גם משתנה סייקלופס. ככל שהמצב נעשה קיצוני יותר, כך הוא מוכן להשתמש בשיטות שאקסבייר של השנים המוקדמות היה מתקשה לקבל.
Messiah Complex: ואז נולדה הופ
מתוך המציאות הזאת מגיע קשת הסיפור "תסביך משיח" (Messiah Complex). לפתע מתגלה תינוקת מוטנטית חדשה, הראשונה שנולדה לאחר House of M, וכל פלג בעולם המוטנטים מבין מיד מה היא עשויה לסמל. מארוול מתארת את האירוע כמרוץ להשגת המוטנטית החדשה הראשונה שנולדה לאחר הדסימציה. הילדה היא הופ סאמרס והשם שלה אינו מקרי. עבור חלק מהמוטנטים היא יכולה להיות ההוכחה שהמין שלהם עדיין מסוגל לשרוד; עבור אחרים היא איום; ויש מי שרואים בה מעין משיח מוטנטי.
מכאן מתחיל רצף סיפורים שבו העולם של אקס-מן הופך כמעט לסיפור על עם נצור. Cable, X-Force, Hope, Cyclops ודמויות רבות אחרות משתלבות במאבק על עתיד המוטנטים. זהו עידן פחות מוכר לצופי הסרטים, אבל הוא חיוני כדי להבין כיצד סייקלופס הגיע מנער ממושמע בבית הספר של אקסבייר לדמות מהפכנית שמוכנה לשאת על כתפיה את האחריות להישרדותו של מין שלם.
Utopia, Schism והמלחמה בין סייקלופס לוולברין
ככל שהמצב נהיה קיצוני יותר, גם הקבוצה עצמה מתחילה להיקרע. בתקופת Utopia המוטנטים מנסים ליצור לעצמם מקום בטוח יותר, אך המתח האמיתי מגיע לשיא ב-X-Men: Schism משנת 2011. וולברין וסייקלופס, ששירתו יחד במשך שנים למרות יריבות, מתפצלים סביב שאלה עמוקה הרבה יותר ממי מהם מנהיג טוב יותר. מארוול מתארת את Schism כאירוע שבו מערכת היחסים ביניהם נשברת עד כדי פילוג ממשי באקס-מן.
בלב הוויכוח נמצאת השאלה מה מותר לדרוש מילדים מוטנטים בעולם שמנסה להרוג אותם. סייקלופס רואה מציאות של מלחמה והישרדות ומאמין שצעירים חייבים להיות מוכנים להגן על עצמם ועל בני עמם. וולברין, באופן אירוני למי שבילה חלק עצום מחייו כמתנקש ולוחם, מאמין שהילדים צריכים לקבל הזדמנות להיות ילדים ולא להפוך לחיילים. הפיצול הזה חשוב מפני שהוא מראה עד כמה התרחק עולם האקס-מן מבית הספר האידילי של 1963. השאלה כבר אינה רק "האם בני אדם יקבלו אותנו?", אלא "איזה סוג של חברה אנחנו הופכים להיות בזמן שאנחנו מחכים שזה יקרה?"
Avengers vs. X-Men: כאשר הפניקס חוזרת והחברים הופכים לאויבים
ב-2012 הסכסוך מגיע לקנה מידה של כל יקום מארוול ב-Avengers vs. X-Men. כוח הפניקס חוזר ומתקרב לכדור הארץ, וסייקלופס מאמין שהוא עשוי להיות המפתח לשיקום עתידו של המין המוטנטי. האוונג'רס רואים בו איום קוסמי שעלול להשמיד את העולם. מארוול מתארת את האירוע כעימות ענק בין שתי הקבוצות, עם קפטן אמריקה, איירון מן, תור, ספיידרמן, וולברין, סייקלופס, סטורם ומגנטו בין המשתתפים.
האירוע גם יוצר את Phoenix Five: סייקלופס, אמה פרוסט, קולוסוס, מג'יק ונאמור מקבלים חלקים מכוח הפניקס. התוצאה משנה את סייקלופס לחלוטין. תחת השפעת הפניקס הוא מגיע בסופו של דבר לעימות הרסני עם פרופסור אקסבייר, ומארוול מציינת כי הוא הורג את אקסבייר ובהמשך הופך לדמות מהפכנית ושנויה במחלוקת בעולם המוטנטים. זו נקודה חשובה לקורא שמכיר את הסרטים בלבד: היחסים בין צ'ארלס לסקוט בקומיקס רחוקים מאוד מיחסי מורה ותלמיד פשוטים. לאורך השנים סקוט נעשה לאדם שמסוגל להסתכל על האיש שגידל אותו ולומר לו שהחזון שלו כבר אינו מספיק.
2019: House of X ו-Powers of X משנים את כל החוקים
ואז מגיעה שנת 2019. בשעה שהזיכיון הקולנועי של פוקס קרס עם "הפניקס האפלה", הקומיקס עשה בדיוק את ההפך: הוא המציא את אקס-מן מחדש בצורה הקיצונית ביותר זה שנים.
House of X ו-Powers of X, בהובלת ג'ונתן היקמן, הציגו מציאות שבה צ'ארלס אקסבייר מגיע למסקנה חדשה. אחרי אינספור ניסיונות להשתלב, אינספור סנטינלים, טבחים, עתידים אפלים, M-Day ומלחמות, המוטנטים מפסיקים לבקש מן האנושות מקום ליד השולחן ומקימים לעצמם מדינה על האי החי קרקואה. מארוול מתארת את התקופה כעידן שבו המוטנטים עברו לאי התבוני, הקימו מדינה משלהם ושינו את האופן שבו הם מתקיימים בעולם.
המהפכה אינה רק גאוגרפית. לפתע אויבים ותיקים מוזמנים לחיות לצד האקס-מן כחלק מאומה אחת. מגנטו, אקסבייר, אפוקליפס, אמה פרוסט, סיניסטר ואחרים נמצאים בתוך אותה מערכת פוליטית. המוטנטים מפתחים שפה, חוקים, ממשל וקשרים דיפלומטיים עם מדינות אנושיות. שערים חיים של קרקואה מאפשרים למוטנטים לנוע בעולם, והאי מספק משאבים בעלי ערך עצום. השאלה של הקומיקס משתנה. במקום "האם בני אדם יקבלו אותנו?" מגיעה שאלה אחרת: מה קורה אם המוטנטים מחליטים שהם אינם זקוקים לאישור?
המהפכה הגדולה באמת של קרקואה: המוות כבר אינו סופי
אחד הרעיונות הדרמטיים ביותר של עידן קרקואה הוא פרוטוקול התחייה. באמצעות שילוב הכוחות של חמישה מוטנטים, יחד עם המערכת שנבנתה בקרקואה, ניתן להחזיר מוטנטים שמתו לחיים. מארוול מתארת את התחייה כאחת מאבני היסוד של המדינה המוטנטית וכמנגנון שאפשר להחזיר לוחמים שנהרגו ואף להחיות מוטנטים שמתו בעבר. פתאום עצם המושג "מוות" משתנה בתרבות המוטנטית.
המשמעות הרבה יותר עמוקה מטריק שמאפשר לכותבים להחזיר דמויות. אם המוטנטים מסוגלים להתגבר על המוות, האם הם עדיין בני אדם במובן המסורתי? מה קורה לדת? מה קורה לזהות? האם האדם שחוזר הוא באמת אותו אדם? מי זכאי לחזור ומתי? מה עושים עם מיליוני המוטנטים שנהרגו בעבר? ואיך האנושות מגיבה כאשר קבוצה שהיא ממילא מפחדת ממנה מגלה דרך להפוך את המוות לבעיה טכנית? זו דוגמה לאופן שבו אקס-מן במיטבו משתמש בכוח-על כדי לדבר על שאלה פילוסופית ופוליטית גדולה בהרבה.
Dawn of X, X of Swords, Destiny of X ו-Fall of X
לאחר House of X ו-Powers of X נפתח עולם שלם של סדרות תחת הכותרת Dawn of X. אקס-מן כבר אינם רק קבוצה אחת שיוצאת למשימות. יש פוליטיקה של מדינה, מודיעין, מסחר, יחסים עם עולמות אחרים, חקר חלל, קסם, משפחות וקבוצות בעלות משימות שונות. תקופת קרקואה עצמה עוברת כמה שלבים ואירועים, בהם X of Swords, אירוע שמעמיד את מוטנטי קרקואה מול קרובי משפחה ואויבים מעולם אחר, ולאחר מכן Destiny of X, שמארוול מתארת כשלב נוסף בעידן הקרקואני לאחר Inferno.
אבל אוטופיות בקומיקס אקס-מן אינן מחזיקות מעמד לנצח. בסופו של דבר מגיע Fall of X, שבו האומה המוטנטית מתמודדת עם בגידות ואסון שמערערים את כל מה שנבנה מאז 2019. מארוול עצמה הציגה את האירוע כשאלה האם השגשוג של קרקואה יכול היה להימשך לנצח. ב-2024 הגיעו Fall of the House of X ו-Rise of the Powers of X כחלק מסיום התקופה, ולאחר מכן עברה משפחת הכותרים לעידן חדש.
From the Ashes: ומה עושים אחרי שאיבדתם מדינה?
לאחר נפילת קרקואה, מארוול פתחה את עידן X-Men: From the Ashes. במקום אומה מאוחדת על אי אחד, המוטנטים שוב מפוזרים בעולם, וקבוצות שונות מנסות להבין מה המשמעות של להיות אקס-מן אחרי שהפרויקט הגדול של קרקואה הסתיים.
מארוול הציגה את From the Ashes כנקודת התחלה חדשה עבור קוראים ותיקים וחדשים כאחד, עם כמה סדרות דגל וצוותים שונים. רוג מובילה קבוצה משלה, סייקלופס מוביל קבוצה אחרת, ודמויות שונות מתמודדות עם עולם שבו כבר אין את הביטחון, התרבות והמוסדות שהיו להן בקרקואה.
יש משהו כמעט מעגלי בכך. ב-1963 אקסבייר אסף כמה צעירים לבית ספר כדי ללמד אותם לשרוד בעולם שפוחד מהם. ב-2019 המוטנטים הכריזו שהם עם והקימו מדינה עצמאית. אחרי קרקואה הם שוב צריכים למצוא בית, אבל הם כבר אינם האנשים שהיו לפני כן. הם יודעים איך זה מרגיש כאשר יש להם שפה, תרבות, חוקים ותחושת שייכות לאומית. אי אפשר פשוט להחזיר אותם לאחוזה ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה.
ומה באמת צריך לקרוא?
אחרי כל ההיסטוריה הזאת, החדשות הטובות הן שאין צורך לקרוא שישים שנות קומיקס כדי להבין את אקס-מן. למעשה, ניסיון לקרוא הכול לפי סדר הפרסום הוא כנראה הדרך הקשה ביותר להתחיל. עדיף לבחור תקופה לפי מה שמעניין אתכם.
אם אתם רוצים לראות איפה הכול התחיל, קראו את X-Men #1 מ-1963 וכמה מן הגיליונות הראשונים. הם חשובים היסטורית ויציגו את חמשת האקס-מן המקוריים ואת מגנטו, אבל צריך לזכור שקצב וסגנון הכתיבה של קומיקס מראשית שנות ה-60 שונים מאוד מאלה של קומיקס מודרני. מארוול עצמה מציבה את הגיליון הראשון כתחילתו של מסלול הקריאה שלה.
אם אתם רוצים לפגוש את האקס-מן כפי שהם הפכו באמת לתופעה, Giant-Size X-Men #1 ולאחריו Uncanny X-Men #94 הם המקום המשמעותי יותר. משם אפשר להתקדם בתקופת קלרמונט ולפגוש את סטורם, נייטקרולר, קולוסוס, וולברין, קיטי פרייד ורוג, לצד הפניקס, המורלוקים, מגנטו המשתנה ועשרות סיפורים שעיצבו את המיתולוגיה. זו קריאה ארוכה, אבל עבור מי שרוצה את "הרומן הגדול" של אקס-מן, קשה למצוא תקופה חשובה ממנה.
אם אתם רוצים רק את הקלאסיקות הגדולות, התחילו בסאגת הפניקס האפלה, עברו לימי עבר עתידי והוסיפו את God Loves, Man Kills. שלושת הסיפורים האלה לבדם מסבירים חלק עצום מהדנ״א של אקס-מן: משפחה, כוח ואובדן; פחד מפני עתיד של רדיפה; וההתמודדות עם שנאה שאינה נפתרת בקרב אחד. מארוול ממשיכה להציג את הפניקס האפלה וימי עבר עתידי כשתיים מנקודות החובה המרכזיות של המותג.
אם האסתטיקה של X-Men '97 וסדרת האנימציה היא מה שמושך אתכם, X-Men #1 מ-1991 והתקופה של הצוותים הכחול והזהוב היא נקודת כניסה טבעית. מכאן אפשר להמשיך לאירועי שנות ה-90, ל-Age of Apocalypse ולקבוצות המקבילות.
אם רוצים קומיקס מודרני ונגיש יחסית, New X-Men של גרנט מוריסון ולאחריו Astonishing X-Men של ג'וס וידון הם מסלול מצוין. מארוול מציבה את שניהם במדריכי הכניסה שלה בדיוק מסיבה זו. משם אפשר להמשיך ל-House of M ולגלות כיצד עולם המוטנטים נכנס לתקופה קיומית הרבה יותר.
ואם אתם רוצים להבין איך אקס-מן נראה במאה ה-21 ולא לחזור עשרות שנים אחורה, House of X ו-Powers of X הם אחת מנקודות הפתיחה האמיצות ביותר. הם מניחים שיש היסטוריה מאחוריהם, אבל בכוונה משנים את הסטטוס קוו בצורה כה דרמטית שגם קורא חדש וגם קורא ותיק צריכים ללמוד מחדש את העולם. זו הסיבה שמארוול עצמה כוללת את House of X במדריכי ההתחלה שלה.
והדבר החשוב ביותר: אין "אקס-מן אחד"
זו אולי המסקנה החשובה ביותר לקורא חדש. כשאומרים "אקס-מן", לא מדברים על קבוצה קבועה של שבעה אנשים. במשך יותר משישים שנה השם עבר בין דורות, מנהיגים ותפיסות עולם. לפעמים צ'ארלס אקסבייר הוא המנהיג ולפעמים הוא הבעיה. לפעמים מגנטו הוא הנבל ולפעמים הוא עומד לצד האקס-מן. סייקלופס יכול להיות התלמיד הממושמע ביותר בבית הספר, מפקד צבאי, מהפכן, אויב של האוונג'רס ושוב מנהיג. אמה פרוסט יכולה להתחיל כאחת האויבות המסוכנות של הקבוצה ולהפוך לאחת הדמויות שמקדישות יותר מכולן את חייהן לעתיד המוטנטים. רוג יכולה להתחיל כנבלית ולהפוך לאקס-מן ולמנהיגה. וולברין יכול להיות הרוצח שאקסבייר בקושי מצליח לרסן, ובתקופה אחרת להיות דווקא האיש שנלחם כדי שילדים לא יהפכו לחיילים. כל אחת מן הדמויות האלה השתנתה מפני שהקומיקס אפשר לה לחיות במשך שנים ולא רק במשך שעתיים של סרט.
וזה גם מסביר מדוע למארוול יש היום הזדמנות קולנועית עצומה. היא אינה צריכה לעבד שוב את אותה גרסה של האקס-מן שפוקס חזרה אליה במשך שני עשורים.
מאחורי השם עומדים ה-Original Five של 1963, הצוות הבינלאומי של 1975, תקופת קלרמונט, הפניקס, המורלוקים, המראודרס, מיסטר סיניסטר, New Mutants, X-Factor, X-Force, Age of Apocalypse, אמה פרוסט, House of M, הופ סאמרס, הפילוג בין וולברין לסייקלופס, אומה מוטנטית שלמה בקרקואה ועוד עשרות רעיונות שהקולנוע עדיין לא גירד את פני השטח שלהם.
מי שמכיר רק את הסרטים מכיר למעשה גרסה אחת קטנה מאוד של עולם אקס-מן. הקומיקס הוא המקום שבו המוטנטים באמת הפכו לעם.
ואחרי יותר משישים שנה שבהן הקומיקס המציא את האקס-מן מחדש שוב ושוב, הגיע תורה של מארוול לחזור אל המורשת הזאת גם על המסך. באופן מעניין, החזרה הגדולה הראשונה של המוטנטים לא התחילה דווקא בקולנוע, אלא באנימציה.
ב-2024 עלתה בשירות דיסני פלוס סדרת האנימציה X-Men '97, שהיתה המשך ישיר ברוח סדרת האנימציה המפורסמת משנות ה-90. מארוול תיארה אותה כחזרה לעידן האייקוני ההוא, כשהאקס-מן נאלצים להגן שוב על עולם ששונא אותם ופוחד מהם. העונה הראשונה כללה עשרה פרקים. אבל "X-Men '97" לא הסתפקה בנוסטלגיה.
יוצרי הסדרה חזרו לעשרות שנים של קומיקס והשתמשו בסיפורים קלאסיים כמקור השראה, תוך שהם מעבדים ומשלבים ביניהם רעיונות מוכרים בצורה חדשה. הסדרה חזרה לעונה שנייה ב-1 ביולי 2026. לפי מארוול, הצוות מתפזר בין תקופות שונות בזמן ונאלץ למצוא דרך לחזור הביתה, בזמן ששנאת המוטנטים ממשיכה להתעצם בשנות ה-90. כלומר, במקביל לבניית גרסת הקולנוע החדשה, מארוול כבר החזירה את האקס-מן למרכז הבמה בצורה אחרת לחלוטין.
ואז יו ג'קמן עשה את הדבר שאמר שלא יעשה. הוא חזר לגלם את וולברין. אחת הקביעות המצחיקות ביותר בעבר היתה שיו ג'קמן סיים עם וולברין. ובאותה תקופה זה אכן נראה סופי. "לוגאן" נבנה כפרידה מהדמות.
אבל אז הגיע "דדפול & וולברין". הסרט יצא ב-26 ביולי 2024 והחזיר את יו ג'קמן לתפקיד לצד ריאן ריינולדס. אבל החזרה של ג'קמן הייתה משמעותית יותר מעוד הופעת נוסטלגיה. היא המחישה את הפתרון שמארוול מצאה לבעיית ההמשכיות הישנה: לא לנסות לתקן אותה שוב, אלא להשתמש במולטיוורס כדי לאפשר לגרסאות שונות של אותן דמויות להתקיים זו לצד זו. לא צריך לטעון שכל סרטי פוקס משתלבים לפתע ללא סתירות. לא צריך למחוק את "לוגאן" ולא צריך להסביר מחדש כל טעות בציר הזמן. אפשר פשוט לומר: קיימות יותר ממציאות אחת.
וזה פתח את הדלת לדבר גדול בהרבה.
האקס-מן פוגשים את האוונג'רס
החיבור שהיה רק אפשרות תיאורטית בעבר הופך כעת לסיפור קולנועי ממשי. "הנוקמים: עלייתו של דוקטור דום" ייצא ב-18 בדצמבר 2026 בבימוי האחים אנתוני וג'ו רוסו. דיסני מתארת את הסרט כמצב שבו גיבורים משלושה יקומים שונים מוצאים את עצמם במסלול התנגשות מול איום קיומי. ובתוך צוות השחקנים נמצאת רשימה שהייתה נשמעת כמעט בלתי אפשרית לפני כמה שנים: פטריק סטיוארט חוזר כפרופסור אקס, איאן מקלן חוזר כמגנטו, ג'יימס מרסדן חוזר כסייקלופס, רבקה רומיין חוזרת לגלם את מיסטיק ולצדם צ'נינג טייטום, שהחל במשך שנים את דרכו אל גמביט בפרויקט שמעולם לא הצליח לצאת לפועל בתקופת פוקס.
מבחינה סיפורית, "עלייתו של דוקטור דום" משמש גשר בין עולמות. כי אחרי יותר מעשרים שנה שבהן האקס-מן והאוונג'רס התקיימו באולפנים נפרדים, הגבול הזה אינו קיים עוד. והפרק הבא הוא "הנוקמים: מלחמות סודיות", שאמור להגיע לבתי הקולנוע ב-17 בדצמבר 2027, שוב בבימוי האחים רוסו.
והשם עצמו חשוב לקוראי קומיקס. מארוול פרסמה לאורך השנים כמה אירועים בשם Secret Wars, שבמרכזם מפגשים בקנה מידה עצום בין גיבורים, עולמות ומציאויות. מארוול עצמה מתארת את ההיסטוריה של "Secret Wars" כסדרה של אירועים ששינו את יקום הקומיקס.
האקס מן החדשים
וב-14 באוגוסט 2026 מארוול הפסיקה סוף סוף לדבר על האתחול החדש באופן מעורפל. באירוע D23 היא חשפה את צוות השחקנים של סרט אקס-מן החדש של אולפני מארוול. כאתחול של דור חדש. הסרט, שעדיין לא קיבל שם רשמי, ייצא לבתי הקולנוע ב-5 במאי 2028 וג'ייק שרייר יביים אותו.
לפי ההכרזה הרשמית של דיסני, סיידי סינק כבר הופיעה כג'ין גריי ב-"ספיידרמן: יום חדש", ולכן החיבור של הדמות ליקום הקולנועי של מארוול התחיל עוד לפני סרט אקס-מן עצמו. בנוסף, נודע כי קיט קונור יגלם את סקוט סאמרס, דהיינו סייקלופס. והבחירה הזאת מעניינת במיוחד. בסרטי פוקס, סייקלופס נדחק לא פעם הצדה לטובת וולברין. בקומיקס הוא אחד האנשים המרכזיים ביותר בתולדות האקס-מן, מנהיג שטח, בן זוגה של ג'ין ודמות שעברה לאורך עשרות שנים התפתחות משמעותית. הצבתו כבר בצוות הראשון עשויה לאפשר למארוול לבנות אותו הפעם כעמוד תווך ולא כמכשול רומנטי בדרכו של וולברין.
אחרי פטריק סטיוארט וג'יימס מקאבוי מגיע צ'ארלס שלישי למסך הגדול. הפעם כריסטופר אבוט הוא פרופסור צ'ארלס אקסבייר. ואחת הבחירות המעניינות ביותר בהרכב הוא ליהוקה של סמארה ויבינג לתפקיד אמה פרוסט. אמה הייתה לאורך ההיסטוריה יריבה, חברה ב-Hellfire Club, מורה ומנהיגה באקס-מן. העובדה שהיא נמצאת כבר בסרט הראשון פותחת כיוונים שונים לחלוטין מאלה שבהם התחילה סדרת הסרטים של פוקס. בנוסף אינדה נבארט תגלם את רוג, בעוד מאיה בויד את סטורם.
וכל זה כבר מעיד שמארוול לא משחזרת פשוט את החמישה המקוריים מ-1963. היא בונה הרכב המשלב דמויות מתקופות שונות של ההיסטוריה מהקומיקס. כל הליהוקים הללו אושרו רשמית ב-D23.
ואז מגיע השם המסקרן ביותר. אדם דרייבר הוכרז בתפקיד נתניאל מילברי. לקורא שאינו מכיר את הקומיקס, זה נשמע כמו שם חדש ולא חשוב במיוחד. לקורא אקס-מן הוא צריך להדליק נורה אדומה. בקומיקס, נייתן מילברי הוא אחד השמות שבהם השתמש נתניאל אסקס, מיסטר סיניסטר, הגנטיקאי האובססיבי למוטציות, לשושלות גנטיות ולניסויים במוטנטים. מארוול עדיין לא הכריזה רשמית שאדם דרייבר משחק את מיסטר סיניסטר. אבל השם הוא רמז שקשה מאוד להתעלם ממנו. אם אכן מדובר בסיניסטר, זו תהיה בחירה הגיונית במיוחד לאתחול. סיניסטר מאפשר לסרט לעסוק בגנטיקה, בהיווצרות מוטציות ובמשפחת סאמרס, בלי לחזור מיד למגנטו כאויב המרכזי ובלי לנסות בפעם השלישית לספר את סיפור הפניקס האפלה.
ואיפה מגנטו? איפה וולברין?
אולי דווקא כאן נמצאת אחת הנקודות המעניינות ביותר בהכרזה. בצוות החדש שהוכרז באוגוסט 2026, לא הוכרזו עדיין שחקנים חדשים לוולברין או למגנטו. זה לא אומר שהם לא יופיעו בסרט. וזה בהחלט לא אומר שהם לא יהיו חלק מהיקום הקולנועי של מארוול. אבל לפחות בשלב ההכרזה הראשון, מארוול אינה בונה את הסרט סביב שני השמות ששלטו במידה רבה בסדרת הסרטים של אולפני פוקס.
וזו יכולה להיות הזדמנות. וולברין חשוב מאוד לאקס-מן, אבל הוא אינו כל האקס-מן. מגנטו הוא אחת הדמויות הגדולות ביותר של מארוול, אבל גם הוא לא חייב להיות האויב בכל התחלה חדשה. אחרי יותר מעשרים שנה של סרטים שבהם אותם צירי הזמן חזרו שוב ושוב, אולי הדבר הרענן ביותר שמארוול יכולה לעשות הוא לתת לאחרים סוף סוף מקום.
סוף אחד, התחלה אחרת
כאשר "אקס-מן" הגיע לבתי הקולנוע בשנת 2000, הוא נאלץ לשכנע את הוליווד שסרט גיבורי-על יכול לעבוד. כאשר "הפניקס האפלה" הגיע ב-2019, הז'אנר כבר שלט בעולם, אבל אקס-מן עצמם נראו כמו שריד של דור קודם. זו האירוניה הגדולה של הסדרה.
האקס-מן עזרו ליצור את העולם הקולנועי שבו מארוול הפכה לענקית, אבל הם לא הורשו להיות חלק מהיקום של מארוול עצמה. פוקס החזיקה בהם. מארוול החזיקה באוונג'רס. ספיידרמן הסתובב במערכת זכויות נפרדת. והקומיקס, שבו כל הדמויות האלה נפגשו במשך עשרות שנים, נראה לפעמים פשוט הרבה יותר מהקולנוע.
עכשיו המחיצות האלה נשברות. בדצמבר 2026 יעמדו שוב על המסך פטריק סטיוארט, איאן מקלן וג'יימס מרסדן בתוך סרט "הנוקמים: עלייתו של דוקטור דום". בדצמבר 2027 יגיע "מלחמות סודיות" וב-5 במאי 2028 יגיע סרט אקס-מן חדש, בבימוי ג'ייק שרייר, עם ג'ין גריי חדשה, סייקלופס חדש, פרופסור אקס חדש, סטורם חדשה, רוג חדשה ואמה פרוסט חדשה.
אחרי עשרות שנים שבהן אקס-מן ניסו שוב ושוב לתקן את העבר שלהם באמצעות מסעות בזמן, אתחולים חלקיים ושינויים בהמשכיות, מארוול מקבלת סוף סוף אפשרות הרבה יותר פשוטה: להתחיל מחדש. לא למחוק את יו ג'קמן. לא למחוק את פטריק סטיוארט. לא למחוק את "לוגאן", "העתיד שהיה" או אפילו את הטעויות של סדרת פוקס. אלא פשוט להפוך את כל אלה לפרק קודם בהיסטוריה.
כי אם יש רעיון אחד שאקס-מן תמיד עסקו בו, הוא ששינוי אינו דבר שאפשר לעצור. מוטציה היא כל הסיפור. ועכשיו הגיע תורה של סדרת הסרטים לעבור אחת כזאת.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
