תאמל״ק לימה קרה בבאבי יאר, שבמהלך מלחמת העולם השנייה, הנאצים רצחו בו 33,000 יהודים בתהום בתוך יומיים בלבד?
באבי יאר בקייב היה המקום שבו התקיים מהטבח ההמוני הגדול ביותר של יהודים באירופה הכבושה על ידי גרמניה. זה התרחש ב-29-30 בספטמבר 1941. הגרמנים המשיכו לבצע רציחות המוניות באתר ההרג עד רגע לפני שהסובייטים השתלטו מחדש על קייב בשנת 1943. במהלך תקופה זו ירו הגרמנים ביהודים, כמו גם ברומנים, אזרחים אוקראינים ושבויי מלחמה סובייטים. בעשורים שאחרי המלחמה סימלה באבי יאר את המאבק על זיכרון מלחמת העולם השנייה והשואה בברית המועצות.
"בבאבי יאר אין אנדרטאות מתנשאות." כתב המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו בשנת 1961 בהתייחסות לתהום בפרברי קייב, היכן שהחל מ-29 בספטמבר 1941 ועד ליום שלאחר מכן, יותר מ-33,000 יהודים נרצחו בידי הנאצים ועושי דברם האוקראינים.
ב-1 במרץ 2022, נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, טען שטיל רוסי פגע באתר ההנצחה אבל כתב Ynet רון בן ישי ששהה במקום הפריך את הטענה והוכיח כי מה שנפגע זה מגדל טלוויזיה הסמוך לאתר, גם שהטיל גרם להרג חמישה אנשים. "מה הטעם לומר 'לעולם לא עוד' במשך 80 שנה, אם העולם שקט כשפצצה נופלת על באבי יאר?" שאל זלנסקי בציוץ מצוקה. אבל לדממה בבאבי יאר יש היסטוריה ארוכה. "כל הדממה צועקת", הביע זאת יבטושנקו בשירתו.
טבח באבי יאר
ביום שישי, 26 בספטמבר 1941, כאשר הגרמנים כבשו את קייב, הודעות מודפסות ברוסית, אוקראינית וגרמנית החלו להופיע על עמודי תאורה וקירות ברחבי העיר, שהורו לכל היהודים להתאסף ביום שני בשעה 8 בבוקר ליד אתר בית הקברות היהודי. בבוקר הזה, יום לפני שהיה אמור להתחיל צום יום הכיפורים, התאספו מעל 33,000 איש — בעיקר נשים, ילדים וקשישים, שכן השלטון הסובייטי כבר גייס את הגברים שיכולים להילחם לצבא האדום. הקהל הרב צעד תחת שמירה דרך מתחם תיל שהוביל לתוך באבי יאר. האתר הוא למעשה מערכת של תעלות, עם שפכים שהזינו בעבר את יובלו של נהר דנייפר ומשאירים תעלות תלולות ושדות פנימיים. זה היה מקום בילוי, שמדי סוף שבוע ממלאים אותו מבלים שיושבים לפיקניק ושחקני כדורגל מתאמנים בו, מצב שנותר על כנו עד ימינו.
כשהיהודים המתאספים נכנסו לתהום באותו יום ב-1941, יחידות אס אס גרמניות, יחד עם אסירים אוקראינים שגויסו ממחנה שבויים סמוך כדי לשרת את הנאצים כשוטרים מקומיים, שדדו מהם את כספם, רכושם ומסמכיהם. הם גרמו ליהודים להמתין מאחורי תלולית אדמה, כשהם יכלו לשמוע את הרעש הבלתי פוסק של ירי המקלעים. במשך 36 השעות הבאות, הגרמנים לקחו קבוצות קטנות של יהודים, הפשיטו אותם והרגו אותם בזה אחר זה. תיקי המשפטים שלאחר המלחמה נותנים תחושה של מה שהתרחש. הקורבנות "הוכרחו לשכב על פניהם על גופותיהם המדממות של קורבנות שכבר נורו. אם לא עשו זאת ברצון, היכו אותם והפילו אותם. אז התותחנים טיפסו על תלוליות המטלטלות לעבר הקורבנות וירו להם בגב הצוואר." על פי דו"ח מצב שהגרמנים שלחו חזרה לברלין, הם ירו בסך הכל ב־33,371 יהודים. במשך השנתיים הבאות, הגרמנים ימשיכו להשתמש באתר כשטח הרג וירצחו עוד 70,000 בני אדם — כולל רומנים, חולי נפש, שבויי מלחמה ואזרחים אחרים — לפני שהצבא האדום שיחרר את קייב בנובמבר 1943.
הגרמנים היו הראשונים שניסו להשתיק את זכר הפשעים שבוצעו באתר. באוגוסט 1943, מחשש מהצבא האדום המתקרב, הם אילצו אסירים ממחנה הריכוז סירץ הסמוך לחפור ולשרוף שרידים מהאתר. גם השלטון הסובייטי ניסה להסתיר את מה שהתרחש כאן. בשנת 1961, הם ניסו למלא את התהום ובלא כוונה הפעילו מפולת בוץ שהרגה לפחות 145 אנשים. אבל שירתו של יבושנקו, שפורסמה באותה שנה, נתנה קול לקורבנות שבאדמה.
בשנת 1962, המלחין הרוסי דמיטרי שוסטקוביץ' הקדיש את הסימפוניה ה־13 שלו לבאבי יאר, והגביר עוד יותר את זכר הפשעים שהתרחשו שם. הסיפור המלא של מה שהתרחש סופר לראשונה לציבור על ידי הסופר הסובייטי אנטולי קוזנצוב, שספרו "באבי יאר: מסמך בצורת רומן" פורסם בצורה מצונזרת בברית המועצות בשנת 1966 ושוחרר בגרסה לא מצונזרת בשנת 1970 לאחר שקוזנצוב ברח לבריטניה.
שוברים את השתיקה
החל מאמצע שנות ה-60, קבוצות עממיות של ניצולי שואה יהודים החלו להתאסף באופן לא רשמי בתהום ביום השנה לטבח וב-1966 הם תלו שלט זיכרון לא רשמי. אבל רק בשנת 1976 הוצבה באתר האנדרטה הרשמית הראשונה, שנקראה "האנדרטה לאזרחים הסובייטים ושבויי המלחמה שנורו בידי הכובשים הנאצים", דבר לא נאמר לגבי הרלוונטיות של האתר ליהודים האוקראינים והעובדה שבראש ובראשונה נרצחו בו יהודים.
טבח היהודים בבאבי יאר ובמקומות אחרים לא התאים לגרסה הסובייטית הרשמית של המלחמה. הסובייטים דיברו על מה שהם קראו לה "מלחמת המולדת הגדולה" כקרב היסטורי בין הפשיזם והקומוניזם, תוך הפחתת חשיבות השוביניזם הגזעי והאתני של הנאציזם. שתיקה על באשר לקורבנות היהודיים גם נמנעה משאלות קשות לגבי שיתוף הפעולה של אוקראינים אתניים ואזרחים סובייטים אחרים. במיתוס הסובייטי, כל האזרחים היו קורבנות שווים של ברבריות נאצית ויכלו להשתתף בניצחון הסופי של הצבא האדום על הוורמאכט הגרמני, הכוחות המזוינים של הרייך השלישי.
רק בשנת 1991, לאחר שאוקראינה הכריזה על עצמאותה, הוקמה אנדרטה בצורת מנורה בבאבי יאר לציון 50 שנה לטבח. זו הייתה ההכרה הרשמית הראשונה והציבורית ביהודים שנרצחו באתר. מאז, האתר הפך למחלוקת כמו המלחמה עצמה, כאשר בעלי עניין שונים מגיעים להקים אנדרטאות משלהם לקבוצות אתניות, דתיות, פוליטיות ודמוגרפיות אחרות שנרצחו בבאבי יאר: רומנים, ילדים, כמרים ולאומנים אוקראינים.
רק בשנת 2016 הוקמה ועדה להקמת אנדרטה קבועה יותר באתר. מרכז ההנצחה של השואה בבאבי יאר, שתוכנן להיפתח בשנת 2025, עורר מחלוקת רבה בשל המוזיאון האינטראקטיבי בסגנון היי-טקיסטי שתוכנן על ידי המנהל האמנותי איליה כרז'נובסקי כמרכז האנדרטה. בהתייחס לחוויית המציאות המדומה של משחק תפקידים של המוזיאון המתוכנן, לפחות מבקר אחד דחה אותו כ"דיסנילנד של השואה".
כששמע שהפגזות רוסיות פגעו בקייב, זלנסקי שוב השתמש במתקפה הרוסית ליד אתר באבי יאר כקריאת פעולה. "הנאציזם נולד בשקט", הזהיר. אבל למעשה, גם זילות השואה משחקת תפקיד מרכזי במלחמה הנוכחית שמתרחשת בין רוסיה לאוקראינה, אבל זה כבר נשא לסיפור נפרד.
חומר מעשיר לקריאה
"באבי יאר: מסמך בצורת רומן", מאת אנטולי קוזנצוב; ספר נוסף הוא "בתוך אירופה המנומסת: הפוגרומים של 1918-1921 ותחילת השואה", מאת ג'פרי ויידלינגר, פרופסור ללימודי היסטוריה ויהדות באוניברסיטת מישיגן על שם יוסף ברודסקי.
חומר מעשיר לצפייה
הסרט העלילתי היחיד על הטבח, "באבי יאר" (Babij Jar — Das vergessene Verbrechen), הופק בידי חברת ההפקות הבלארוסית "בלארוספילם". בסרט משנת 2003 כיכב השחקן הישראלי-גרמני מיכאל דגן. הסרט צולם בשחור-לבן ומתאר באופן גרפי את ביצוע הרצח בידי משתפי הפעולה האוקראיניים והנאצים והופץ באופן מוגבל למדי.
ערוץ 9 שידר ב-2002 את הסרט האוקראיני "באבי יאר" שמתמקד בסיפורה של אלינור, שאביה, אמה, אחותה, בנה, שכניה וחברותיה מתו לנגד עיניה באותו טבח והצליחה בנס להימלט. 60 שנה לאחר מכן, לאחר שהפכה לאישה עשירה ומשפיעה המעורבת בפוליטיקה הבינלאומית, היא מגיעה למולדתה קייב כדי להשתחוות בקברי קרוביה ולמצוא את מי שהציל את חייה. אבל הגורל מכין לה מבחן נוסף, כשהיא פוגשת בבאבי יאר את הקצין הגרמני לשעבר, שצייר אותה ואת בנה על שפת הקבר…
סרט נודע נוסף הוא סרטו התיעודי של הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה, "באבי יאר: קונטקסט" משנת 2021, בו לוזניצה חבר למוזיאון "באבי יאר" כדי לאסוף מחקר מקיף על ההיסטוריה של המקום, שבו נותרו קבורים לעד עשרות ומאות אלפי אנשים שנורו על ידי הנאצים, כולל מספר עצום של יהודים.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
