ז'בוטינסקי: מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית, סופר ולוחם

ילדות ונעורים

ולדימיר יבגנייביץ׳ ז'בוטינסקי,  נולד באודסה ב-18 באוקטובר 1880, למשפחה יהודית מתבוללת. אביו, יבנו (יבגני גריגורייביץ') ז'בוטינסקי, היה סוחר מניקופול, שעבד בחברת הספנות והמסחר הרוסית, עסק ברכישה ומכירה של חיטה. אמו, חווה (אווה, יבה מרקובנה) זק (1835–1926), הייתה במקור מברדיצ'ב ונינתו של המגיד מדובנא. אחיו הבכור מירון (מאיר, 1875) נפטר בילדותו; אחותו תרזה (תמרה, טניה) יבגנייבנה ז'בוטינסקי-קופ (16 במאי 1876 – ?), הייתה המייסדת של גימנסיה פרטית לבנות באודסה.

כאשר מלאו לז'בוטינסקי חמש שנים, עברה המשפחה לגרמניה עקב מחלת האב. האב נפטר בשנה שלאחר מכן והמשפחה חזרה לאודסה. האם, למרות העוני שפקד אותם, פתחה חנות למכירת כלי כתיבה ושלחה את בנה לגימנסיה באודסה. בגימנסיה, ז'בוטינסקי לא סיים את לימודיו, מכיוון שהתלהב מעיתונאות: מגיל 16 החל לפרסם ב"אודיסקי ליסטוק", העיתון הפרובינציאלי הגדול ברוסיה ונשלח על ידי העיתון ככתב לשווייץ ולאיטליה. הוא גם שיתף פעולה עם העיתון "אודיסקייה נובוסטי" ("ידיעות אודסה"). הוא רכש השכלה גבוהה באוניברסיטת רומא, בפקולטה למשפטים.

היה חבר ילדות ונעורים של המהפכן והסופר קורניי צ'וקובסקי וסייע מאוד בפרסום מאמרו הראשון ("הוא הכניס אותי לספרות," טען צ'וקובסקי על ז'בוטינסקי). ולדימיר ז'בוטינסקי שימש כעד מטעם החתן בחתונתם של קורניי איוואנוביץ' צ'וקובסקי ומריה אהרון-ברובה (בוריסובנה) גולדפלד ב-26 במאי 1903.

עיסוק בספרות ובעיתונאות

הופעת הבכורה של ז'בוטינסקי בעיתונאות הייתה באוגוסט 1897 בעיתון "יז'נויֶה אובוזרניֶה" ("סקירה דרומית") תחת שם העט "ולדימיר איליריץ'". הוא משך תשומת לב בזכות כתבותיו מרומא ובזכות הפיליטונים שכתב תחת שם העט "אלטַלֶנה". בתחילת המאה ה-20 הוא פעל במרץ כמשורר ומתרגם; בתרגומיו הכיר הציבור הרוסי את שיריו של המשורר היהודי הגדול של אותה תקופה, חיים נחמן ביאליק. ז׳בוטינסקי היה אחד המתרגמים לרוסית של הפואמה "העורב" מאת אדגר אלן פו.

ב-1904 עבר לסנט פטרבורג (עקב תקרית עם המשטרה שבגינה עמד בפני ענישה מנהלית) ושיתף פעולה עם "רוס" ("רשימות ללא כותרת", שנחתמו כ"ולדימיר ז'בוטינסקי"). הוא הגיב בחריפות לכל תופעות החיים הציבוריים ברוסיה והגן בהתלהבות על עקרונות חירות הפרט. ב-14 באוקטובר 1907 נישא לאנה (יואנה) מרקובנה הלפרין, אחות של חברו לכיתה בגימנסיה.

חלק מיצירותיו הפואטיות, הפיליטונים והמאמרים של ז'בוטינסקי יצאו לאור בנפרד לפני המהפכה הרוסית: "בבוהמה הסטודנטיאלית" (מחיי הסטודנטים האיטלקים), "עשרה ספרים" והפואמה "שרלוט הענייה" (על שרלוט קורדה; חלק מהמהדורה הוחרם על ידי הרשויות שראו בה הסתה לטרור). הפואמה האחרונה זכתה לתגובה נלהבת מהסופר המהפכן מקסים גורקי. גם קופרין ציין את "הכישרון המולד" של ז'בוטינסקי והאמין שאם לא היה מתמסר לפעילות ציונית, היה גדל להיות "נשר של הספרות הרוסית".

במהלך חגיגות יום המאה לגוגול בשנת 1909, פרסם ז'בוטינסקי, במאמר מתוך סדרת "רשימות ללא כותרת" שהתפרסמה בכתב העת "ראסווט" (גיליון 13–14), ושמו שונה ב-1913 ל"ליטוף הרוסי", את האשמתו הראשונה כנגד הספרות הרוסית באנטישמיות. לטענתו, האינטליגנציה הרוסית מאופיינת בלאומיות רוסית גדולה סמויה אך הולכת וגדלה, המכוונת נגד היהודים והוא חזה את התפתחותה המהירה. לצורות הביטוי של לאומיות זו הוא ייחס, מלבד שנאה גלויה ליהודים, גם התעלמות מכוונת מהם – "א-שמיות" (א-סמיטיזם). חגיגות גוגול עצמן כונו על ידו זרות ליהודים, "חתונה זרה".

השתתפותו בתנועה הציונית

לפני חג הפסח של 1903, היה ז'בוטינסקי מבין מארגני יחידת ההגנה העצמית היהודית הראשונה ברוסיה (הפוגרום הצפוי לא התרחש באודסה אלא בקישינב). באוגוסט של אותה שנה נשלח כציר לקונגרס הציוני השישי בבאזל ומנקודה זו החל לקחת חלק פעיל בתנועה הציונית. כבר בתחילת 1904 הצטרף למערכת כתב העת הציוני החודשי החדש בשפה הרוסית "יברייסקיה ז'יזן" ("החיים היהודיים", לימים "ראסווט" – "השחר"), שהפך מ-1907 לבטאון הרשמי של התנועה הציונית ברוסיה. בעמודי עיתון זה ניהל פולמוס חריף נגד תומכי ההתבוללות ונגד הבונד. היה ממייסדי "האיגוד להשגת שוויון זכויות מלא לעם היהודי ברוסיה" (1905). ב-1906 השתתף בוועידה הציונית הכל-רוסית השלישית בהלסינגפורס; היה שותף בחיבור "תוכנית הלסינגפורס" שאומצה שם, אירוע שאותו ראה כשיא פעילותו הציונית בצעירותו. בשנים 1908–1909 (לאחר מהפכת הטורקים הצעירים) עבד ככתב בקושטא (איסטנבול של ימינו); בתקופה זו ביקר לראשונה בארץ ישראל. עם שובו לרוסיה החל במאבק נמרץ למען ביסוס השפה העברית בכל תחומי החיים היהודיים וב-1911 ייסד את ההוצאה לאור "תרגמן", שהוציאה לאור יצירות קלאסיקה עולמית בתרגום לעברית. פרסם מספר חוברות בנושאי ציונות: "ציונות וארץ ישראל", "לשונאי ציון", "חינוך עברי" ואחרות.

במאמר שכתב בשנת 1924, הציג ז'בוטינסקי את אי-האפשרות העקרונית, לשיטתו, של קבלת כל סוג של דו-קיום שיוצע על ידי היהודים והעלה את תפיסת "קיר הברזל" שהפכה לימים מפורסמת מאוד. תפיסה זו הניחה פיתוח של הקהילה היהודית בארץ ישראל בניגוד לרצון השכנים הערבים וזאת בחסות כוח שהערבים לא יוכלו להתגבר עליו. ז'בוטינסקי התעקש על פיתוח אינטנסיבי של הקהילה היהודית, במיוחד באמצעות הגירה המונית, השגת מטרות פוליטיות, ורק על בסיס זה – בניית מערכת יחסים עם השכנים הערבים.

מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה – היה כתב מלחמה מטעם העיתון "רוסקייה ודומוסטי" באזור החזית המערבית. עם כניסת טורקיה למלחמה, העלה את הרעיון להקים כוח צבאי יהודי ולהשתתפות היהודים כצד במלחמת העולם. עד אז, הציונים השתדלו לשמור על נייטרליות; ז'בוטינסקי העלה את הרעיון שהציונים צריכים לקחת צד באופן חד-משמעי עם מדינות ההסכמה ולגבש במסגרת כוחותיהן צבא יהודי שישתתף בשחרור ארץ ישראל ויהפוך לאחר מכן לגרעין לארגון מדינה יהודית בה.

יחד עם יוסף טרומפלדור, הוא הקים את הגדודים העבריים (הלגיון היהודי) במסגרת הצבא הבריטי, התגייס כטוראי לצבא הבריטי, עבר קורס סמלים ומאוחר יותר הוסמך כקצין בלגיון העברי. ב-1918 השתתף בקרבות נגד הכוחות העות'מאניים בארץ ישראל. אירועים אלה תוארו על ידי ז'בוטינסקי מאוחר יותר בספרו "המשפט על הגדוד" (1928). הוא התייחס באופן שלילי להשתתפות הפעילה של יהודים במהפכת פברואר ומהפכת אוקטובר ברוסיה.

אידיאולוג של הרוויזיוניזם

לאחר מלחמת העולם התיישב ז'בוטינסקי בארץ ישראל. באביב 1920 הוא נעצר על ידי השלטונות הבריטיים בגין ארגון ההגנה העצמית במהלך התנגשויות עם הערבים; הוא נכלא במצודת עכו ונידון ל-15 שנות עבודת פרך, אך שוחרר עד מהרה. לאחר שחרורו, הוא נבחר להנהלת ההסתדרות הציונית העולמית (1921), אך במהרה התעוררו אצלו חילוקי דעות אידיאולוגיים עם הרוב, כולל מנהיג הארגון חיים וייצמן. אלה נגעו לנקודות הבאות: תומכי וייצמן סברו שהצהרת בלפור העניקה את כל הערבויות הפוליטיות הנחוצות ומעתה תפקידם של הציונים הוא ביישוב חקלאי של ארץ ישראל ויצירת בסיס ל"בית לאומי" – ז'בוטינסקי דרש חיזוק המרכיב הפוליטי בפעילות הציונית וערבויות למדינה יהודית "על שני עברי הירדן". תומכי וייצמן הסתמכו בפעילותם המדינית אך ורק על שיטות דיפלומטיות בעוד ז'בוטינסקי התעקש על לחץ כוחני הן על שלטונות המנדט והן על ערביי ארץ ישראל. בנוסף, ז'בוטינסקי התנגד בחריפות לרעיונות הסוציאליסטיים ששלטו בתנועה הציונית, בטענה שמלחמת המעמדות מערערת את האחדות הלאומית הנחוצה ליהודים; הוא הציג את הסיסמה: "רק דגל אחד" והשווה את שילוב הסוציאליזם והציונות לעבודת שני אלים בו-זמנית. ז'בוטינסקי הכריז על הצורך ברוויזיה (בחינה מחדש) של הציונות המסורתית, ומכאן נובע שמו של הזרם שהוא עמד בראשו: רוויזיוניזם.

ביחס לבעיה הערבית, ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים, בניגוד לווייצמן שהסתמך על שיטות דיפלומטיות, ובמיוחד בניגוד לזרם הערביסטי בציונות, דגלו בצורך לפתח מבנים צבאיים יהודיים ולחץ כוחני קשוח על הערבים כדי לאלץ אותם להשלים עם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בדרכי שלום, לדעת ז'בוטינסקי, הערבים, מתוך פטריוטיזם טבעי, אינם מוכנים לאפשר את הגשמת הרעיון הציוני בשום צורה. לפי ז'בוטינסקי, המאבק בערבים אינו מנוגד לדרישות המוסר, מכיוון שלערבים יש מדינות וארצות רבות, בעוד שהיהודים הם עם ללא ארץ ומדינה לאומית ולכן, הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא צודקת, ללא קשר לשאלה האם הגשמת צדק זה נוחה או לא נוחה לערבים.

יחד עם זאת, ז'בוטינסקי תמך במתן שוויון זכויות מלא לערבים, אך כמיעוט לאומי במדינה היהודית ורק לאחר שיסכימו עם עובדת קיומה של מדינה זו. תוכנית זו הציג ז'בוטינסקי במאמריו המפורסמים "על קיר הברזל" ו"האתיקה של קיר הברזל" (1924). עקב הלאומיות הרדיקלית, האנטי-סוציאליזם וההימור על הכוח ברעיונותיו, האשימו יריביו את ז'בוטינסקי בפשיזם (מעניין ש"פשיסט יהודי" כינה את ז'בוטינסקי, כמחמאה, גם מוסוליני בעצמו ואף קיווה לסיועו בהפצת רעיונות הפשיזם). ציונים מהזרם השמאלי העניקו לז'בוטינסקי את הכינויים "דּוּצֶ'ה" ו"ולדימיר היטלר" (ביטוי של בן-גוריון). נטיות פרו-פשיסטיות אכן התבטאו לעיתים בתנועה הרוויזיוניסטית, אך ז'בוטינסקי עצמו התנגד להן עקרונית. הוא כתב למעריצי הפשיזם: "גישה כזו חורגת מכל מסגרת רומנטיקה מותרת. אני מחשיב את אובססיית הקודש שלכם לטעות, כי היא הורסת את מה שיקר לי… התנועה הרוויזיוניסטית מבוססת על הערכים הדמוקרטיים של המאה ה-19, והיא יכולה לראות כחברים רק את אלה המונחים על ידי ערכים אלה והחוק המוסרי".

ז'בוטינסקי לא הצליח ליצור קשרים עם הקהילות החרדיות, שכן החרדים ראו בו מתבולל. ב-1923 פרש ז'בוטינסקי מהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית במחאה נגד קבלת "הספר הלבן" של וינסטון צ'רצ'יל על ידיה, שקבע כי לא ניתן להפוך את ארץ ישראל למדינה יהודית חד-לאומית. באותה שנה קם חוג תומכיו, שהתקבץ סביב מערכת השבועון "ראסווט" שבראשות ז'בוטינסקי; ב-1925 התמסד חוג תומכיו באופן ארגוני והפך לברית הציונים הרוויזיוניסטים והתבססו בפריז. בקונגרס הציוני ה-15 הציעה סיעת הרוויזיוניסטים להכריז על הקמת מדינה יהודית כמטרה רשמית של התנועה, אך לא זכתה לתמיכה. ב-1928, בלונדון, בהשתתפות פעילה של ז'בוטינסקי, הוקמה "הליגה למען הדֹומיניון השביעי" (מיהודים ואנגלים אוהדי הציונות), שהציגה תוכנית להפוך את ארץ ישראל לדומיניון בריטי. ב-1931, הרוויזיוניסטים, שזכו לחרם בקונגרס הציוני ה-17, עזבו את הקונגרס והכריזו כי הם שומרים לעצמם את הזכות שלא למלא אחר החלטות הנהלת הפדרציה הציונית; ב-1933, ז'בוטינסקי, שפנה להמוני המפלגה בניגוד לרצון הנהגת הרוויזיוניסטים, הוביל לפרישת ברית הציונים הרוויזיוניסטים מההסתדרות הציונית העולמית. ניסיון פיוס בין ז'בוטינסקי לבן-גוריון (כנציג הציונים מהשמאל), שהתקיים בתיווך פנחס רוטנברג (אז תעשיין ומפקד "ההגנה" בארץ ישראל), לא זכה לתמיכה בקרב הציונים מהשמאלי ונכשל. הקרע בתנועה הציונית התגבש סופית ב-1935 עם הקמת "ההסתדרות הציונית החדשה" (הצ"ח) בראשות ז'בוטינסקי, עם התוכנית הבאה: "1. יצירת רוב יהודי על שני עברי הירדן; 2. ייסוד מדינה יהודית בארץ ישראל על בסיס ההיגיון והצדק ברוח התורה; 3. עלייה לארץ ישראל של כל היהודים שמעוניינים בכך; 4. חיסול הגולה". הודגש כי "מטרות אלו עומדות מעל לאינטרסים של אישים, קבוצות או מעמדות". מטה הארגון החדש הועבר ללונדון. מהתנועה הרוויזיוניסטית שהקים ז'בוטינסקי צמח מחנה "הימין" הישראלי המודרני, אשר בדמות גוש מחל ו"הליכוד" ממלא תפקיד מרכזי בחיים הפוליטיים של ישראל מאז שנות השבעים.

המשך הפעילות הספרותית, הבונים החופשיים ומשפחתו

שיא היצירה הספרותית של ז'בוטינסקי התרחש בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. פורסמו הרומנים "שמשון" (1926) ו"חמשתם" (1936), ספרי הזיכרונות "סיפור ימיי" (1985) ו"המשפט על הגדוד" (1928), "האמת על האי טריסטן דה רוניה" – אוסף מאמרים ומסות שנכתבו לפני המהפכה (פריז, 1930), ואוסף שירה "שירים, תרגומים, פלגיאטים" (פריז, 1930).

מ-1923 שימש כעורך השבועון המחודש "ראסווט" (השחר), שיצא לאור בברלין, ואחר כך בפריז. מלבד טקסטים פובליציסטיים, פרסם רומנים (תחת שם העט הקודם אלטַלֶנה). הרומן ההיסטורי "שמשון" (מהדורה נפרדת: ברלין, 1927), שמתרחש בתקופה המקראית, מתאר את הטיפוס האידיאלי בעיני ז'בוטינסקי של יהודי פעיל, אמיץ ולוחמני.

הרומן האוטוביוגרפי "חמשתם" (1936) בשפה הרוסית, המתאר את גורלה הטרגי של משפחה יהודית מתבוללת באודסה בתקופת 1905, כמעט ולא משך את תשומת לב הביקורת (הודפס מחדש ברוסיה ובבלארוס בשנות ה-2000). מורשתו הספרותית של ז'בוטינסקי, ארכיונו האישי, מכתביו (כ-7,000 במספר), מסמכים רבים (כמיליון במספר) וכן כל פרסום המוקדש לו, שמורים בתל אביב, במכון ז'בוטינסקי, שמוזיאון ז'בוטינסקי הוא חלק ממנו.

לטענת היסטוריונים רוסיים, ב-1932, בפריז, הצטרף ז'בוטינסקי ללשכה הבונים החופשיים הרוסית "רוסיה החופשית", אך שהה בה רק מספר חודשים (נמחק רשמית מחברותו בה ב-1936). על פי חומרי ההיסטוריון של הבונים החופשיים, הוא היה חבר בלשכת "כוכב הצפון" של המזרח הגדול של צרפת, שם הגיע לדרגת "אומן-בונה" ועזב אותה ב-1935 עקב "עיסוקים רבים". שאלוניו של ז'בוטינסקי פורסמו ב-2006.

אשתו מ-14 באוקטובר 1907 היתה יואנה (אנה) מרקובנה ז'בוטינסקי (לבית הלפרין; נולדה ב-21 במאי 1884, אודסה ונפטרה ב-22 בדצמבר 1949, ניו יורק. נקברה מחדש בישראל). בנו – ערי ז'בוטינסקי (26 בדצמבר 1910, אודסה – 6 ביוני 1969, ישראל), מהנדס, מתמטיקאי, איש ציבור ופוליטיקאי ישראלי, נבחר לכנסת הראשונה ברשימת חרות, קודמתה של "הליכוד". נכדו, זאב ז'בוטינסקי היה איש עסקים, ובעבר טייס קרב.

מותו של ז׳בוטינסקי

ב-4 באוגוסט 1940, יצא ז'בוטינסקי יחד עם חברים במכונית למחנה הקיץ של תנועת בית"ר, שהיה במרחק של שלוש שעות נסיעה מניו יורק. בדרך הוא חטף התקף לב. טבליות לא עזרו. כשהגיעו למחנה, כבר ירדה החשכה. ז'בוטינסקי ירד מהמכונית בקושי וכמחווה של כבוד לבני בית"ר שקיבלו את פניו, בירך אותם ב"תל-חי!" המסורתי (סיסמת אנשי בית"ר לזכר הקרב האחרון של יוסף טרומפלדור). הוא עבר לאט לאורך שורת הלוחמים, נשא נאום קצר, הצטלם למזכרת ועלה לחדרו; ההתקף התחזק, ולא ניתן היה להצילו עוד. מילותיו האחרונות של ז'בוטינסקי: "מנוחה, רק מנוחה, אני רוצה רק מנוחה" ובשעה 22:45 הלך לעולמו. ז'בוטינסקי נקבר בפרבר של ניו יורק, בכפר פרמינגדייל, בבית העלמין "ניו מונטיפיורי".

ב-1964, לוי אשכול, שהיה לוחם בלגיון העברי במלחמת העולם הראשונה, החליף את בן-גוריון בתפקיד ראש ממשלת ישראל וקיים את צוואתו של ז'בוטינסקי, שנכתבה בנובמבר 1935, ובה צוין: "אסור להעביר את שרידי… לארץ ישראל, אלא על פי הוראת הממשלה היהודית של מדינה זו, שתוקם". כך, שרידיהם של ז'בוטינסקי ואשתו אנה (1884–1949) הועברו לישראל וב-4 באוגוסט 1964 נקברו מחדש בהר הרצל בירושלים.

זאב ז'בוטינסקי לא היה רק מדינאי בעל חזון שדחף להקמת מדינה יהודית על בסיס כוח וצדק היסטורי, אלא גם איש רוח וספרות עמוק, ששיריו ורומנים שלו נתנו ביטוי לאתגרי ולבטי הקיום היהודי בעידן המודרני. תפיסותיו הלאומיות, הדגש על הדר ומשמעת, ודרישתו הבלתי מתפשרת לריבונות יהודית "על שני עברי הירדן" – כל אלה הולידו תנועה שהפכה לכוח פוליטי דומיננטי בישראל המודרנית. מורשתו ממשיכה לעצב את השיח הפוליטי והחברתי, והוא נותר סמל לעשייה אידיאולוגית, מאבק עיקש, ונאמנות טוטאלית לרעיון הציוני.