בין מיליוני האנשים שנכוו מאימה גרעינית, רק אדם אחד בהיסטוריה עמד פעמיים במרכזה של קטסטרופה אטומית ושרד כדי לספר. צוּטוֹמוּ יָאמָגוּצִ'י, מהנדס יפני פשוט מחברת מיצובישי, הפך לסמל אנושי בלתי נתפס של הישרדות ועדות חיה לא רק להרס הבלתי נתפס של ההפצצות על הירושימה ונגסאקי, אלא גם לכוח הרצון של אדם שהמשיך לחיות, לעבוד, ולא לוותר על אמונתו באנושיות, גם כשהעולם סביבו נשרף.
רקע
צוּטוֹמוּ יָאמָגוּצִ'י (16 במרץ 1916 – 4 בינואר 2010) היה מהנדס ימי יפני ששרד הן את ההפצצות האטומיות על הירושימה ועל נגסאקי במהלך מלחמת העולם השנייה. אף על פי שידוע שלפחות 160 בני אדם נפגעו משתי ההפצצות, הוא האדם היחיד שזכה להכרה רשמית מטעם ממשלת יפן כניצול של שני הפיצוצים.
יאמגוצ'י, תושב נגסאקי, שהה בהירושימה במסגרת נסיעת עסקים עבור מעסיקתו מיצובישי תעשיות כבדות כאשר העיר הופצצה ב-8:15 בבוקר, ב-6 באוגוסט 1945. הוא חזר לנגסאקי למחרת, ולמרות פצעיו, שב לעבודה ב-9 באוגוסט, יום ההפצצה האטומית השנייה. באותו בוקר, בעודו מתאר למנהלו כיצד פצצה אחת הרסה את העיר, והמנהל אמר לו שהוא "משוגע", התפוצצה הפצצה על נגסאקי. בשנת 1957, הוא הוכר כהיבָּקוּשָה ("אדם שנפגע מהפיצוץ") מההפצצה על נגסאקי, אך ממשלת יפן לא הכירה בו רשמית כניצול הירושימה עד 24 במרץ 2009. הוא נפטר מסרטן הקיבה ב-4 בינואר 2010, בגיל 93.
חיים מוקדמים
יאמגוצ'י נולד ב-16 במרץ 1916 בנגסאקי. הוא הצטרף למיצובישי תעשיות כבדות בשנות ה-30 ועבד כשרטט שתכנן מכליות נפט. יאמגוצ'י אמר ש"מעולם לא חשב שיפן צריכה להתחיל במלחמה". הוא המשיך בעבודתו במיצובישי תעשיות כבדות, אך עד מהרה החלה התעשייה היפנית לסבול קשות ככל שהמשאבים הפכו נדירים ומכליות הוטבעו. ככל שנגררה המלחמה, הוא היה כה מיואש ממצב המדינה עד ששקל לבצע רצח על כבוד של משפחתו באמצעות מנת יתר של כדורי שינה במקרה שיפן תפסיד.
ההפצצה על הירושימה
יאמגוצ'י חי ועבד בנגסאקי, אך בקיץ 1945 שהה בהירושימה במסגרת נסיעת עסקים בת שלושה חודשים. ב-6 באוגוסט, הוא התכונן לעזוב את העיר עם שני עמיתים, אקירה איוואנגה וקוניושי סאטו, והיה בדרכו לתחנת הרכבת כשנזכר ששכח את ההַאנקוֹ שלו (חותמת זיהוי נפוצה ביפן) וחזר למקום עבודתו כדי להביאו. בשעה 8:15 בבוקר, הוא הלך לכיוון הרציפים כאשר מפציץ B-29 האמריקאי אנוֹלָה גֶיי הטיל את הפצצה האטומית "ליטל בוי" סמוך למרכז העיר, במרחק של 3 קילומטרים (1.9 מייל) בלבד. יאמגוצ'י זוכר שראה את המפציץ ושני מצנחים קטנים, לפני שהיה "הבזק גדול בשמיים, והוּעַפְתִּי". הפיצוץ קרע את עורקי תוף האוזניים שלו, עיוור אותו זמנית, והותיר אותו עם כוויות קשות בצד שמאל של פלג גופו העליון. לאחר שהתאושש, הוא זחל למקלט, ולאחר מנוחה, יצא לחפש את עמיתיו. הם גם שרדו, ויחד בילו את הלילה במקלט נגד הפצצות לפני שחזרו לנגסאקי למחרת. בנגסאקי, הוא קיבל טיפול בפצעיו, ולמרות שהיה חבוש מאוד, התייצב לעבודה ב-9 באוגוסט.
ההפצצה על נגסאקי
בשעה 11:00 בבוקר ב-9 באוגוסט 1945, יאמגוצ'י תיאר את הפיצוץ בהירושימה למנהלו, כאשר המפציץ האמריקאי בּוֹקְסְקַאר הטיל את הפצצה האטומית "פַאט מַן" מעל העיר. שוב, מקום עבודתו מיקם אותו במרחק של 3 קילומטרים מנקודת האפס, אך הפעם הוא לא נפגע מהפיצוץ. עם זאת, הוא לא הצליח להחליף את תחבושותיו ההרוסות כעת, וסבל מחום גבוה והקאות מתמשכות במשך למעלה משבוע.
חייו המאוחרים
במהלך הכיבוש של בעלות הברית ביפן, עבד יאמגוצ'י כמתרגם עבור כוחות הכיבוש. בתחילת שנות ה-50, הוא ואשתו, שגם היא שרדה את ההפצצה האטומית על נגסאקי, הביאו לעולם שתי בנות. מאוחר יותר הוא חזר לעבוד במיצובישי בתכנון מכליות נפט. כאשר ממשלת יפן הכירה רשמית בניצולי ההפצצה האטומית כהיבָּקוּשָה ב-1957, תעודת הזיהוי של יאמגוצ'י ציינה רק את נוכחותו בנגסאקי. הוא השלים עם זה, מרוצה מכך שהוא בריא יחסית, והניח לחוויות מאחוריו.
ככל שהזדקן, דעותיו לגבי השימוש בנשק אטומי החלו להשתנות. בשנות השמונים לחייו, הוא כתב ספר על חוויותיו, Ikasareteiru inochi ("חיים שנוצלו היטב"), וכן ספר שירה, והוזמן לקחת חלק בסרט תיעודי משנת 2006 על 165 ניצולים כפולים של פצצות אטום (הידועים ביפן כניג'וּ היבָּקוּשָה – nijū hibakusha) שנקרא: Twice Survived: The Doubly Atomic Bombed of Hiroshima and Nagasaki (שרדו פעמיים: הופצצו אטומית כפליים בהירושימה ובנגסאקי), שהוקרן באו"ם. בהקרנה, הוא הפציר למען ביטול הנשק האטומי.
יאמגוצ'י הפך לתומך קולני בפירוק נשק גרעיני. הוא אמר למראיין: "הסיבה שאני שונא את הפצצה האטומית היא בגלל מה שהיא עושה לכבודם של בני אדם". בשיחת טלפון, דרך בתו, אמר: "אני לא יכול להבין מדוע העולם לא מסוגל להבין את ייסורי הפצצות הגרעיניות. איך הם ממשיכים לפתח את הנשקים האלה?"
ב-22 בדצמבר 2009, במאי הקולנוע הקנדי ג'יימס קמרון והסופר צ'ארלס פֶּלֶגְרִינוֹ נפגשו עם יאמגוצ'י בעת שהיה בבית חולים בנגסאקי, ודנו ברעיון לעשות סרט על נשק גרעיני. "אני חושב שזה ייעודם של קמרון ופֶּלֶגְרִינוֹ לעשות סרט על נשק גרעיני", אמר יאמגוצ'י.
בתחילה, יאמגוצ'י לא חש צורך למשוך תשומת לב למעמדו כניצול כפול. עם זאת, בשלב מאוחר יותר בחייו, הוא החל להתייחס להישרדותו כאל ייעוד, ולכן בינואר 2009 הגיש בקשה להכרה כפולה. בקשתו התקבלה על ידי ממשלת יפן במרץ 2009, ובכך הפך יאמגוצ'י לאדם היחיד שזכה להכרה רשמית כניצול של שתי ההפצצות. על ההכרה, אמר: "החשיפה הכפולה שלי לקרינה היא כעת תיעוד ממשלתי רשמי. היא יכולה לספר לדור הצעיר את ההיסטוריה המזעזעת של ההפצצות האטומיות גם אחרי מותי".
יאמגוצ'י היה נשוי לאשתו היסאקו (1920–2008), ונולדו להם שלושה ילדים. ילדיהם, שכולם חוו בעיות בריאות קשות לאורך חייהם, היו בנו קאטסוּטוֹשי (1946–2005), ובנותיו טושיקו (נולדה ב-1948/1949) ונַאוֹקוֹ. אשתו של יאמגוצ'י, שאף היא שרדה את ההפצצה האטומית על נגסאקי, נפטרה ב-2008 בגיל שמונים ושמונה; סיבת מותה הייתה סרטן הכבד והכליות, ככל הנראה קשור לסיבוכים הבריאותיים כתוצאה מההפצצה האטומית שחוותה כל חייה. בעת מותו, התגורר יאמגוצ'י עם בתו טושיקו בנגסאקי.
בריאותו וסוף ימיו
יאמגוצ'י איבד את השמיעה באוזן שמאל כתוצאה מהפיצוץ בהירושימה. הוא גם התקרח זמנית, ובתו זוכרת שהוא היה עטוף בתחבושות באופן קבוע עד גיל 12. למרות זאת, יאמגוצ'י המשיך לנהל חיים בריאים. מאוחר יותר בחייו, החל לסבול ממחלות הקשורות לקרינה, כולל קטרקט ולוקמיה חריפה.
אשתו גם סבלה מהרעלת קרינה עקב חשיפה לגשם שחור לאחר הפיצוץ בנגסאקי, ונפטרה ב-2008 בגיל שמונים ושמונה מסרטן כליות וכבד. כל שלושת ילדיהם דיווחו שסבלו מבעיות בריאות, אותן ייחסו לחשיפת הוריהם לקרינה. ב-2009, יאמגוצ'י נודע כי הוא גוסס מסרטן הקיבה. הוא הלך לעולמו ב-4 בינואר 2010, בנגסאקי בגיל 93.
צוטומו יאמגוצ'י לא ראה בעצמו גיבור, אלא שליח של זיכרון. האיש שחווה פעמיים את עוצמת ההרס הגרעיני בחר להקדיש את שארית חייו לקריאה לפירוק מנשק גרעיני ולהזהרה מפני חזרה על אותה טעות אנושית. סיפורו מזכיר לעולם שהישרדות היא בעיקר עדות לנחישות, תקווה ואמונה באנושות גם מול הכוח ההרסני ביותר שיצר האדם.
