כוח, במיוחד בבלקן, נוטה להעלות ניחוח חריף של אבק שריפה, בטון קורס והבטחות שפקע תוקפן. במשך 13 שנים תמימות נשם אֲלֶכְסַנְדֶר וָוּצִ'יץ' את האוויר הזה אל קרבו, בעודו מעצב את סרביה בצלמו ושולט בה ביד רמה כמנהיג פופוליסטי כל-יכול. אך ביום שבת, ה-27 ביוני 2026, אל מול ים של תומכים משולהבים בעצרת בבירה בלגרד, השתנה לפתע כיוון הרוח. הזיקית הפוליטית הגדולה מכולן – האיש ששרד את קריסת משטרו האפל של סלובודן מילושביץ' ותימרן בערמומיות של רב-אמן בין מוסקבה, בייג'ינג, וושינגטון ובריסל – עמד מול המיקרופון כדי לבצע את המהלך המפתיע האחרון שלו. מול גל עכור של מחאות סטודנטים וזעם ציבורי על שחיתות פושה שלא הותירו לו מרחב נשימה, בחר נשיא סרביה להפיל את המלך של עצמו על לוח השחמט, רגע לפני שההמון הזועם ברחובות יעשה זאת עבורו.

ביום שבת, ה-27 ביוני 2026, תחת שמי בלגרד, עמד אֲלֶכְסַנְדֶר וָוּצִ'יץ' מול קהל תומכים משולהב בעצרת פרו-ממשלתית בבירה הסרבית. המנהיג החזק, שעיצב את סרביה ביד רמה במשך שלוש עשרה שנות שלטון רצופות, בחר להניח את הקלפים על השולחן בדרמטיות האופיינית לו. הצלם דְּיוֹרְדְיֶה קוֹיָאדִינוֹבִיץ' מסוכנות הידיעות רויטרס תיעד בעדשתו את פניו של הנשיא ברגע ההכרזה. "אהיה נשיא רק לעוד מספר שבועות, ואז אתפטר", אמר למפגינים שהניפו את דגלי מפלגתו, המפלגה הפרוגרסיבית. בכך, באבחת משפט אחד, פתח השליט הפופוליסטי את המערכה האחרונה של אחד הפרקים המורכבים, הסוערים והשנויים במחלוקת ביותר בתולדות הבלקן במאה ה-21.

ההודעה המטלטלת הזו צמחה מתוך שנה וחצי של הפגנות חריפות נגד שחיתות שלטונית, מחאות שלעיתים גלשו לפסים אלימים והובלו בנחישות על ידי תנועות סטודנטים עצמאיות. חבית חומר הנפץ הציבורית הזו ניצתה בעקבות אסון מחריד שהתרחש בנובמבר 2024 בעיר הצפונית נובי סאד, כאשר סככת בטון, חופת המבנה של תחנת הרכבת המרכזית, קרסה בפתאומיות על המדרכה ההומת אדם שמתחתיה. באותו אסון קיפחו את חייהם 16 בני אדם, כאשר במקום אחר בתיעוד נרשם כי התקרית התרחשה ב-1 בנובמבר 2024 וגבתה את חייהם של 15 איש. האסון הפך עבור הציבור הסרבי לסימפטום המובהק ביותר של ניהול כושל, שחיתות גואה בפרויקטי בנייה לאומיים ורשלנות פושעת של הממשל שעבד בצמוד לחברות בנייה פרטיות דוגמת באו פרופיס ווצ'יץ'. התפטרותו של המנהיג מסמן תפנית חדה, שכן המנדט הנשיאותי השני והאחרון שלו היה אמור להסתיים רק באמצע 2027 והחלטתו לפזר את הפרלמנט ולהוביל את המדינה לבחירות נשיאותיות ופרלמנטריות מוקדמות היא תמרון פוליטי מחושב שנועד לבלום את התעצמות האופוזיציה.

אולי יעניין אותך

פדרו השני, הקיסר האחרון של ברזיל

סלבדור דאלי: על גאון הסוריאליזם

סיימון פרייזר – האציל הסקוטי האחרון שהוצא להורג בעריפת ראש בבריטניה

אדולף אייכמן: הבנאליות של הרוע

שורשים משפחתיים בצל תהפוכות הבלקן

השליט לעתיד נולד בבלגרד ב-5 במרץ 1970 לכלכלן אֲנְדֶּלְקוֹ ווּצִ'יץ' ולעיתונאית אֲנְגֶ'לִינָה מִילוֹבָנוֹב, שניהם בוגרי לימודי כלכלה באוניברסיטה. למשפחה נולד בן נוסף, אח צעיר בשם אֲנְדְרֵיי. המשפחה הגיעה מכפר צ'יפולייץ' הסמוך לעיירה בוגויינו שבמרכז בוסניה, משם גורשו אבותיו של אביו על ידי הפשיסטים הקרואטים, חברי תנועת האוסטאשה הידועה לשמצה, במהלך מלחמת העולם השנייה. פליטים אלו התיישבו ליד בלגרד, ושם נולד אביו. ווּצִ'יץ' עצמו סיפר בעבר כי סבו, שנקרא אף הוא אנדלקו, יחד עם עשרות קרובי משפחה קרובים אחרים, נרצחו באכזריות על ידי אותם פשיסטים קרואטים. אמו, לעומת זאת, הגיעה מהעיר בצ'יי שבחבל וויבודינה.

הילד שגדל בשכונת בלוקובי שבניו בלגרד התחנך בבית הספר היסודי על שם ברנקו רדיצ'ביץ' ולאחר מכן המשיך ללימודים בגימנסיה בזמון. עם סיום לימודיו התיכוניים פנה לפקולטה למשפטים באוניברסיטת בלגרד, שם סיים את חוק לימודיו כעורך דין בשנת 1994. בין לבין הספיק לנסוע לעיר ברייטון שבאנגליה כדי לשפר את ידיעותיו בשפה האנגלית, ואף עבד כסוחר בלונדון במשך למעלה משנה. עם שובו לרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, החל לעבוד כעיתונאי בחבל פאלה שברפובליקה סרפסקה בבוסניה והרצגובינה, שם זכה לראיין את המנהיג הפוליטי רָאדוֹבָן קָארָאגִ'יץ' ואף שיחק משחק שחמט מפורסם אחד עם הגנרל רָאטְקוֹ מְלָאדִיץ'. מלחמת בוסניה שפרצה באותם ימים לא פסחה גם על משפחתו, ובתיהם של קרובי משפחתו נחרבו לחלוטין במהלכה.

הצעדים הראשונים בפוליטיקה

הקריירה הפוליטית הממוסדת של עורך הדין הצעיר החלה בשנת 1993, כאשר הצטרף לשורותיה של המפלגה הרדיקלית הסרבית, גוף פוליטי מהימין הקיצוני שחרת על דגלו את הלאומנות הסרבית המיליטנטית ואת חזון הקמתה של "סרביה הגדולה". האידיאולוגיה הזו שאפה למתוח את גבולות המדינה הרחק אל תוך שטחה של קרואטיה, לאורך קו הגבול התיאורטי של וירוביטיצה, קרלובץ וקרלובג.

כך על מצע לאומני הוא נבחר בבחירות לפרלמנט 1993 לאספה הלאומית, וכעבור שנתיים, בשנת 1995, מונה למזכיר הכללי של המפלגה הרדיקלית. במהלך מלחמת בוסניה ביקר בקביעות בעמדות חיילי צבא רפובליקת סרפסקה שצרו על העיר סרייבו. צילומים וסרטוני וידאו מאותה תקופה, ובמיוחד מאזור פאלה, הפכו ברבות השנים למוקד למחלוקת ציבורית קשה, כאשר המבקרים טענו כי הוא נראה בהם כשהוא נושא רובה. הוא עצמו הכחיש זאת בתוקף, וטען לאורך השנים כי החפץ שבידיו היה מטריה, חצובה של מצלמה, או שהסרטונים עברו מניפולציה דיגיטלית באמצעות בינה מלאכותית. משנת 2025 אף עלו האשמות שקשרו אותו לפרשת ספארי סרייבו, במסגרתה נטען כי תיירים זרים שילמו כסף כדי לירות באזרחים במהלך המצור, טענות שנדחו על ידי הממשל בשאט נפש. על כל פנים, עבודתו האזרחית הראשונה, אליה מונה בשנת 1996 לאחר שמפלגתו ניצחה בבחירות המקומיות בזמון, הייתה מנהל היכל הספורט פינקי.

שר ההסברה של משטר מילושביץ'

העלייה המשמעותית הראשונה לעמדת כוח לאומית התרחשה במרץ 1998, כאשר מונה לשר ההסברה בממשלתו של מִירְקוֹ מַרְיָאנוֹבִיץ', תחת שלטונו הדומיננטי של סלובודן מילושביץ'.

חוקרים והיסטוריונים מתארים אותו כדמות המפתח בעיצוב מדיניות המדיה הסרבית על קו התפר עם כניסת המילניום החדש. בתגובה לתסיסה הציבורית הגוברת נגד מילושביץ', הנהיג כשר ההסברה חוקי מדיה מחמירים, שהיו מהנוקשים ביותר באירופה של סוף המאה ה-20. במסגרת זו הוקם בית משפט מיוחד לעבירות קלות, שהיה מוסמך להטיל קנסות כבדים על עיתונאים שהעזו לבקר את הממשל ואף להחרים את רכושם הפרטי באופן מיידי אם הקנסות לא שולמו בו במקום. רשתות טלוויזיה זרות נאסרו לשידור כליל, והתקשורת הממשלתית הפיצה תעמולה לאומנית חריפה שנועדה לעשות דמוניזציה למיעוטים אתניים. ארגון Human Rights Watch דיווח באותם ימים כי חמישה עורכי עיתונים עצמאיים הואשמו בהפצת מידע כוזב רק משום שהתייחסו לאלבנים שנהרגו בקוסובו כאל "בני אדם" ולא כאל "טרוריסטים".

כאשר כוחות נאט"ו החלו לאיים בהתערבות צבאית בקוסובו בשלהי שנת 1998, הדיכוי הממשלתי החמיר. עם תחילת הפצצות נאט"ו על יוגוסלביה במרץ 1999, זימן שר ההסברה את כל עורכי העיתונים בבלגרד והורה להם להעביר את כל העותקים לאישור מוקדם של משרדו. העיתונים הורשו לפרסם אך ורק הודעות רשמיות או מידע שמקורו בכלי תקשורת המצויים תחת שליטה מלאה של המדינה או כאלו שנקטו צנזורה עצמית רדיקלית. בנוסף, הורה לכל העיתונאים ממדינות נאט"ו לעזוב את תחומי המדינה באופן מיידי. הכהונה הנוקשה הזו נמשכה עד להדחתו של מילושביץ' בשנת 2000, לאחריה הפך השבר הפוליטי של השר לשעבר לכר פורה לפעילות באופוזיציה הסרבית.

המהפך הרעיוני: הקמת המפלגה הפרוגרסיבית

בספטמבר 2008 חל פילוג דרמטי בשורות המפלגה הרדיקלית. טוֹמִיסְלָב נִיקוֹלִיץ', ששימש כסגן מנהיג המפלגה והמנהיג בפועל בהיעדרו של וָוֹיִסְלָב שֶׁשֶׁלְי, התפטר מתפקידו בשל מחלוקת עמוקה על תמיכת המפלגה בהצטרפותה של סרביה לאיחוד האירופי. ניקוליץ' הקים מועדון פרלמנטרי חדש בשם ״קדימה סרביה!״, ובעקבות כך הודח רשמית מהמפלגה הרדיקלית. כמזכיר הכללי של המפלגה, נקרא גם ווצ'יץ' להשתתף בישיבת ההדחה, אך הוא בחר שלא להופיע וב-14 בספטמבר 2008 הודיע על התפטרותו הרשמית מהמפלגה הרדיקלית ועל פרישה זמנית מהחיים הפוליטיים.

הפרישה הייתה קצרה במיוחד. ב-6 באוקטובר 2008 אישר בראיון טלוויזיוני כי הוא מצטרף למפלגה הפרוגרסיבית הסרבית החדשה שייסד ניקוליץ', וכי יכהן כסגן נשיא המפלגה. המהפך האידאולוגי היה מוחלט. הלאומן הקיצוני לשעבר החל להשמיע זמירות חדשות, ובשנת 2010 אף הצהיר כי פשע נורא בוצע בטבח סרברניצה וכי הוא מרגיש בושה בשל הסרבים שביצעו אותו. בראיון שהעניק לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP בשנת 2012 הודה בגלוי כי טעה וכי הוא גאה בשינוי שעבר, לאחר שהבין שהמדיניות הקודמת נכשלה ולא הועילה למדינה.

הטיפוס אל פסגת השלטון: שר ההגנה וראש ממשלה

לאחר הבחירות של שנת 2012, בהן הפכה המפלגה הפרוגרסיבית למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט, הוקמה ממשלה משותפת עם המפלגה הסוציאליסטית של סרביה. בממשלה זו כיהן כסגן ראש הממשלה הראשון וכשר ההגנה מיולי 2012 ועד אוגוסט 2013. אף שבראש הממשלה עמד פורמלית אִיבִיצָה דָאצִ'יץ' דֶבָה, אנליסטים פוליטיים רבים הסכימו כי סגן ראש הממשלה החזיק בהשפעה ובכוח הרבים ביותר בממשל כראש המפלגה המובילה. באותה תקופה פעל רבות במסגרת הדיאלוג בחסות האיחוד האירופי עם ממשלת קוסובו, נפגש בבריסל עם הנציבה העליונה לקשרי חוץ של האיחוד, הברונית אשטון, ואף ביקר בצפון מיטרוביצה כדי לשכנע את הסרבים המקומיים ליישם את הסכם בריסל לנרמול היחסים, תוך שהוא קורא להם להותיר את העבר מאחור ולחשוב על העתיד.

בבחירות הפרלמנטריות ב-2014 רשמה המפלגה הפרוגרסיבית ניצחון מוחץ, כשזכתה ב-158 מתוך 250 מושבים בפרלמנט. הוא נבחר לראש הממשלה והוביל מדיניות כלכלית קשוחה המבוססת על צנע פיסקלי, שמטרתה הייתה לצמצם את הגירעון המבני של המדינה. הצעדים כללו קיצוצים נרחבים במגזר הציבורי, הפחתת פנסיות ושכר, ואיסור על העסקת עובדים חדשים בשירות המדינה. בפברואר 2015 חתמה הממשלה על הסכם עמידה לשלוש שנים עם קרן המטבע הבינלאומית בשווי 1.2 מיליארד אירו.

הרפורמות הללו זכו לשבחים מצד קרן המטבע והאיחוד האירופי, והתוצר המקומי הגולמי של סרביה עבר את הרמות שלפני משבר 2008, כאשר הצמיחה עלתה מעל 3% ויחס החוב לתוצר ירד אל מתחת ל-68%. למרות שראש הממשלה הבטיח להילחם בשחיתות ובפשע המאורגן ולחקור הפרטות שנויות במחלוקת, נתוני ארגון Transparency International הראו כי תפיסת השחיתות הציבורית דווקא עלתה משמעותית מאז עלייתו לשלטון ב-2012, וחוקרים טענו כי המאבק בשחיתות הסתכם בעיקר במעצרים מתוקשרים מול המצלמות שהסתיימו במיעוט כתבי אישום והרשעות.

בכל מקרה, ב-2016 הכריז על בחירות כלליות מוקדמות במטרה להבטיח יציבות פוליטית להמשך הדרך הכלכלית וההצטרפות לאיחוד האירופי. הפרלמנט פוזר על ידי הנשיא דאז טומיסלב ניקוליץ', ובבחירות שנערכו ב-24 באפריל זכתה הקואליציה שבהובלתו ב-48.25% מהקולות, המקנים 131 מושבים בפרלמנט, מתוכם 98 למפלגה הפרוגרסיבית. באותה תקופה החלו להיפתח הפרקים הראשונים במועמדותה של סרביה לאיחוד האירופי.

אל כס הנשיאות ודעיכת החירויות האזרחיות

ב-14 בפברואר 2017 הודיע רשמית על מועמדותו לתפקיד נשיא סרביה, למרות הצהרות קודמות לפיהן לא יתמודד על התפקיד שנתפס בחוקה כטקסי ונטול סמכויות ביצועיות ממשיות. הנשיא המכהן ניקוליץ' בחר שלא להתמודד ותמך בו. הוא ניצח בבחירות כבר בסיבוב הראשון עם 56.01% מהקולות, כשהמועמד העצמאי סָאשָׁה יָאנְקוֹבִיץ' מגיע למקום השני עם 16.63%, ומקדים את הפוליטיקאי הסאטירי לוּקָה מַקְסִימוֹבִיץ' ואת שר החוץ לשעבר וּוּק יֶרֶמִיץ'. סקר דעת קהל שנערך על ידי CeSID הראה כי בסיס התמיכה העיקרי שלו היה מורכב מגמלאים (41%), וכי לרובם הגדול (63%) הייתה השכלה תיכונית בלבד, בעוד ל-21% לא הייתה אפילו תעודת בגרות.

הניצחון בבחירות הצית גל מחאות נרחב ברחבי סרביה, במסגרתו האשימו אלפי מפגינים את הנשיא החדש בהובלת המדינה לעבר משטר אוטוריטרי. הוא הושבע לתפקידו ב-31 במאי 2017 בפני הפרלמנט, והבטיח להמשיך ברפורמות ובנתיב ההצטרפות לאיחוד האירופי, תוך שמירה על נייטרליות צבאית וטיפוח קשרים מקבילים עם נאט"ו ורוסיה. מיד עם כניסתו לתפקיד פיזר את שירות אבטחת המשטרה המסורתי של הנשיא והחליף אותו ביחידת הקוברות של המשטרה הצבאית, אשר בניגוד לחוק אבטחה אותו עוד בימיו כראש ממשלה.

המחאות נגד שלטונו שבו והתפרצו בשלהי 2018 ובתחילת 2019, כאשר המפגינים האשימו אותו ואת מפלגתו בריכוז סמכויות וכינון משטר יחיד. ביולי 2020, בעקבות הודעתו על החזרת הסגרים בשל מגיפת הקורונה, פרצו שוב מהומות המוניות. אזרחים רבים האשימו את הממשל בניהול כושל של המשבר, בהסרת הגבלות מוקדמת מדי ובהמעטה בסיכונים הבריאותיים רק כדי לאפשר את קיום הבחירות. אנליסטים ציינו כי האלימות המשטרתית שהופעלה נגד המפגינים באותם ימים לא נראתה מאז ימי משטרו של מילושביץ'. דו״ח אמנסטי אינטרנשיונל לשנת 2021 קבע כי כהונתו מאופיינת בהפרת זכויות אדם, הגבלת חופש הביטוי ומסעות הטרדה נגד אנשי אופוזיציה ועיתונאים. למרות זאת, בבחירות הכלליות ב-2022 הבטיח קדנציה שנייה לאחר שזכה ב-58% מקולות הבוחרים בסיבוב הראשון. במרץ 2023 הקים את התנועה העממית למען המדינה, אך במאי של אותה שנה, בעקבות אירועי ירי בבית הספר בבלגרד וטבח במלאדנובאץ וסמדרבו, שטף את המדינה גל הפגנות אנטי-ממשלתיות, שאילץ אותו להבטיח קיום בחירות פרלמנטריות מוקדמות לפני תום השנה.

מדיניות החוץ והתמרון בין המעצמות

המדיניות הבינלאומית של הממשל הסרבי תחתיו הוגדרה לעיתים קרובות כניסיון לרקוד על שתי חתונות, או כפי שהגדיר זאת שר החוץ הקרואטי גּוֹרְדָן גְרְלִיץ'-רָדְמָן בראיון לרשת N1 בפברואר 2024, כניסיון בלתי אפשרי ולא נוח לשבת על שני כיסאות בו-זמנית, תוך שהוא מכנה את ווצ'יץ' לוויין רוסי בבלקן. הנשיא הסרבי דחה את ההאשמות הללו, טען כי השר הקרואטי מתערב בענייניה הפנימיים של סרביה, ומשרד החוץ שלו אף הגיש מכתב מחאה רשמי. הממשל הסרבי שמר על יחסים מסורתיים חמים עם הפדרציה הרוסית וסירב להטיל עליה סנקציות בינלאומיות בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, כפי שהצהיר לאחר פגישותיו עם ראש הממשלה הרוסי דְּמִיטְרִי מֶדְבֵדֶב ועם סגן ראש הממשלה דְּמִיטְרִי רוֹגוֹזִין, עמו דן באפשרות לרכישת מערכות טילים רוסיות. הוא אף ערך ביקור רשמי אצל הנשיא ולדימיר פוטין בדצמבר 2017 והצהיר כי סרביה לעולם לא תטיל סנקציות על רוסיה. עם זאת, ב-24 בפברואר 2025 לקח אחריות והתנצל בפני הציבור לאחר שסרביה הצביעה במפתיע בעד החלטה של העצרת הכללית של האו"ם המגדירה את רוסיה כמדינה תוקפנית, והסביר זאת בכך שהיה עייף מדי ועמוס במשימות, בעוד הכוונה המקורית הייתה להימנע בהצבעה. ב-11 ביוני 2025 ערך את ביקורו הראשון באוקראינה מאז פרוץ המלחמה, והשתתף בוועידה בעיר אודסה בהזמנת הנשיא וְלוֹדִימִיר זֶלֶנְסְקִי, שם הצהיר על תמיכתו בשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה.

במקביל לקשרים עם מוסקבה, תמך במדיניות ההגירה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל במהלך משבר המהגרים של 2015–2016, והצהיר כי סרביה מוכנה לקלוט חלק מהמהגרים מהמזרח התיכון העוברים בנתיב הבלקני. ביולי 2024 חתם יחד עם קנצלר גרמניה אוֹלָף שׁוֹלְץ וראש מערך האנרגיה של האיחוד האירופי מָארוֹשׁ שֶׁפְצ'וֹבִיץ' על הסכם המעניק לאיחוד גישה לחומרי גלם קריטיים שנכרו בסרביה, כחלק מקידום פרויקט מכרה הליתיום ג'אדאר של תאגיד ריו טינטו במערב המדינה בפרויקט שהרישיונות עבורו בוטלו בינואר 2022 בעקבות מחאות סביבתיות המוניות אך חודשו תחת לחץ אירופי. שבוע לאחר מכן חתמה שרת המכרות והאנרגיה דּוּבְרָבְקָה גֶ'דוֹבִיץ' על מזכר הבנות מפורט עם שפצ'וביץ', המשמש גם כמפקח על העסקה הירוקה האירופית, בנוגע לשרשראות ערך של סוללות ורכבים חשמליים.

הציר הכלכלי עם סין חוזק אף הוא באופן משמעותי דרך פגישות רשמיות עם הנשיא שׁוּ גִ'ינְפִּינְג בשנים 2016, 2018 ו-2019, ועם שר החוץ וָאנְג יִי, שסייע לסרביה במגיפת הקורונה באמצעות משלוחי ציוד מגן ומנות חיסון מסוג CoronaVac. באוקטובר 2023 חתם על הסכם סחר חופשי עם סין, ובראיון לרשת הטלוויזיה הסינית CGTN בפברואר 2024 הצהיר בבוטות:

ב-2026 השתתף בוועידת ההשפעה של הבינה המלאכותית בניו דלהי, שם נועד עם עמנואל מקרון, נרנדרה מודי ולואיז אינסיו לולה דה סילבה. בחזית האמריקאית, נפגש ב-2017 עם סגן הנשיא מייק פנס ובספטמבר 2025 עם מַרְקוּ רוּבִּיוֹ בניו יורק, בעוד היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון הביע תמיכה ברעיון חילופי השטחים שהציע ווצ'יץ' עם קוסובו, אותו כינה "תיחום אתני עם האלבנים". במאי 2019 הודה בפרלמנט הסרבי: "אנחנו צריכים להכיר בכך שהובסנו… איבדנו את הטריטוריה", והוסיף כי יש צורך במשאל עם בנושא, תוך שהוא שומר על קשרים הדוקים עם מפלגת הרשימה הסרבית בקוסובו. בינואר 2020 הושג הסכם לחידוש הטיסות בין בלגרד לפרישטינה בתיווכו של השגריר האמריקאי ריצ'רד גרנל, וב-4 בספטמבר 2020 נחתם בהנחיית הנשיא דונלד טראמפ הסכם כלכלי בבית הלבן יחד עם ראש ממשלת קוסובו אַבְדוּלָה הוֹטִי, במסגרתו הסכימה סרביה להעביר את השגרירות בישראל מתל אביב לירושלים החל מיוני 2021, במקביל להכרה הדדית בין ישראל לקוסובו. באוקטובר 2019 חתם יחד עם אֶדי רָאמָה מאלבניה וזוֹרן זָאאֶב מצפון מקדוניה על הסכם בלקן פתוח (מיני שנגן) לתנועה חופשית של סחורות והון, אליו הצטרף בהמשך גם נשיא מונטנגרו מִילוֹ ג'וּקָאנוֹבִיץ'.

הקשרים הדיפלומטיים והצבאיים עם מדינת ישראל ידעו אף הם עליות ומורדות מרתקות. בעקבות מתקפת השבעה באוקטובר גינה הנשיא הסרבי את ההתקפות המחרידות והצהיר כי העם היהודי עבר היסטוריה של סבל וכי ישראל ראויה לחיות בשלום ובביטחון. דיווחים בתקשורת חשפו כי סרביה הפכה לספקית נשק גדולה של ישראל במהלך המלחמה בעזה, כאשר חברת הנשק הממשלתית יוגואימפורט SDPR ייצאה בשנת 2024 אמצעי לחימה ותחמושת בשווי 42.3 מיליון אירו לישראל, בעיקר פגזי ארטילריה בקוטר 155 מילימטר. בספטמבר 2024 ביקר נשיא המדינה יצחק הֶרְצוֹג בבלגרד ונפגש עם עמיתו הסרבי, בפגישה בה נכחה גם עדית אהל, אמו של אלון אהל שנחטף לעזה. בעבר אף נפגש עם ראש הממשלה נתניהו במהלך מצעד יום הניצחון במוסקבה בשנת 2018. אולם, ביוני 2025, בעקבות מלחמת שאגת הארי ובשל אזהרה חריפה מצד איראן לפיה אספקת נשק לישראל תיחשב כמעשה תוקפנות נגדה, הודיע על הפסקת ייצוא הנשק לישראל. למרות זאת, באפריל 2026 חשפה רשת BIRN כי סרביה תכננה להקים מפעל מל"טים משותף בשיתוף פעולה עם אלביט מערכות, תוכנית עליה הכריז הנשיא במרץ מבלי לנקוב בשם החברה במפורש.

היחסים עם השכנה קרואטיה נותרו שבירים ומתוחים במיוחד. בשנת 2015, על רקע משבר המהגרים, סגרה קרואטיה את הגבול שלה וחסמה את כל תנועת המטען מסרביה, מה שהוביל את הממשל הסרבי לאיים בצעדי נגד עד להתערבות נציבות האיחוד האירופי. ב-2016, כאשר מנהיג המפלגה הרדיקלית וויסלב ששליי זוכה מאשמת פשעי מלחמה בבית הדין בהאג, אירוע שעורר סערה בקרואטיה, בחר השלטון להתרחק ממנו אך דרש שהדבר לא ישמש כלחץ פוליטי על סרביה. באפריל 2016 חסמה קרואטיה את פתיחת פרק 23 במשא ומתן של סרביה עם האיחוד האירופי, צעד שנדחה בהמשך על ידי הנציבות האירופית. במאי 2023 האשים הנשיא באופן ישיר את קרואטיה בניסיון להפיל את הממשלה בבלגרד.

צבא הבוטים והשליטה במדיה המקומית

במהלך שנות שלטונו נמתחה ביקורת חריפה על יחסו של השלטון לחופש העיתונות. בשנת 2014 הגישה דּוּנְיָה מִיָאטוֹבִיץ', נציגת המועצה לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE) לחופש המדיה, מכתב רשמי המוחה על דיכוי אמצעי התקשורת, דרישה לה סירב הממשל ואף תבע התנצלות. דוחות של ארגוני זכויות אדם הצביעו על כך שכלי תקשורת ועיתונאים עצמאיים נחשפו ללחצים כלכליים כבדים, עקב תלותם בחוזי פרסום וסובסידיות ממשלתיות. בשנת 2014 בוטלו ארבע תוכניות אירוח פוליטיות פופולריות, ובהן התוכנית המיתולוגית Utisak nedelje (רושם השבוע) בהנחיית אוֹלְיָה בצְ'קוֹבִיץ', ששודרה במשך 24 שנים והייתה ידועה בביקורת הנוקבת שלה כלפי כל הממשלות. הנציבות האירופית הביעה דאגה עמוקה מהתגברות התופעה של צנזורה עצמית והשפעה בלתי ראויה על המדיניות המערכתית. ביולי 2016 ארגנה מפלגת השלטון תערוכה של מאמרים ופוסטים ביקורתיים שתוייגו כ"שקרים" כדי להוכיח כביכול שאין צנזורה רשמית במדינה, אך Freedom House דיווח על ירידה דרסטית בחופש העיתונות ועל ניסיונות דחיקת כלי תקשורת עצמאיים מהשוק.

במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות בשנת 2017, זכה מועמד הממשלה לזמן אוויר הגדול פי 10 בטלוויזיה הלאומית מכל שאר המועמדים גם יחד, בעוד המדיה הממוסדת ביצעה דמוניזציה לאופוזיציה מבלי לאפשר להם להגיב. ארגוני אמנסטי ו-Human Rights Watch דיווחו על הטרדות ותקיפות פיזיות של עיתונאים במהלך טקס ההשבעה הנשיאותי. ארגון עיתונאים ללא גבולות קבע כי סרביה הפכה למקום שבו העיסוק בעיתונאות אינו בטוח ואינו נתמך על ידי המדינה, ומספר התקיפות ואיומי המוות נמצא במגמת עלייה. בשנת 2018 רשם מדד קיימות המדיה של ארגון IREX את הציון הנמוך ביותר בהיסטוריה המודרנית של המדינה, בעוד רשת העיתונות החוקרת KRIK חשפה כי למעלה מ-700 ידיעות כוזבות פורסמו בשנה אחת על השערים של הצהובונים המקורבים לשלטון, דוגמת הצהובון הנפוץ Informer, שהציג את הנשיא כדמות חזקה הנתונה תחת מתקפה מתמדת והפיץ רטוריקה פרו-מלחמתית ואנטי-אירופית. בנובמבר 2019, כאשר אושפז הנשיא בבית חולים צבאי בשל בעיות כלי דם קבועות וכרוניות, האשימו מקורביו את העיתונאים בהרעת מצבו הבריאותי בשל שאלות שהפנו אליו בנוגע לשחיתות שרים. מועצת אירופה אף התריעה על מסע הכפשה מדינתי נגד כלי תקשורת חוקרים לאחר שבנו של הנשיא נתפס בחברת חברי קבוצות פשע מאורגן. בחזית הדיגיטלית, חשפה חברת טוויטר במרץ 2020 כי סגרה רשת של 8,500 חשבונות ספאם (בוטים) שפעלו בתיאום ופירסמו 43 מיליון ציוצים ששיבחו את הנשיא ומפלגתו ותקפו את יריביו הפוליטיים, במקביל לפעילות דף פייסבוק המזוהה עם השלוחה המקומית של אתר הימין הקיצוני ברייטבארט. במרץ 2025 עורר סערה נוספת כאשר במהלך כינוס מפלגתי בעיר בור כינה עיתונאית מרשת השידור הממלכתית RTS שסיקרה את המחאות בשם "מטומטמת", התבטאות שגונה על ידי רשת השידור והובילה להתנצלות מאוחרת מצדו.

הטבח בסרברניצה והאשמה בפשעי מלחמה

מבקריו של הנשיא מרבים להזכיר את עברו הקיצוני ואת התבטאויותיו הקשות משנות התשעים. ימים ספורים לאחר הטבח בסרברניצה בשנת 1995, בו נרצחו למעלה מ-8,000 בוסניאקים מוסלמים, הכריז באספה הלאומית במהלך התקפות נאט"ו: "על כל סרבי שייהרג, נהרוג מאה מוסלמים". בשנת 2015 טען כי הדברים הוצאו מהקשרם ואינם מייצגים את מהות המשפט. לפני שעזב את מפלגתו של ששליי, פעל בגלוי להגן על הגנרל ראטקו מלאדיץ' ואף חילק כרזות שעליהן נכתב "בית בטוח לגנרל מלאדיץ'" בשנת 2007, תוך שהוא מצהיר מעל בימת הפרלמנט כי ביתו ותחת שמו תמיד יספקו מקלט לגנרל. באותה שנה אף הוביל הפגנת רחוב במסגרתה הוחלפו שלטי הרחוב הנושאים את שמו של ראש הממשלה הפרו-מערבי שנרצח, זוראן ג'ינג'יץ', בשלטים המכנים את המקום "שדרות ראטקו מלאדיץ'". הוא אף השתתף בהפגנות נגד מעצרם של פושעי מלחמה שהורשעו בהמשך, ובהם וסלין שליוואנצ'נין ורדובן קאראג'יץ', ובשנת 2024 גינה בתוקף את החלטת העצרת הכללית של האו"ם לקבוע יום זיכרון שנתי לטבח סרברניצה.

בדצמבר 2019 עורר סערה בינלאומית נוספת כאשר כינה את טבח ראצ'אק משנת 1999, שבו נרצחו 45 אזרחים אלבנים, פרויקט "מפוברק", והאשים את ראש משלחת ה-OSCE לשעבר, ויליאם ווקר, בזיוף הראיות. דבריו הגיעו בעקבות הרשעתו של חבר הפרלמנט הסרבי-קוסוברי איוון טודוסייביץ' בהסתה לגזענות לאחר שטען שהטבח בוים. ההתבטאות גונתה בחריפות על ידי הנהגת קוסובו – הנשיא האשים תאצ'י, ראש הממשלה רמוש האראדינאי ושר החוץ בהג'ט פצולי – וכן על ידי האיחוד האירופי, ואף הוגשה נגדו תלונה פלילית בתביעה המיוחדת של קוסומו על ידי עורך הדין תומה גאשי. בשנת 2024, במלאת 25 שנים לטבח, שבו נשיאת קוסובו ויוסה אוסמני וראש הממשלה אלבין קורטי לבקר אותו על סירובו להתנצל, הן כשר ההסברה לשעבר של מילושביץ' והן כנשיא בהווה.

פרק אפל נוסף נקשר לתקופת כהונתו כשר הסברה, במהלכה נרצח העיתונאי הבולט סְלָאבְקוֹ צ'וּרוּבִיָה שעסק במלחמת קוסובו, זאת לאחר שווצ'יץ' הצהיר בראיון לצהובון ״ארגומנט״ כי יתנקם בצ'ורובייה על השקרים שפרסם בעיתונו דנבני טלגרף. בשנת 2014 התנצל בפני המשפחה על העיכוב בהבאת הרוצחים לדין, אך בת זוגו של העיתונאי, ברנקה פרפה, האשימה אותו בשותפות ברצח וביצירת מנגנון הרדיפה.

חייו האישיים ומבט אל העתיד

במישור האישי, נישא ב-27 ביולי 1997 לעיתונאית קסֶנְיָה יָאנְקוֹבִיץ' שעבדה ברדיו אינדקס ובעיתון סרפסקה רץ'. לשניים נולדו שני ילדים, דנילו (שנולד ב-1 בדצמבר 1998) ומילוגה, לפני שהתגרשו. קסניה הלכה לעולמה ב-29 בינואר 2022. בהמשך נישא לתָּמָרָה ג'וּקָאנוֹבִיץ', דיפלומטית במשרד החוץ הסרבי, וב-2017, שבוע לאחר שנכנס לתפקיד הנשיא, נולד להם בן. מעבר לסרבית, הוא שולט באופן שוטף ברוסית ובאנגלית, בעל ידע בסיסי בצרפתית, ואף למד גרמנית. במהלך שנותיו באופוזיציה הרבה להופיע בתוכניות בידור פופולריות, ובשנת 2006 אף זכה בעונה הראשונה של הגרסה הסרבית לתוכנית האירוח התחרותית "הפירמידה" ששודרה בערוץ פינק TV. הוא היה הפוליטיקאי הראשון שהשתתף בתחרות הריקודים ההומניטרית Plesom do snova בשנת 2009 והראשון שהתארח בתוכנית הלייט-נייט של איוואן איוונוביץ' ב-2010, ואף שימש כשופט אורח בריאליטי המוזיקלי Zvezde Granda.

ביולי 2020 הפתיע את הציבור כאשר נרשם כסטודנט במכללה לספורט ובריאות בבלגרד, במטרה להפוך למאמן כדורגל או כדורסל של קבוצות נערים וילדים עם סיום הקריירה הפוליטית שלו. עיתונאים מקומיים גילו כי תנאי קבלה הכרחי שדרש פעילות ספורטיבית פעילה במשך שלוש שנים נמחק מהאתר הרשמי של המכללה זמן קצר לאחר הרשמתו. כעת, מול הודעת ההתפטרות הצפויה שלו בקיץ 2026, נראה כי חזון אימון הילדים על המגרש קרוב מתמיד להגשמה, בעוד המדינה כולה נערכת למערבולת פוליטית חדשה שתקבע האם סרביה תצליח להיחלץ מצילה של השחיתות הממוסדת או שמא הדמויות החדשות-ישנות ימשיכו לשלוט בלוח השחמט הבלקני.

אם הגעתם עד כאן, כנראה שגם אתם שותפים להכרה ההיסטורית המפוכחת לפיה במרחב הבלקני, כיסאות פוליטיים יציבים הם בעיקר המלצה זמנית בלבד. כדי להבטיח שתישארו מעודכנים בתמרונים הבאים על לוח השחמט הבינלאומי, אנו מזמינים אתכם להירשם לניוזלטר המושחז של HistoryIsTold או לשתף את הכתבה הזו עם חבריכם חובבי התככים הפוליטיים.