תאמל״ק לי
איך הופכים מילד רעב שקבר את משפחתו במצור על לנינגרד, לאלוף אולימפי שמעצב את פני העיר שלו מחדש? • סיפורו של יורי טיוקאלוב הוא שיעור עוצמתי על כוח הרצון האנושי במקום שבו התקווה כמעט אבדה. • יש סיפורים שמרגישים כאילו נכתבו בהוליווד, אך המציאות של טיוקאלוב הייתה קשה ומורכבת מכל תסריט.
בגיל 11, כשילדים אחרים שיחקו בחוץ, יורי עבר את גיהינום המצור. הוא ראה את בני משפחתו מתים מרעב, ישן בחדרים קפואים בטמפרטורה של 40- מעלות, ועבד בלילות בכיבוי פצצות תבערה על גגות העיר. את מזונו אסף לעיתים בבתי קברות, והרגע המאושר בחייו? פרוסת לחם עם שתי חתיכות דג קטנות בערב חג. המצור לא שבר אותו – הוא חישל אותו.
לאחר המלחמה, בטעות כמעט גורלית, הוא הגיע לענף החתירה האקדמית. שם, כנגד כל הסיכויים, הדהים את העולם באולימפיאדת הלסינקי 1952 כשניצח את ג'ון קלי האמריקאי (אחיה של גרייס קלי), והוכיח שרוח האדם יכולה לנצח גם את התנאים הקשים ביותר. אך השיא האמיתי הגיע לאחר פרישתו: טיוקאלוב הפך לפסל מחונן שהנציח את גבורת עירו באנדרטאות מתכת מרשימות, שחלקן מפארות עד היום את המעון הנשיאותי ברוסיה. הוא היה האיש שניצח את המוות, את הכפור ואת השכחה – אדם שהפך כאב לאמנות ומאמץ למדליות זהב.
ילדות בצל המצור: לכבות פצצות בגיל 12
יורי טיוקאלוב היה פטרבורגי שורשי בדור חמישי. משפחתו חוותה את תהפוכות ההיסטוריה – מנכסים שהולאמו ועד קרע פנימי במלחמת האזרחים. אביו, סרגיי, שירת כפרש ולאחר מכן עבד במפעל הנשק "קירוב". יורי נולד ב-4 ביולי 1930 וספג את האהבה לעבודה קשה עוד בילדותו, כשבילה בבתי הקיץ באוזרקי בקרב ילדי פועלים. "שם הונח היסוד לבריאותי, שאפשר לי לשרוד את המצור", נזכר לימים.
בתקופת המצור, המוות הפך עבורו לשגרה. דודתו נהרגה מפגז, ובני משפחה אחרים מתו מרעב. בשיא החורף, כשחלונות הבית מנופצים ומכוסים בלוחות עץ, ניסר יורי בולי עץ קטנים כדי לחמם מעט מים בכיריים קטנים ("טאגאן"). כדי לשרוד את הרעב בקיץ, ליקט פטריות בבית קברות סמוך: "הן גדלו שם מצוין", סיפר ביובש. בגיל 12 כבר עבד בכיבוי פצצות תבערה על הגגות ובהובלת חביות מים (ולעיתים אף צואה לדישון) ברחבי העיר המורעבת. רק ב-1943, עם פריצת המצור, זכה לחזור לספסל הלימודים.
המסלול האולימפי: מהשער העצמי אל הזהב
הידעת?
חתירה אקדמית היא ענף ספורט אולימפי יוקרתי המבוסס על הנעת סירה באמצעות משוטים המחוברים לציר (מלגז). בניגוד לקיאקים, החותרים יושבים על מושב נע וגבם מופנה לכיוון ההתקדמות.
החתירה דורשת עוצמת רגליים אדירה וסיבולת גבוהה. ניצחונו של טיוקאלוב ב-1952 נחשב לסנסציה, כיוון שגבר על מסורות חתירה מערביות מפוארות בעזרת טכניקה שפיתח בתנאי הנהר הקשים של לנינגרד. החתירה מכונה ״אקדמית״ משום שהונהגה תחילה בתחרויות אוניברסיטאיות.
יורי טיוקאלוב היה סמל לתקומה עבור הסובייטים. לאחר ששרד את המצור הנורא על לנינגרד, הוא מצא את עצמו כמעט במקרה בסירה קטנה על נהר הנייבה. האימונים שלו היו שונים מכל מה שהכירו במערב. בזמן שחותרים אחרים חיפשו מים שקטים וסטריליים, טיוקאלוב התאמן מול ספינות נהריות, נאבק בגלים וברוחות המקפיאות של צפון רוסיה. זה בדיוק מה שהעניק לו את היתרון כשהגיע לאולימפיאדה – הוא ידע להתמודד עם מים לא צפויים, בזמן שיריביו איבדו את הקצב.
ההצלחה שלו בחתירה אקדמית לא הייתה רק עניין של מדליות. עבורו, כל חתירה הייתה עדות לכך שהוא חי, שהוא חזק, ושהעיר שלו לא נכנעה. גם כשעבר לעסוק בפיסול, הוא שמר על אותה דייקנות ומשמעת עצמית שאפיינו אותו על המים. הפסלים שיצר במתכת נשאו את אותה עוצמה שנדרשה לו כדי להביא את מדליית הזהב הראשונה לברית המועצות בענף הזה, והפכו אותו לדמות מופת שמשלבת בין חוסן פיזי לעומק אמנותי.
הקריירה הספורטיבית שלו החלה בכלל בכדורגל, בעקבות אביו, אך הסתיימה לאחר שכבש שער עצמי אומלל במשחק במסגרת אליפות העיר: "התביישתי להסתכל לחברים בעיניים, לא יכולתי להמשיך". המעבר לחתירה קרה במקרה, כשמילא מקום של חותר חסר בקבוצה של בן דודו. הילד שחתר מגיל שש בסירה של אביו בנייבה הפתיע את המאמנים מיד.
בלי ניסיון בינלאומי ובשיטות של ניסוי וטעייה, אימץ טיוקאלוב את העיקרון "קשה באימונים – קל בקרב". הוא נהג "להתחרות" בספינות נוסעים בנהר כדי לשפר את סיבולתו. באולימפיאדת הלסינקי 1952, כשהוא מייצג את ברית המועצות שביקשה להביס את האמריקאים בכל מחיר, גבר על ג'ון קלי האב בתנאי רוח קשים שרק חותר "מחושל" כמוהו יכול היה לצלוח. הוא קטף את הזהב גם במלבורן (1956) והוסיף כסף ברומא (1960), לצד חמש אליפויות אירופה.
האזמל והמתכת: להנציח את הגבורה
עם פרישתו, בחר טיוקאלוב בנתיב לא שגרתי: פיסול. בעוד חבריו ייבאו בגדים מחו"ל, הוא קנה כלי גילוף צרפתיים. ב-1976 עמד בפני דילמה: לאמן את הנבחרת באולימפיאדת מונטריאול או לפסל את האנדרטה למגיני לנינגרד. "על כפות המאזניים עמדו הזהב האולימפי ומדליית ההגנה על לנינגרד. השנייה הכריעה", אמר.
עבודותיו, ובהן פאנל המתכת באולם הזיכרון בכיכר הניצחון והפרוטומה של פיוטר הראשון (שעותק שלה ניצב במעון הנשיא בוולדאי), הפכו לחלק בלתי נפרד מהמורשת של סנקט פטרסבורג. למרות שבץ מוחי שעבר ב-2002, הוא המשיך ליצור ולעבוד עוד 16 שנים עד פטירתו ב-2018.
מורשת של ניצחון הרוח
סיפורו של יורי טיוקאלוב הוא עדות יוצאת דופן ליכולת האנושית לצמוח מתוך הריסות. הוא היה ספורטאי מחונן ואמן דייקן; אבל יותר מכל היה אדם שזיקק את הטראומות הגדולות ביותר של המאה ה-20 לכדי יופי וגבורה. מהילד שכיבה פצצות ועד לפיסול, טיוקאלוב הוכיח שהניצחון האמיתי אינו נמדד רק במדליות, אלא ביכולת להשאיר חותם נצחי על העולם, בין אם זה על פני המים או במתכת יצוקה.
חומר מעשיר לצפייה
הסרט הביוגרפי הרוסי "הראשון על האולימפוס" (2025) בכיכובו של גלב קליוז'ני מביא אל המסך הגדול את דרכו של האיש שהפך לאגדה עוד בחייו.
