תאמל״ק לי
במבט לאחור על מלחמת העולם השנייה, קרב מידוויי (יוני 1942) נתפס לעיתים קרובות כנקודת המפנה שבה נעצרה צמיחתה של הקיסרות היפנית. • אבל אם מידוויי היה המכה שבלמה את ההתקדמות, הרי שקרב ים הפיליפינים שנערך שנתיים לאחר מכן, ביוני 1944, היה המהלומה שהביאה לקריסתו הסופית של הכוח האווירי הימי של יפן.
עם אובדן של למעלה מ-600 מטוסים ביומיים בלבד, האימפריה היפנית לא רק איבדה כלי מלחמה – היא איבדה את יכולתה להגן על שמי האוקיינוס השקט.
צללי קרב מידוויי והניסיון לשיקום
הנסיגה היפנית החלה במידוויי, שם איבדה טוקיו ארבע מנושאות המטוסים המרכזיות והמיומנות ביותר שלה. הדומיננטיות המוחלטת שאפיינה את חודשי המלחמה הראשונים החלה לדעוך. בניסיון נואש לפצות על האבדות, פנתה יפן לייצור חפוז: ספינות סוחר וכלי שיט מלחמתיים הוסבו לנושאות מטוסים באמצעות הוספת מסלולי נחיתה מאולתרים.
אך הבעיה של יפן לא הייתה רק פלדה וברזל. בין השנים 1942–1943, במהלך המערכות המתישות בגואדלקנל, גינאה החדשה ואיי שלמה, איבדה יפן את הנכס היקר ביותר שלה: הטייסים המנוסים.
כדי למלא את השורות, נשלחו לחזית צעירים חסרי הכשרה מספקת ואל מול המכונה התעשייתית והמשאבים הבלתי נגמרים של ארצות הברית, התעשייה היפנית המדלדלת בקושי הצליחה להדביק את הקצב.
המערכה על איי מריאנה: היעד האסטרטגי
ב־1944, ארצות הברית סימנה את היעד הבא: איי מריאנה. גואם, סאיפאן וטיניאן לא היו רק פיסות אדמה בלב ים; הם היו המפתח לניצחון. האמריקאים הבינו שכיבוש האיים יאפשר הקמת שדות תעופה למפציצי ה־B-29 הענקיים, מהם יוכלו להפציץ ישירות את איי הבית של יפן. בנוסף, שליטה באזור הייתה מנתקת את נתיבי האספקה הקריטיים של יפן למקורות האנרגיה והנפט באינדונזיה ובפיליפינים.
בטוקיו, הלחץ הפוליטי הגיע לשיא. ראש הממשלה הידאקי טוג'ו, שספג ביקורת קשה על הכישלונות המצטברים, תמך בתוכנית התקפית נועזת. מפקדי הצי היפני קראו למתקפה מכרעת שתחסל את הצי האמריקאי ותשיב את העליונות האבודה.
ההתנגשות: קרב נושאות המטוסים הגדול בהיסטוריה
וכך, בין ה-19 ל-20 ביוני 1944, התנגשו הכוחות בים הפיליפיני. זה היה המפגש הימי הגדול ביותר מסוגו:
מצד אחד הצי החמישי של ארה"ב, עם 7 נושאות מטוסים גדולות, 8 קטנות, עשרות סיירות וצוללות, וכ-900 מטוסי קרב.
מהעבר השני, הצי הקיסרי היפני שלח 3 נושאות מטוסים גדולות (ביניהן ה"שוקאקו" וה"זואיקאקו"), 6 סיירות קלות ועשרות ספינות ליווי, עם למעלה מ-700 מטוסים.
היפנים פתחו במתקפה ושלחו גלי הפצצה לעבר הצי האמריקאי. אך כאן באו לידי ביטוי שני יתרונות אמריקאיים מכריעים: הטכנולוגיה והניסיון.
"המצוד הגדול אחרי המטוסים"
הודות למערכות המכ"ם המתקדמות שלהם, האמריקאים זיהו את המטוסים היפנים בעודם במרחק רב. טייסות של מטוסי F-6F Hellcat המריאו כדי ליירט אותם. המפגש באוויר היה חד-צדדי באופן טרגי עבור היפנים. הטייסים האמריקאים המנוסים, בגיבוי מערכות נ"מ צפופות ומדויקות, הפילו את המטוסים היפנים בזה אחר זה.
הטייסים היפנים החדשים, שנשלחו לקרב ללא הכשרה מספקת, לא היוו יריב למטוסי Hellcat. הקרב קיבל בפי המלחים האמריקאים את הכינוי "המצוד הגדול אחרי תרנגולי הודו במריאנה" (The Great Marianas Turkey Shoot), בשל הקלות שבה הופלו המטוסים היפנים.
החורבן הסופי
אין זה מפתיע, אם כן, שהתוצאות בסיום יומיים של קרבות היו הרסניות עבור האימפריה היפנית:
למעלה מ-600 מטוסי קרב יפניים הושמדו, לעומת כ-123 מטוסים אמריקאים בלבד; נושאת המטוסים המפוארת "שוקאקו" ונושאת המטוסים "טייהו" הוטבעו על ידי צוללות אמריקאיות. ה"זואיקאקו" וספינות נוספות ספגו נזקים כבדים.
יפן איבדה את שארית טייסיה המיומנים, מכה שממנה לא התאוששה עד סוף המלחמה.
קרב בים הפיליפינים עורר זעם וייאוש בקרב צמרת הצי היפני הקיסרי. המפקדים הבינו כי צי האוויר של הצי שלהם חדל לשמש ככוח לוחמה יעיל. השמיים מעתה היו שייכים לאמריקאים והדרך לכיבוש איי מריאנה – ומשם ליפן עצמה – הייתה פתוחה.
היה זה היום שבו הצי הקיסרי היפני איבד לא רק את המטוסים שלו, אלא את התקווה האחרונה לנצח במלחמה באוקיינוס השקט. מכאן ואילך החלה הספירה לאחור לכניעת יפן.
