תאמל״ק לי
"…הוא לא היה מלך, אך הוא מלך על לבבותיהם של אלפים, זורע אימה ותקווה כאחד במרחבי הערבה האינסופיים…" – כך תיאר אחד מבני דורו את האיש שהעז לעטות על עצמו את גלימת הקיסר המת.
"הוא היה גבר בגיל העמידה, בעל זקן שחור וסבוך ועיניים בוערות, שהקרינו עוצמה פראית וביטחון עצמי של מי שאין לו מה להפסיד… הוא ניחן בכריזמה טבעית של חייל ומנהיג; דיבורו היה פשוט אך מלא בדימויים מהכתובים ומהפולקלור הרוסי; הוא ידע להקסים את ההמונים בהבטחות לחירות מוחלטת ובגינונים של 'אב רחום', בעוד שברגע הבא היה מסוגל להורות על תליית אציל ללא הנד עפעף". תיאור זה, המשתקף ביומניהם של קצינים ששרדו את המצור על אורנבורג, אינו עולה בקנה אחד עם הדימוי המקובל של פושע פשוט וחסר דעת. לעומת זאת, הנה מה שכתב אלכסנדר פושקין, שחקר את דמותו לעומק: "…השם פוגצ'וב היה למילת קסם שהציתה את המדינה. האיכרים המתינו לו כפי שממתינים למשיח, רואים בו את הצאר האמיתי שבא להשיב להם את אדמתם ואת כבודם האבוד".
הסתירות בדמותו של פוגצ'וב מרתקות: הוא היה בו-זמנית מורד ועריץ, נוצרי אדוק ורוצח המונים, קוזאק פשוט וקיסר בעיני עצמו. דמותו הפכה לציר מרכזי ביצירותיהם של גדולי הספרות, המנסים עד היום לפענח את סוד הקסם והאימה של אותה סופה חברתית שטלטלה את רוסיה של יקטרינה הגדולה.
מורד מלידה
יֵמֵליָאן איוואנוביץ' פּוּגָצ'וֹב נולד סביב שנת 1742 בכפר הקוזאקים זימובייסקאיה – באופן אירוני, אותו כפר שבו נולד המורד הגדול הקודם, סטנקה ראזין. חייו היו רחוקים מגינוני חצר; הוא היה קוזאק ששירת בצבא הרוסי הקיסרי, לחם במלחמות נגד פרוסיה וטורקיה, ואף זכה להערכה על אומץ לבו ותושייתו בשדה הקרב. אבל חוסר שקט פנימי ורדיפת צדק, או אולי פשוט הרצון להימלט מגורל של עבדות ושירות אינסופי, דחפו אותו לערוק מהצבא. בשנים שבהן רוסיה התמרקה בזהב תחת שלטון יקטרינה הגדולה, פוגצ'וב נדד בין מנזרים וקהילות של "מאמינים ישנים", סופג את זעמם של אלו שנדחקו לשולי החברה של האימפריה.
כאשר נודעה הבשורה על מותו המסתורי של הקיסר פיוטר השלישי, נולדה האגדה. עבור העם הפשוט, מותו של פיוטר לא היה אלא מזימה של האצולה ושל הקיסרית הזרָה, שגזלה ממנו את הכס כי רצה להיטיב עם האיכרים. ימליאן פוגצ'וב, בחוש פוליטי מפותח ובחוצפה שאין לה שיעור, הבין שהעם אינו מחפש מהפכן שבורא עולם חדש, אלא "צאר אמיתי" שיחזיר את העולם הישן והטוב.
התגלמות המיתוס
בשנת 1773, על גדות נהר היאיק (האורל), הופיע פוגצ'וב בפני קהל והכריז על עצמו כקיסר פיוטר השלישי ששרד באורח נס את ניסיון הרצח. הלגיטימיות של יקטרינה על הכס הייתה ממילא נושא ללחישות בחדרי חדרים, ופוגצ'וב הציע למדוכאים אלטרנטיבה מוחשית ומקודשת. הוא הקים "חצר מלוכה" בלב הערבה, מינה "גנרלים" ו"שרים" בחיקוי פרודי אך יעיל של סנט פטרבורג, ופרסם צווים קיסריים שביטלו באחת את הצמיתות ואת המיסים. עבור האיכרים, פוגצ'וב היה התגלמות הצדק האלוהי עלי אדמות, המונרך שבא להושיעם מידי בעלי האחוזות האכזריים.
המלחמה שניהל היתה ניסיון לבנות מדינה בתוך מדינה. פוגצ'וב בנה צבא אמיתי, מאומן וחדור מטרה, שכבש מבצרים והטיל אימה לאורך נהר הוולגה. המצור על העיר אורנבורג וכיבוש קאזאן היו הוכחה לכוחו; רגעים שבהם נדמה היה שהאימפריה הרוסית כולה עומדת לקרוס תחת כובד משקלו של המיתוס שבנה במו ידיו.
סופו של "הקיסר מהערבה"
אלא שהטרגדיה שלו נחתמה בבגידה, כדרכן של מרידות גדולות. כאשר צבאותיה של יקטרינה החלו להצר את צעדיו ולבודד את כוחותיו, היו אלו פקודיו הקרובים ביותר, קוזאקים שחששו לגורלם, שבגדו בו והסגירו אותו לידי השלטונות ב-1774.
הוא הובל למוסקבה בכלוב ברזל, מושפל וחשוף לעיני ההמון שחלקו העריץ אותו בסתר וחלקו רעד מפניו. ב-10 בינואר 1775, בכיכר הביצות במוסקבה, הוצא פוגצ'וב להורג בטקס פומבי מצמרר. הוא נערף וגופתו בותרה בניסיון נואש של השלטון לא רק להרוג את המורד, אלא למחוק פיזית את האפשרות שאי פעם יקום "צאר מזויף" נוסף מתוך האפר.
אך דמותו של פוגצ'וב המשיכה לרדוף את ההיסטוריה הרוסית זמן רב לאחר שגופו הושמד. עבור האצולה הוא נותר סמל לאנרכיה מדממת וחסרת רסן, אך עבור העם הפשוט הוא נותר בזיכרון כ"הצאר העממי", האיש היחיד שהעז לקרוא תיגר על הסדר הקיים בשם הצדק. הוא היה אורח קצר וסוער בהיסטוריה, ניסיון כושל אך אדיר ממדים לכפות סדר אוטופי על מציאות קשוחה, שמצא את מותו בידי אלו שראו בחלומו סכנה קיומית ליציבות האימפריה.
