ילד אחד, משפחה קרועה, מדינה צעירה ומאבק עקרוני בין אמונה, זהות וסמכות. פרשת יוסל'ה שוחמכר לא הייתה רגע מכונן שבו נחשף הקרע העמוק בין חרדים לחילונים בישראל של ראשית שנות השישים, דרך פרשת חטיפה מטלטלת.
מעטים המקרים שבהם סיפור אישי של ילד בן 7 מצליח להסעיר מדינה שלמה, להגיע לפתחו של בית המשפט העליון, לגייס את המשטרה ולבסוף גם את המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. פרשת יוסל'ה שוחמכר היא בדיוק מקרה כזה. היא נגעה בשאלות היסוד של החברה הישראלית: מי קובע את זהות הילד, ההורים או הסבים, המדינה או הקהילה, החוק או האמונה?
יוסל'ה שוחמכר נולד במרץ 1953. בשנת 1957, כשהיה בן 4 בלבד, עלה עם הוריו, אידה ואלתר שוחמכר, מברית המועצות לישראל, דרך פולין, במסגרת עליית גומולקה. המציאות בישראל לא הייתה פשוטה עבור המשפחה. קשיים כלכליים כבדים הביאו את ההורים להחלטה כואבת: למסור את יוסל'ה לסבו, נחמן שטרקס, חרדי מחסידי ברסלב שהתגורר בירושלים. את אחותו של יוסל'ה מסרו ההורים לפנימייה דתית. הסב שטרקס נשא עבר קשה משל עצמו. בשנות השלושים נשלח לגלות בסיביר על ידי השלטון הסובייטי, לאחר שעסק בלימוד תורה בסתר. במהלך הגלות איבד את הראייה בעין אחת ומבחינתו, שמירת אורח חיים דתי הייתה לא רק אמונה, אלא שליחות.
סירוב שהצית פרשה
לאחר חודשים אחדים ביקשו הוריו של יוסל'ה לקחת את בנם חזרה. הם אף שקלו לשוב לברית המועצות, במסגרת עצומה שנחתמה על ידי כ-700 איש שביקשו לעזוב את ישראל ולחזור לרוסיה. כאשר פנו לסב בבקשה שיחזיר את הילד, הוא סירב בתוקף.
על פי הנטען, נאמר לסב כי ההורים מתכוונים לקחת את יוסל'ה לרוסיה, שם יוציאו אותו לשמד. החשש הזה הפך בעיני הסב והמעגל שסביבו לאיום קיומי. הסב ובנו, שלום שטרקס, החליטו לפעול. הם הסבירו לילד שהוריו רוצים להחזירו לרוסיה ושם יאולץ לוותר על יהדותו. כך שכנעו את יוסל'ה לשתף פעולה עם הסתרתו.
יוסל'ה הוחבא במקומות שונים ברחבי הארץ. בין התחנות שבהן שהה היו ראשון לציון, ירושלים, צפת, בני ברק ומושב קוממיות. החיפושים אחריו לא העלו דבר. בית המשפט העליון הורה לסב להשיב את הילד עד ל-15 בפברואר 1960. אך הסב סירב לציית לצו, גם לאחר שנכלא וחזר על טענתו שההורים מתכוונים לקחת את יוסל'ה לברית המועצות ולהוציאו לשמד.
ב-21 ביוני 1960 חלה תפנית דרמטית: יוסל'ה הוברח אל מחוץ לישראל. הוא הולבש בבגדי ילדה והוברח בידי רות בן דוד, אישה בעלת עבר יוצא דופן כסוכנת המחתרת האנטי-נאצית בצרפת במלחמת העולם השנייה, ה"מאקי". בן דוד שינתה בדרכונה את רישום בנה מ-Claude ל-Claudine וכך הצליחה להערים על אנשי ביקורת הגבולות שחיפשו ילד חטוף. יוסל'ה הוסתר תקופה ארוכה באירופה, כולל כשישה חודשים בפיבלן שליד פריז, ובהמשך הועבר לארצות הברית.
חיפושי המשטרה והמבוי הסתום
בית המשפט העליון הורה למשטרה לאתר את יוסל'ה. באפריל 1960 הודתה המשטרה בכישלון זמני וביקשה הנחיות מבית המשפט לגבי המשך המאמצים. שר המשטרה דיווח כי בוצעו למעלה מ-270 חיפושים, ללא תוצאה.
בקהילות חרדיות שונות היו מי שלעגו למשטרה, ואף הסתירו ילדים בארונות במהלך החיפושים. במקביל נעשו ניסיונות תיווך בין ההורים לסב, בהשתתפות חברי כנסת וגורמים נוספים. הוצעו פשרות מרחיקות לכת, כולל התחייבות לחינוך דתי. אמו של יוסל'ה אף הסכימה להעבירו לאפוטרופסות של חבר הכנסת שלמה לורנץ, שילמד בישיבה עד גיל 13 ויבקר את הוריו רק בשבתות וחגים. גם הצעה זו נדחתה.
באוקטובר 1960 נפוצו שמועות שהילד הוברח לחוץ לארץ, אך חוקרי משטרת ישראל המשיכו בחיפושים בישיבות ובריכוזים דתיים. באוגוסט 1961 נעצרו בני זוג ממושב קוממיות, אצלם שהה יוסל'ה מספר שבועות. אדם נוסף טען שנחטף גם הוא בידי אנשי קוממיות, אך בהמשך התברר כי מדובר בעדות שקר והוא נידון למאסר.
כשהמוסד נכנס לתמונה
הכישלון המתמשך וההד הציבורי האדיר שהתלווה לפרשה המתוקשרת, הביאו את ראש הממשלה דוד בן-גוריון לקבל החלטה חריגה. במרץ 1962 הוטלה משימת איתורו של יוסל׳ה על ראש המוסד, איסר הראל, שניהל את המבצע בעצמו. הראל העריך שיוסל'ה הועבר לאירופה והפעיל עשרות סוכנים ומתנדבים בקרב קהילות חרדיות ביבשת. החיפושים לא נשאו פרי, אך מידע שהגיע מאחד הסוכנים על גיורת בעלת יכולות מרשימות הפנה את תשומת הלב לרות בן דוד.
אנשי המוסד גילו כי בן דוד מוכרת את ביתה בצרפת. יעקב כרוז ויהודית נסיהו התחזו לבני זוג המעוניינים לרכוש את הבית, והצליחו למשוך אותה לדירה ייעודית בצרפת. שם הוחזקה ונחקרה על ידי אנשי המוסד והשב"כ, בראשות ויקטור כהן. החקירות נמשכו שבועות וכללו איומים, אך ללא שיתוף פעולה מצידה.
במקביל נעצר בארץ בנה, אוריאל, שנחקר באיומים. הוא הודה שאמו מעורבת בפרשה. לפי גרסת הראל, המידע הסופי הושג משילוב דבריו של אוריאל ושכנוע מוסרי. בן דוד, לעומת זאת, טענה באוטוביוגרפיה שלה כי המידע הגיע מחרדי בשם "לייבל פרידמן". ב-1 ביולי 1962 נמצא יוסל'ה בבית משפחת גרטנר, מחסידי סאטמר, ברובע ברוקלין שבניו יורק.
המפגש בין יוסל'ה לאמו היה טעון וכואב. בתחילה התנכר לה הילד, טען ששמו יענקל גרטנר וסירב להכיר בה. רק לאחר שהראתה לו תמונות מילדותו, חזר לחיקה. לאחר מכן הושב יוסל'ה לישראל ולהוריו. עם סיום הפרשה מתחו בכירים במוסד ביקורת חריפה על עצם המעורבות. צבי אהרוני טען שעשרות אנשי מבצעים עסקו במשך ארבעה חודשים רק בחיפוש אחר הילד, על חשבון משימות אחרות. לפי מיכאל בר-זוהר, בין הנושאים שנפגעו היה המעקב אחר מדענים נאצים במצרים.
ההעמדה לדין והחיים שאחרי
בני הזוג קוט ממושב קוממיות נידונו לשנת מאסר על תנאי לאחר שהודו כי ידעו על זהות הילד ביומיים או שלושה האחרונים לשהותו אצלם. הדוד שלום שטרקס נידון לשלוש שנות מאסר על חלקו בחטיפה, אך שוחרר לאחר חצי שנה בעקבות חנינה מהנשיא זלמן שזר. עם שחרורו הכחיש כל קשר לחטיפה. רות בן דוד הועמדה לדין, אך לפי עדות שוחמכר הדין לא מוצה עמה. הסב נחמן שטרקס נעצר והועמד לדין, אך נפטר לפני מתן גזר הדין.
יוסל'ה שוחמכר שב להתגורר עם הוריו בחולון. תחילה למד בבית ספר דתי, ולאחר שנה עבר לבית ספר חילוני. בשנת 1969 שימש כיו"ר פרלמנט הנוער של חולון. ב-1970 התגייס לצה"ל ושירת כקצין בחיל התותחנים. לאחר השירות עבד מספר שנים בחברת IBM. באוגוסט 1979 נישא לאיטה הורוביץ בחתונה שעוררה עניין תקשורתי, ולזוג נולדו שלושה ילדים. הוא מתגורר ביישוב שערי תקווה, היה חבר בוועד היישוב ובאוקטובר 2018 התמודד פעם נוספת לוועד, ללא הצלחה.
פרשה שנשארה כסמל
פרשת יוסל'ה שוחמכר נחרתה בזיכרון הקולקטיבי כאחד האירועים החריפים ביותר במאבק בין חרדים לחילונים בישראל. היא חשפה את גבולות הסובלנות, את כוחן של קהילות סגורות, ואת נכונותה של המדינה להפעיל את כל זרועותיה, כולל המוסד, כדי להשיב ילד אחד למשפחתו. זהו סיפור על אמונה ופחד, על חוק ומצפון, ובעיקר על ילד אחד שנקלע למאבק שלא בחר בו, אך שינה את פני השיח הציבורי בישראל לשנים ארוכות.
