ימאמוטו. מפקד הצי היפני שחוסל

80 שנה להתנקשות כוחות צבא ארה"ב באדמירל איסורוקו ימאמוטו (山本 五十六), מפקד הצי היפני. המניע היה ברור כבר בשם המבצע "נקם" (Operation Vengeance). ימאמוטו כמתכנן המתקפה בפרל-הארבור נחשב האדם השנוא ביותר בארה"ב אולי חוץ מהיטלר.

כמה ימים קודם פענח מינהל המודיעין של הצי שדר שחשף את ביקורו החריג של ימאמוטו בזירת הלחימה. המבצע הוטל על זרוע האוויר של הצבא, Army Air Corps, שהפך לחיל נפרד רק ב־1948. יתר זרועות האוויר היו של הצי וחיל הנחתים.

במבצע השתתפו 18 מטוסים, 6 הוקצו להפלת המפציץ של יאמאמוטו והיתר לטפל בליווי. בסופו של דבר הם לא הפילו שום מטוס ליווי ואיבדו מטוס אחד משלהם.

ברשות הזרוע היו מטוסי קרב בעלי טווח מתאים, p-38, שהמריאו מגואדלקנל וגם הם נדרשו להגיע לקצת טווח הטיסה שלהם.

ימאמוטו והמפקד העליון של הצי היפני המשולב במהלך מלחמת העולם השנייה והיה אחראי על מספר רב של שינויים וארגונים מחדש בצי, בעיקר בתחום התעופה הימית. בראשית המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט היה המפקד העליון של הצי המשולב וככזה עמד מאחורי קרבות גדולים, בהם ההתקפה על פרל הארבור וקרב מידוויי.

ביוגרפיה

הוא נולד כאיסורוקו טקאנו (高野 五十六) בעיר נגאוקה שבמחוז ניאיגטה, בנו של סדיושי טקאנו, סמוראי ממחוז נגאוקה. משמעות השם "איסורוקו" היא "56" ביפנית עתיקה והצביעה על גילו של האב כשנולד איסורוקו. ב־19 במאי 1915, לאחר מות הוריו, אימצה משפחת ימאמוטו, משפחת סמוראים גדולה מנגאוקה, את איסורוקו וכך קיבל את שם המשפחה. המנהג של אימוץ גברים צעירים היה נפוץ בקרב משפחות סמוראים ללא בנים וזאת על מנת לדאוג להמשכיות שם המשפחה. ב־1918 נישא ימאמוטו לרייקו מיהאשי, איתה הביא לעולם שני בנים ושתי בנות.

לאחר שסיים את לימודיו באקדמיה הימית הקיסרית ב-1904 שירת כאיש צוות על הסיירת "נישין" במלחמת רוסיה–יפן. ב־27 במאי 1905, הוא נפצע במהלך קרב צושימה, בו איבד את האצבע המורה והאמה בידו השמאלית, ובנוסף, נפצע ברגלו הימנית. לאחר הפציעה, אושפז כחודשיים. בשנים הבאות הרבה להדריך צוערים בהפלגות אימונים לקוריאה, סין ופעם אחת, במרץ 1909, גם לחוף המערבי של ארצות הברית. הוא שב למכללת המטה הימי ב-1914 וסיים את לימודיו ב-1916 בדרגת לוטננט קומנדר. ב-5 באפריל 1919 נשלח לארצות הברית כדי ללמוד אנגלית. ביוזמתו, הוסיף ללימודים אלה משימה נוספת, מחקר בענייני נפט, גורם חשוב ביותר לתפעול ציים מודרניים. בעת שהותו בארצות הברית, קבע את מגוריו בבוסטון. ימאמוטו עשה זמן זמן קצר, באביב 1920, כתלמיד לאנגלית בהרווארד. 

לאחר שסיים את לימודיו ב-1921, חזר ליפן ובאוגוסט, התמנה לקצין מבצעים של סיירת קלה. בדצמבר של אותה שנה, התמנה למדריך במכללת המטה של הצי.

ב־1923 התקדם ימאמוטו לדרגת קפטן, וב-13 בפברואר 1924 היה לחלק מהמשלחת היפנית שביקרה במכללת הלוחמה הימית האמריקאית. מאוחר יותר באותה שנה, שינה את תחום התמחותו מתותחנות ימית לתעופה ימית. בשנת 1926, ימאמוטו התמנה לתפקיד נספח הצי בארצות הברית. תפקידו הפיקודי הראשון היה על הסיירת "איסוזו" ב-1928, ולאחריה פיקד על נושאת המטוסים אקאגי. ימאמוטו השתתף בוועידה הימית השנייה בלונדון ב-1930 בדרגת אדמירל-משנה, ובוועידה הימית בלונדון של שנת 1934 בדרגת תת-אדמירל, מפני שהממשלה היפנית חשה שמומחה צבאי צריך ללוות את הנציגים הדיפלומטים לשיחות בנושא הגבלת החימוש.

יעד לתקיפה

ימאמוטו היה תומך נלהב של תעופה ימית ומילא את תפקיד ראש מחלקת האווירונאוטיקה בצי לפני שקיבל מינוי למפקד שייטת נושאות המטוסים הראשונה. הוא אף התנגד לפלישה למנצ'וריה ב-1931, למלחמה עם סין שבאה בעקבותיה ב-1937 ולהסכם התלת-צדדי עם גרמניה הנאצית ועם איטליה הפשיסטית. כסגן שר הצי, התנצל ימאמוטו בפני שגריר ארצות הברית ביפן ג'וזף גרו על הפצצת ספינת התותחים האמריקאית "פָּנַאי" בנהר היאנגצה בדצמבר 1937. 

עמדותיו אלה הפכו אותו למטרה להתנקשויות פוליטיות בעיני גורמים מיליטנטיים ביפן. במהלך שנת 1938, החלו קצינים צעירים בצבא ובצי לדבר באופן גלוי כנגד ימאמוטו ואדמירלים אחרים, כגון מיטסוסאמה יונאי ושיגיושי אינואואה, בשל התנגדותם להסכם התלת-צדדי שלדבריהם נגד את האינטרסים היפניים. ימאמוטו עצמו קיבל תדיר מכתבי שטנה ואיומים מלאומנים יפניים. הצבא הקיסרי, שחשש מהתנגדותו הנחרצת של ימאמוטו להסכם התלת-צדדי, השתמש במשטרה צבאית על מנת להגן על ימאמוטו, אך למעשה מטרת השוטרים הייתה לפקוח עין על ימאמוטו.

ב-30 באוגוסט 1939 עזב ימאמוטו את משרד הצי וקיבל את הפיקוד על הצי היפני המשולב. הצבה זו הייתה אחת הפעולות האחרונות של שר הצי דאז מיטסוסאמה יונאי, וחלק ממטרתה היה להקשות על מתנקשים להגיע לימאמוטו; יונאי היה בטוח שאם ימאמוטו יישאר בחוף לבטח הוא יירצח לפני תום השנה.

ימאמוטו קודם לדרגת אדמירל ב־15 בנובמבר 1940, אך כשהתמנה הידקי טוג'ו לראש הממשלה ב-18 באוקטובר 1941 סברו רבים שהקריירה הצבאית של ימאמוטו הגיעה לקיצה. טוג'ו היה ממתנגדיו הוותיקים של מפקד הצי עוד מימיו של האחרון כסגן שר הצי וטוג'ו היה הכוח המניע העיקרי מאחורי התוכנית היפנית להשתלטות על מנצ'וריה. הסברה הרווחת הייתה שימאמוטו יעבור לפקד על בסיס הצי ביוקוסוקה – ירידה במעמד ותפקיד ללא השפעה. אולם לאחר כינוס הקבינט, מצא עצמו יממוטו באותו תפקיד על אף החיכוכים עם טוג'ו וחברים אחרים באוליגרכיה הצבאית שהעדיפו להילחם במעצמות אירופה ובארצות הברית. 

שתי סיבות עיקריות להישארותו בתפקיד נעוצות בעובדה שימאמוטו נהנה מפופולריות רבה בצי היפני, בו זכה לכבוד מצד חייליו וקציניו, ובשל קשריו עם המשפחה הקיסרית.

ימאמוטו אמנם נותר בתפקידו, אך בעוד טוג'ו החזיק במשרה הפוליטית הגבוהה ביותר ביפן, הסתמן שהצבא היפני מוביל את הצי למלחמה ממנה חשש ימאמוטו.

אדריכל התקיפה על פרל הרבור

למרות זאת, השלים ימאמוטו עם המלחמה המתקרבת והחל לתכנן תוכנית להשמדת הצי האמריקאי בפרל הארבור, ובו זמנית פלישה לשדות הנפט ולאזורים העשירים בגומי בדרום-מזרח אסיה — בעיקר איי הודו המזרחית (כיום אינדונזיה), בורנאו ומלאיה. בנוגע לענייני הצי, ראה ימאמוטו בבניית אוניות המערכה יאמטו ומוסאשי כבזבוז משאבים.

ימאמוטו היה אחראי למספר חידושים בתחום התעופה הימית בצי היפני. אף שהוא מזוהה בעיקר בהקשר של נושאות מטוסים בעקבות ההתקפה על פרל הארבור וקרב מידוויי, פועלו הגדול ביותר של יממוטו היה הרחבת הטייסות הימיות בבסיסים קרקעיים, ובעיקר פיתוח המפציצים מיצובישי G3M ו־G4M. דרישתו להגדלת טווח הטיסה ושיפור כושר נשיאת טורפדו נועדה להתאים את המפציצים היפנים לתפיסת ההתשה בה תכננו היפנים לנקוט כנגד הצי האמריקאי באוקיינוס השקט. המפציצים היפנים אמנם הגדילו את טווח הטיסה שלהם, אך מטוסי קרב שיכלו להגיע לטווחים אלה לא היו בנמצא, ולכן נותרו המפציצים ללא הגנה בטיסות ארוכות. 

נוסף על כך, נבנו המפציצים מחומר קל וכשהיו עמוסים בדלק היוו מטרה נוחה לאש האויב, ובשל כך דבק במטוסי G4M הכינוי "המצית המעופף". ימאמוטו עצמו מצא את מותו באחד ממטוסים אלה. טווחי הטיסה של המפציצים העלו דרישה למטוסי קרב ארוכי טווח, וכך עלה רעיון A6M זירו, שהצטיין בטווח ארוך וביכולות תמרון משופרות. אולם, גם הפעם יתרונות אלה הושגו על חשבון מבנה פגיע ודליק, ויתורים שעתידים להביא לשיעור גבוה של הרוגים בקרב טייסי A6M ככל שהתקדמה המלחמה.

בעוד שהאימפריה היפנית צעדה לכיוון עימות עם ארצות הברית בשנות ה-40, נטה ימאמוטו יותר לכיוון חידושים אסטרטגיים וטקטיים, שגם הפעם הניבו תוצאות מעורבות. בעידודם של קצינים כישרוניים כגון מינורו גנדה, אישר ימאמוטו את ארגונם מחדש של שייטות נושאות המטוסים ואת הפיכתם לצי האווירי הראשון: כוח תקיפה שאיחד את שש נושאות המטוסים הגדולות ביותר של הצי הקיסרי היפני. 

ארגון זה נתן אמנם לצי יכולות תקיפה מרשימות, אך הוא גם ריכז את האוניות הפגיעות ליחידה אחת. ימאמוטו אף פיקח על ארגונו מחדש של הצי האווירי ה-11, צי מטוסים מבוססי-קרקע, שמפציצי G3M ו-G4M שלו נטרלו בהמשך את כוחות חיל האוויר האמריקאי בפיליפינים וטיבעו את כוח Z של הצי המלכותי הבריטי.

המתקפה על פרל הרבור

בינואר 1941 הציע ימאמוטו שינוי מרחיק לכת נוסף באסטרטגיית הצי הקיסרי. במשך עשורים, בהתאם לדוקטרינה של אלפרד תייר מהן, תכנן מטה הצי הקיסרי את תוכניות המלחמה שלו תוך התבססות על כלי שטח קלים, צוללות ויחידות אוויריות בבסיסים קרקעיים, שישחקו את הצי האמריקאי באוקיינוס השקט תוך כדי התקדמותו, עד לנקודה בה יפגוש בו הצי הקיסרי היפני, עם אוניות מערכה בקו הראשון, ל"קרב מכריע" בצפון ים הפיליפינים (בין איי ריוקיו לאיי מריאנה). בהצביעו, בצדק, על העובדה שתוכנית זו מעולם לא נחלה הצלחה, אף לא במשחקי המלחמה היפניים, ובהיותו מודע ליתרונות האסטרטגיים של ארצות הברית ביכולות ייצור, הציע יממוטו ראשית להקטין את מספר הכלים שברשות האמריקאיים באוקיינוס השקט על ידי מכה מקדימה. 

לאחר מכן הציע לערוך קרב מכריע כפעולה התקפית, ולא כפעולה הגנתית כפי שתוכנן בתחילה. ימאמוטו קיווה שאם יספגו האמריקאים מכה קשה בראשית המלחמה, הם עשויים לבקש את סיום העימות באמצעות משא ומתן. אך למעשה, המברק המודיע על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין יפן וארצות הברית נמסר לאמריקאים לאחר ההתקפה בפרל הארבור (בשל עיכוב בשגרירות היפנית), וימאמוטו העריך בשל כך שהאמריקאים יחפשו נקמה ולא את פתרון הסכסוך באמצעות משא ומתן.

המטה הכללי של הצי לא ניאות תחילה לשתף פעולה עם הצעתו של ימאמוטו, אך לאחר שהאחרון איים להתפטר אם לא יינתן לו מבוקשו, שינה המטה הכללי את דעתו, אך הרחיק לכת רק עד אישור ההתקפה על פרל הארבור. הצי האווירי הראשון החל בהכנות לפשיטה על פרל הארבור, במהלכן נפתרו מספר בעיות טכניות כגון כיצד לשגר טורפדו במימי המפרץ הרדודים של פרל הארבור וכיצד לייצר פצצות חודרות שריון.

בהתאם לתכניותיו של ימאמוטו, תקפו שש נושאות המטוסים של הצי האווירי היפני הראשון את האמריקאים ב־7 בדצמבר 1941, בשגרן 353 מטוסים לפרל הארבור, בשני גלי תקיפה ההתקפה נחלה הצלחה מוחלטת בהתאם למטרות המשימה שקראו לטיבוע של לפחות ארבע אוניות מערכה ומניעת התערבות אמריקאית בהתקדמות הדרומית של האימפריה היפנית למשך שישה חודשים לפחות. נושאות המטוסים האמריקאיות נחשבו למטרות איכותיות, אך הן לא עגנו בנמל בעת ההתקפה.

בסופו של דבר, טיבעו היפנים חמש אוניות מערכה אמריקאיות, ו-11 סיירות, משחתות וכלי עזר נוספים טובעו או ניזוקו באופן קשה. היפנים איבדו 29 מטוסים בלבד בעוד 74 מטוסים ניזוקו מאש נ"מ מהקרקע. מספר המפציצים שניזוקו היה גבוה באופן מיוחד, וכתוצאה מכך נפגעה יכולתם של היפנים לנצל את הצלחת שני גלי התקיפה הראשונים. לפיכך החליט מפקד הצי האווירי הראשון, תת-אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, לסגת. מאוחר יותר קונן יממוטו על כישלונו של נגומו ליזום חיפוש של נושאות המטוסים האמריקאיות מחוץ לנמל ולהטביען, או לחלופין, להמשיך בהפצצות אסטרטגיות על מתקני הצי באואהו. לנגומו לא היה מידע על מקום הימצאן של נושאות המטוסים, והוא העריך שישנה סכנה גדולה יותר בהישארות באזור בעוד מטוסיו מפוזרים בחיפוש אחר הכוח האמריקאי, מפני שבמצב זה ייוותרו נושאות המטוסים שלו חשופות וללא הגנה במקרה שהמטוסים האמריקאים יאתרו אותן ראשונים. נוסף על כך, המפציצים היפנים לא צוידו בחימוש שאיפשר להם לתקוף מתקני חוף, מבדוקים ואפילו לא מכלי דלק, שהיו עשויים לגרום לנזק כבד יותר מהפצצת כלי השיט. 

על כל פנים, עד שקלטו נושאות המטוסים היפניות את מטוסי שני הגלים, והכינו אותם ליציאה נוספת, לא נותר מספיק אור יום על מנת לשגר בבטחה גל שלישי, ולמשחתות הליווי של נגומו הלך ואזל הדלק. על אף חוסר שביעות רצונו מפעולותיו של נגומו, לא העניש אותו יממוטו (בהתאם למסורת הצבאית היפנית לפיה אין לבקר מפקד בשדה הקרב) על נסיגתו, שהייתה חלק מתוכנית הפעולה.

לאחר נטרול הצי האמריקאי בפרל הארבור, פנה הצי המשולב של ימאמוטו לביצוע תוכנית המלחמה היפנית הכוללת. הצי האווירי הראשון המשיך את פעילותו באוקיינוס השקט, תוך שהוא תוקף מוצבים אמריקאים, אוסטרלים, הולנדים ובריטים מהאי וייק עד אוסטרליה ועד ציילון שבאוקיינוס ההודי. הצי האווירי ה-11 תקף את כוחות חיל האוויר האמריקאי בפיליפינים בעודם על הקרקע שעות אחדות בלבד אחרי ההתקפה על פרל הארבור, ואז המשיך דרומה והשמיד את "כוח Z" הבריטי. הצבא והצי היפנים המשיכו את התקדמותם דרומה, תוך שהם כובשים כמעט את כל דרום-מזרח אסיה ומספחים אזורים עשירים במשאבים. 

תכניות המשך

בסוף מרץ 1942 הסתיים השלב הראשון בתוכנית המלחמה היפנית והכוחות נעצרו. יממוטו ומספר מנהיגים צבאיים יפנים נוספים המתינו לגישושים מצד ארצות הברית ובריטניה לקראת משא ומתן שיסיים את המלחמה לטובת יפן, אך כשהבריטים והאמריקאים לא הביעו עניין בהפסקת אש פנו היפנים להגנתם ולאבטחתם של השטחים החדשים שכבשו. 

בשלב זה עלו מספר תוכניות להמשך הפעילות הצבאית היפנית, בהן פלישה מערבה לתוך הודו, המשך תנועה דרומה ופלישה לאוסטרליה, ואף התקדמות מזרחה אל עבר ארצות הברית. ימאמוטו היה שותף בדיונים אלה ועמדתו הייתה הפכפכה, בחלק מהתוכניות תמך ואת חלקן החליף בתוכניות אחרות בשל סיבות שונות. לבסוף החליט המטה הכללי הקיסרי על פלישה לבורמה בתקווה לחבור ללאומנים ההודים שמרדו כנגד השלטון הבריטי, ותקיפת גינאה החדשה ואיי שלמה שמטרתה להעמיד בסיכון את נתיבי הים בין אוסטרליה לארצות הברית. בשלב זה קרא יממוטו לעריכת קרב הכרעה מול הצי האמריקאי במזרח האוקיינוס השקט, אך קצינים שמרנים יותר במטה הכללי העדיפו להימנע מהסיכון.

ב-18 באפריל, במהלך הדיונים לגבי המשך הפעילות, אירעה פשיטת דוליטל בטוקיו ובסביבותיה, והפכה את איום נושאות המטוסים האמריקאיות לממשי. אירוע זה נתן ליממוטו הזדמנות להפעיל לחץ להשגת מטרותיו, והדיונים בדבר האסטרטגיה הצבאית הגיעו במהרה לקיצם. המטה הכללי של הצי הסכים ל"מבצע מידוויי" של יממוטו — מבצע המשך למבצע לניתוק הקשר בין אוסטרליה לארצות הברית, ומקביל לתוכנית נוספת לכיבוש האיים האלאוטיים. בעודו מתחיל בתכנון המבצעים במידוויי ובאיים האלאוטיים, שלח יממוטו את שייטת נושאות המטוסים החמישית, תחת פיקודו של אדמירל-משנה טקאו טקאגי, לאיי שלמה על מנת לסייע בכיבוש האיים טולאגי וגוודלקנל, שישמשו להקמת בסיסים אוויריים, ובכיבוש העיר פורט מורסבי השוכנת בחופה הדרומי של גינאה החדשה, כשפניה לאוסטרליה. 

אף על פי שכיבוש טולאגי וגוודלקנל הצליחו, נהדפו היפנים מפורט מורסבי וכוחותיו של טקאגי התעמתו עם כוחות הצי האמריקאי בקרב ים האלמוגים. בקרב זה איבדו היפנים את נושאת המטוסים שוקאקו, שנזקקה לתיקונים מקיפים לאחר מכן, ורבים ממטוסיהם משוקאקו ומנושאת המטוסים השנייה זואיקאקו. אף על פי שלא ניזוקה קשה, נאלצה זואיקאקו לשוב ליפן ולהמתין למטוסים ולצוותי אוויר חדשים. לכן לא השתתפו שתי נושאות המטוסים בקרב מידוויי שנערך חודש לאחר מכן, וחסרונן אכן השפיע על תוצאות הקרב.

תוכניתו של ימאמוטו לכיבוש מידוויי הייתה תוצר של מאמציו לשתק את הצי האמריקאי לפרק זמן שיספק ליפן די זמן לבצר את עמדותיה באיי האוקיינוס השקט. ימאמוטו חש שעריכת קרב הכרעה מול האמריקאים הוא דבר הכרחי, שיש לבצעו בהקדם. הפשיטה על האיים האלאוטיים הייתה תוכנית מקבילה לתוכניתו של ימאמוטו, והוא קיבל אותה בתמורה להסכמת מטה הצי לביצוע תוכניתו. התוכנית קבעה שבעוד שהצי החמישי יתקוף באלאוטיים, יתקוף הכוח הנייד הראשון (שייטת שהכילה ארבע נושאות מטוסים, שתי אוניות מערכה, 3 סיירות ו-12 משחתות) את מידוויי וישמיד את הכוח האווירי שעל האי. 

לאחר מכן ינחית הצי השני (שהכיל נושאת מטוסים אחת, 2 אוניות מערכה, 10 סיירות, 21 משחתות ו-11 ספינות להובלת חיילים) 5,000 חיילים שיכבשו את האטול מידי הנחתים האמריקאים. נחיתה זו, כך קיווה ימאמוטו, תפתה את נושאות המטוסים האמריקאיות לנוע לעבר מידוויי, שם יפגוש בהם הכוח הנייד הראשון וישמיד אותן. לאחר מכן יחסל הצי הראשון את כל כלי השיט האמריקאים הנותרים באזור וישלים את השמדת הצי הפסיפי של ארצות הברית. למרות שנראה שימאמוטו היה מרוצה מתוכניתו והאמין בה, הוא לא הביא בחשבון את פעולות יריביו. קריפטוגרפים אמריקאים הצליחו לפענח תשדורות מוצפנות בשימוש הצי היפני, וכך נודע להם על תוכניות המלחמה היפניות. כתוצאה מכך הצליח אדמירל צ'סטר נימיץ, מפקד צי האוקיינוס השקט, להתגבר על המלכודות שטמן לו ימאמוטו ולהציב את כוחותיו (שסבלו מנחיתות מספרית) בעמדה נוחה למארב יעיל. 

בקרב מהיר השמידו המטוסים האמריקאים את ארבע נושאות המטוסים של הכוח הנייד הראשון, בעוד מטוסיו היו בדרך למידוויי, ב-4 ביוני 1942. לאחר שאיבד את הכוח האווירי שלו ניסה ימאמוטו לאסוף את כוחותיו הנותרים, שעדיין נהנו מיתרון מספרי, וללכוד את האמריקאים. אך מכיוון שכוחותיו היו פרושים הרחק ממידוויי, ומכיוון שאדמירל ריימונד ספרואנס הסיג את כוחותיו מזרחה חזרה לעמדות הגנה סביב מידוויי. ימאמוטו, בהבינו שהפסיד בקרב, ויתר על פלישה למידוויי ונסוג. תבוסה זו סיימה תקופה של שישה חודשי הצלחה של הצי הקיסרי היפני וסימנה את שיא ההתפשטות היפנית.

מבצע נקם

לאחר התבוסה במידוויי נותר ימאמוטו בתפקידו כמפקד הצי המשולב, באופן חלקי בשל רצון להימנע מירידת המורל בקרב אנשי הצי. אך ההפסד הביא לירידה במעמדו והמטה הכללי של הצי לא נאות לקחת עוד סיכונים. לכן חזר בו ימאמוטו מדעותיו הקודמות ושב לתכנן קרב הכרעה הגנתי בים הפיליפיני. בעוד האמריקאים המשיכו להתקדם באיי שלמה ובגינאה החדשה, שלח ימאמוטו את הצי המשולב לסדרת פעולות התשה שפגעו בצי האמריקאי, אך גם הסבו אבדות יקרות ליפנים. 

ימאמוטו עצמו פיקד על הכוחות היפניים במהלך קרב איי שלמה המזרחיים, קרב איי סנטה קרוז והקרב הימי על גוודלקנל, בהתקפות שתוזמנו עם פעולות התקפיות של הצבא היפני. הצי המשולב הסב אבדות ונזק לצי האמריקאי, אך לא הצליח לפתות אותו לקרב הכרעה. כתוצאה מכך החל כוחו של הצי הקיסרי היפני להידלדל.

לאחר אובדן גוודלקנל החליט ימאמוטו להעלות את מורל החיילים על ידי עריכת סיור במוצבים בדרום האוקיינוס השקט. ב-14 באפריל 1943 יירט מינהל מודיעין הצי האמריקאי, תשדורת יפנית שהכילה פרטים בנוגע לסיורו של ימאמוטו, כולל זמני הגעה ועזיבה, מיקום, מספר וסוג המטוסים שהובילו וליוו אותו במסעו. לפי התשדורת, ימאמוטו עמד לטוס מרבאול לשדה התעופה בלאלאיי (Ballalae) שבאחד מאיי שלמה, בבוקר ה-18 באפריל. הוא היה אמור להגיע אל בוין בשעה 9:45 בבוקר ולהמשיך, אבל מעולם לא הגיע לשם. כך, למרות אזהרות מפקדים מקומיים מפני מארב, המריאו שני מטוסי תובלה יפניים מדגם מיצובישי G4M מרבאול כמתוכנן ופתחו במסעם בן 507 הקילומטרים. 

זמן קצר לאחר מכן המריאו מגוודלקנל 18 מטוסי P-38 אמריקאים עם מכלי דלק נתיקים לטיסה ארוכה. בשעה 09:34 נפגשו שני הכוחות ומיד התפתח קרב אוויר בין ה-P-38 וששת מטוסי הזירו המלווים. קפטן תומאס לאנפיר ולוטננט ראשון רקס ברבר תקפו בו זמנית את הראשון מבין שני מטוסי התובלה היפנים, שהיה מטוסו של ימאמוטו וירו לעברו עד שעשן החל להיתמר מהמנוע השמאלי. ברבר תקף את מטוס התובלה השני בעוד מטוסו של ימאמוטו התרסק אל הג'ונגל באי בוגנוויל.

אתר ההתרסקות וגופתו של יממוטו נמצאו ביום המחרת על ידי משלחת חילוץ יפנית, בפיקוד המהנדס הצבאי לוטננט האמסונה. לפי דיווחו של האמסונה, נמצא ימאמוטו מחוץ להריסות המטוס, ידו עטוית הכפפה הלבנה אחזה בניצב הקטאנה שלו והוא עדיין ישוב על מושבו. האמסונה אמר שזיהה את ימאמוטו ללא קושי, ושראשו היה שפוף כאילו היה שקוע בהרהורים. נתיחה שלאחר המוות הראתה שהוא ספג שתי יריות, אחת בגב הכתף השמאלית והשנייה בלסת התחתונה שלו כשהקליע יצא מעל עינו הימנית.

לאחר שהמבצע הוכתר בהצלחה, המטות המשולבים של צבא ארצות הברית הוציאו שדר עם שתי מילים: "הלך השועל". על מנת לכסות על העובדה שבעלות הברית פענחו את התשדורות היפניות המוצפנות, נמסר לסוכנויות הידיעות האמריקאיות שתצפיתנים אזרחיים ראו את ימאמוטו עולה למטוס באזור. הם לא פרסמו את שמות הטייסים שהשתתפו בתקיפה מכיוון שלאחד מהם היה אח בשבי היפני והרשויות האמריקאיות חששו לשלומו.

מותו של ימאמוטו היה מכה למורל היפני, אך גם ליכולות הפיקוד והשליטה של הצי היפני ואולי אף החלישו במאבקי הכוח המתמידים שלו מול הצבא היפני.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.