בשעה 16:32 של ה-18 באוגוסט 1991, השמש מעל חצי האי קרים עדיין האירה את מימי הים השחור, אך באחוזת הנופש הנשיאותית בפּוֹרוֹס, החשיכה כבר החלה לרדת על ברית המועצות כולה. מִיכָאִיל גּוֹרְבָּצ'וֹב, נשיא ברית המועצות ומזכ״ל המפלגה הקומוניסטית, הרים את שפופרת הטלפון רק כדי לגלות שקווי התקשורת החוצה, כולל מערכת השליטה והבקרה הגרעינית, נותקו באחת. במקביל, רעש מנועי טרקטורים הפר את השלווה עת חסמו כלים כבדים את מסלול ההמראה שבו חנו מטוס הטופולב Tu-134 ומסוק המיל Mi-8 הנשיאותיים. האיש החזק ביותר במזרח מצא את עצמו לפתע כאסיר בכלוב של זהב, בעוד שבמוסקבה, קבוצת פקידים אפורים וגנרלים עטורי מדליות התכוננה לגלגל את מחוגי ההיסטוריה לאחור.
האירוע, שהחל כאולטימטום דרמטי בחדר עבודה פרטי, עתיד היה להפוך לאחד ממפגני חוסר התיאום המפוארים ביותר של המאה העשרים. קבוצת הקושרים לא השכילה להבין שהמדינה אותה ביקשו להקפיא בזמן, כבר מזמן לא הייתה קיימת.
רעידות משנה של אימפריה גוועת
מאז שעלה לשלטון כמזכ״ל המפלגה ב-1985, גורבצ'וב הוביל תוכנית רפורמות שאפתנית שהושתתה על צמד המושגים פֶּרֶסְטְרוֹיְקָה (בנייה מחדש כלכלית ופוליטית) וגְלַאסְנוֹסְט (שקיפות ופתיחות). צעדים אלו עוררו התנגדות וחשדנות עמוקה בקרב חברי הנוֹמֶנְקְלָטוּרָה השמרנים. במקביל, הרפורמות הציתו תסיסה לאומנית בקרב המיעוטים הלא-רוסיים בברית המועצות, והתעורר חשש ממשי שחלק מרפובליקות האיחוד, או כולן, יפרשו.
בשנת 1991, ברית המועצות הייתה שקועה במשבר כלכלי ופוליטי חמור. המחסור במזון, תרופות ומוצרי צריכה בסיסיים היה נפוץ; אזרחים נאלצו לעמוד בתורים ארוכים רק כדי לקנות מצרכים חיוניים. מלאי הדלק היה נמוך בעד כ-50% מהכמות המוערכת הדרושה לקראת החורף הקרב, והאינפלציה דהרה בקצב שעלה על 300% בשנה, כאשר מפעלים נותרו ללא מזומנים לשלם משכורות לעובדיהם.
כבר ב-1990, אסטוניה, לטביה, ליטא וארמניה הכריזו על עצמאותן. בינואר 1991, התרחש ניסיון אלים להחזיר את ליטא לחיק ברית המועצות בכוח וכשבוע לאחר מכן, ניסיון דומה תוכנן על ידי כוחות פרו-סובייטיים מקומיים כדי להפיל את השלטונות בלטביה. שני הניסיונות נכשלו והמדינות הבלטיות שמרו על ריבונותן. רוסיה עצמה, תחת הנהגתו של בּוֹרִיס יֶלְצִין, הכריזה על ריבונותה ב-12 ביוני 1990 ולאחר מכן הגבילה את תוקף החוקים הסובייטיים בשטחה, באירוע שכונה "מלחמת החוקים".
במשאל עם כלל-ארצי שנערך ב־17 במרץ 1991, אותו החרימו המדינות הבלטיות, ארמניה, גאורגיה ומולדובה, רוב עצום של התושבים ברפובליקות האחרות (77.85%) הצביעו בעד שימור ברית המועצות מחודשת. בעקבות המשא ומתן, 8 מתוך 9 הרפובליקות הנותרות (כאשר אוקראינה נמנעת) אישרו את "הסכם האיחוד החדש" בתנאים מסוימים. ההסכם נועד להפוך את ברית המועצות לפדרציה של רפובליקות עצמאיות תחת השם "ברית הרפובליקות הסובייטיות הריבוניות", עם נשיא, מדיניות חוץ וצבא משותפים. רוסיה, קזחסטן ואוזבקיסטן היו אמורות לחתום על ההסכם במוסקבה ב-20 באוגוסט 1991. דרישתו של ילצין ליותר אוטונומיה פתחה חלון הזדמנויות לקושרים.
רקמת הקשר: תכנון בצילו של "סובייקט 110"
הק.ג.ב החל לשקול הפיכה עוד בספטמבר 1990. הפוליטיקאי הסובייטי אָלֶכְּסַנְדֶּר יָאקוֹבְלֶב החל להזהיר את גורבצ'וב מפני האפשרות להפיכה לאחר הקונגרס ה-28 של המפלגה עוד ביוני 1990. ב-11 בדצמבר 1990, יו"ר הק.ג.ב וְלָדִימִיר קְרְיוּצְ'קוֹב השמיע "קריאה לסדר" בתחנת הטלוויזיה של מוסקבה. באותו יום, הוא הורה לשני קציני ק.ג.ב להכין אמצעים שיינקטו במקרה שתוכרז קריסת חירום בברית המועצות. בהמשך, צירף קריוצ'קוב לקנוניה את שר ההגנה דְּמִיטְרִי יָאזוֹב, יו"ר הוועדה לביקורת מרכזית בּוֹרִיס פּוּגוֹ, ראש הממשלה וָלֶנְטִין פַּבְלוֹב סגן הנשיא גֶּנַאדִי יָנָאייֶב, סגן מפקד מועצת ההגנה אוֹלֶג בַּקְלָנוֹב, ראש מזכירות לשכת הנשיא וָלֶרִי בּוֹלְדִין ומזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית אוֹלֶג שֶׁנִין.
כאשר קריוצ'קוב התלונן בפני קונגרס ציר העם על חוסר היציבות הגובר, ניסה גורבצ'וב לפייס אותו על ידי הוצאת צו נשיאותי המרחיב את סמכויות הק.ג.ב ומינויו של פוגו לשר הפנים. שר החוץ אֵדוּאַרְד שֶׁוַוארְדְּנַדְזֶה התפטר במחאה, דחה הצעה להתמנות לסגן נשיא, והזהיר כי "דיקטטורה מתקרבת". גורבצ'וב נאלץ למנות את ינאייב במקומו. במקביל, חברי הקבינט קיוו שגורבצ'וב יכריז על מצב חירום וישיב את הסדר, והקימו לשם כך את "הוועדה הממלכתית למצב חירום".
ב־17 ביוני 1991 ביקש ראש הממשלה פבלוב סמכויות יוצאות דופן מהסובייט העליון. ימים ספורים לאחר מכן, ראש עיריית מוסקבה גַבְרִיאֵל פּוֹפּוֹב יידע את השגריר האמריקאי גֶּ'ק מֶטְלוֹק כי מתוכננת הפיכה נגד הנשיא. כשמטלוק ניסה להזהיר את גורבצ'וב, האחרון הניח בטעות שחברי הקבינט שלו לא מעורבים וזלזל בסכנה. גורבצ'וב ביטל את בקשתו של פבלוב, והתבדח בפני הקבינט ש"ההפיכה נגמרה", כשהוא נותר עיוור לתוכניותיהם.
ב-23 ביולי פרסמו מספר בעלי תפקידים וסופרים מאמר בעיתון "רוסיה הסובייטית" שכותרתו "מילה לעם", בו קראו לפעולה החלטית למניעת אסון. שישה ימים לאחר מכן, גורבצ'וב, ילצין ונשיא הרפובליקה הקזחית נוּרְסוּלְטָן נַזַרְבָּייֶב דנו באפשרות להחליף את אנשי הקו הנוקשה (פבלוב, יאזוב, קריוצ'קוב ופוגו) בדמויות ליברליות יותר, כשנזרבייב נועד להחליף את פבלוב כראש ממשלה. קריוצ'קוב, שכבר הציב את גורבצ'וב תחת מעקב צמוד כ"סובייקט 110", יירט את השיחה באמצעות מכשיר ציתות אלקטרוני שהושתל על ידי שומר ראשו של גורבצ'וב, וְלָדִימִיר מֶדְוֶודֶב. גם ילצין התכונן להפיכה: הוא הקים ועדת הגנה סודית, הורה לפיקוד הצבא והק.ג.ב לעמוד לצד שלטונות הרפובליקה הרוסית והקים "ממשלת צללים" במרחק של כ-70 קילומטרים מהעיר סברדלובסק שבהרי אורל, תחת סגן ראש הממשלה אוֹלֶג לוֹבּוֹב.
הניצוץ הניצת: כליאה במעון הנשיאותי
ב-4 באוגוסט יצא גורבצ'וב לחופשה באחוזתו בפורוס שממוקמת בחצי האי קרים. הוא תכנן לחזור למוסקבה לקראת חתימת הסכם האיחוד החדש ב-20 באוגוסט. ב-15 באוגוסט פורסמה טיוטת ההסכם, שהייתה אמורה לשלול מהקושרים את רוב סמכויותיהם. ב-17 באוגוסט נפגשו הקושרים בבית הארחה של הק.ג.ב במוסקבה ובחנו את המסמך.
ההחלטה התקבלה: מ-19 באוגוסט יוכרז מצב חירום, גורבצ'וב יידרש לחתום על הצווים, או להתפטר ולהעביר את סמכויותיו לסגנו ינאייב. למחרת, בקלנוב, בולדין, שנין וסגן שר ההגנה הגנרל וָלֶנְטִין וָארֶנִיקוֹבטסו לקריאה לפגישה עם גורבצ'וב. יאזוב הורה למפקד חיל הצנחנים, הגנרל פָּאבֶל גְּרָאצֵ'ב, להתחיל לתאם עם סגני יו"ר הק.ג.ב וִיקְטוֹר גְּרוּשְׁקוֹ וגנאדי אָגֶייֶב את יישום המשטר הצבאי.
לבסוף, בשעה 16:32 ב-18 באוגוסט, קווי התקשורת של גורבצ'וב נותקו. שמונה דקות לאחר מכן, סגן אלוף יוּרִי פְּלֶכָאנוֹב, ראש המנהלת התשיעית של הק.ג.ב האחראית לאבטחת הנשיא, הכניס את הקבוצה לאחוזה. גורבצ'וב קלט את המתרחש כשגילה את ניתוק הטלפונים. האורחים דרשו ממנו להכריז מצב חירום או להתפטר. גורבצ'וב, לטענתו ולפי עדויות שונות, סירב בתוקף.
וארניקוב טען שגורבצ'וב אמר "לעזאזל איתכם. תעשו מה שאתם רוצים. אבל תדווחו על דעתי!". מנגד, נאמר שגורבצ'וב עלב בווארניקוב כשהעמיד פנים ששכח את שמו. כך או כך, הנוכחים העידו שהאורחים יצאו מהפגישה מתוסכלים ולחוצים. גורבצ'וב הושם במעצר בית. שומרים נוספים של הק.ג.ב הוצבו בשערי האחוזה עם פקודות לעצור כל ניסיון לעזיבה. בשעה 19:30 טסו בקלנוב, בולדין, שנין ווארניקוב, מלווים בפלכאנוב, חזרה למוסקבה. סגנו של פלכאנוב, וְיַאצֶ'סְלָב גֶּנֶרָלוֹב, נשאר "בחווה" בפורוס.
בשעה 20:00, התאספו במוסקבה ינאייב, פבלוב, קריוצ'קוב, יאזוב, פוגו ויו"ר הסובייט העליון אָנָטוֹלִי לוּקְיָאנוֹב ועסקו בעריכת מסמכי הוועדה. בשעה 22:15 הצטרפו השבים מקרים. הוחלט להכריז פומבית שגורבצ'וב חולה. ינאייב היסס בתחילה, אך שוכנע שהאחריות תהיה קולקטיבית. בשעה 23:25 חתם סגן הנשיא ינאייב על צו המסמיך אותו כנשיא.
חברי "כנופיית השמונה", כפי שכונו מאוחר יותר, היו ינאייב, פבלוב, קריוצ'קוב, יאזוב, פוגו, בקלנוב, יו"ר איגוד האיכרים וָסִילִי סְטָרוֹדוּבְּצֶב ונשיא איגוד מפעלי התעשייה אָלֶכְּסַנְדֶּר טִיזְיָאקוֹב. למרות שינאייב היה החתום על הצו, חוקרים רוסים זיהו מאוחר יותר את קריוצ'קוב כמתכנן המרכזי. ינאייב טען בהמשך שאולץ להשתתף תחת איום מעצר. הוועדה אסרה על הופעת כל עיתוני מוסקבה, למעט תשעה עיתונים בשליטת המפלגה, והוציאה הצהרה פופוליסטית לפיה "כבודו וגאוותו של האדם הסובייטי חייבים להיות מושבים".
כרוניקה של כישלון: יום שני, 19 באוגוסט
בשעה 01:00 לפנות בוקר, ינאייב חתם על מסמכי הקמת הוועדה. הוועדה פרסמה את החלטה מס' 1: מצב חירום "באזורים מסוימים" למשך שישה חודשים החל מ-04:00 בבוקר, איסור על הפגנות ושביתות, השעיית מפלגות פוליטיות, והקצאת עד 1.5 דונם (1,500 מ"ר) של אדמה לכל תושב עיר המעוניין בכך לשימוש אישי. במקביל, בשעה 04:00, רגימנט של משמר הגבול של הק.ג.ב מסבסטופול הקיף את אחוזת גורבצ'וב. בהוראת הרמטכ"ל של ההגנה האווירית, קולונל-גנרל איגור מלצב, נחסם המסלול בטרקטורים.
החל מ-06:00 בבוקר, שודרו מסמכי הוועדה ברדיו ובטלוויזיה הממלכתיים. הק.ג.ב הוציא רשימת מעצר שכללה את בוריס ילצין ואת מנהיגי תנועת "רוסיה הדמוקרטית". תחנות הרדיו הרוסיות העצמאיות נסגרו, אך תחנת הרדיו "הד מוסקבה" הצליחה לחזור לשידור והפכה למקור מידע אמין. גורבצ'וב ומשפחתו שמעו את החדשות ממבזק של ה-BBC דרך רדיו טרנזיסטור קטן של סוני שלא הוחרם. מחשש להרעלה, גורבצ'וב סירב לאכול מזון מבחוץ והרבה בטיולים רגליים כדי להפריך את השמועות על בריאותו הלקויה.
יחידות חי"ר ממוכן מדיוויזיית טאמאן ויחידות שריון מדיוויזיית קנטמירוב, בגיבוי צנחנים, נכנסו למוסקבה. כ-4,000 חיילים, 350 טנקים, 300 נגמ"שים ו-420 משאיות שטפו את הרחובות. ארבעה צירים רוסים נעצרו, אך כמעט ולא בוצעו מעצרים נוספים; הק.ג.ב תכנן גל מעצרים נרחב כשבועיים לאחר ההפיכה, כדי לבטל את רוב הגופים האדמיניסטרטיביים. שר החוץ אלכסנדר בסמרטניך התבקש להוציא הודעה המבקשת הכרה דיפלומטית זרה.
חברי הוועדה שקלו לעצור את ילצין עם שובו מקזחסטן ב-17 באוגוסט, אך הוא שינה את מסלול טיסתו לבסיס חקלובסקי צפונית-מזרחית למוסקבה ונחת בנמל התעופה ונוקובו דרומית-מערבית לעיר. ניסיון לעוצרו באחוזתו כשל גם הוא מסיבות לא ברורות, למרות שכוחות העילית של יחידת אלפא של הק.ג.ב כיתרו אותה. המפקד ויקטור קרפוחין טען שסירב פקודה. כישלון זה התברר כקטלני עבור הקושרים.
מיד לאחר הכרזת ההפיכה, הזמין ילצין גורמים רוסים בכירים לאחוזתו, ביניהם ראש עיריית לנינגרד אנטולי סובצ'ק וסגן ראש עיריית מוסקבה יורי לוז'קוב. בעצת הגנרל קונסטנטין קובץ, הקבוצה נסעה ל"בית הלבן", בניין הפרלמנט הרוסי. הם הגיעו ב-09:00 בבוקר. ילצין הכריז על ההפיכה כ"הפיכה מהפכנית, אנטי-חוקתית", קרא לשביתה כללית ולקח על עצמו את הפיקוד על כל הכוחות בשטח הרפובליקה הרוסית. ההצהרה הופצה ברחבי מוסקבה כעלונים, ושודרה דרך רשת המחשבים RELCOM וקבוצות Usenet. עובדי עיתון "איזבסטיה" איימו לשבות אם הצהרתו לא תודפס.
לקראת הצהריים התקיימו מאבקי כוח מקומיים. בלנינגרד, ניסיון להקים ועדת חירום בראשות בוריס גידספוב טורפד על ידי מאות אלפי מפגינים ופועלים שובתים. במוסקבה, בוריס ניקולסקי סירב לקבל את תפקיד ראש העיר. ב-11:00 ערך שר החוץ הרוסי אנדריי קוזירב מסיבת עיתונאים וגייס את תמיכת המערב בילצין.
אחר הצהריים החלו אזרחי מוסקבה להקים בריקדות סביב הבית הלבן, בית הפרלמנט. ב-16:00 הכריז ינאייב מצב חירום במוסקבה. ב-17:00 כינס מסיבת עיתונאים, שם הכריז שגורבצ'וב "נח". ידיו של ינאייב רעדו בצורה כה בולטת שרבים חשבו שהוא שיכור וקולו הרועד הפך אותו לבדיחה. צוותי החדשות, נטולי צנזורה בניגוד לימי ברז'נייב, הראו את המבוכה במלואה. גורבצ'וב, ששומריו הרכיבו עבורו אנטנה מאולתרת, צפה בה והיה משוכנע שילצין יעצור את ההפיכה.
הוועדה ניסתה לקנות את הציבור בחלוקת כדונם אחד (1,000 מ"ר) לכל תושב עיר לגידול ירקות לחורף. פבלוב חלה (ככל הנראה עקב שכרות) וסמכויותיו הועברו לסגנו ויטלי דוגוז'ייב. בערב, עריקות המוניות של חיילים לרפובליקה הרוסית החלו לרוקן מתוכן את כוחם של הקושרים. רב-סרן יבדוקימוב חבר עם טנק מהדיוויזיה שלו לילצין, שעלה על הטנק ונשא נאום למפגינים ברגע ששודר בחדשות הערב הממלכתיות בשוגג.
המתח בשיאו: יום שלישי, 20 באוגוסט
בשעה 08:00 בבוקר, הורה המטה הכללי להחזיר למוסקבה את מזוודת ה"צ'גט" (השליטה הגרעינית). המזוודה הוחזרה עד 14:00, אך מפקד חיל האוויר, יבגני שפושניקוב, ומפקדי הצי וכוחות הטילים, הודיעו ליאזוב שלא יישמעו לפקודות שיגור. בצהריים הכריז הגנרל ניקולאי קלינין על עוצר במוסקבה בין השעות 23:00 ל-05:00. זה נתפס כסימן לפריצה קרבה לבית הלבן.
בתוך הבניין, גנרל קונסטנטין קובץ ניהל את ההגנה. בחוץ, אדוארד שווארדנדזה ומסטיסלב רוסטרופוביץ' נאמו לתומכים. קריוצ'קוב, יאזוב ופוגו (ללא פבלוב השיכור) החליטו על פריצה. מבצע "רעם" תוכנן להתבצע באמצעות יחידות אלפא, וימפל, צנחנים, כוחות התערבות משטרתיות ושריון. אולם המפקדים בשטח, קרפוחין וקולונל בוריס בסקוב, טענו שהמבצע יגרור מרחץ דמים וסגן מפקד הצנחנים הגנרל אלכסנדר לבד הדליף לבית הלבן שההתקפה תחל ב-02:00 בלילה. באותה שעה, ב-23:03, הכריזה המועצה העליונה של אסטוניה על השבת עצמאותה לאחר 51 שנים.
דם ברחובות והתקפלות: יום רביעי, 21 באוגוסט
בסביבות 01:00 בלילה, לא הרחק מהבית הלבן, אזרחים חסמו מנהרה באמצעות אוטובוסים ומכונות טאטוא רחובות נגד נגמ"שי דיוויזיית השריון טאמאן. על הכוח פיקד סרן סרגיי סורוביקין, שלימים הפך לגנרל ארמיה ומפקד הכוחות הרוסיים בפלישה לאוקראינה ב-2022. בהתנגשות נהרגו שלושה גברים: דמיטרי קומר בן ה-22 (ותיק ממלחמת אפגניסטן שנמחץ על ידי נגמ"ש), הכלכלן ולדימיר אוסוב בן ה-37 (שנורה כשבא לעזרתו), והאדריכל איליה קריצ'בסקי בן ה-28 (שנורה כשהכוחות נסוגו). העיתונאי סרגיי פרחומנקו העיד ש"מקרי המוות הללו שיחקו תפקיד מכריע: שני הצדדים היו כה מזועזעים, שזה הביא הכל לידי עצירה".
כוחות וימפל ואלפא סירבו לנוע, ויאזוב הורה לכוחות לסגת ממוסקבה. באותו יום, אשתו של גורבצ'וב, ראיסה, לקתה בשבץ קל. בשעה 08:00 עזבו הכוחות את העיר. שעתיים לאחר מכן, הוועדה הממלכתית למצב חירום קרסה אל תוך עצמו וראשי הקושרים החליטו לטוס לקרים להתחנן בפני גורבצ'וב. ב-10:00 נאם ילצין בפרלמנט. ב-13:20 יצאו הקושרים לנמל התעופה ונתקעו בפקק תנועה אירוני שיצרו הטנקים הנסוגים שלהם. בשעה 16:08 נחת מטוס הקושרים בקרים. בסביבות 16:00, הכריזה נשיאות הפרלמנט על ביטול הוועדה הממלכתית למצב חירום. ב-16:52 יצאה משלחת של 36 קצינים חמושים בראשות אלכסנדר רוצקוי לפורוס. בשעה 17:00, גורבצ'וב סירב לקבל את הקושרים. ינאייב נאלץ לחתום על צו המבטל את הוועדה. בסביבות 20:00 הוצאו צווי מעצר והלילה הסתיים במפגש משמח בין גורבצ'וב לרוצקוי, ובנזיפה קשה של גורבצ'וב בלוקיאנוב ואיוואשקו. בלטביה, המועצה העליונה השלימה את עצמאותה, בעוד באסטוניה ננטש מגדל הטלוויזיה של טאלין על ידי הצנחנים הרוסים עם הגעת החדשות על כישלון ההפיכה.
סוף דבר: קבורת האימפריה
ב־22 באוגוסט, דקה אחרי חצות, המריא גורבצ'וב למוסקבה במטוסו של רוצקוי. קריוצ'קוב היה האסיר היחיד על המטוס, שכן רוצקוי טען ש"אותם בוודאי לא יירו מהאוויר כשהוא על הסיפון". יאזוב וטיזיאקוב נעצרו בשדה התעופה. גורבצ'וב ירד מהמטוס בסוודר סרוג אל מול המצלמות. ינאייב נעצר ב-06:00. פוגו ואשתו התאבדו. פבלוב, סטרודובצב, בקלנוב, בולדין ושנין נעצרו בתוך 48 שעות.
ילצין, שכעת שלט בפועל ברוסיה, הלאים את נכסי המפלגה הקומוניסטית. גורבצ'וב ניסה תחילה להגן על המפלגה, אך התפטר ממנה ב-24 באוגוסט. המפלגה הושעתה ונאסרה ברוסיה (לימים היא תחודש בשם המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית, אך זה כבר סיפור אחר).
לאחר מכן התחיל אפקט דומינו של עצמאות מברית המועצות: אוקראינה הכריזה עצמאות ב-24 באוגוסט (ואשררה זאת ברוב של מעל 90% ב-1 בדצמבר), בלארוס ב-25 באוגוסט, מולדובה ב-27 באוגוסט, אזרבייג'ן ב-30 באוגוסט, קירגיזסטן ב-31 באוגוסט. ב-6 בספטמבר הכירה ברית המועצות בעצמאות המדינות הבלטיות. טג'יקיסטן הכריזה ב-9 בספטמבר, ארמניה ב-21 בספטמבר (לאחר ש-99% הצביעו בעד), וטורקמניסטן ב-27 באוקטובר.
המסמר האחרון בארון הקבורה ננעץ ב-8 בדצמבר כאשר נחתם הסכם בין רוסיה, אוקראינה ובלארוס, שהכריז על סופה של ברית המועצות כגוף משפטי במשפט הבינלאומי והוכרז על הקמת חבר העמים, שרשמית ידוע בשם חבר המדינות העצמאיות. ב-21 בדצמבר נוספו אליו מדינות נוספות בפרוטוקול אלמה-אטה. ב-24 בדצמבר רוסיה תפסה את המושב של ברית המועצות באו"ם. ב-25 בדצמבר גורבצ'וב התפטר סופית ממשרת נשיא ברית המועצות. הדגל האדום ירד, ורוסיה אימצה מחדש את הטריקולור האימפריאלי הישן.
ילצין החל ברפורמות כלכליות רדיקליות שכללו ליברליזציה של סחר החוץ וביטול הפיקוח על המחירים ב-2 בינואר 1992. חברי "כנופיית השמונה" זכו ברובם לחנינה מהדומה הממלכתית, פרלמנט החדש, ב-1994. וארניקוב, היחיד שסירב לחנינה, זוכה. באופן מצמרר, מספר בכירים לשעבר שמו קץ לחייהם בנפילה מחלונות דירותיהם או בתלייה (בהם סרגיי אחרומייב, ניקולאי קרוצ'ינה ודמיטרי ליסובוליק).
ינאייב עצמו הפך לראש מחלקה לאקדמיה לתיירות ומת ב-2010. פבלוב היה למומחה פיננסי ומת ב-2003. קריוצ'קוב מת ב-2007. יאזוב הפך ליועץ לענייני הגנה ומת ב-2020. סטרודובצב כיהן כמושל מחוז טולה ומת ב-2011. המפגינים ההרוגים קומר, אוסוב וקריצ'בסקי, שעליהם התנצל ילצין אישית, קיבלו את תואר "גיבורי ברית המועצות" בהלוויה המונית ב-24 באוגוסט. במקביל, הוסר פסלו של מייסד השירות החשאי הסובייטי, פליקס דזרז'ינסקי מחזית בניין הק.ג.ב.
העולם עוצר את נשימתו: תגובות בינלאומיות
ההפיכה יצרה גלי הדף בינלאומיים ששיקפו את השבריריות של הסדר העולמי החדש. במדינות המערב ונאט"ו, הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש האב, ששהה בחופשה באחוזתו בקנבנקפורט במיין, מיהר לגנות את ההפיכה כ"מאמץ מוטעה ולא לגיטימי", החזיר את המימון והסיוע, והפשירם רק עם נפילתה. בוש וקנדה (תחת בריאן מלרוני, שהשהה את סיוע המזון) עקבו בדאגה גם מפאת מערכת NORAD; כל עימות גרעיני היה הופך את צפון אמריקה ליעד. מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר הוציא אזהרה לקושרים לפיה המאמץ להשיב את הגלגל לאחור ייכשל.
באנגליה, ראש הממשלה ג'ון מייג'ור קרא את ממשלתו לישיבת חירום, גינה את הצעד הלא חוקתי והקפיא 80 מיליון דולר בסיוע (הקהילה האירופית השהתה סיוע של 1.5 מיליארד דולר). נשיא צרפת פְרַנְסוּאָה מִיטֶרָאן (Mitterrand) ספג ביקורת על תגובתו המהוססת כשהסתפק בבקשה להבטיח את שלומם של גורבצ'וב וילצין, מה שאולי פגע במפלגתו בבחירות 1993. הקנצלר הגרמני הֶלְמוּט קוֹל קטע חופשה באוסטריה והביע ביטחון שהנסיגה הרוסית מגרמניה תושלם. באיטליה הביע גְּ'וּלְיוֹ אַנְדְרֶאוֹטִי דאגה מרה. יוון חוותה פיצול: מנהיג הסוציאליסטים אנדראס פפנדראו גינה, בעוד המפלגה הקומוניסטית היוונית גינתה דווקא את גורבצ'וב.
ביפן החליט ראש הממשלה קאיפו להשהות הלוואות, אם כי יפן עצמה נמנעה מגינוי נחרץ כפי שעשו שאר מדינות המערב. אוסטרליה ודנמרק גינו אף הן, ובישראל הביע שר החוץ דוד לוי חשש גלוי מההשפעה על ועידת מדריד והעלייה היהודית, תוך כינוס חירום של הסוכנות היהודית. בדרום קוריאה בירך הנשיא רו טה-וו על ההפיכה. בהודו, לעומת זאת, התגובה הראשונית של ראש הממשלה נרסימה ראו ומנהיגים מרקסיסטים כמו ג'יוטי באסו הייתה אוהדת כלפי ההפיכה; רק לאחר כישלונה הם מיהרו "לחגוג" את הניצחון הדמוקרטי. הודו נותרה "יתומה" אידאולוגית ללא ברית המועצות. בעיראק של סדאם חוסיין (שכעס על גינוי הפלישה לכווית) אפילו ניכסו את ההפיכה לעצמם וראו בה תולדה של ה"בגידה" של גורבצ'וב בהם. קדאפי בלוב בירך את הקושרים על מעשיהם "האמיצים וההיסטוריים". באש"ף קיוו שההפיכה תעצור את הגירת יהודי רוסיה לישראל. בדרום אפריקה, בפיליפינים ובקריית הוותיקן של האפיפיור יוחנן פאולוס השני הביעו דאגה מהמצב.
בעולם הקומוניסטי הפניקה הייתה רבה. בסין, השלטונות שמרו לכאורה על נייטרליות פומבית, אך בחדרים סגורים דֶּנְג שְׂיָאוֹפִּינְג והאליטה הקומוניסטית, שכעסו על איבוד מזרח אירופה, קיללו את גורבצ'וב. דנג ציין: "ההפיכה הסובייטית היא דבר טוב אבל אסור לנו להראות שמחים אלא להיות מאושרים בתוך לבנו". הקושרים אפילו שלחו נציג לסין (בלונוגוב) כדי לבקש הכרה פומבית. בניגוד למפגינים בכיכר טיאנאנמן, לרוסים היה את ילצין שהוביל את ההתנגדות. בקובה, פִידֶל קַסְטְרוֹ שכבר הצהיר בעבר כי "לא יהיו שינויים" כפי שהיה ברוסיה, קיווה בחשאי להצלחת ההפיכה אך נותר ניייטרלי פומבית; כישלון ההפיכה הוביל ל"תקופה המיוחדת" ולעשור של רעב בקובה. בצפון קוריאה ובווייטנאם הייתה תמיכה חצי-רשמית בקושרים, וסיומה הוביל לאסונות כלכליים רחבים ול"צעדה המפרכת" בקוריאה. ביוגוסלביה המתפרקת, סלובודן מילושביץ' השמרן שמר על קשר הדוק עם השמרנים ברוסיה והלאומנים; חורבנה של ברית המועצות היה תמונת מראה להרס יוגוסלביה, כפי שציין הסוציולוג ולקו וויאצ'יץ', תוך השוואה בין האליטות הסלאביות.
באנגולה של מפלגת MPLA, באלבניה תחת רמיז עליה, ובקונגו – הזרז לסיום האידאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית ולמעבר לשיטה דמוקרטית היה מובהק. באפגניסטן, מוחמד נג'יבוללה קונן בפני שוורדנדזה על נטישתו, נטישה שהובילה לעריקת דוסתום ולנפילת המדינה בידי המוג'אהדין באפריל 1992. אפילו באל סלוודור, ההפיכה והשלכותיה זירזו את חתימת הסכמי השלום עם תנועת ה-FMLN הקומוניסטית. מדינות ברית ורשה לשעבר גינו כולם פה אחד את הניסיון להחזיר את הגלגל לאחור.
חומר מעשיר לצפייה
לקריסת האימפריה הסובייטית ולניסיון ההפיכה יש מקום נרחב בקולנוע התיעודי והעלילתי המנסה לפענח את אותם ימים.
The Man Who Doesn't Return הוא סרט דרמה מ-1991 של סרגיי סנז'קין המתמודד עם ההשפעה המיידית של האירועים על הנפש הסובייטית.
הסרט Three Days משנת 1992 סרט דרמה של הבמאי הליטאי שרונאס בארטס, הבוחן דרך עדשה לירית וקודרת את התקופה.
הסרט ״שלושה ימים באוגוסט״ (Three Days in August) היה הפקה משותפת רוסית-אמריקאית של הבמאי יאן יונג שהייתה מהראשונות שניסו לארוז את דרמת ההפיכה למסך הגדול.
ברוסיה עצמה הסרט ״אגם הברבורים״ מ-2001 היה סרט מוקומנטרי-היסטורי של הערוץ הראשון ברוסיה מאת סרגיי מדבדב, שסיפר איך הוועדה הורתה לשדר ללא הרף את הבלט הנודע במקום מהדורות חדשות כדי לשמור על האשליה.
״ילצין: שלושה ימים באוגוסט״ (2011) היא דרמה רוסית בהפקת רשת NTV המספרת ארועי ההפיכה ועלייתו של ילצין אל הטנק.
סרט נוסף ראוי לציון הוא הסרט ״הארוע״ (2015) של הבמאי המוערך סרגיי לוזניצה. יצירת מופת תיעודית המורכבת מחומרי גלם מקוריים שצולמו בין ה-19 ל-24 באוגוסט על ידי צלמים בלנינגרד, המספקת הצצה אנושית עמוקה לאזרחים ברחובות.
כך, בין נגמ"שים תועים, חופשות מופרעות, וידיים רועדות בשידור חי, נחתמה גורלה של מדינה שחלשה על מחצית מהעולם. המהלך שנועד למנוע שינוי, לא רק שהאיץ אותו, אלא השלים אותו באבחה אחת, משאיר את העולם מתבונן בהשתאות בקריסתה המוחלטת של מעצמה גרעינית.
אהבתם? דרגו ושתפו את הכתבה עם חבריכם ההיסטוריונים-בפוטנציה או הירשמו לניוזלטר שלנו. אנחנו, מצידנו, ננסה שלא לשלוח לכם 250,000 זוגות אזיקים למייל.
תאמל״ק לי