בוריס ילצין, הנשיא הראשון של הפדרציה הרוסית, הוא דמות מרכזית בהיסטוריה הרוסית. חייו מלאים בפרקים של עלייה מטאורית ומאבקים אישיים ופוליטיים. מהעלייה המהירה שלו למעמד של מנהיג ועד לנפילתו, סיפורו של ילצין הוא סיפור של תמורות דרמטיות ושל תקופה שהייתה מופתית ומאתגרת בעת ובעונה אחת.

ילדותו

בוריס ניקולאייביץ' ילצין נולד ב־1 בפברואר 1931 בכפר בוטקובו, במחוז סברדלובסק (כיום יקטרינבורג) בהרי אוראל שבמזרח סיביר. ילצין גדל במשפחה פשוטה, אביו ניקולאי ילצין היה עובד בניין ואימו קלאוודיה ואסילייבנה סטאריגינה היתה עקרת בית. המשפחה התגוררה באזור זה של אוראל לפחות מאז המאה השמונה עשרה. ילצין הצעיר תמיד היה קרוב יותר לאמו מאשר לאביו; מאחר שהאחרון היכה את אשתו וילדיו בהזדמנויות שונות.

ברית המועצות הייתה אז תחת שלטון הדיקטטורה של יוסף סטלין, שהוביל את המדינה החד־מפלגתית בה המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות היתה מפלגת השלטון. בשאיפה להפוך את המדינה לחברה סוציאליסטית על פי הדוקטרינה המרקסיסטית-לניניסטית, יזמה ממשלת סטלין בסוף שנות 1920 פרויקט של קולקטיביזציה כפרית המונית יחד עם דה-קולאקיזציה. כחקלאי משגשג, סבו של ילצין מצד אביו, איגנטיי, הואשם בהיותו קולאק בשנת 1930. החווה שלו, שהייתה בבסמנובו הוחרמה, והוא ומשפחתו נאלצו לגור בבית קיץ בכפר בוטקה הסמוך. שם הורשו ילדיהם האחרים של ניקולאי ואיגנטי להצטרף לקולחוז המקומי (החווה הקיבוצית), אך איגנטי עצמו סירב; הוא ואשתו, אנה, הוגלו ב־1934 לנדז'דינסק, שם כעבור שנתיים מת.

משפחת ילצין חוותה קשיים רבים והילד הקטן נחשף למציאות הקשה של חיי היומיום תחת שלטון סטלין. עוד בשנים שלאחר לידתו, נפגע האזור מרעב ולאורך ילדותו, היה ילצין לעתים קרובות רעב. בשנת 1932 עברו הוריו של ילצין לקאזאן, שם למד ילצין בגן. בשנת 1934, שירותי הביטחון עצרו את ניקולאי, האשימו אותו בתסיסה אנטי-סובייטית וגזרו עליו שלוש שנים במחנה העבודה דמיטרוב. ילצין ואמו נפלטו אז ממקום מגוריהם ונקלטו על ידי חברים; קלאוודיה עבדה בבית חרושת לבגדים בהיעדרו של בעלה. באוקטובר 1936 חזר ניקולאי וביולי 1937, נולד בנם השני של בני הזוג, מיכאיל. באותו חודש הם עברו לברזניקי, שבחבל פֶּרם, שם ניקולאי עבד על פרויקט קומבינות אשלג. ביולי 1944 נולדה להם בת, ולנטינה.

מ־1939 ועד 1945 למד ילצין בבית הספר היסודי, הוא הצליח היטב בלימודיו ונהג לקחת חלק בפעילויות שאורגנו על ידי ארגון הנוער הקומוניסטי הקומסומול. הפעילות חפצה למעורבות הסובייטית במלחמת העולם השנייה, שבמהלכה שירת דודו של ילצין מצד אביו, אדריאן, בצבא האדום ונהרג בחזית. בשנים 1945 עד 1949 למד ילצין בבית הספר התיכון העירוני מספר 1, הידוע גם כתיכון פושקין. הוא הצליח גם שם והתעניין בספורט, הוא אף היה לקפטן קבוצת הכדורעף של בית הספר. הוא נהנה לעשות מעשי קונדס ובמקרה אחד שיחק עם רימון יד, אשר תלש את האגודל ואצבע ידו השמאלית. לעתים קרובות היה יוצא עם חברים למסעות הליכה בקיץ ביערות טייגה, לפעמים במשך שבועות רבים.

ב־1955, ילצין סיים את לימודיו במכון הבניין של יקטרינבורג, בו למד הנדסה אזרחית. במהלך לימודיו, פיתח ילצין עניין בפוליטיקה ובפעילות ציבורית, מה שהוביל אותו לפתח קשרים עם גורמים פוליטיים חשובים ולצבור ניסיון בשדה הפוליטי.

הקריירה הפוליטית המוקדמת

ב־1963, לאחר סיום לימודיו, הצטרף ילצין למפלגה הקומוניסטית והחל את דרכו הפוליטית. הוא החל לעבוד כקבלן בניין בעיר יקטרינבורג, שם צבר מוניטין כעובד יעיל ומאורגן. בתוך זמן קצר, הרשים ילצין את הממונים עליו ונבחר לראש מחלקת הבניין בעירייה, מה שהוביל למינויים נוספים בתפקידים פוליטיים מקומיים.

לבסוף, ב־1976, ילצין קודם לתפקיד סגן ראש המפלגה באזור אוראל. כעת, היה לו יותר שליטה על תהליכים מדינתיים וכלכליים והוא הפך לדמות מרכזית בהשגת יעדים כלכליים ופיתוח אזורי ולאחר מכן קיבל תפקיד בכיר כמושל המחוז.

העלייה המטאורית

בשנות ה־80, תחת שלטון מיכאיל גורבצ'וב, חלה פתיחות במערכת השלטון הסובייטית. עם התעוררות רוחות השינוי, ילצין החל לבלוט כאישיות רפורמיסטית. ב־1985, כשגורבצ'וב הציג את מיזמי הפתיחות והשקיפות ("פרסטרויקה" ו"גלסנוסט"), ילצין היה בין התומכים המרכזיים ברעיונות הללו, כשראה בתוכניות הזדמנות לשדרוג ולשינוי ברוסיה.

ב־1986, ילצין מונה לתפקיד בעיריית מוסקבה. הוא התבלט בגישתו השונה והחדשנית לניהול הכלכלה והפוליטיקה בעיר, והצליח להביא לשיפורים משמעותיים בתשתיות ובתחומי החיים האורבניים. הופעתו הציבורית הפכה אותו לדמות מוכרת ומוערכת ומעמדו היה חזק מספיק כדי להתמודד עם האתגרים הבאים שציפו לו.

ב־1990, בעקבות התעצמות הביקורת הציבורית על השלטון הסובייטי, ילצין נבחר ליושב ראש הסובייט העליון, תפקיד שבו התמודד עם בעיות כלכליות ופוליטיות גדולות. הוא התנגד למערכת הקומוניסטית והציע חלופות של שוק חופשי וכלכלה פתוחה.

בשנת 1991, בתקופת ההתמוטטות הסופית של ברית המועצות, ילצין הפך לדמות מפתח במאבק נגד השלטון הקומוניסטי. הוא גילה אומץ כאשר, במהלך ההפיכה הצבאית ביולי 1991, עמד במרכז ההתנגדות וזכורה תמונתו העומד על ענק ובידו דגל הטריקולור הרוסי.

נשיא רוסיה

ביולי 1991, ילצין מונה לנשיא הפדרציה הרוסית, תפקיד שבו הוא התחייב לשמר את היציבות הכלכלית ולשדרג את מערכת השלטון. המינוי שלו לתפקיד זה היה מאורע מכונן מאחר שזו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הרוסית שמנהיג המדינה נבחר בבחירות דמוקרטיות וחופשיות. ילצין החל ליישם תוכניות לשינויים מבניים וכלכליים במדינה.

ב־1993, ילצין נתקל בקונפליקט חמור עם הדומה הממלכתית, הפרלמנט בפדרציה הרוסית. האופוזיציה נגדו בדמות המפלגה הקומוניסטית חתרה תחת הממשל שלו וניסתה להפיל אותו. בקיץ 1993, ילצין פנה לציבור וקרא לתמוך בו במאבק נגד הדומה. המאבק הגיע לשיאו כאשר ילצין פתח במבצע צבאי להפלת ההפיכה, שהוביל לקרב האלים סביב בניין הדומה ולפיצוץ החלק העליון של הבניין, במה שסימן החרפת המשבר החוקתי על רקע ניסיונותיו לכונן חוקה חדשה.

המניע מאחורי הפעולה הזו היה להגן על מעמדו ולהבטיח את הרפורמות שהחלה להוציא לפועל. הפרלמנט שהתנגד לו דוכא והכוח הפוליטי של ילצין התחזק. ההצלחה הזו חיזקה את שלטונו והביאה ליציבות מסוימת ברוסיה, גם אם מדומה.

ילצין, תוך מימוש תוכניותיו לשוק חופשי, החל בקידום מדיניות כלכלית חדשה. הוא הוביל סדרת רפורמות שנועדו לייעל את הכלכלה הרוסית ולצמצם את ההשפעות השליליות של הקומוניזם.

אחת מהשינויים המרכזיים הייתה הפרטת מגזר התעשייה הממשלתית. התהליך כלל העברת נכסים ציבוריים לידי אנשי עסקים פרטיים, מה שהוביל ליצירת אוליגרכים והגברת אי-השוויון החברתי. תהליך זה יצר התנגדות רבה והוביל למחלוקות רבות, שכן רבים הרגישו כי הוא חידל את השוויון החברתי והכלכלי.

לכן לא היה זה מפתיע, שבסוף שנות ה־90, חלה ירידה בתמיכה הציבורית של ילצין, בעקבות השחיקה של ההישגים הכלכליים והתמודדות עם משברים פוליטיים וכלכליים. הרפורמות שיזם ילצין לא הצליחו לשמור על יציבות כלכלית מלאה והם יצרו התפרצות של משברים כלכליים, כולל משבר המטבע הרוסי ב־1998.

בנוסף, ילצין נתקל בקשיים במאבק בשחיתות הפנימית והשפעת האוליגרכים. המצב הפוליטי הפך למסובך יותר ויותר, עם התנגדויות מצד יריבים פוליטיים ושחיתות שנמשכה בממשלתו. בנוסף לכך, חלה ירידה בתמיכה הציבורית שלו, שנשקפה בתוצאות הבחירות ובדירוגים הנמוכים שלו בסקרים.

כך, ב־31 בדצמבר 1999, ילצין פרש מהתפקיד באופן רשמי, ולאחר מכן מינה את ולדימיר פוטין כמחליפו. פרישתו נבעה מהלחצים הרבים והבעיות הבריאותיות שסבל מהן.

הפרישה של ילצין סימנה את סוף התקופה של שינוי וחדשנות ברוסיה והביאה למעבר לשלטון חדש ויציב יותר. פוטין, שהחליף אותו, ניהל את המדינה בדרך שונה לחלוטין, תוך שמירה על יציבות שלטונית ועל מבנה השלטון המרכזי, אך היציבות המדומה ספגה מכות קשות ככל שחיזק פוטין את אחיזתו בשלטון, אך זה כבר נושא לסיפור אחר.

בוריס ילצין היה דמות מרכזית בהיסטוריה של רוסיה והמהלך שלו להוביל את המדינה בעידן הפוסט־קומוניסטי לשלטון דמוקרטי שינה את פני המדינה ואת מציאות החיים של תושביה. גם אם באופן זמני.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.