סיפורו של מנהיג הפשע המיתולוגי של תל אביב, שהחל כ"דון" רומנטי ושומר שכונתי, והסתיים במרחץ דמים טרגי. ■ החיסולים, הבריתות, תעלומת רשימת ה-11 והמלחמה המרה שגבתה את חייהם של בני משפחתו.
24 בפברואר 1993. בשעת לילה מאוחרת, סמוך לשעה 01:30 לפנות בוקר, יצאו גבר חסון וידידתו ממסעדת "מזל דגים" שברחוב החשמונאים בתל אביב. הרחוב השקט לא הסגיר את הדרמה שעמדה להתרחש. מתוך החשכה, הגיחה דמות אלמונית. צרור יריות פילח את דממת הלילה והגבר קרס ומת במקום, בעוד ידידתו נפצעת. הקליעים סיימו את חייו של מי שהיה אחד האנשים המסוכנים בתל אביב וסימנו גם את סופה של תקופה בעולם התחתון הישראלי, אך גם מעגל דמים חסר תקדים שעתיד היה למחוק משפחה שלמה.
יְחֶזְקֵאל אַסְלָן, מבכירי העבריינים שפעלו בתל אביב בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, זכה למעמד המלך הבלתי מעורער של שכונת התקווה, ונודע כאחד מהחשודים המרכזיים ברשימת ה-11 המפורסמת של משטרת ישראל.
סיפור חייו ומותו, על רקע תל אביב של אותן שנים, מגלם את המעבר של הפשע הישראלי מעידן של "דונים" שכונתיים בעלי סמכות רומנטית-לכאורה, אל תקופה של מאבקי שליטה אכזריים וחיסולים הדדיים בין ארגוני פשיעה ממוסדים.
הכתר של שכונת התקווה: חיים כפולים של פשע וזוהר
בשנות השבעים והשמונים, שמו של אסלן נישא בפי כל ברחבי תל אביב. כאדם נשוי לְשׁוֹשַׁנָּה אַסְלָן ואב לחמישה ילדים, הוא טיפח חזות של איש עסקים מצליח. בבעלותו הייתה מסעדת "שיפודי התקווה" הנודעת, שלימים התפתחה לרשת מסעדות וכן בוטיקים רבים ברחבי השכונה. הוא נהנה מהחיים הטובים, כיכב תדיר במועדוני העיר ובמדורי הרכילות והפך את מסעדותיו למוקד עלייה לרגל עבור מיטב הזמרים והשחקנים של אותה תקופה.
לצד עסקיו החוקיים, התמונה שציירה המשטרה הייתה שונה בתכלית. על פי החשד, אסלן השתלט ביד רמה על עסקי ההימורים של תל אביב, שלח את ידו בסחר בסמים בעיר ואף ניסה להרחיב את האימפריה שלו ולהשתלט על עסקי הסמים בעיר הדרומית אילת. למרות נישואיו לשושנה, שנות השמונים התאפיינו בבילויים ליליים במועדונים, כאשר הוא מוקף תמיד בשלל נשים צעירות, ממצה עד תום ומטפח את תדמיתו כראש ארגון פשע מאורגן שאינו חושש מעינא בישא.
ועם זאת, בעיני תושבי שכונת התקווה, אסלן השתייך לדור עבריינים ישן, שריד למה שכונה לעיתים "העידן הרומנטי" של הפשע בישראל. עבורם הוא תפקד כמעין "דון" שכונתי ואהוב, שנטל על עצמו את תפקיד המגן. הוא עזר, תמך ומימן עשרות משפחות של נזקקים, ופרס את חסותו הכלכלית על אין ספור מוסדות ציבוריים. בשונה מדמויות אחרות בעולם התחתון, אסלן הקפיד שלא לגבות דמי חסות מהעסקים הרבים שהיו פזורים בשכונה, אלא דווקא לסייע להם בעת צרה.
משפחה בצל הטרגדיה והמוות
אסלן גדל במשפחה ברוכת ילדים, בת ארבעה אחים וחמש אחיות. אך לאורך השנים הלכה המשפחה והצטמצמה בנסיבות טרגיות. אחד מאחיו מצא את מותו בעקבות נטילת מנת יתר של סמים. גורלו של אח נוסף, שמעון, היה מצמרר לא פחות. ב־1983 נמצאה גופתו של שמעון כשהיא טמונה עמוק בחולות העיר ראשון לציון.
בתחילת שנות התשעים חל שינוי דרמטי בהתנהלותו של יחזקאל. נראה היה כי הוא נרגע מעברו הסוער. הוא החל להקיף את עצמו באנשי עסקים מהוגנים, בנקאים וברוקרים בבורסה, בעוד לעבריינים שנהגו לכרכר סביבו קודם לכן לא נותר זכר. נטען באותם ימים כי אסלן ניסה לפרוש סופית מחיי הפשע ולהתמקד אך ורק בעולם העסקים הלגיטימי, עד שהגיעה ההתנקשות הגורלית ב־1993, שגבתה את חייו כשהוא בן 45 בלבד.
סודות משטרתיים: רשימת ה־11 המיתולוגית
שמו של אסלן חקוק לעד בדברי ימי הפשע לא רק בשל פועלו, אלא בשל הכללתו במסמך משטרתי שזכה לכינוי "רשימת ה-11". הרשימה הוכנה על ידי משטרת ישראל בשנת 1977, והכילה את שמותיהם של 11 האנשים שנחשדו באותה עת כראשי הפשע המאורגן במדינה. פרסומה בציבור התאפשר עקב הדלפתה לעיתון "הארץ", עוד בטרם סיים מפכ"ל המשטרה דאז את בדיקתה.
היוזמה המקורית למסמך עלתה במהלך פגישה שנערכה במרץ 1977 בין אליעזר שִׁילוֹנִי, נציב מס הכנסה, ובין משה טְיוֹמְקִין, מפקד משטרת מחוז תל אביב. הרשימה הוכנה בדקדקנות על ידי אנשי המודיעין של המשטרה, תחת הנהגתו של קצין המודיעין הראשי סָמִי נַחְמִיאַס. תוכנה, ועצם קיומה, נשמרו בסוד כמוס, אך היא נעצרה לבסוף על שולחנו של מפקד היחידה המרכזית, שהיו לו השגות על הדברים ולא הועברה לנציבות מס הכנסה. המסמך הגיע לידיו של אבי וָלֶנְטִין, כתב עיתון "הארץ", שפרסם בעקבותיו סדרת כתבות מטלטלת על הפשע המאורגן בישראל.
בין השמות הבולטים ברשימה לצדו של יחזקאל אסלן המסעדן, הופיע מרדכי (מֶנְטֶשׁ) צָרְפָתִי, שפעל כאיש מפא"י, החזיק בקשרים בצמרת השלטון, הצבא והמשטרה ועסק בהובלה, עד לפטירתו ב־1991. להלווייתו של צרפתי הגיעו השר רְחַבְעָם זְאֵבִי ומפקד מחוז תל אביב יִגְאָל מַרְקוּס, שהגיע לבוש במדים והצהיר בפני העיתונות כי למנטש ולבצלאל נעשה עוול, שכן מנטש מעולם לא היה פושע ולא הסנדק. עוד נכללו ברשימה בְּצַלְאֵל מִזְרָחִי, קבלן ומלונאי מקורב לאלופי צה"ל ולזאבי. מזרחי הגיש תביעת דיבה נגד ולנטין ו"הארץ". במשפט אומנם הוכח כי היה שותף לעסקת סמים אחת עם אהרוני ואושרי וכי קיים קשרים עם צמרת הצבא במקביל לקשריו עם השניים שניהלו אורח חיים עברייני, אך הוא זכה בתביעתו משום שלא הוכח כי הוא חבר או מנהיג בארגון פשע. מזרחי נפטר בפברואר 2013.
מנהיגי "חבורת הכרם" וסוחרי הבשר, רַחֲמִים אַהֲרוֹנִי (גּוּמָדִי) וְטוֹבִיָּה אוֹשְׁרִי, כיכבו אף הם. השניים נדונו למאסר עולם בגין רצח עָמוֹס אוֹרְיוֹן ועזר כהן, עונשם נקצב והם שוחררו. אהרוני חזר מאוחר יותר לכלא ונפטר בינואר 2016, בעוד אושרי נפטר בדצמבר 2019.
את הרשימה השלימו האחים טִיסוֹנָה: אֵלִי טִיסוֹנָה, שנדון בארצות הברית ל-19 שנות מאסר על הלבנת הון עבור קרטל סמים קולומביאני ועבר להתגורר בפלורידה, ואחיו עזרא, איש עסקים ושחקן שש-בש בינלאומי שניסה לרוץ לכנסת בראש מפלגת "קזינו" כדי לקדם חקיקה שתתיר הימורים. לצידם נמנו גם איש העסקים ובעל מגרש המכוניות מוֹנִיָּה שַׁפִּירָא (שנפטר ב-1994), סוחר המכוניות יעקב אֶפְּשְׁטֵיין (שנפטר בשנתו ב-1993), איש חיי הלילה והמסעדן התל אביבי רפי שָׁאוּלִי ודוד דַּנְזָאשְׁוִילִי (משיחוביץ), שהיה פעיל כבורר ומגשר לסכסוכים בעולם הפשע.
אולי יעניין אותך
בריתות ודם: המלחמה מול זאב רוזנשטיין
ימיו של אסלן בצמרת לוו במאבק חסר פשרות. היו אלה ימי פריחתם של בתי הקזינו בחוץ לארץ ואסלן נקלע ליריבות עסקית מרה מול כוח חדש ועולה בעולם התחתון: זאב רוֹזֶנְשְׁטַיין. רוזנשטיין הפעיל באותן שנים משרד נסיעות ייעודי שהתמחה בהטסת מהמרים לטורקיה, צעד שהפך אותו למתחרהו הגדול והמסוכן ביותר של אסלן ובין השניים ניצתה מלחמה אכזרית; בכל פעם שבוצע ניסיון התנקשות בחייו של אחד מהם, האצבע המאשימה הופנתה באופן מיידי כלפי האחר, אף שאיש מהם לא הועמד על כך לדין.
כאחת עשרה שנים לפני מותו, חווה אסלן ניסיון חיסול קשה ביותר. מתנקשים ארבו לו בפתח ביתו שבשיכון דן וירו לעברו. שבעה קליעים פילחו את גופו החסון. קליע אחד פגע ישירות בפרצופו וריסק את לסתו, בעוד שאר הקליעים חדרו לבטנו ולגפיו. בעצת המשטרה, גלה אסלן לתקופה לא קצרה של שיקום רפואי בעיר ניו יורק. כשחזר ארצה, הציג מראה שונה: הלסת השמאלית שלו נותרה נפוחה מאוד, תולדה של הפציעה, מה ששיווה לו מראה קשוח ומאיים בהרבה מבעבר.
הלילה רחוב החשמונאים והחקירה שטורפדה
המתח מול רוזנשטיין, שנחשב אז ליעד מספר 1 של משטרת ישראל ולפני מאסרו הממושך על סחר בסמים, המשיך לבעבע עד לאותו לילה בפברואר 1993 מחוץ למסעדת 'מזל דגים', בו מצא אסלן את מותו יחד עם פציעתה של ידידתו נוּרִית (טֶקִילָה) מִזְרָחִי.
חקירת הרצח סיפקה אנקדוטה יוצאת דופן על גבול האבסורד, כפי שסיפר לימים ליאור נְדִיבִי, קצין לשעבר במעבדת הנשק של המחלקה לזיהוי פלילי במשטרה. נדיבי תרם פרט מוכמן ולפיו הירי באותו לילה בוצע באמצעות אקדח ייחודי מאוד, שהוזן בתחמושת כה נדירה עד שהיה בה כדי לסייע באופן ודאי לקשור את הרוצח למעשה. למרבה התדהמה, חלק קריטי מאותה תחמושת ייחודית נתקע בשמשת רכבו של אסלן. קצין משטרה סקרן שהיה בזירה נשען על השמשה המנופצת במטרה לראות את הנעשה בתוך הרכב, מה שגרם לשמשה לקרוס פנימה, והחלק הייחודי נעלם בתוך הכאוס בזירה. ייחודיות כלי הנשק והתחמושת הובילו באותה עת את החוקרים למסקנה השגויה שמא מתנקש שכיר שהגיע מחו"ל הוא שביצע את העבודה.
החשד הכבד נפל באופן טבעי על יריבו המר של אסלן – זאב רוזנשטיין. המשטרה עצרה כחשוד בביצוע הירי את ראובן (בַּנְג'וֹ) אֶדְזַשְׁוִילִי, תושב מקומי ששימש אז כ"חייל" בארגונו של רוזנשטיין. אדזשווילי הואשם ברצח, אך מערכת המשפט זיכתה אותו לבסוף מחמת הספק. חייו של אדזשווילי עצמו הסתיימו מאוחר יותר בנסיבות אלימות, כאשר נרצח ביולי 2003.
נקמת הדם שהשתבשה וגורל משפחת אסלן
הרצח של יחזקאל לא עבר בשתיקה. אחיו הצעיר, אילן אַסְלָן, החליט לקחת את החוק לידיו ולנקום את מות אחיו. באישון לילה, עקבו אילן ושני שותפיו – רפי וַיְיצְמַן ויעקב כַּחְלוֹן – אחרי מכוניתו של רוזנשטיין ברחוב אבן גבירול שבתל אביב. הם פתחו בירי ממוקד לעבר הרכב. רוזנשטיין נפצע קלות בלבד מהירי, לא איבד את קור רוחו ועשתונותיו ולחץ על דוושת הגז בעודו דוהר לעבר בית החולים איכילוב וכך ניצל ממוות ודאי.
בעקבות האירוע, נעצר אילן אסלן על ידי המשטרה כחשוד בירי, עובדה שחרצה באופן טרגי וסופי את גורלה של המשפחה כולה מול מכונת החיסולים של יריביהם. האלמנה, שושנה אסלן, הבינה את כובד המשקל של מעשי הגיס שלה, וניסתה ככל הנראה לשנות את רוע הגזירה המרחפת מעל ראשיהם, אך לשווא. היא יזמה פגישה חשאית עם זאב רוזנשטיין שהתקיימה בלובי של מלון הילטון היוקרתי. במהלך פגישתם, הבטיחה לו שושנה כי אין בכוונתה לנקום את מות בעלה, ואף הרימה את ידה כלפי מעלה בהצהירה כי אלוהים הוא שינקום במי שרצח אותו. רוזנשטיין סירב להאמין לה.
שלוש שנים לאחר מותו של אסלן, בשנת 1996, דבריה קיבלו תוקף מבעית. שושנה נרצחה באכזריות בחניית ביתה שבהרצליה פיתוח. רוצחים שכירים התקרבו אליה בשעה שהוציאה חפצים ממכוניתה, וירו צרור ארוך בגבה, כל זאת לנגד עיניו הנדהמות של בנה הקטן.
מרחץ הדמים נמשך מבלי שאיש יוכל לעוצרו. שנה מאוחר יותר, מצאו את מותם גם האח אילן ושותפיו רפי וייצמן ויעקב כחלון, כולם השתתפו באותו ניסיון התנקשות כושל ברוזנשטיין. הדרך בה נעלמו מהעולם נותרה מסתורית וקרה: כחלון נמצא ירוי סמוך לאולם הסינרמה; וייצמן חוסל בעיר טבריה; ואילו אילן אסלן נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. ההערכה המודיעינית גרסה כי נרצח ונקבר באתר בנייה אי שם בתל אביב, אך גופתו לא נמצאה מעולם.
קבלן הביצוע ותרגיל "כיפה אדומה" במקסיקו
זהותם העלומה של רוצחי שושנה, אילן ושותפיו נותרה תעלומה רשמית, אך המידע המשטרתי ושיחות הרחוב הצביעו בעקביות על איש אחד: דּוּדִי דַּנְגּוּר, מי שנחשב ל"קבלן הביצוע" הבכיר של זאב רוזנשטיין. דנגור ניהל בעברו את המועדון המזרחי המצליח "הבה נגילה" והיה מוכר כמי שלא רצוי לפתוח מולו חשבון. באחד האירועים, בלשי ימ"ר תל אביב עצרו אותו ואת אליעזר (קוֹנִי) קָמֶל כשהם עורכים תצפיות בסוף רחוב אבן גבירול סמוך לרכב גנוב על תנועותיו של אילן אסלן, מעצר שלפי המשטרה מנע חיסול בזמן אמת.
לאחר תקופת מאסר בסוף שנות התשעים בגין תכנון שוד כושל בראשון לציון, עבר דנגור לאילת בניסיון להשתלט על שוק ההימורים וההלוואות, שם יצר מתיחויות רבות. כשהבין שגורמים רבים בעולם התחתון, כולל מקורבי משפחת אסלן או אנשי אברג'יל, רוצים במותו, עזב דנגור בסוף 2001 את ישראל ונמלט ללוס אנג'לס.
ביולי 2002 נסע דנגור עם אשתו ומשפחתו מלוס אנג'לס למושבה הישראלית במקסיקו, שם שהו עבריינים מוכרים כבן סוּטְחִי וארז אַקְרִישֶׁבְסְקִי. לאחר שבוע, הציע לאשתו לשוב הביתה והבטיח להצטרף אליה כעבור ימים ספורים. חרף אזהרותיה ותחינותיה שלא יישאר לבד, דנגור הרגיע אותה במשפט: "אל תדאגי, אני פה עם חבר'ה שאני מכיר". היו אלה מילותיו האחרונות אליה, משום שזמן קצר לאחר מכן, נמצאה גופתו המבותרת, שנחתכה ככל הנראה באמצעות מסור, בתוך נהר מקומי במקסיקו. המשטרה קבעה נחרצות כי דנגור מצא את מותו במה שמכונה בעגה העבריינית תרגיל "כיפה אדומה" – נרצח בידי אנשים עליהם סמך מתוך אמונה שהוא במקום מבטחים. דגימות דנ"א מקרוביו אישרו את זהות הגופה.
אסלן, הדור הבא
את מושכות הנהגת המשפחה נטל לידיו הבן הבכור, מני אַסְלָן. אלא שגם הוא לא חמק ממעגל האלימות, וכעבור מספר שנים הפך בעצמו ליעד לניסיון חיסול, שנכשל. לאחר האירוע, בחר מני להתרחק מאור הזרקורים והכותרות, ושהה תקופה ארוכה בארצות הברית. ב־2012, כשהוא בן 40, עוד חזר מני לעסקי המסעדנות והפעיל את "שיפודי התקווה" בסמוך לבית הקברות קריית שאול, במקביל לבעלותו על גן האירועים הסמוך "חצר בירוק".
קורות חייו של יחזקאל אסלן ומשפחתו משקפים תמורה עמוקה בחברה ובפשע המאורגן בישראל. אסלן ייצג את קו התפר שבין הפשיעה הישנה – זו שנשענה על קודים של כבוד, פטרונות על אוכלוסיות מוחלשות, הימנעות מגביית דמי חסות מתושבי השכונה וניהול עסקים לגיטימיים לכאורה – לבין עידן הפשע האכזרי והמודרני. הופעתו ברשימת ה-11 ההיסטורית בשנת 1977 סימנה את ההבנה הממסדית הראשונה לקיומו של פשע מאורגן בישראל, והחיסולים חסרי הרחמים של בני המשפחה ושותפיו סימנו את סופה של אותה 'רומנטיקה' שכונתית והחלפתה באלימות אסטרטגית, תרגילי "כיפה אדומה" ברחבי העולם ומלחמות דמים.
ההיסטוריה הישראלית רצופה במלכים ללא כתר שהותירו אחריהם יותר שאלות מתשובות. המשיכו להעמיק בארכיון שלנו, לגלות את הסיפורים הנסתרים של רחובות תל אביב ולשתף את הכתבה עם מי שיודע להעריך מחקר היסטורי אמיתי.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
