תאמל״ק ליבמרץ 1917 התרחש אירוע שבמבט ראשון לא היה ראוי לציון על רקע השינויים האדירים של אותה עת. אדם שעידן שלם היה קשור לפעילותו, גם אם זה היה רק 15 שנים מעבודתו הפעילה, התאבד בירייה. אותה תקופה והשם שנקשר אליו הפכו לשמות מוכרים בתולדות המהפכה. שמו היה סרגיי זוּבַּאטוֹב. הוא היה ידוע כמייסד מערך הבילוש הפוליטי ברוסיה שלפני המהפכה וייסד מערכת ארגוני הפועלים החוקיים שכונו זובאטובשצ'ינה (האיגודים של זובטאוב).
סרגיי ואסילייביץ' זובאטוב, היה הדמות הבולטת ביותר בזירה הפוליטית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 באימפריה רוסית. רבים לא אהבו אותו על פועלו. המהפכה הפכה לאבן החיתוך של דורות שלמים ברוסיה. אבל הערכה מחדש של ההיסטוריה לא תמיד מביאה להערכה מחדש של אישים.
ואין איש כמו סרגיי זובאטוב, שתרומתו היתה כה גדולה לפעילותה של המשטרה החשאית הרוסית, אז כהיום. זובאטוב נולד במוסקבה בשנת 1864, בדיוק שנתיים לאחר ביטול הצמיתות. יצרים רותחים ומאבקים פוליטיים על רקע רפורמות מתמשכות לא פסחו על הגימנסיה שבה למד. מכיתה ו' השתלב זובאטוב בעבודתו של חוג נוער רדיקלי. הנהגת הגימנסיה לא אהבה זאת והוא, כמו רבים מחבריו, נאלץ לעזוב את הגימנסיה.
מאוחר יותר, לאחר נישואיו, הפך לחבר בחוג מהפכני שנפגש בדירה, או יותר נכון, בספרייתה של אשתו אלכסנדרה מיחינה. שם הוא היה מכובד ואהוב. התפשטות הרעיונות הרדיקליים בחברה הייתה מאפיין אופייני של אותה תקופה. שליטה מתמדת של המשטרה על פעילות החוגים לא יכלה אלא להשפיע על האווירה הפנימית של חוג זה. ב-13 ביוני 1886, באחד הימים שהפכו מאוחר יותר לקטלניים, פקידי המשטרה "הוציאו" בזהירות וללא תשומת לב של אחרים את סרגיי זובאטוב מהקהל והעמיסו אותו על כרכרה, מסרו אותו בחשאי למחלקת האוכרנה של מוסקבה. האוכרנה הייתה המשטרה החשאית הצארית.
השיחה עמו נוהלה באופן אישי על ידי ראש המשטרה החשאית של מוסקבה, ברדיאייב. השיחה נמשכה זמן רב ובמבט ראשון דמתה לדיאלוג בין שני מהפכנים המנסים למצוא את האמת היכן שאולי אין כזו. אבל העובדה נשארת בעינה: הם הסכימו שצריך לעשות משהו למען עתידה של רוסיה, שהרבה ממה שקורה מזיק לחברה הרוסית. שלא הכל כל כך פשוט ואי אפשר להפוך את ההיסטוריה על ידי דיבורים בלבד. שבתחום זה לא רק פטריוטים כנים שאכפת להם מגורל המולדת, אלא לרוב, אנשים שהגיעו על גל האופנה אינם שאפתניים ולא אכפת להם מגורלה של רוסיה ורואים בתסיסה מהפכנית אך ורק סוג של ביטוי עצמי, הפיכת חוגים מהפכניים לכתות מסוכנות במיוחד, שבהן מתבשלים תהליכים מסוכנים לאזרחים ולמדינה. הם גמרו אומר להילחם באותם "פרובוקטורים" המחופשים למהפכנים…
סוכן חשאי
התוצאה של השיחה הייתה מה שנקרא בשפת אנשי המקצוע גיוס. זובאטוב נתן את הסכמתו לשתף פעולה עם השלטונות ללא היסוס. כיום יש הרבה ויכוחים האם זובאטוב היה פרובוקטור במהותו או שמא הוא תפס בצורה אידיאליסטית עמוקה את המציאות הסובבת ולכן עשה טעויות בלתי נסלחות שהן יותר מפשע. האם הוא היה בן נאמן למולדתו או להיפך, האם נלחם נגדה, רומס את החוק במעשיו, הרס את המוסר ובסופו של דבר תרם להתמוטטות רוסיה?
משתתפי החוג המהפכני שהתאספו במסיבות הפכו לנושא המחקר העמוק ביותר שלו. הוא הסתכל על הרבה דברים בעיניים שונות. עיניים בוערות, נאומים היסטריים. מילים מילים מילים…
אבל לא משנה מה הם אמרו, לא משנה לאיזה גבהים של צדק אנושי הם הגיעו, כמעט כולם היו פושעים, שזורעים בלבול בקרב העם, שקוראים למהפכה, שמתכוננים ומבצעים לעתים קרובות פעולות טרור ופשוט רציחות אכזריות של אנשים שאשמים רק בכך שהם שירתו את הריבון, קיסר האימפריה הרוסית.
הסטטיסטיקה של אז היא סטטיסטיקה של רציחות פוליטיות. עשרות מושלים, עשרות מפקדי משטרה, מאות שוטרים רגילים מתו מידי מחבלים, שהזדהו עם ארגון הטרור "נארודניה ווליה" (רצון העם) והותירו ילדים יתומים ונשים אלמנות. לעתים קרובות, אדם בעל תפקיד רשמי נידון למוות על ידי אנשים ללא משפחה או שבט, אנשים עם עיניים בוערות של רפורמים-מהפכנים, רק בגלל שהוא מילא תפקיד מסוים במדינה הקיימת.
זובאטוב לא רק ביצע פקודות מהמשטרה החשאית, הוא ניגש לעניינים בצורה יצירתית ומשימתו לא תמיד הייתה לזהות ולמסור מהפכן זה או אחר לידי הרשויות. היו לו עקרונות משלו, היו לו גישות משלו לממשלה, הייתה לו השקפה משלו על התפתחות החברה.
לאחר מכן, לאחר עשורים רבים, זובטוב יניח כבסיס לפעילות הז'נדרמריה שלו את העקרון: אם אינך יכול להילחם ברוע, עליך להובילו. בסופו של דבר, הוא עמד בראשו, אם כי מאמציו לא תמיד הוכתרו בהצלחה והתוצאה לא הייתה מה שהוא רצה.
המעצרים שהוביל החלו בשנת 1886. כוחות הביטחון, שהיו ברשותם חומרים רבים על פעילותם הפלילית של חברי חוגים מהפכניים, החלו בטיהורים המוניים. זובאטוב לא התרחק מהתהליך הזה. על פי המידע שלו על הפעילות הפלילית של חברי החוגים, יותר מ-200 אנשים בודדו מהחברה, כך או אחרת, משתתפים בתנועה המהפכנית הפכו למסוכנים חברתית.
אבל בדרך זו, זובאטוב הציל חפים מפשע רבים מפיגועים שתוכננו. הצעירים המהפכנים ראו ברצח פקידי ממשל כעונשם הבלתי נמנע על "החירות הפגועה", ואת עצמם כמכשיר לגמול על חטאיה ופשעי הממשלה. המחבלים ראו במותם קורבן גבוה והכרחי בשם הצדק, העולים אל הגורדום במודעות מלאה לצדקתם ולשכנוע עצמי. תהליך הבסת המדינה היה מפולת. מספר כשלים שכאלה, כמובן, לא יכלו היו אלא לעורר חשד בתוך הסביבה המהפכנית עצמה. וזובאטוב המרגל הסתכן בחשיפה.
הנהגת המשטרה החשאית במוסקבה מחפשת מוצא ומחליטה להוציא את הסוכן הנאמן שלה. לכך נמצא פתרון סטנדרטי: זובאטוב הופך לעובד במשרה מלאה במחלקת הביטחון של מוסקבה. משנת 1889 עד 1896 שימש כעוזר ואז משנת 1889 ועד 1902 היה לראש המשטרה החשאית של מוסקבה.
כאדם מוכשר, מתחשב ללא ספק, שמכיר ממקור ראשון את בעיות התנועה המהפכנית מבפנים, הוא ממש הופך לחשדן בתחומו, ולאחר שקיבל משרת ניהול, הוא מקבל את ההזדמנות ליישם את הרעיונות שהצטברו בפעילויות המודיעין המבצעי.
רפורמה במערך הבילוש הפוליטי
לאחר שהפך לראש המשטרה החשאית, הוא משנה מהיסוד את הגישות לחקירה פוליטית, למטרות וליעדי הפעילות המבצעית. אם תקראו בעיון את החומרים, שרבים מהם נכתבו באופן אישי על ידי זובאטוב, כל איש מקצוע יגיד כי מדובר בפריצת דרך מהפכנית ממלאכת בילוש כאוטית, לא יעילה ובמידה מסוימת שמרנית לשונה מהותית, המבוססת על חיזוי, ניתוח מידע, היכרות מעמיקה עם הנושא, הרצון לסכל, למנוע ולנטרל את הופעתן של השלכות חמורות בזמן הנכון. יתרה מכך, הרבה, אם לא רובו, ממה שהוא המציא הפך לאל"ף בי"ת של עבודת הבילוש.
כדי לשלוט בקבוצות מהפכניות, הורה זובאטוב לעצור רק את ההנהגה שלהם "לצורך גירוש". רק במקרים חריגים, כאשר למשל זממו רצח של בכיר או הכינו ניסיון התנקשות בבני המשפחה הקיסרית, חיסלו הז'נדרמים שלו את הארגון לחלוטין. מערכת זו של לחימה בתנועה המהפכנית אומצה לאחר מכן על ידי כל מחלקות הביטחון ומחלקות הז'נדרמריה הרוסית.
ולא הייתה כאן כוונה רעה או ערמומית במיוחד. כל מי שהתעסק בראיות מבין היטב שניתן להוכיח רק את מה שהתרחש בפועל במעשיו של הנאשם. המוני המשתתפים בקבוצות מהפכניות מילאו תפקיד של ניצבים. וכל אשמתם הייתה רק בכך שהיו שותפים לדעותיהם של מוריהם. טיהורים מוחלטים לא יכלו לעשות דבר מלבד לסכן את הרשויות. הדחת מנהיגי התנועה המהפכנית שיתקה זמנית את פעולות הארגונים המהפכניים.
באותן שנים של מאבקים מהפכניים, זובאטוב ראה והבין את העיקר שפעילות מבצעית, נטולת מחשבה, תחזית והבנת הנסיבות, כמו גם העקרונות הקיימים של "שמור ואל תשחרר" לא סתם מיושנים, הם הפכו מזיקים. המנגנון המשטרתי הישן נידון למעשה לכישלון, שכן האנשים שהצטרפו לתנועה המהפכנית היו צעירים ומשכילים הרבה יותר מיריביהם שעבדו במנגנוני הביטחון של הצאר.
זובאטוב הציב גישות חדשות ביסודו לפעילות הסוכנים ויצר את מה שנקרא מכון סוכני חרש. הוא יצר רשת עוצמתית ורחבה של מקורות בתחומים המרכזיים ביותר, שמהם בא מלכתחילה האיום על המדינה וביטחון הציבור ברוסיה.
טרור מבית
חייו של זובאטוב במשטרה החשאית לא היו קלים. המערכת השמרנית, שאותה הוביל בסופו של דבר, התנגדה בתקיפות לחידושים בעסקי הבילוש. רבים מהסוכנים החשאיים היו חסרי השכלה וקשוחים בחשיבתם, רבים מהבכירים היו צריכים לפרוש לגמלאות ולכן כל תנועות הגוף שהיו צריכים לעשות, תוך ביצוע פקודות והוראות המפקד הצעיר והנמרץ, היו קשות להם.
זובאטוב באופן אישי עבד הרבה ובהתמדה עם כל מהפכן שהגורל הפגיש אותו איתו. מראה אינטליגנטי, תשוקה, לחץ, יכולת שכנוע… והרבה אלתור סייעו לשכנע רבים באי חוקיות מעשיהם. ויחד עם זאת, הוא ראה במרקסיזם, שהתחזק בחיים הפוליטיים של רוסיה, סכנה חמורה, ולכן נקט בכל האמצעים להרוס את הסכנה הזו מבפנים. ליצור תנאים שבהם התנועה המהפכנית לא תתפתח בעצמה, אלא תהיה כל הזמן בשליטה ערה של רשויות המדינה.
ובכל זאת המצב הסתבך יותר. רוסיה התקרבה לאסון. מרד התבשל בתוך שכבת האינטליגנציה בעלת הנפש המהפכנית. והמרד הזה יכול להעלות על פני השטח כוחות שהחברה כולה תהיה חסרת אונים מולה. עבור מהפכנים רבים, גלות ועבודת פרך לא היו רק בית ספר, לא רק אוניברסיטאות למאבק, הם היו מגרשי ניסוי שבהם נבחנו נשק קטלני חדש: הנשק שיפוצץ את האימפריה.
סרגיי זובאטוב ידע זאת היטב. בחוגים שבהם ביקר לא היו צעירים מעודנים, אלא מורדים, שמטרתם היחידה הייתה להשמיד, להרוג, להרוס. קנאים עם עיניים בוערות! מאנשים כאלה אפשר לצפות לכל דבר. כך הבשילה המהפכה, שתחריב את האוטוקרטיה ואת המהפכנים עצמם ואת ילדיהם.
סוציאליזם משטרתי
"עכשיו השאלה היא", הוא שכנע את הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ', "מי הבעלים של תנועת הפועלים הזו: אנחנו או הסוציאליסטים אם היא הבעלים של הסוציאליסטים, המהפכה ברוסיה תהיה בלתי נמנעת".
כמה הוא צדק בגישותיו למאבק ב"זיהום הפוליטי", ששלושים שנה מאוחר יותר דיממו למעשה ברוסיה החדשה. הרעיון שלו של חינוך כלכלי של עובדים זכה לתמיכת הצמרת. התפיסה של מערכת הסוציאליזם המשטרתית כללה ארבעה עקרונות: הכחשת כל צורות ושיטות האלימות, החלפת התנועה המהפכנית בתנועה "אבולוציונית"; צורת השלטון האוטוקרטית – "לא מעמדית" – בתחום היחסים החברתיים כוללת "עקרון בוררות, הנוטה לצדק"; בניגוד לתנועת האיגודים המקצועיים, שאינה מתכחשת לשיטה הקפיטליסטית, תנועת הפועלים, מתנגדת לה; תיחום קפדני של פעילויות הכוח העצמאיות. הפעילות העצמית מוגבלת במקום שבו מתחילות זכויות השלטון. הכל חייב לעבור דרך השלטון ולהיות מכוון על ידו.
העיקרון שלפיו התקיימו החוגים היה פשוט: להחליף את המושג מאבק פוליטי במושג מאבק כלכלי. מספר חוגים לא היו רק בשליטת המשטרה. בהם פעלו גם סוכני המשטרה החשאית הצארית בלבוש אזרחי, שהאזינו לתועמלנים בעניין לא פחות. והנקודה כאן לא הייתה רק לגבי השליטה עצמה.
לזובאטוב היה חשוב שאותם פקידים לא יבצעו את עבודתם בטיפשות, אלא יבינו את משמעות הבעיות הנוכחיות, יבינו את הכלכלה ויראו במו עיניהם לא את האויב, אלא את האנשים שחיים באותה מדינה שמחפשים תשובות לשאלות הקיום.
לא בכדי טען זובאטוב ש"ההגנה על ביטחון הציבור היא בלתי אפשרית ללא חקירה פוליטית, וחיפוש ללא מידע הוא כלב ציד ללא חוש ריח. החיים השתנו מאז הצאר איוון האיום, פושעים היו תחתינו לריבונים המונחים על סף הפרלמנטריזם". אבל, מלבד המושל הכללי של מוסקבה, הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ' ומפקד המשטרה טרפוב, איש לא אהד את רעיונותיו. כולם ראו בו אדם שלא התאים לרעיונות הקלאסיים על הז'נדרמים, על חקירה פוליטית ועל המשטרה החשאית:
די מהר לאחר מינויו באוקטובר 1902 לראש המחלקה המיוחדת של מחלקת המשטרה הצארית בפטרבורג, החל זובאטוב לקדם אנשים הדומים לו והכפופים לו במחלקת הביטחון של מוסקבה למוסדות המשטרה הקיסריים. ארכיון המחלקה גדל במהירות. רישום של אנשים הקשורים לפעילויות מהפכניות בוצע באופן פעיל. בשנת 1902 היה למחלקה המיוחדת של המשטרה אינדקס כרטיסים אישי של 55,000 כרטיסי רישום עם נתונים אנתרופולוגיים שונים. היו גם כ-20,000 תצלומים של "פרויקטים ממלכתיים", "פורשים" ו"אנשים לא אמינים מבחינה פוליטית", כמו גם 5,000 עותקים של פרסומים מהפכניים שונים.
כל זה סייע היטב בחקירה, בפיתוח מבצעים חשאיים ובעריכת מדריכי הכשרה להכשרת קציני הז'נדרמריה. אבל יש לציין שרק בראש היררכיית הז'נדרמריה בבירה ובמוסקבה פעלו במקצועיות גבוהה וידע בטכניקות חקירה. במחוזות המצב היה הרבה יותר גרוע בכל הקשור לחקירה פוליטית בתחילת המאה העשרים.
אנשים אחרים שהחליפו את זובאטוב השליכו את כל שיטותיו לפח. ואפילו התומכים הנלהבים ביותר של האוטוקרטיה, המועדפים על ידי חצר הצאר, החלו להרוס בשיטתיות ובכוונה את מה שנוצר על ידו. בשנת 1917 הוא ישים קץ לחייו. לא רק זובאטוב ויריביו הפכו לנחלת העבר, חבריו וגם אלה שהרסו בשיטתיות את מה שזובאטוב יצר הפכו לאותם מנודים. גורלם של פקידי משטרה רבים אינו מעורר קנאה, שבשאיפה להסתגל לתנאים חדשים, עשו עסקה עם מצפונם, בגידה מוחלטת ברעיונות ששירתו במשך שנים רבות ולכן הפכו קורבנות לטיהור מהפכני.
גם זובאטוב עשה טעויות. והגדול שבהם היה שהרבה להשתמש בחומר שהיה בהישג יד. והחומר בחלק מהמקרים לא היה מתאים. לאחר שהציב לעצמו משימה לעורר את פעילות המשטרה בפתרון פשעי מדינה מסוכנים במיוחד, השקיע זובאטוב כספים משמעותיים בעידוד פעולותיהם של קציני ז'נדרמריה. עם זאת, למען ההגינות, יש לציין כי שיטת התגמול החריגה הייתה קיימת לפני זובאטוב ואפילו אחריו.
זו הייתה מלכודת, כי קציני ז'נדרמריה רבים, שגדלו בתנאים אלה, הבינו זאת כפינוק. חלקם החלו לעורר לא את התהליך המבצעי של שיפור החברה ודיכוי המרדה, אלא להיפך, לחקות את התפתחות התנועה המהפכנית, שאותה דיכאו "בבטחה". למעשה, הרוע הגדול ביותר היה הגירוי, שהפך לאחר מכן לבסיס לגינוי מעשיו של זובאטוב.
הבולשביקים והסוציאליסטים המהפכנים, ששנאו בכנות את האוטוקרטיה, ראו מהר מאוד טכניקות מסוג זה והחלו להשתמש בהן לטובת "המטרה המהפכנית" והפוטנציאל האינטלקטואלי של המשטרה לא תמיד הספיק כדי לבטל את האפשרות של השלכות לא רצויות מהגופים שיצרו בזמן, ברגע הנכון.
עלייתו של זובאטוב לפסגת הקריירה המשטרתית שלו הייתה למעשה הסוף שלה. זמן קצר לאחר העברתו לפטרבורג הבירה, או ליתר דיוק באוגוסט 1903, הודח סרגיי ואסיילביץ' זובאטוב מתפקידו, הוחזר ללא משפט למוסקבה, שם היה נתון למעקב משטרתי גלוי, ובאוקטובר הוגלה לעיר ולדימיר.
בסתיו 1904, לאחר רצח שר הפנים ויאצ'סלב פלווה, זובאטוב זומן לסנט פטרבורג, לאחר שהתריע על האפשרות הזו בעבר. הרשויות הודיעו לו כי תינתן לו פנסיה, יוסר הפיקוח הציבורי, אך הוא לא יוחזר לשירות. עד אז, הרבה ממה שהשיג זובאטוב פורק. למעשה, היה צורך להתחיל מחדש. והתהליך נמשך.
הוא עצמו, כמובן, זלזל בחוכמת האנשים, שראו בחוגים שיצר זובאטוב בסיס אמיתי ליישום רעיונותיהם. כמובן, זובאטוב היה אידיאליסט. ולמרות שסבל מהמשטר, הוא נשאר בתפקידיו. ב-21 במרץ 1908, הוא כותב: "אני – מלוכן מיוחד למדי ולכן – אדם מאמין מאוד. כיום הרעיון של מונרכיה טהורה חווה משבר עמוק. מובן שהדרמה הזאת מותירה את סימניה בכל ישותי; אני חווה אותה ברעד פנימי. הגנתי על הרעיון הזה במעשים. אני מוכן לגווע מרוב אהבתי אליו, להירקב יחד עמו…"
מה קרה אחר כך? הכל התברר כפשוט עד כדי בנאליות. התפטרותו של זובאטוב גררה את התפטרות אנשיו. לאחר מכן נערך עדכון לעקרונות וגישות העבודה של המשטרה, וכתוצאה מכך, הסוכנים המשפיעים ביותר יצאו לדרך בכוחות עצמם. חלפו עוד כמה שנים וב-1910 הורשה לשוב מגלותו לעיר מוסקבה, הוא מצא דירה המשקיפה על גדות נהר מוסקבה ובה חי עד להתאבדותו.
ביום קר במרץ 1917, לאחר שהגיעה לאוזניו הידיעה כי הצאר ניקולאי השני ויתר על הכס, זובאטוב, שהביט מבעד לחלון, השמיע את המשפט האחרון: "איזה אביב יהיה היום?", נכנס לחדר אחר והתאבד בירייה.
