הסכסוך הממושך בין ישראלים לערבים הוא בן למעלה ממאה שנים. בעוד רבים מייחסים את הסיבה למאבק על אדמה, בפועל זה עמוק מזה. על כל פנים, לפני מלחמת העולם הראשונה שטחי ארץ ישראל היוו חלק מהאימפריה העות'מאנית ולאחר קריסתה בשנת 1922, חבר הלאומים העניק לבריטניה מנדט לנהל זמנית את שטחי המזרח התיכון. אז ניסו פוליטיקאים לפתור את הטענות ההדדיות של הערבים והיהודים, אבל ב-1947 הודיעה ממשלת בריטניה שהיא נוטשת את המנדט כי לא הצליחה למצוא פתרון שיתאים לכולם…
בעקבות כך, אימץ האו"ם את "תוכנית החלוקה". תוכנן להקים שתי מדינות בשטח השנוי במחלוקת: מדינה יהודית שבירתה ירושלים ומדינה ערבית שבירתה בית לחם. במקביל, המזרח התיכון היה צריך להישאר תחת שליטה בינלאומית כדי למנוע מלחמה.
ישראל קיבלה את תוכנית האו"ם, אך הליגה הערבית התנגדה לה בתוקף והצביעה על כך שהתוכנית פוגעת בזכויות התושבים הפלסטינים. במקביל, ראש הוועד הערבי העליון, ג'מאל אל-חוסייני, השמיע איום נגד ישראל והתבטא כי "פלסטין תיבלע באש ודם אם היהודים יקבלו חלק ממנה".
ב-14 במאי 1948 הכריז ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, על הקמת מדינה יהודית עצמאית. למחרת הכריזה הליגה הערבית מלחמה על ישראל הצעירה וזו הותקפה על ידי סוריה, מצרים, לבנון, עיראק ועבר הירדן.
מאז, הסכסוך בין הישראלים לערבים גווע באופן קבוע והתלקח שוב ושוב. באחד מהם, בשנת 1967, כבשה ישראל את שטחי חצי האי סיני עד לתעלת סואץ, מחצית מרמת הגולן, הגדה המערבית של נהר הירדן ואת רצועת עזה. בשנת 1973 החליטו מצרים וסוריה להחזיר לידיהן את השטחים שנכבשו וכך החלה מלחמת יום הכיפורים.
הסכסוך קיבל את השם בשל העובדה שכוחות ערביים תקפו את ישראל ביום כיפור, הוא יום הסליחות, אחד המועדים המרכזיים ביהדות. ביום זה קובעת התורה חמישה איסורים: אוכל ושתייה; כביסה; נעילת נעלי עור; אינטימיות עם בן הזוג; שימוש בקוסמטיקה. יום כיפור כולו מוקדש לתפילות.
בשנת 1973 הצום נפל על ה-6 באוקטובר. ביום זה תקפו כוחות מצרים וסוריים את ישראל, פרצו את קווי הפסקת האש ופתחו במתקפה אל תוך שטחי המדינה בפלישה נפשעת ואכזרית. רק בדקה הראשונה של המתקפה ירתה מצרים 10,500 פגזים לעבר ישראל. במקביל חצו התוקפים, כשהם חמושים במטולי רימונים נגד טנקים, את תעלת סואץ בסירות וארבו לטנקים ישראליים. את התעלה חצו גם 4,000 חיילי רגלים, שהרסו את חומת החול הישראלית על החוף, פינו מעברי מוקשים לטנקים ובנו מעברי פונטונים.
"ברירת שמשון"
הגנות התעלה נפרצו. היתרון של מצרים היה תותחי הנ"מ שנרכשו מברית המועצות. חיל האוויר הישראלי היה חסר אונים מולם כי למטוסים לא היו אמצעים לעמוד בהגנה אווירית מסוג זה. במהלך היומיים הבאים התקדמו טנקים מצריים לעומק שטח ישראל. בתחילה, ישראל ניסתה לעצור את התוקפים באמצעות טנקים, אך ללא הועיל: תוך יומיים איבדה ישראל, לפי מקורות שונים, מ-200 ל-300 כלי רכב צבאיים. במקביל פרצה סוריה את חזית הגולן בצפון.
קרב המפתח היה בערוץ קונייטרה, אם הסורים היו מנצחים שם, הם היו מצליחים לחדור עמוק לתוך ישראל ולהשמיד אותה. ביום השני ללחימה הצליח צה"ל להדוף את המתקפה – הסורים איבדו למעלה מ-500 טנקים, אך ההגנה הישראלית הושמדה כמעט כליל. בינתיים, בדרום ובצפון הארץ הצליחו התוקפים לפרוץ את המגננות. ברגע זה עצם קיומה של ישראל היה בסכנה ממשית וממשלת המדינה החלה לפתח את "אופציית שמשון", כמו שמשון התנכ"י שהקריס את הגג והרג את עצמו יחד עם אויביו הפלשתים, ישראל החלה להכין 13 ראשי נפץ גרעיניים שבעזרתם תכננה להשמיד את צבא האויב. ההשלכות של החלטה כזו יכלו היו לביות בלתי צפויות הן עבור ישראל והן עבור שאר העולם.
התערבות המעצמות
זה לא הסתכם בסכנה בשימוש בנשק גרעיני, ארצות הברית התערבה במלחמה לצד ישראל. מה שאפשר לכוחות הישראלים לכבוש מחדש את הגולן בצפון ולנצח בקרב על סיני בדרום. בעקבות כך יצא צה"ל למתקפה.
ב-22 באוקטובר, מועצת הביטחון של האו"ם, ביוזמת ארה"ב וברית המועצות, קיבלה החלטה הקוראת להפסקת פעולות האיבה, תוך עצירה בעמדות שבהן ניצבו כלל הכוחות. ב-24 באוקטובר פסקה הלחימה בחזית הסורית. גם מצרים קיבלה את ההחלטה. למרות החלטת האו"ם, ישראל המשיכה להתקדם. כתוצאה מכך הגיע צה" לעיר סואץ המצרית וניסה לכבוש אותה, אך ללא הועיל.
ב-24 באוקטובר הזהירה ברית המועצות את ישראל מההשלכות של המשך ההתקדמות נגד סוריה ומצרים. במקביל, הודיעו השלטונות הסובייטיים לארצות הברית שאם ארה"ב תישאר פסיבית בפתרון המשבר, ברית המועצות "תנקוט בצעדים החד-צדדיים הנדרשים".
רק לאחר מכן, ב-25 באוקטובר, הופסקה סוף סוף הלחימה. ב-18 בינואר 1974 חתמו נציגי מצרים על הסכם עם ישראל בדבר התנתקות הכוחות: ישראל התחייבה לסגת 32 קילומטרים מתעלת סואץ. הסכם דומה נחתם גם עם סוריה ב-31 במאי 1974.
בסך הכל, במלחמת יום הכיפורים נהרגו כ-3,000 חיילים ישראלים ו-8,000 חיילים ערבים, עשרות אלפים נפצעו ורבים נפלו בשבי. מספר שנים לאחר הסכסוך, מצרים השיגה את חצי האי סיני בחזרה באמצעים דיפלומטיים ביוזמת של סאדאת ומנחם בגין, תוך נורמליזציה של היחסים עם ישראל. בסוריה הגיעו להסכם הפסקת אש ומשטר אסד מעולם לא הגיע לכדי נורמליזציה עם ישראל, אך הגבול הסורי היה שקט ברובו לאורך כל שנות שלטונה העריץ של משפחת אסד והכת העלאווית. בדצמבר 2024, בעקבות נפילת משטר אסד נאלצו כוחות צה"ל לפלוש לסוריה ולכבוש את מוצב החרמון הסורי, אך זה כבר נושא אחר…
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
