תאמל״ק לי
ב־1 בפברואר 1884, בעיר לבדיאן, נולד הסופר והמהנדס יבגני זַמִיָאטִין. • הוא נחרט בדפי ההיסטוריה של הספרות הרוסית בזכות הרומן הדיסטופי "אנחנו", אך מדוע הוא כונה דווקא "האנגלי"?
ניוקאסל. לא הרבה יודעים על העבר התעשייתי העשיר של העיר, אך בראשית המאה ה-20, העיר שבצפון "אלביון הערפילית" ממש נחנקה. עשן סמיך וצורב של בתי חרושת רבים, אבק פחם באוויר, ושיכוני פועלים עגומים וחדגוניים קיבלו את פני הנוסעים שהגיעו – אם מתוך סקרנות ואם לצורכי עסקים – אל המפעל הבלתי פוסק הזה, שהפך גם לביתם של פועליו.
כך נראתה ניוקאסל בשנת 1916 בעיניו של צעיר שהגיע מפטרוגרד. שמו היה יִבְגֶני איוָואנוֹביץ' זַמִיָאטִין. הוא היה לבוש לפי צו האופנה האחרון, נראה בשנות השלושים המוקדמות לחייו והגיע למרכז התעשייה האנגלי (ואולי האירופי כולו) בשל משימה חשובה: כנציג המזמינים, היה על המהנדס הצעיר לפקח על בניית שוברת הקרח "סנט אלכסנדר נבסקי".
המאה העשרים עשירה בתהפוכות גורל מוזרות. שנים ספורות יחלפו ושמה של שוברת הקרח ישונה ל"לנין", בעוד המהנדס הצעיר והמבריק יהפוך לאחד מחשובי הסופרים הרוסים.
הניכור האנגלי וההשראה הספרותית
הצלחותיו הספרותיות הראשונות של זמיאטין ליוו אותו עוד לפני שיצא למשימתו בחו"ל. מקסים גורקי, למשל, הזכיר במכתב לאשתו את נובלת הבכורה של הסופר הצעיר: "קראי את 'סיפור פרובינציאלי' (Uyezdnoye) של זמיאטין, תיהני ממנה".
עם זאת, שינוי האווירה העניק לסופר חומר גלם נוסף ליצירתו. באנגליה עבד זמיאטין על הנובלות "אנשי האי" ו"צייד האדם" כשביצירות אלו הוא לא חסך את שבט ביקורתו האירונית מהאנגלים ומאורח חייהם, שנראה רחוק ומוזר לאדם הרוסי.
באחד ממכתביו לארוסתו, ל.נ. אוסובה, תיאר זמיאטין את רשמיו הראשונים והלא נעימים מהעיר שבה בילה את מרבית חייו ה"אנגליים": "אבל ניוקאסל עצמה – כמה שהיא דוחה. כל הרחובות, כל בתי המגורים – כולם זהים, את מבינה? זהים לחלוטין, כמו מחסני התבואה בפיטר ליד מנזר אלכסנדר נבסקי. כשנסענו ליד זה שאלתי: 'אילו מחסנים אלה אצלכם?' – 'אלה בתי מגורים…', ענו לי."
למרות שבתחילה עוררה אנגליה סלידה בנפשו של זמיאטין, שנולד בלבדיאן, עיירה מנומנמת במחוז טמבוב (שבה, לדבריו, לא היה דבר מלבד "שיחי פטל ועשבי פרא") הרי שדמות הדנדי המעודן והפדנטי, המומחה הגדול לספרות אנגלית, נותרה עמו לנצח. הצייר יורי אננקוב, חברו הקרוב של זמיאטין, נזכר שידידו מעולם לא נפרד מהסופרים האהובים עליו: "ביליתי איתו חודש מאושר של חופשת קיץ בשנת 1921, בכפר נידח על גדות נהר השקסנה… עבדנו הרבה, יושבים בין השיחים או שוכבים בעשב: זמיאטין עם מחברות בית ספר, ואני עם אלבום רישום. זמיאטין היה 'ממרק', כדבריו, את הרומן 'אנחנו' ומכין תרגומים – אם של וולס ואם של תאקרי."
לידתה של הדיסטופיה
לאחר שובו לרוסיה ב־1917, הפך יבגני זמיאטין לסופר ופובליציסט בולט. הוא היה מקורב לגורקי ואף לקח על עצמו את ניהול כיתת הפרוזה האמנותית ב"בית האמנויות" בפטרוגרד. שם התגבשה קבוצת "אחי סרפיון", שחבריה (מיכאיל זושצ'נקו, וניאמין קברין, וסבולוד איוואנוב וקונסטנטין פדין) יתפסו לימים מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה של הספרות הרוסית.
בשנת 1920 השלים זמיאטין את היצירה שעולה כיום ראשונה בזיכרון כשמוזכר שמו. בדיסטופיה "אנחנו", יצר הסופר דימוי של עתיד מחריד שבו את הרגשות הכנים ואת הטבע מחליפים חישוב מכני ודיוק מתמטי.
כשמבינים עד כמה נראו חיי הערים באנגליה נוראיים ומעוותים בעיניו, מתבהר המקור ממנו שאב המחבר את השראתו. אך פרסום הרומן בברית המועצות לא התאפשר; הוא ביקר באופן בוטה מדי כל ניסיון לבנות אוטופיה.
משנת 1921 נדד הרומן בין הוצאות ספרים אירופיות. שוב הוכיח הגורל כי צדק מי שכינה את זמיאטין "אנגלי" בחצי חיוך: "אנחנו" פורסם לראשונה דווקא בניו יורק, ובשפה האנגלית.
״אנחנו״
בעולם שבו רצון חופשי נחשב למחלה וכל נשימה מוסדרת בטבלאות מתמטיות, נולד אחד הספרים המשפיעים ביותר בתולדות הספרות.
"אנחנו" (ברוסית: Мы), פרי עטו של הסופר והמהנדס הרוסי יבגני זמיאטין, נכתב בין השנים 1920–1921 והניח את אבני היסוד לז'אנר הדיסטופיה העתידני כפי שאנו מכירים אותו כיום.
מלחמה נגד הדמיון: המדינה האחת
זמיאטין מצייר חזון מצמרר של המאה ה־32. לאחר "מלחמת מאתיים השנה", קונפליקט אפוקליפטי על משאב נדיר המכונה במטאפורה מקראית "לחם", שבו שרדו רק 0.2% מאוכלוסיית כדור הארץ והוקמה "המדינה האחת". זוהי עיר-מדינה העשויה כמעט כולה מזכוכית שקופה, מבנה המזכיר את ה"פנאופטיקון" ומאפשר מעקב המוני מתמיד.
במדינה זו, האינדיבידואליות היא שריד מהעבר: שמות הוחלפו במספרים ובאותיות והאזרחים לובשים מדים אחידים וצועדים בסנכרון מושלם. החיים מנוהלים על פי עקרונות ה"טיילוריזם" – מערכת יעילות תעשייתית נוקשה – וכל שעה ביום מוכתבת על ידי "הטבלה".
בראש הפירמידה עומד "המיטיב", דמות סמכותית שנבחרת שוב ושוב בבחירות שתוצאותיהן ידועות מראש. אפילו החיים האינטימיים מנוהלים על ידי המדינה: אזרחים מגישים בקשות לביקורים מיניים לא-אישיים, המוסדרים באמצעות פנקסי קופונים.
יומנו של בונה החלליות: העלילה
גיבור הרומן הוא D-503, המהנדס הראשי של ה"אינטגרל" – פרויקט של בניית חללית ענק שנועדה להפיץ את בשורת "המדינה האחת" לכוכבי לכת אחרים. D-503 מתחיל לכתוב יומן המיועד ליצורים חוץ-ארציים, שבו הוא מהלל בתחילה את הסדר והתבונה של מדינתו.
עולמו המחושב מתחיל להיסדק כשהוא פוגש את I-330, אישה מסתורית ומרדנית. בניגוד ל־O-90, בת זוגו הקבועה והכנועה, I-330 מעשנת, שותה אלכוהול ומפלרטטת בגלוי במעשים המהווים עבירה חמורה על החוק. היא חושפת בפניו את קיומו של "מפי" (Mephi), ארגון מחתרת חתרני השואף להפיל את המדינה ולפרוץ את "החומה הירוקה" שהיא מחסום המפריד בין העיר הסטרילית לבין הטבע הפראי והאנשים מכוסי הפרווה שחיים מחוצה לה.
D-503 נקרע בין נאמנותו ל"תבונה" לבין משיכתו ל־I-330 ולרגשותיו המתעוררים, המוגדרים על ידי המדינה כמחלת נפש. הסערה הרגשית מגיעה לשיאה כשהמדינה מכריזה על "המבצע הגדול": טיפול פסיכו-כירורגי באמצעות צילומי רנטגן המסיר מהמוח את מרכז הדמיון והרגש והופך את האזרחים ל"טרקטורים אנושיים" אמינים.
סמליות, מתמטיקה ותנ"ך
זמיאטין, שהיה אדריכל ימי בהכשרתו, שזר בספר מוטיבים רבים מעולמו המקצועי. מספרי הדמויות נלקחו ממפרטים טכניים של שוברת הקרח "אלכסנדר נבסקי הקדוש" (ששמה שונה ל"לנין" לאחר המהפכה), שעליה עבד הסופר עצמו.
הרומן גדוש ברמיזות מקראיות: "המדינה האחת" כגן עדן מעוות, D-503 כאדם הראשון, I-330 כחווה המפתה לידע והדמות S-4711 כנחש המעוות (שמו הוא גם רמז למותג הבושם "4711").
המאבק הפנימי של הגיבור מתבטא במושגים מתמטיים: הוא מוטרד מהשורש הריבועי של 1- (i), המייצג את המספרים הדמיוניים שהמדינה מנסה להכחיד.
המסר של זמיאטין חד וברור: כפי שאין מספר אחרון, כך אין מהפכה סופית. המהפכות הן אינסופיות.
החרם הסובייטי והשפעה עולמית
כאמור, גורלו של הספר היה סוער לא פחות מתוכנו. ברוסיה הסובייטית, המבקרים תפסו את "אנחנו" כקריקטורה מרושעת של הקומוניזם וכביקורת על מלחמת האזרחים. הממסד הספרותי יצא במסע הטרדות נגד זמיאטין וקבע כי "המדינה הסוציאליסטית יכולה להסתדר בלי סופר כמוהו".
בעקבות הרדיפה, הרומן לא פורסם ברוסיה במשך עשורים. הוא יצא לאור לראשונה דווקא בניו יורק ב־1924, בתרגום לאנגלית. רק ב-1988, בתקופת ה"גלסנוסט", זכו הקוראים בברית המועצות לקרוא אותו בשפת המקור. הספר תורגם לעברית בשנת 1999 (הוצאת בבל, בתרגומה של מירי ליטווק).
השפעתו של "אנחנו" על ענקי הספרות היא בלתי ניתנת לערעור. ג'ורג' אורוול, שקרא את הספר בצרפתית, השתמש בו כמודל מפורש לכתיבת "1984". אלדוס האקסלי אומנם הכחיש כי הושפע ממנו בכתיבת "עולם חדש מופלא", אך אורוול עמד על כך שקווי הדמיון רבים מדי מכדי להיות מקריים. יחד עם "עקב הברזל" של ג'ק לונדון, "אנחנו" נחשב לאבי הז'אנר הדיסטופי, ספר שזכה בפרס "פרומתאוס" להיכל התהילה ונותר רלוונטי מתמיד גם במאה ה־21.
רדיפה וגלות
במחצית השנייה של שנות ה־20 עבד זמיאטין על רומן על אטילה ההוני ("שוט האלוהים"), וכתב סיפורים ומאמרים. אך במדינה הסובייטית הצעירה נשמעה יותר ויותר ביקורת חריפה על סגנונו היצירתי, ביקורת שהפכה עם הזמן לרדיפה פרועה.
בהקשר לאירועים אלה כתב קונסטנטין פדין ביומנו: "זהו סגנון התקופה! עכשיו זקוקים לאנשים כמו 'היסטוריון הספרות' אבגנייב-מקסימוב, שהודה בגלוי בפני הנהלת אגודת הסופרים כי הוא 'נאלץ לכתוב על הרומן 'אנחנו' של זמיאטין, אף שעד כה לא הזדמן לו לקרוא את הרומן הזה'."
בשנת 1931 עזב זמיאטין את רוסיה לצמיתות. בדומה למהגרים רבים, הוא השתקע בפריז. שם המשיך לכתוב מאמרים על הספרות הרוסית ועבד על תסריט לעיבוד קולנועי לטרגדיה של גורקי "בשפל".
אך למרות הכל, הלב הפך ללווייתו הקבועה של הסופר: אולי היה זה געגוע של גולה ואולי מועקה המוכרת לאנגלי הנמצא בבירה הצרפתית…
כך או כך, יבגני זמיאטין הלך לעולמו ב־10 במרץ 1937 ונקבר בבית העלמין פריזאי ברובע טיה (Thiais).
אך מורשתו היצירתית של זמיאטין לא מתה: היא שימשה השראה לסופרים כמו אלדוס האקסלי וג׳ורג אורוול, מחברי הרומנים "עולם חדש מופלא" ו־"1984". האנושות, הצועדת בנתיב הקדמה, "משחררת את השד מהבקבוק", כפי שניסח זאת אורוול בביקורתו על הרומן "אנחנו" וזמיאטין היה מהראשונים שנחרדו מהשלכותיה האפשריות.
חומר מעשיר לצפייה
״אנחנו״ עובד לסרט טלוויזיה מערב גרמני ב־1982 וזכה לעיבוד קולנועי מודרני ברוסיה בשנת 2022, אך הסרט נגנז ובדומה לרומן סופג ביקורת מהשלטון הרוסי על כך שהסרט מציג ביקורת סמויה על הממשל הרוסי.
כך או כך, צילומי הסרט והפקתו הושלמו ותאריך יציאתו לאקרנים נדחה ללא הפסקה.
צילומי הסרט החלו באוגוסט 2018 באולפני "גלאבקינו" שבמחוז מוסקבה. על כיסא הבמאי ישב הקולנוען הצעיר המלט דוליאן, שזה היה סרטו הראשון באורך מלא. על ההפקה היו אמונים האחים סאריק וגוורג אנדראסיאן. הצילומים הסתיימו בספטמבר 2018, ומיד לאחריהם החל שלב הפוסט-פרודקשן שנמשך זמן רב.
צוות השחקנים כלל את יגור קורשקוב בתפקיד D-503, ילנה פודקמינסקאיה בתפקיד I-330 ולצדם פיליפ יאנקובסקי, יורי קולוקולניקוב, דמיטרי צ'בוטאריוב ומריאנה ספיבאק. תקציב הסרט עמד על 230 מיליון רובל.
בתחילה תוכננה הבכורה לשנת 2019, אך היא נדחתה לסתיו 2020, ולאחר מכן ל-2021. בשל מגבלות הקורונה, ההפצה נדחתה שוב והפעם ל-8 בספטמבר 2022, ולבסוף נקבע מועד סופי ל-1 בדצמבר 2022.
ברם, ב-11 בנובמבר 2022 נודע כי הקרנת הבכורה בוטלה. חברת ההפצה "סנטרל פרטנרשיפ" הודיעה שלא נקבע מועד חדש. הסיבות לביטול לא פורסמו באופן רשמי, ונציגי החברה הפנו את כל השאלות למפיקים, האחים אנדראסיאן.
למרות היעדר נימוקים רשמיים, ההקשר הכללי מאפשר לשער מספר גורמים כמו בעיות ברישיון ההפצה, הסרט הוסר מלוח ההקרנות ללא הסבר. על פי השמועות, ייתכן ומשרד התרבות הרוסי סירב להנפיק לו רישיון הפצה (טענה זו הועלתה ישירות בכמה מקומות), אך לא התקבל אישור רשמי לכך מהיוצרים.
הדיסטופיה של זמיאטין על מדינה טוטליטרית המפעילה שליטה מוחלטת בפרט, עשויה הייתה להיתפס כאקטואלית מדי וכלא הולמת פוליטית בתנאים של רוסיה בשנת 2022.
הסרט אומנם הושלם ומוכן להקרנה, אך מעולם לא ראה אור. בראיון משנת 2024, הבמאי המלט דוליאן הזכיר את "אנחנו" כאחד הפרויקטים שהשלים, מה שמאשר שהסרט קיים בגרסה מוכנה.
הרומן של זמיאטין אומנם עובד לטלוויזיה המערב־גרמנית. אך הגרסה הרוסית הייתה אמורה להיות העיבוד המקומי הראשון ליצירה הקלאסית, מה שהופך את גורלה לעצוב עוד יותר עבור חובבי הספרות והקולנוע.
